אני מתכחש לסימנים. הימים מתקצרים? תעתועי תאורה ותו לא. קר יותר? אני עדין בטי-שירט. השמיים אפורים? היי, זאת לונדון פה, למה אפשר לצפות? יש דבר אחד בלבד שגורם לי להפנים את העובדה הבלתי נמנעת - ביום שבו אלבומי הפולק המלחששים מרימים את ראשם ומתחילים להשמע כפסקול המתאים ביותר לכל רגע ביום אני יודע שהסתיו בשער.
לעזאזל, שוב אני כותב פוסט על מזג האויר. האם זה העדר ההשראה או שמשהו בנורמטיביות הבנאלית האנגלית באמת דבק בי? אולי הנורמטיבות היא היא המקור לחוסר ההשראה?
לכל הרוחות, שוב אני נודד למחוזות פילוסופיים אינטרוסקפטיביים. פעם יכולתי פשוט לכתוב על מזג האויר בלי להיות מודע לעצמי כל כך. גם על מוזיקה.
אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.
אם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.
Ora Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.
לא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.
י-ר-ד-ן כ-ו-כ-ב-י. עוד לפני שהכוס סיימה להתעכב על כל האותיות, שערותיי סמרו ופניי איבדו את צבען לחלוטין. אני לא חושב שאף אחד שם שם לב לזה בחדר ההוא שהיה מואר באור נרות חלש. זאת הייתה הפעם השניה שנתקלתי בשם הזה בתקופה קצרה.
זה קרה כשהייתי בן 16 בערך. אני לא מצליח להזכר מי בא עם הרעיון אבל לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע חבורה קטנה של אנשים להצטרף. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, היינו יושבים באחד מהחדרים בשבט בצופים (כל פעם חדר אחר, החוקים בנושא היה מאוד ברורים) ועושים סיאנס. כמובן שלא ממש היה לנו מושג איך עושים את זה אבל דודה אחת שהייתה מדיום הספיקה בשביל אחד מאיתנו כדי לחקות אותה כמיטב יכולתו. בפעמים הראשונות זה לא לגמרי עבד ואף אחד מאיתנו לא בטח באחרים, גם כשהכוס נעה באיטיות רבה מתחת לאצבעות שלנו. אבל אחרי כמה מפגשים שכאלה, החוויות שעברנו הפכו להיות מרתקות, מהפנטות ומטרידות. מטרידות מאוד אפילו, עד שאחדים מהקבוצה פרשו מבוהלים ולא מסוגלים להכיל את מה שחוו.
באחת מהפעמים, כשהזמנו רוח כלשהי לתקשר איתנו, הכוס החלה לעבור באגרסיביות מאות לאות על לוח הויג'ה כשהאצבעות של שלושת האנשים שעליה נגררות אחריה. המבטים בינינו הפכו מבועתים כשהבנו שאף לא אחד מאיתנו מהתל בשאר. כשמה שקרה בחדר הרגיש אמיתי כל כך, הפכנו אנו - אוסף של אנשים רציונלים, ציניים וסקפטים – לרציניים ומלאי סקרנות ועניין אין סופי. וככה זה המשיך, התחלנו לתקשר עם רוחות של קרובי משפחה שנפטרו וקיבלנו תשובות שהיו ידועות רק לאותו בעל קרבת הדם שישב איתנו בחדר אך לא השתתף בסיאנס. חלק מהתשובות והסיפורים התגלו רק מאוחר יותר כאמיתיים כשאחד מאיתנו היה שואל בביתו לפשר של שם מסויים שעלה בסיאנס, זה התגלה ככינוי חיבה שאב סבו נהג לכנות את אביו שנשאר פעור פה לנוכח השאלה של בנו. זה הפך לשגרה ממכרת שחיכינו לה בקוצר רוח, כל פעם בהרכב אחר, מנסים לתקשר עם רוחות אחרות ולשאול אותן שאלות ענייניות, משמעותיות ולפעמים גם אקראיות ואויליות.
אני לא זוכר מה גרם לי לשאול את השאלה הזאת ומי היה בצד השני שענה עליה בפעם הראשונה אבל שאלתי אותה בכל אופן – "האם תהיה לי אהבת אמת?". הכוס נעה באיטיות ונעצרה על המילה "כן". "מה שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע באיטיות ואייתה בפעם הראשונה את השם – ירדן כוכבי. מעודי לא פגשתי אף אחת בשם הזה. מרגש. זה הרגיש נכון, היא חייבת להיות אמיתית. יכולתי כבר להרגיש איך נראית אהבת האמת שלי, איך יראה החיוך שלה, המבט שלה בעיניים. כמעט והצלחתי להריח אותה בקצה אפי. כשסתיים הסיאנס נשארתי תקוע בעולם הפנטזיה אך בלי קצה חוט לזהותה של אהבת האמת שלי. ימים אחדים עוד הייתי מלא התלהבות לגבי הרמז שניתן לי אך אחרי זמן מה ההתלהבות שכחה והסקפטיות תפסה את מקומה.
כמה שבועות מאוחר יותר, כשהשם הזה חזר ועלה בראשי, הרציונליסט האמפירי שבי אמר, הרי זה לא באמת יכול להיות נכון. איך יכול להיות שמישהו ידע כזה דבר בעולם הזה או מעבר לו (מה גם שעדיין לא הייתי משוכנע שמקום כזה בכלל קיים)? החלטתי לנסות שוב. באחד מהמפגשים הבאים, שאלתי את הרוח שהייתה איתנו את אותה השאלה "האם תהיה לי אהבת אמת?". התשובה לא איחרה לבוא. "כן". הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. "האם תהיה מוכן לומר לי את שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע תחת אצבעותינו. 'י'. הדופק שלי מתגבר. 'ר'. ומתגבר. 'ד'. אני מושך את האצבע שלי בעדינות מהכוס ומתבונן בה ממשיכה לאיית את השם המוכר בפעם השניה. האנשים שאיתי מביטים בי בתמיהה וממשיכים בשלהם. הלב שלי כמעט התפוצץ בחזה והראש שלי היה סחרחר אך הצלחתי להתעשת ולשאול: "איפה היא גרה?". ח-ו-ל-ו-ן, אייתה הכוס. ההתלהבות שלי דעכה ברגע. אלה החברים שלי שהחליטו למתוח אותי אחרי הפעם הראשונה. זעפתי לעברם והפטרתי לעברם "מצחיק מאוד, תודה רבה". אף אחד מהם לא הבין למה אני מתכוון. כשהאשמתי אותם שהם מותחים אותי כי זכרו כמה הייתי נלהב אחרי הפעם הראשונה, הסתכלו עלי כולם ואמרו לי "שוחי, אף לא אחד מאיתנו השתתף בפעם שאתה מדבר עליה, אפילו לא היינו נוכחים בחדר". הם צדקו. הייתי על סף דמעות. התרגשות, בלבול, בעתה. זה היה יותר ממה שיכולתי להכיל.
למחרת היום, כשחזרתי מבית הספר, התחיל החיפוש. פתחתי את ספר הטלפונים (האינטרנט עוד לא היה קיים אז) של חולון, התקשרתי אל כל אחת ממשפחות 'כוכבי' בעיר, ובקול היציב ביותר שהצלחתי לחלץ מגרוני שאלתי: "שלום, אפשר לדבר עם ירדן?". אבל ירדן לא הייתה. היא גם לא התגלתה כתינוקת בת שנתיים ואפילו לא כנער. ניסיתי למצוא הסבר הגיוני – היא עוד לא נולדה, הוריה עוד לא עברו לחולון או שאינם רשומים בספר הטלפונים. אולי השם הוא אנגרמה. אולי בעצם... ניסיתי למצוא כל הסבר שישאיר אותי עם שביב של תקווה שאזכה לפגוש אותה. המחשבה שהיא קיימת אך לעולם לא נתאחד הייתה מייאשת.
וכאן מגיע הסיפור לקיצו. החיים נמשכו וירדן לא הופיעה. מדי פעם עוד טרחתי לחפש אחריה שוב כששמה עלה בזכרוני באופן אקראי. אני מניח שעכשיו הייתי אמור לסיים בשיר נוגה מלא ערגה לאהבה לא ממומשת שמעולם לא התגשמה אבל מי שהעלה את שמה באוב לאחרונה היו דווקא Fang Island שהצליחו ללכוד במוזיקה שלהם תמצית מזוקקת של תחושת חופש, פרץ אנרגיה בלתי נשלט ואת הדבר היחיד הזה והבלתי ניתן להגדרה במילים מרוח הנעורים שאני יכול להתייחס אליו מבלי להיות ציני לחלוטין. אין ספק, אם היינו נפגשים אלה היו השירים שממלאים את ליבי הגועש.
אני מנסה לכתוב באופן יותר תכוף, בחיי, אבל זה פשוט לא קורה. אני מוכן להשבע שמאז ששעון הקיץ החל, מישהו שיחק עם מספר שעות היממה. 24 שעות הספיקו להרבה יותר בעבר. רשימת ההופעות שאני מחמיץ ארוכה בפעם הראשונה מרשימת ההופעות שאותן אני פוקד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני מתקרב אל קיצי, באופן מוחשי ושאינו ניתן להכחשה. הייתי מצפה להרגיש דחף אדיר להספיק יותר ויותר דברים רגע לפני שהכל מסתיים אבל אני מוצף בתחושת לאות נעימה שגורמת לי לשבת ולהתבונן בנעשה מולי ביתר תשומת לב ולהנות מהפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיני כשאני רץ מהר מדי, רחוק מדי. אולי כדאי שאמכור את הזכויות לסרט על ימי האחרונים ל-Kim Ki Duk.
ברגעים שעוד נותרים, אחרי סינון קפדני, אני עוד דואג ללכת להופעות. את Junip, לדוגמא, הספקתי לראות פעמיים בחודשיים האחרונים. הרומן שלי עם חוזה גונזלס הפך כבר מזמן לאישי ולא רק מוזיקלי, אבל אם נשים את העובדה הזאת בצד, כל מה שאני שומע מג'וניפ פשוט יפהפה לפחות כמו חוזה לבדו אם לא יותר. בפעם הראשונה עם להקה מלאה על הבמה - גיטרה נוספת, קלידים, מתופף ופרקשיוניסט - המוזיקה של ג'וניפ נשמעת כמו מפגש קל בין חוזה גונזלס (כמה מפתיע) לרגעים הפסיכדלים של The Doors. אם האי.פי ששיחררו חינם לא השאיר אותכם מסוחררים כנערה מאוהבת אל מול יומן שנתי של איגי דיין, הנה הסינגל מהאלבום שיגיע בעוד כשבועיים. נראה אותכם עכשיו.
את הזמן בו חוזה היה עסוק בלכוון את הגיטרה שלו מילא Marques Toliver. כשהוא עלה לבמה הייתי משוכנע שמדובר באותו כושון מהקליפ הזה של מדונה אבל אז נזכרתי שעברו יותר מ-20 שנים מאז. אולי הוא הבן שלו? קשה לומר (אבל מיד אחשוף תגלית מרעישה). מיד אחרי שהתיישב שלף כינור והתחיל ללהג מעט במתיקות השמורה לשיכורים קלות. לחייו בוודאי היו סמוקות אבל על אף הספוט הענק שהיה מכוון על ראשו, קשה היה לומר. כשפתח את פיו והתחיל לנגן ולשיר שני דברים מדהימים קרו, הראשון הוא שהייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי מישהו עם יותר שיניים ממני*. הדבר השני היה שהקול שלו גרם לכל שערות העורף שלי (לא סקסי, אני יודע) לסמור. המרקיז תפס אותי לחלוטין לא מוכן. דקה אל תוך השיר הראשון הבנתי בדיוק מי הם הוריו של הבחור המוכשר. עדין לא וידאתי את זה אבל אני מוכן לשים את הוני שמר טוליבר הצעיר הוא בנם הממזר של אנדרו בירד וביונסה.
בדרכי החוצה קניתי ממנו אי.פי. של שלושה שירים עטוף במה שנראה כמו נייר A4 מקופל ברישול, מוכתם בשמו של המרקיז. אכן, השירים המוקלטים נשמעו פחות סוחפים מהביצוע החי. אבל לשמחתכם הרבה, יש את זה (וגם עוד ביצועים חיים וראיון פה):
תמיד רציתי לכתוב על שני הגונזלסים, חוזה וצ'ילי, באותו הפוסט וסוף סוף, התרחש ליקוי החמה המוזיקלי הזה והשניים משחררים איש את אלבומו בזמנים קרובים. אז כמו חוזה, גם Chilly Gonzales קרוב לליבי והוא אחד האנשים שתמיד אגיד כן לעוד הופעה שלו כי לעולם לא יהיו שתיים זהות. האלבום החדש שלו, Ivory Tower, פחות צפוי אפילו מקודמו, וממחיש את העובדה שאי אפשר לנחש מה יעלה במוחו של גאון. פופ-ראפ-אלקטרו-דאנס-אירוניה-פסנתרים, הכל שם וזה לא גרוע אף לא לרגע קט.
את המוזיקה של גונזלס מומלץ, כאמור, לשמוע בהופעה חיה בשביל להבין את המימד האנושי של האיש המחונן והפוסט-פוסט-פוסט-ציני עד שכבר אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה בדיחה. ואם לא הופעה חיה, אז לצפות בפרצוף שלו בזמן שהמוזיקה מתנגנת. ואם גם זה לא אפשרי, לפחות הטו אוזן למילים בשירים שלו.
הנה לדוגמא הקליפ המבריק ל-I Am Europe, מהטקסטים היותר מצחיקים שאי פעם שמעתי. ואם זה ערב לחיכם, הנה קטע מ-How I wrote, הסדרה של הגרדיאן שמביאה אמן שמספר את הסיפור מאחורי שיר ומבצע אותו (שוב חיקוי של "סיפורים במונו", המחלקה המשפטית של מונוקרייב חוגגת).
לכל אחד יש פנטזיה על מקום שהוא לא גר בו. לחלק לונדון נראית חלום, לאחרים ניו יורק. כשאתה מגיע עם פנטזיה למקום הוא תמיד יראה טוב יותר ממה שהוא באמת וגם אם תתאכזב, זה יקח יותר זמן מהרגיל כי הפנטזיה, היא תמלא כל חוסר שהמציאות לא תציע. אין כמו פנטזיה בריאה, אחת שמחזקת את עצמה, ושוב ושוב מוכיחה לך שהיא מציאותית.
מונטריאול. זאת הפנטזיה שלי. לא לונדון וגם לא ניו יורק. כבר עשור שהמוזיקה שיוצאת משם ומהסובב אותה תמיד מקורית, תמיד אישית ורגשית. האינסטינקט הראשוני שלי שאני שומע את רוב הלהקות משם הוא שהייתי רוצה להיות חבר שלהם. משהו שם מרגיש לי בריא, כאילו תעשיית המוזיקה שם עוד לא הקיאה ועיכלה את עצמה כמה פעמים כמו בכמה ערים גדולות אחרות. כנראה שלעולם לא אדע מה מכל זה אמיתי ומה פרי דמיוני אבל לפחות גיליתי לאחרונה את La La Land, האלבום החדש של Plants and Animals. די במהר הוא הפך חבר טוב, גם אם לא ותיק. כשהוא מדבר, אני מקשיב. מבלי להעמיס או להפקיד בידי את סודותיו הוא מספר לי את כל מה שעובר עליו. ולי לא נותר אלא להנהן, לחייך ולחבק אותו בחזרה.
הפנטזיה שלי לגבי אוסטין, טקסס הופרעה לאחרונה על ידי בחור בשם Matrin Crane שידוע גם בתור Brazos. בעוד אוקרביל ריבר תמיד נתפסה בעיני כמעין ממוצע של סך כל המוזיקה שיצאה מהעיר הזאת (הכללה גסה או אפילו סתם המצאה, לא להפריע בבקשה אני מנסה לומר פה משהו ומאוחר בלילה) הקולות שבקעו מברזוס נשמעו כמו סטיה גאוגרפית. אבל סטיה זה טוב, סטיה זה נעים. בפרט אם שוב סוטים למונטריאול. אין לי שום ניימדרופינג או רפרנס, אפילו לא אחד. שמישהו יעזור לי פה.
המראה של בחורות בשמלות צמודות מכוונות את הגיטרות שלהם בעודף מודעות עצמית ליד ואן שכור מחוץ לחורבה בבריקסטון גרמה לי לרצות לחבוט בהם ממראה ראשון. העובדה שהן היו מה שעמד ביני לבין ההופעה הקרובה של Mother Mother קיצרה את הסבלנות שלי, אני מודה. הרוטווילר על הגג, שהגן בחירוף נפשו על המקום, החליט לנסות לקפוץ למטה כדי להראות לכלב תועה מי בעל הבית האמיתי של המחראה. נפשו של כלב שגדל על גג חייבת להיות מעורערת לחלוטין, חשבתי לעצמי והחלטתי שמה שלא עומד לקרות פה, אולי עדיף שלא אצפה בו. בפנים, על הבמה, Bridezilla כבר התחילו לנגן. גיטרה, בס, תופים, סקסופון וכינור. קווארטט נשי ומתופף שנשרך מאחור. את מה שקרה שם מאותו הרגע אפשר לתאר כמפגש של הגרסה הנשית של הקולקטיב ו-Elysian Fields שעשתה את דרכה הארוכה מחור-תחת-ויל באוסטרליה. בהופעה הכל היה מלוכלך הרבה יותר, אבל גם גרסת האלבום גרמה לי לחשוב על איך לעזאזל דברים כאלה שעוד יצאו ב-Rough Trade מצליחים להיות כל כך אנונימיים.
Its about time I’ll write something about Philippe, the only true Hippie I know. Hell, he has probably coined that term himself. Unfortunately, I can’t even share most of what I’ve learned about him and from him as most of it would be too extreme even for the internet. All I’d say is that he is an atheist who is strong in his belief, a Hedonist and part French (I’ll forever hold this against him). He currently resides in Dubai and off to India for a dentist appointment (I shit you not). I suspect he either works for the MI5 or he is an illegal brewer of potato based Gin. Possibly both, who knows. If you need a visual reference, imagine Bill Django (from The Men Who Stare at Goats) only twice as smart, funny and knowledgable.
I should start quoting him here more often. I feel blessed that his infinite wisdom is bestowed upon me and I really think that its better shared and spread across the world. Here is another example (and here is the previous one for those who missed):
Me:I'm going to a music festival On Saturday where I'd feel old with all the 20 something white-middle-class-girls flirting with all the 20 something white-middle-class-boys, but they can all suck my circumcised Polish-Yemenite cock
Philippe:Your appearance on the festival ground will send an electric shockwave of lust through the panties of all available chicks (and maybe even some guys) Your pheromones will increase the average humidity of certain body parts of the above mentioned girls, provided the wind comes from the right direction.
It will be an effort of sheer willpower to keep them away from you. They will offer themselves and their virginity on the altar of your lingam.
Its your heredity. Like the Polish Jewish schmuck in Warsaw whos bread slipped from his hands but landed with the buttered side upwards. He was so surprised of this unusual luck that he went straight to the local rabbi. This Rabbi, Schlomo, was also flabbergasted and consulted lots of old thoras, books, scrolls, asked the help of even more learned scholars. He came to this conclusion: the Polish boy had buttered his bread on the wrong side !
See, stop worrying. Its unhealthy and unhygienic. Like catholic priest and their celibacy. Get out of there brother. You have lost nothing in such foul rotten place. Its uncreative, will spiral you down. Wash yourself (and not in the juices of these virgins on the festival) and act. Yalla !
Well, what can I say? Garfield already said it better. Here is a song to you brother Philippe. I Hope the indian butcher has left something in your mouth or you’ll have to live on mussels for the rest of your life.
Still need to sort out who I should watch in Field Day’s impossible lineup. Also, some serious cock sucking is forecasted for tomorrow, I should better head to bed now.
מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.
עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.
הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.
לפני שאני חוזר לכתוב, עלי לנער קצת אבק מהספריות המוזיקליות המרקיבות שמפוזרות מתחת למקשים עליהם אני מקליד ברגעים אלה ממש. זה יהיה קצר ומרתק הרבה יותר מהאלטרנטיבה של הוקינס (שהתבשר לי לאחרונה כי הוא נוהג להתגלגל ברחובות ליד ביתו של חבר. גאווה אמיתית).
Thieves Like Us אמור להיות אחד ההרכבים שמרוחים בכל בלוג הייפי שמכבד את עצמו אבל כנראה שמשהו הלך לאיבוד איפשהו בדרך. איפשהו בין הג'וניור בויז, כרומטיקהס וניו אורדר, אם קיים כזה מקום, יושבים הגנבים, תלוי באיזה אלבום תתפסו אותם. החדש, Again and Again, מוצא אותם במוד חולמני יותר מקודמו שכוון לרגליים. כמעט אפשר לשמוע את המעבר שלהם מברלין (וניו יורק) של האלבום הראשון לפריז של האלבום הנוכחי. מסריח מצרפתים פה, באופן הכי טוב שאפשר.
על Silver Columns של Adem ו-Pictish Trail כתבתי לא מזמן וכל התחזיות שלי הגשימו את עצמם. אלבום דאנס (בחיי, כתבתי ז'אנר מוזיקלי) ואחד הטובים ששמעתי שנים. לא מתחכם, לא מתוחכם, יפהפה ואפקטיבי עד כדי כאב רגליים. כמעט את כל האלבום אפשר להקליט מחדש בתור פסקול 16ביט למשחק באטארי והוא עדין ישמע נהדר. בפשטות הזאת נחה הגאונות שלו.
אחרי אלבום בכורה מעט מבלבל והופעה אחת מלאת השראה קיוויתי ש-Here We Go Magic יתנקזו לכדי יצירה אחת מופתית באלבום השני שלהם. הם, כמובן, הפנו את התקוות שלי לכוון הכללי של הרקטום שלהם. ואף על פי כן, Pigeons, האלבום החדש שלהם, לא מסריח, אפילו לא מעט. הוא רק מעט לא צפוי. משהו בין גריזלי בר לשיקגו (זאת, לא זאת), כמה צעדים לכל כוון אפשרי בו זמנית מהאלבום הקודם. שווה כמה האזנות ולו רק בשביל המקוריות והפסיכדליה אבל לא מהזן ההייפי שטובע בריוורב, אלא מאלה שלוקחים אותך לטיול במקום חדש בכל פעם.
בעודי עמל על סדרה של פוסטים שתכסה את כל מה שפיספסתי פה בשלושת החודשים האחרונים בערך, נחת עלי ברכות האי.פי החדש של Benni Hemm Hemm. אחד מעשרות הפוסטים הלא גמורים והגנוזים (שעתידים לצאת בקרוב באנתולוגיה מהודרת וממוספרת בשם Monograve) היה על הופעת סולו שלו שהכתה בי בעודי מהלך ברחובות אדינבורו ומקלל את העבודה על ששוב הרחיקה אותי מהבית ושיכנה אותי במלון עם שטיחים ווילונות כבדים שזממו לחנוק אותי בשנתי. ההבדל בין ההופעה שראיתי להופעה אינטימית הוא כמו ההבדל בין סקס בשירותים של מטוס לגאנג בנג באולם ספורט (יש לינק אם צריך). אני ועוד 6 אנשים שמענו באותו ערב את בני מנגן על גיטרה חבוטה את מיטב הרפטואר שלו. אם לומר את האמת, עד לערב המדובר, האלבומים שלו נקברו אצלי בתחתית הערימה האיסלנדית יחד עם עוד הרכבים כמו Hjalatalin (גם אליהם עוד אגיע יום אחד) אבל האקראיות שבערב הזה, העובדה שבקהל לא היה אפילו מעריץ אחד והשקט התהומי שההופעה התנהלה בו העלה את בני כמה דרגות מעלה.
Retaliate מזכיר את בני של אותה ההופעה, נוגה עד סהרורי ופחות זה של האלבומים האחרונים שמלווה בהרכב מלא ושמח. הרבה יותר מתאים לו בלי איפור.
יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.
אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".
אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.
אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.
חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.
תודות לעמי פרידמן היקר, אנחנו מעלים בפניכם את הכתבה שלו על הקולקטיב, בגרסתה המורחבת, ללא עריכה (הכתבה פורסמה במקור ב"העיר" ת"א בשבוע שעבר. השבוע הם בעיר שלי.). בקרוב גם אחזור לכתוב פה בעצמי, כך שמעתי.
"לשלושה חברי קולקטיב נשבר הלב, שניים שברו לב למישהו אחר, ארבעה מאיתנו שברו בטעות כלי נגינה של מישהו אחר, אחד שבר את הגג של הדיינר שמתחת לדירה, גם בטעות; 108 הופעות נוגנו, ב-4 ארצות שונות, 33 ערים או ישובים נפרדים, תוך לינה ב-21 דירות ברחבי תבל, לא כולל חדרי מדרגות"
(מתוך עלון הקולקטיב, גיליון מרץ 2010)
לו הייתה הצלחה עניין קארמתי, סביר להניח שחברי הקולקטיב היו הראשונים בתור להנות מחיבוק תקשורת אוהד עם שלוחה ישירה לחשבון הבנק שלהם. גם בנוף נטול גינוני הכוכבנות של להקות הגיטרות המקומיות, השביעייה הסודית הזו, ובראשה עידן רבינוביץ' ורועי ריק, מדגמנים צניעות אותנטית, סגפנות חיננית ("אנחנו לא בעד לשלם על שתיה") ונחמדות נטולת פאסון. אולי הדבר הבולט ביותר בהופעות שלהם, פרט למוזיקה מצויינת ואווירת חברותא שחורגת מהגדרות יחסי גיטריסט-מתופף-גרופית, הוא היכולת הנדירה לשמור על רגליים על הקרקע. ההורים מקבלים קרדיט על תחזוק, חוזים שבעל פה על הגעה מוקדמת להופעות נחתמים בין הלהקה לקהל ואפילו בדיחת קובי פרץ נזרקת לאוויר. לא עניין של מה בכך, עבור הרכב קאלט שמקבל לא מעט מבטי הערצה. אבל הקולקטיב הם לא ההרכב שאתה רוצה להעריץ, הם החבר'ה שאתה רוצה שיהיו החברים שלך.
"דוגרי לא אני, לא רועי ולא הקולקטיב רוצים לשחק משחק של להיות רוקסטארים ולשבת לספור את ההופעות שלנו" מסביר רבינוביץ' את הסוד מאחורי הקסם האישי.
ריק:"הנתונים נכונים אגב, פשוט יש המון להקות שמנגנות ב21 ערים שונות, בדרך כלל זה אומר פשוט לישון בחורים. זה מצחיק, מישהו אומר: 'היי ראיתי פוסטר שלך היום, מגניב!' וזה דווקא מאוד בנאלי- כן הזמנת פוסטרים ושילמת למישהו שיתלה אותם. האמת שגם לי פעם מבחוץ זה היה נראה ממש גדול. הפעם הראשונה שעשינו פוסטר זה היה– וואו, פוסטר, פלייארים".
רבינוביץ': "כמובן שאנחנו רוצים לזכות בתהילת העולם המגיעה לנו בתור להקה, אחרת לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אבל הסממנים הקטנים קצת פחות חשובים. בסופו של דבר כשהפוסטר שלנו יהיה מרוח בטיוב אנחנו נתבאס על זה פצצות".
יש הרגשה כאילו חלק גדול מהצ'ארם שקוסם לקהל המתעבה שלכם זה חוסר הפוזה, האקט נטול היומרה שאתם מביאים. יכול להיות שזה חלק ממה שהופך את הקולקטיב לתופעה שהולכת וגדלה?
רבינוביץ': "אני מאמין שיש לזה חלק אבל זה לא הכל. אנחנו עובדים כקבוצה יוצרת באזור השנתיים וחצי וגם עבדנו בהרבה גלגולים שונים, התחלנו בזה שהתמקדנו בהופעה שלי סביב ההוצאה של האלבום ואחר כך חצי מאיתנו לא היו בארץ. זה נבנה בצורה מאוד טקטית".
ריק: "רק בלי הטקטיקה".
רבינוביץ': " טקטיקה לשבועיים קדימה".
"השנה ישנם 7 חברי קולקטיב במשרה מלאה ו-7 חברי קולקטיב במשרה חלקית (אך לא פחות תובענית); 3 פרוייקטים חדשים הוקמו במסגרת הקולקטיב, 4 פרויקטים פורקו ו/או הוקפאו לזמני מלחמה, 25 שירים חדשים נכתבו, 16 מתוכם הוקלטו, אף שיר לא יצא לאויר העולם באופן רשמי, וטוב שכך, לעת עתה"
(הקולקטיב מסכמים שנת פעילות פורה במכתב לאוהדים הותיקים)
אז קודם כל קצת סדר בבלגן. הקולקטיב, כשהיא במבנה מלא, היא אסופה של שבעה מוזיקאים (עם אופציה להרחבה), שהתקבצה לה יחדיו לצורך יצירת שעטנז מוזיקלי רב גוונים ורחב מימדים. בתוך הסלט הזה ניתן לאתר חברויות ילדות, יחסים שהתפתחו בצבא, קשרי משפחה ומה לא. מה שהתחיל כפגישות ג'אם סשן אקראיות רבות משתתפים הפך, ממש כמו קשר זוגי, רציני עם הזמן עד שקיבל צורה קבועה משלו. תחת הטייטל המפוצץ אפשר למצוא שלל פרוייקטים נוספים, הבולטים ביניהם הם ה"סטריינג' פולקס" ו"המדלי בנד" כשההבדלים הטכניים ביניהם הם מבנה הנגנים, סוג החומרים ועמדת הסולן, המתחלקת בין ריק לרבינוביץ', שמשמשים גם כמנווטי הספינה הגדולה והצבעונית הזו. כשהם מנגנים כולם יחד על במה אחת או בחדר חזרות (עניין נדיר קצת יותר מליקוי חמה) הם נקראים הקולקטיב. בדומה מאוד לשיטת העבודה של ה"וו-טאנג קלאן", גם הקולקטיב הוא מעין בסיס אם, שבט המכיל בתוכו תתי הרכבים שונים וקומבינציית כשרונות כמעט בלתי ניתנת לשליטה. טוב שיש זוג מבוגרים אחראים בבית שדואגים שהעסק ימשיך לתקתק.
איך משתלטים על מפלצת עם שבעה ראשים?
ריק: "שאלה טובה והתשובה אליה מתפתחת, יש דרך. ניסנו כל מיני שיטות".
רבינוביץ': "הקולקטיב היה מונרכיה, עבר לאנרכיה, עכשיו אנחנו בגישושים לקראת דמוקרטיה".
ריק: "אנחנו אוהבים להתייחס אל זה כמשפחה. באלגוריה הזאת אני ועידן זה אב הבית. ככה הם קוראים לנו . זה תהליך שעברנו אותו כבר והיום זה נעשה כקבוצה. אני חושב שזה גם הרבה מהסיבה שזה מצליח כי שבעה אנשים עושים זאת, פועלים כאיזושהי מיקשה".
שבעה אנשים, ועוד מוזיקאים, זה הרבה אגו במקום אחד.
ריק: "זה אולי לא קל לקבל החלטה בתור שבעה אנשים, בטח נגיד לעבוד על שיר- זה תהליך עם חוקי משחק. אבל זה חלק מהיופי, כבר יש דרך פוליטית פנימית להתנהל עם הדברים ומרוב שאתה כבר מכיר מאיפה כל אחד ואיך המיינד-סט שלו עובד אז אתה גם יודע על מה אתה מוותר בשביל להרוויח את מה שאתה רוצה".
רבינוביץ': "אגו זה דבר שיש לכל בן אדם, זה משהו שהרגשנו לאורך כל הדרך והוא מאוד התחדד לנו בשנה האחרונה. הכוח שלנו נובע מהיותנו קבוצה גדולה מאוד מגוונת, מאוד דעתנית אבל סכיזופרנית לעיתים ובסופו של דבר כששבעתנו על הבמה האיזון או הכוח שנוצר מזה הוא הרבה יותר בעל ערך. אני יותר נהנה להופיע בהופעה שמשלבת את כל חברי הקולקטיב מאשר הופעה שאני הפרונטמן היחידי ורועי מתפקד כעוד נגן בהרכב".
קשה להאמין שעם קשרים כל כך עמוקים ומבוססים אין חריקות וצלקות ילדות חשופות.
"כן ולא. אני לא חושב שאנחנו חבורה במובן הרגיל. גם בגלל שיש בינינו פערי גילאים, פערים אידיאולוגים, פערים פוליטיים, עדתיים, אפשר לזרוק פה עוד כל מיני מילות קישור. מה שמחבר בינינו ביחד בסופו של דבר זו העובדה שאנחנו עושים מוזיקה. מעטות הן הפעמים שיוצא לשבעתנו סתם לשבת ולצאת לבירה או סתם לדבר... הכוח שלנו כקולקטיב יותר מעניין לנו בסופו של דבר. וגם כשראשו המכוער של האגו הדורש תשומת לב מגיח, אנחנו כקבוצה מספיק מפוכחים בשביל לדעת מה טוב לנו".
"45 דקות לוקח להגיע מתחנת הטיוב בקינג'ס קרוס הביתה, 50 שקל מקבלים מהגזבר עבור החזר דלק להופעה בירושלים, וזה אמור לכסות אם שמים ניוטרל בירידות; 38 דק' לוקח להגיע בריצה לרויאל אלברט הול דרך הפארק, שלוש שנים ייקח לנו עד שננגן שם. שעה ורבע זה הזמן שלוקח להכין אורז+בולונז+כרובית מוקרמת לשמונה איש (תמיד יש אורח בבית הקולקטיב)"
לפני שנה כל השבעה עלו על מטוס בניסיון לחיות את הקלישאה: הצלחה במונחים בריטיים, כזו שאביב גפן חולם עליה ואסף אבידן מגשים. מה שהם מגדירים כ"חווית טירונות מגבשת" כלל ערבים במועדוני הופעות ללהקות נויז בריטיות, סיר לחץ בדמות דירה משותפת קרוב לנוטינג היל, חוויות רכבת תחתית מעצבות וחלוקת עבודה שלא הייתה מביישת גדוד צבאי. גם אם בסופו של דבר חברי הקולקטיב חזרו לארץ, הזנב סרב להיחבא בין הרגליים. יותר התנוסס בגאווה כמעיד על להקה שחזרה מהכפור – חכמה וממוקדת יותר מאי פעם. בסיבוב הקודם שלהם בעיר זה היה נראה אחרת. הרבה לפני ההופעות בבארבי ובתמונע היו הופעות המוניות בימי שישי ברוטשילד מול הקנטינה, שלא בדיוק ערבו לאוזנם של יושבי המוסד הברנז'אי. הם זוכרים את גל אוחובסקי מגדיר אותם כ "ראפ אשכנזי, היפ הופ לבן באמצע השדירה" באותו שבוע בו שיבח אלבום אחר של השביעייה ולא שוכחים לרון חולדאי כיצד דאג לפקחים שהתעקשו לקנוס אותם ( "ב-700 שקלים!") על התעוזה לנגן בשדירה. את הקנסות, אגב, הם היו משלמים מכספי הקהל שנאספו אצלם בכובע בעניין של שניות. הקאמבק לתל אביב, לעומת זאת, היה פחות פרובלמטי.
רבינוביץ': "הנחיתה שלנו הייתה סופר רכה. נחתנו וממש תוך ארבעה ימים חיממנו את אוקרביל ריבר בבארבי, תוך שבוע הייתה לנו הופעה ב'תמונע' שהייתה עם פי שתיים יותר אנשים ממה שהיה לנו אי פעם. או שהתגעגעו אלינו כי לא היינו פה כמעט שנה או שמשהו קרה עם המוזיקה שלנו".
יש הרגשה של עליית מדרגה בכל הנוגע לבאזז עליכם. תוצאה של עבודה קשה?
ריק: "אני חושב שחזרנו במיינד סט מסויים, מתוך הבנה יותר טובה של איך אנחנו צריכים להתנהל בתור הרכב וכן, זה חלק מתהליך. העובדה שהופענו ארבע-חמש פעמים בשבוע בלונדון וראינו את הכוח שיש לזה נתנה לנו הרבה אמביציה לחזור לארץ ולחרוש אותה בהופעות. זה לא שלא היו הופעות לפני כן אבל לא היה לנו את הדרייב של עשר הופעות בחודש, נוסעים לכל קיבוץ ולכל מקום ועובדים קשה".
יכול להיות שיש לכך קשר לזקיפת הראש של הפולק הישראלי? בתור מי שחוטאים בזה לא מעט, מה פתאום נהיינו מעצמת פולק?
ריק: " אני גם תהיתי בנוגע לזה. הדברים הראשונים שהוקלטו היו יותר בגוון פולקי מכיוון שאלה היו האמצעים שהיו לנו אז. אני ידעתי לנגן רק על מפוחית שזה כלי עם קונוטציה מאוד פולקית. ההופעות היום, אני חושב שיש בהן המון מן הפולק ואני גם מבין למה זה אבל זה שיש גיטרה אקוסטית לאו דווקא הופך את זה זא'נר-ווייז לפולק".
רבינוביץ': "אני יכול להגיד שאני מדבר בשם רועי למרות שהוא עשוי לסתור אותי, שאותי משך הכיוון הזה בעיקר בגלל שזה נותן פלטפורמה טובה למילים. לפני שכתבתי מוזיקה היה לי יותר מעניין לכתוב מילים. ויש משהו בעירום שמאפשר למילים לצאת החוצה".
פריחת הפולק קשורה גם לפריחת האינדי הישראלי. אתם לא חושבים שיש באותו אינדי משהו מאוד אוטרקי? להקה מנגנת עם להקה וכולם הקהל של כולם. אתם דוגמא קלאסית לזה. לכמה מזה יש באמת סיכוי להצליח כלכלית?
רבינוביץ': "ההקבלה בין פולק לאינדי היא בעייתית. לא כל האינדי הוא פולק ולא כל הפולק הוא אינדי, זה יצא ככה מטבע המציאות של תעשיית המוזיקה בארץ. אני לא חושב שכל האנשים שעושים מה שקרוי מוזיקת אינדי עושים את זה מתוך הנאה להיות תרבות שוליים, למרות שאני בטוח שיש חלק שכן ואני גם לא חושב שזה בהכרח המצב".
ריק: "מאוד יכול להיות שהתופעה הזו היא טרנד, בהיבט של כרגע יש לקהל יותר השפעה".
רבינוביץ': "אני לא חושב שזה טרנד אני חושב שגם במקרה של גבע אלון וגם במקרה של אסף אבידן נעשתה עבודה מאוד מאוד קשה בשביל לייצר את המצב הזה, הוא לא רק נבנה על רוח שנשבה באותו רגע... החיבוק של המיינסטרים את אסף או גבע או כל אמן אחר שצץ בשנתיים האחרונות התחיל מלמטה כי הם יצרו מצב בשטח שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זה לא היה משהו שאתה יכול להמשיך לטאטא מתחת לשטיח או לבטל אותו כי הוא באנגלית או שייך לז'אנר מוזיקלי או כל ההגדרות הקודמות של זה".
ב-14 למאי הם יעלו על הבמה בתמונע ( "המקום היחידי שאנחנו יכולים לקרוא לו בית" ) לעוד קרקס מלודי של רגש וקריצה, בהשתתפות כלל חברי הלהקה. המפגשים הנדירים בהרכב מלא יוצרים שילוב בלתי אפשרי אך מנצח של קצב, דרמה ופוליטיקה בקריצה הומוריסטית. לא דבר חריג עבור להקה שקיימה הופעת פרידה עוד לפני שהוגדרה כלהקה.
זה אפשרי להיות גם פינק פלויד וגם פרימוס?
"הקולקטיב בעברית, בגלל שאנחנו בקושי מופיעים, הרגעים בהם אנחנו יחד הם סוג של פריקה. של 'טוב אנחנו ממילא מנגנים את זה פעם בשנתיים אז בוא נעשה את זה איך שבא לנו' ואנחנו לא צריכים לחשוב על זה יותר מידי ויהיה כיף. אבל יש שירים מאוד רציניים. נגיד 'כשאת אומרת כיבוש', שהמון אנשים מתייחסים אליו כאל שיר היתולי על המצב הפוליטי, הוא בסופו של דבר שיר אהבה מתוסכל מאוד רציני".
ריק: " זה לא באשמתנו! זה פשוט שילוב של חיים בארץ ואי אפשר להתעלם. אבל לא אנחנו התחלנו!".
ברגעים אלה ממש הייתי אמור להיות בארץ, רוטן על הזיקוקים האויליים, ההתבהמות ברחובות, המטסים המיליטריסטים המביכים ומחכה יום יומיים בכדי שאוכל סוף סוף לטבול במי השופכין שבחופי תל אביב שאני לא מצליח שלא להתגעגע אליהם כל כך.
אבל לכדור הארץ, שחוגג יחד איתי בעוד ימים אחדים, היו תוכניות אחרות. כאלה שמערבות נפיחה וולקנית קלה שתנשוב לכוון היבשת האירופאית ותשנה את סדרו של עולם, לפחות לכמה ימים. או שבועות. כך אומרים.
נו שויין, היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. אם לא הייתי נשאר מאחור אולי לא היה לי את הזמן הפנוי לגלות שחוזה גונזלס חבר סוף סוף לשותפיו ל-Junip והשלים את האלבום שהתחילו אי שם ב-2006 עם אי.פי. מעולה. התגעגתי אליו, בחיי.
זה לא מסתיים בזה. אחרי שתיקה לא פחות ארוכה, Stateless משחררים בקרוב את האלבום השני שלהם ואפילו מחלקים שיר אקוסטי שיש לי תחושה שלא מייצג את ממה שצפוי להיות באלבום, אבל בין אם כן ובין אם לא אני מאוד סקרן לראות מה יוציאו תחת ידיהם החבורה המפוספסת הזאת.
This started off as a reprimanding post to Israeli Indie artists saying – why can’t you be less Nineties and more original? Why can’t you sound more like Pumcayó? But then I realised my words would take the focus off my recommendation and would turn into a Mediterranean style bloody fist fight. So, why am I picking on Israeli indie artists all of a sudden? And why in English?
A couple of days ago I got a mail from Pumcayó asking me if I would kindly listen to their music and should I like it maybe even write something about it. Five songs, rough demos, are all I’ve heard from them. I was instantly hooked. It’s fresh, original, unpretentious and completely impossible to label (its also very raw, they’ll be the first to admit, but in the hands of a good producer this will be gold). The first time I listened to their music I was filled with the same floaty emotions that I got when I first listened to Yeasayer debut album. But their influences don’t stop there. It goes through the beautiful harmonies of Local Natives, the prog rock of Focus and even a touch of Joy Division. One seriously impossible name dropping, I know.
I was intrigued to know more about them and here is what Federico sent over:
"Pumcayó" is Spanish for "thump! (it/he/she) fell".
We’re 5, like the vowels, and we're all native of Guadalajara, Mexico -the pearl of the west, yeehaw!
We formed October 2009 and our repertoire, which currently consists of a (constantly expanding) handful of songs, borrows compulsively from a wide spectrum of bands and genres. Like with many other bands though, very little of this is intentional; it has more to do with the fact that we all just listen to different things. it's still a bit difficult for us to land on sound descriptions (we don't think we're radical, or complex, or new even, we're just a young band i.e. it's not an identity crisis, it's an identity quest) but inspite of the messy heterogeneity, we think we're simply an endemic take on the folk-rockish sound.
we like messing around with voices and we try to alternate on instruments often, no one in the band is a properly-trained singer or multi-instrumentalist, but we try to pick stuff up as we go; we see the gear as toys lying around in a room waiting to be beat, banged, plucked, struck... we love texture, layers, we're big into musical honesty, and we say "organic" a lot.
Don’t know about you, but I’m kind of falling in love here. And to think they’re only together for 6 months. They were also kind enough to send me all of their demos. I don’t know a single thing about the music scene in Guadalajara but if Pumcayó represents the kind of surprises that will await me in music bars, I should seriously consider leaving London (Federico, can I crash on your sofa, hermano?).
So before all of you guys take out your knives and start butchering Pumcayó and myself only because I’ve just said they’re far more remarkable than most of what I’ve recently heard coming from Israel, I just want to be very clear here - I’m not suggesting that all Israeli Indie bands should now sounds like Pumcayó, but merely pray for some of them be able to reach a deeper inner voice that will bring out their originality.
In fact, let’s not turn this into a discussion about the Israeli music scene (too late now, is it?). Fuck it, just listen to those guys. You’ll live longer.
כמעט כל יום אחד מהשכנים שלי פונה אלי ושואל בנימוס "תגיד, מה זאת המוזיקה הנפלאה שמתנגנת אצלך ברמקולים? ("תגיד, אולי תנמיך את החרא הזה שגורם לכלב שלי לנבוח בלי הפסקה?"). "ובכן, אין דרך אחרת מלבד שתבוא אלי לשמוע בעצמך" ("לך לעזאזל חתיכת אנטישם") אני עונה בחיוך. מכיוון שהדפיקה המיוחלת בדלת לא מגיעה, לא של השכן הסקרן מחד ולא של שוטר המקוף שמבקש ממני לטפל במפגע הרעש מאידך, אאלץ לשלוח את לחמי המוזיקלי (60% שיפון-רוק, 40% חיטה-אלקטרונית) על פני המים. שחו בזהירות.
כשכבר הייתי בטוח שכולם אמרו את כל מה שצריך היה להאמר על Sleep Mountain, האלבום החדש והנהדר של The Kissaway Trail, גיליתי שכמעט אף אחד לא אמר דבר. מכיוון שלאחרונה אני מוציא עצמי מרים הרבה דברים מהרצפה (ואף אוכל אותם ברוב הפעמים), תרשו לי להרים את הכפפה הזאת; החבורה הדנית הזאת קיימת כבר כמה שנים טובות אבל לדעתי רק עכשיו הכל נפל להם בדיוק במקום. האלבום שלהם סובל ממגבלה אחת בלבד, הוא דומה ליותר מדי דברים טובים אחרים וזאת עשויה להיות הסיבה שנשאר מוזנח, אבל אם אתם עוד מהדור שלא סובל מהפרעת קשב מולדת, תאזינו לו כמה פעמים מהתחלה ועד הסוף. אם רק תתמידו אתם עשויים לגלות שם את Arcade Fire, את Mercury Rev ואפילו את Sigur Ros. מבטיח שהניים דרופינג אינו לשווא.
שנה חמישית ברצף ו-Portugal. The Man, הלהקה היחידה שאני מכיר מווסילה, אלסקה, ממשיכים לשחרר אלבום בשנה. בקצב כזה סביר שלא כל האלבומים יהיו יצירות מופת אבל העובדה ש-American Ghetto לא מושלם כקודמו, לא מונעת ממנו להיות המשך ישיר לכל שאר האלבומים שלהם. למעשה, כל הדיסקוגרפיה שלהם נשמעת כאילו נכתבה והוקלטה בטייק אחד והשירים חולקו לאלבומים אקראיים בשנים נבחרות. להקה שלא ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום אלא בוחרת לעשות עוד מאותו דבר בעידן פוסט מודרניסטי וקצר רואי שכזה? שערוריה.
"תקשיב לאלבום פעם שניה, הוא מצויין" אמרה ההודעה בטלפון שלי. מהוסס, פניתי ל-Black Sands, החדש של Bonobo, אחרי שההאזנה הראשונה הייתה מהולה באכזבה על החזרה לאלקטרוניקה של האלבום הראשון ועל כך שהרגשתי שאני מאזין לעוד פסקול בית קפה בהתהוות. אבל שככה יהיה לי דוב, האזנה אחת נוספת היא כל מה שהייתי צריך בשביל להשתכנע. סיימון גרין (בונובו, אם תרצו) יכול להנעים לי את הקפה, הבירה וגם את מרק הבטטה המוקרם שלי בכל יום שרק יבחר. העובדה שהאלבום הזה יכול להיות המוזיקה המושלמת לנסיעת רכבת גשומה, לרביצה על חוף ים שמשי (אם התחושה זכורה לי נכון, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה) ולהקלדת שורות אלה באמצע הלילה בחדר חשוך אל תוך מסך מחשב מסנוור אומרות שיש בו איכות של ואן-סייז-פיט-אול, תכונה שלעיתים קרובות מדי אינה מוערכת דיה. דיינו. די נו.
פעם, לפני שנים רועי עבר לסטוקהולם. שנה מאוחר יותר שחר עבר ללונדון. הגעגועים ללשבת יחד, להקשיב למוזיקה ולקטול אחד את טעמו של השני גרמו לנו לפתוח את הבלוג. מאז זרמו הרבה מים בתמזה, וגם הקמנו חברת הפקות.
אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.
אם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.
Ora Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.
לא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר
