המלצה + נאצה

במבחן השמיעה הראשונה, הייתי בטוח ש- Vox Vermillion הם לא כוס הויטמינצ'יק שלי. כבר כמעט עמדתי לשלוח אותם למקום שאליו הולכים כל הביטים שעושים לי לא נעים באוזן ואז הקשבתי שוב, כי זכרתי שהיה משהו אחד שאהבתי.
מהמקום המפוכח של 3 שמיעות כמעט רצופות אני מבשר שיש משהו לא רע בכלל ב-Standing Still You Move Forward שהם הוציאו לאחרונה. יש פסנתר קודר ואפל סטייל דרזדן דולס וזמרת טובה שברגעים הטובים נשמעת קצת כמו Lamb או אולי Sneaker Pimps. הבעיה העיקרית היא...נו...זה לא בדיוק מושלם. אין מה לעשות. הדיסק סובל מתסמונת קשה של בוא-נכניס-גם-את-השיר-הזה-למרות-שהוא-חרא וחוצמזה הוא קצת פופי מדי לטעמי. אבל בכל אופן, דיסק ראשון (או שני?) שלהם ובגלל שאף אחד עוד לא אמר כלום החלטתי לפרגן.

Vox Vermillion – Psycho (טוב, וסוף סוף יש לינק)
Vox Vermillion – Wanted (לא כל כך טוב)

והבטחתי נאצה: האלבום של Juan Maclean פשוט מחורבן ומיותר. אני לא מבין למה עושים כאלה אלבומים היום. שיקבל אבנים בכליות.

יאללה מכות

Unleashed זה לא בדיוק מה שחשבתי. אמנם האקשן לא איכזב וכמו שיקיר הבלוג שבי עוזיאל היה נוהג לומר "והמכות – אמיתיות וכואבות". מאוד. אבל וואלה, יש בסרט הזה הרבה יותר. קודם כל ג'ט לי, שממש משחק ואפילו טוב. מצליח להיות הכי מוטרף וחייתי שיש כשהוא בקריזה והכי ילדותי ומקסים כשהוא לא. ואפילו נוגע ללב. ומורגן פרימן בתפקיד הרגיל של הדוד הטוב והחכם, אין לי מה להגיד להגנתי, עלי זה תמיד עובד. הצילום יפהפה ומסוגנן, אחל'ה פסקול של Massive Attack (שממש לא עובד בלי הסרט) ועכשיו אפשר לחזור למכות. תדמיינו את ניאו מפוצץ 20 אייג'נטס, אבל לא בסגנון הסינטתי המגניב של מטריקס, אלא בברוטליות ובעצבים שהיו גורמים לסמית' להתפטר כי טיפול בפסיכים כאלה הביטוח לא מכסה. ובניגוד לקיאנו ריבס, ג'ט לי נראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה. אבל מה שהכי אהבתי זה שהסרט הצליח לשכנע אותי שהכל יכול לקרות בשוט הבא. שום דבר לא צפוי וככה אפילו הרגעים השקטים מצליחים לייצר מתח מעולה. מהגלות הנעימה והשלווה שלי בשבדיה אין לי מושג אם הסרט מציג בישראל ובאיזה שם ביזארי, אבל כדאי להניח עליו יד בכל מקרה.

זה עולם של מיקרו

אין לי הרבה מה להגיד עליהם אבל השיר הזה של This Microwave World נשמע טוב. לא מדהים אבל עושה את העבודה. גם שירים אחרים מהאתר שלהם נשמעים בסדר. פסק הדין בקרוב.

בחתונה שלי

לפני 5 שנים בערך שמעתי בעבודה את Pink Martini וברגע של חוסר תשומת לב, עברתי מהאוזניות לרמקולים והגברתי. דקה אח"כ בערך נכנס שמוליק (שם אמיתי לחלוטין) לחדר ושאל אותי בפרצוף מזלזל "מה זה הלהקת חתונות הזאת שאתה שומע ?". מבלי להכיר את שמוליק כל אחד יכול להבין שהוא איש שמנמן, לא ממש יפה, ולא כל כך חכם. חייכתי וחזרתי לאוזניות. אבל הוא התעקש והציק "אז זה מה שאתה שומע שם כל הזמן? זה נורא ואיום! אני לא מבין למה אתה לא שומע גלגל"צ...". את מה שקרה מיד אחר כך אני לא זוכר בבהירות אבל זה הסתיים כששמוליק היה שרוע על הרצפה, חסר הכרה ואני רוכן מעליו עם מקלדת שבורה ומלאה בדם וצורח "אז מה? אז מה אם זה נשמע כמו להקת חתונות חתיכת חרא!!! זה מעולה!!! זאת נראית לך סיבה לשמוע גלגל"צ?! הא?!". שמוליק כבר לא ענה לשאלה הזאת. בסופו של אותו שבוע (והחלק הזה הוא היחיד שאני משוכנע שהוא לא בדיה של מוחי הקודח) פיטרו את שמוליק השמנמן שלקח איתו את הרדיו המסריח שלו מהחדר.
אז יכול להיות שפינק מרטיני הם קצת לייט-וייט, מה שלאוזן לא מיומנת עלול להשמע כמו מוזיקת מעליות שמאלצית, ולכן כדי למנוע תקריות אלימות, אני אסביר – פינק מרטיני עושים מוזיקה נעימה נעימה, שעוברת בקלילות דרך מחוזות כמו מוזיקה לטינית, שנסונים, ג'אז וקלאסי, מחליפה שפות בקצב שגורמת למנו צ'או להרשם לברליץ ובשיאה גורמת לך לרצות לקחת את אמא לאיזה ריקוד בסלון.
באתר שלהם אפשר לשמוע את שני האלבומים Sympathique שיצא ב-1997 ו Hang on little tomato שיצא אחרי שבע שנות שתיקה והוא לא נופל מקודמו. אולי עוד כמה שמיעות הוא אפילו יתעלה. אם במקרה זה לא מוצא חן בעיני מישהו אני מעדיף לא לדעת. אני לא אוכל לשרוד את זה.

שובו של מלך הבונגו

אמאדאו ומרים הם זוג אפריקנים עוורים ממאלי. הוא בגיטרה והיא בשירה. יחד הם חרשו את כל אפריקה בהופעות במשך שנים ולבסוף הגיעו גם לאירופה והוציאו כמה דיסקים. אבל עזבו אותכם מסיפורים קורעי לב על סיפור הצלחה נוסח אפריקה. השוס האמיתי הוא מי שעומד מאחורי האלבום האחרון שהם הוציאו – לא אחר מאשר הבן של מלכת הממבו ומלך הקונגוס, האחד והמגניב, מנו צ'או. כמה זמן כבר שאני מחכה שהוא יוציא אלבום חדש ופתאום אני מוצא אותו פה עושה קסמים עם שני האפרו-אפריקאים. טביעות האצבע שלו מרוחות יפה יפה על כל האלבום והוא גם שר בכמה קטעים. אמנם, אין בו את הגאוניות והשלמות כמו בקודמים של מאנו צ'או אבל בסה"כ Dimanche a Bamako אלבום לגמרי סבבה. כטיזר לאלבום הבא שלו אני מסתפק בזה.

Amadou & Mariam - Coulibaly.mp3

פינלנד – איסלנד 2:2

בהמשך לסקנדינבופיליה ששוכנת במחוזותינו שוב נחזור לפינלנד – הפעם אלה Allamaailman Vasarat. עשרים שניות אל תוך הטרק הראשון עמדו לי השערות וקפצתי לטרק הבא בשביל להבין אם מה שאני שומע הוא אמיתי. אני חושב שמה ששמעתי נכנס תחת הקטגוריה האיזוטרית של כליזמר-מטאל. כלי נשיפה כבדים, דיסטורשנים חורקים, מקצבים משתנים ובגדול סוג של קקופוניה שאני פשוט לא יכול להפסיק לשמוע. נראה לי שמה שכתבתי לא מספיק נותן כוון מוזיקלי אז אני אנסה שוב. נגיד שמורפין פוגשים את אמסטרדם כליזמר בנד שפוגשים את אירון מיידן שחוברים לגוראן ברגוביץ' להקליט פסקול לסרט אימה חדש של טרי גיליאם. איך שלא יהיה, אי אפשר להשאר אדיש לנוכח המאורע. ואם זה עדיין לא משכנע לשמוע את האלבום אז גם פיצ'פורק השפריצו עליו ואפילו אפשר לקנות אותו במחיר הכואב של 1.26$.

Alamaailman Vasarat - Kivitetty Saatana.mp3

ס'אוחתק

למי שכבר מכיר הפוסט הזה לא הולך לחדש כלום, אבל למי שלא – יש לי העונג להכיר. בכלל, זה תמיד כיף להכיר למישהו דיסק/אמן/להקה טובים שהוא עדיין לא שמע. מין גאווה כזאת, כאילו שחלקיק מהקרדיט הולך אלי.
אז ככה, לפני שלוש שנים בדיוק נסעתי למדריד לחילופי סטודנטים, וכמו שאומר הפתגם "ברומא תתנהג כמו רומני", אז כמו סטודנט ספרדי טוב במקום ללימודים נסעתי עם חברים לברצלונה. מתישהו נכנסנו לאיזה חנות בגדים מגניבה עם מוכרת עוד יותר מגניבה ששמה מוזיקה הכי מגניבה. מין שילוב מוזר של פלמנקו, מזרחית, רוק וראפ. שאלתי מה זה וקיבלתי תשובה בחצי אנגלית חצי ספרדית ומבטא צרפתי כבד שנשמעה כמו "ברכה דה אוחתק" וישר הבנתי שאין שום סיכוי בעולם שאני אצליח לאתר את הדיסק הזה. למזלי, למרות שהטעם הספרדי הנפוץ במוזיקה זה משהו בין דורון מזר לדייויד ברוזה אבל יותר קיצ'י (כן, יש דבר כזה ועוד בספרדית), הפעם הראו הספרדים שקצת אופי יש והטיסו את Ojos de Brujo לראש מצעדי המכירות.
ומה יש באוחוס? שני די.ג'ייז, שלושה פרקשניסטים, זמרת פלמנקו מדהימה, באסיסט פאנקי ושני גיטריסטים שייגרמו לרוב אשפי הדיסטורשן להניח את הגיטרה ולהתחבא בפינה. שילוב עשיר והכי מרענן שיש של פלמנקו, צלילים ערביים, רוק, פאנק והיפ-הופ, או בפי הלהקה "חיפ-חופ פלמנקיו".
אז יאללה, זיינתי ת'שכל מספיק, למי שעוד לא שמע אז יש שני דיסקים ועוד אלבום רמיקסים פחות מוצלח. מבחינתי Bari, השני שלהם הוא אלבום מושלם, מהלחנים דרך הנגינה ועד הסאונד.

http://www.ojosdebrujo.com

זה בא מניו זילנד

בחודשים הקרובים אמור לצאת החדש של Kelley Stoltz ומשום מה יש לי ציפייה מסויימת אליו. האלבומים הקודמים שלו לא היו מציאה מדהימה אבל יש לי הרגשה שהם היו רק הכנה לקראת משהו מוצלח יותר (העובדה שהאלבום הבא יוצא ב Sub Pop עוזרת לכדור הבדולח שלי). הבחור הקליט את שני האלבומים הראשונים לבד והם חזקים בלו-פיי, סגנונות שנעים באזור הבלוז-פולק-רוק ולחלוטין לא אחידים ברמתם. הוא גם עשה אלבום שהוא כולו קאבר ל-Crocodiles של Echo & the Bunnyman (זה בטח עושה למישהו משהו).
אני בטוח שלא מעט אנשים ממש לא ישתגעו על הסאונד המחוספס והקול המעופש שלו ועדיין, למי שתמיד רצה חבר קאובוי שישב איתו על המרפסת, ישתה ויסקי, וינגן לו שירים מבית אבא יכול להתנחם בבחור הזה.
באתר שלו אפשר להוריד כמה שירים מאלבומים קודמים וחוצמזה איזה איש צדיק נותן לשמוע את כל האלבום השני שלו, Antique Glow, און ליין.

עם כיסוי

לפעמים האינטרנט יכול להיות מקום ממש יפה. בשבילי זה סוג של חלום רטוב.

יחידת הכלבנים

אני לא יודע אם זה בגלל הגלות השבדית של שותפי לבלוג או בגלל העובדה שכבר אמצע ספטמבר ואני עדין ישן ערום עם מאוורר וקם מזיע אבל בזמן האחרון מצאתי את עצמי שומע לא מעט מוזיקה סקנדינבית.
יש סיכוי סביר שהייתי מפספס את "Husky Rescue" אם לא הייתי רואה אותם בהופעה. החברה מפינלנד החליטו לבלות את הקיץ שלהם בלחמם את מורצ'יבה בסיבוב ההופעות שלהם ובסך הכל הם עשו עבודה לא רעה בכלל. יש להם נוכחות מתוקה ממש כמו המוזיקה שלהם והלוק הסקנדינבי הקלאסי שלהם עושה חשק לצבוט להם בלחיים.
הם הוציאו את הראשון שלהם לפני כמה חודשים ואם אני יודע נכון לא הייתה איזושהי היסטריה סביבו (שזה סביר לחלוטין) ועדיין הוא שווה שמיעה. הם עושים דרים-פופ נעים שלי הזכיר ברובו טריפ-הופ (ז'אנר נכחד לחלוטין, וחבל) סטייל הוברפוניק, סוואנדייב ואפילו מורצ'יבה בגלגולים קודמים. באתר שלהם אפשר לשמוע ולראות אותם וחוץ מזה אפשר להוריד עוד שיר שלהם פה.
ונסיים בזריקת כפפה – מי שמצליח לשים את היד על קאבר (מצויין!) שהם עשו בהופעה לפויזן של אליס קופר יזכה בחולצה ותקליט (של אליס קופר).

Thorir

איסלנד זה ללא ספק אחד המקומות המוזרים יותר שיצא לי לראות מקרוב. אחת התעלומות בנוגע לאיסלנד היא שיושב לו עם באמצע האוקיינוס האטלנטי (האמת - היו מתים להיות באמצע, אפילו כשמדובר באוקיינוס הם בקצה הגרוע), רחוק ומנות מכל דבר ומקום שאפשר להעלות על הדעת, ומתענג על המזג-אויר הכי גרוע בעולם. הם חיים שם על שטח של אנגליה בערך, שעליו מפוזרת אוכלוסיה בגודל של בת-ים. ואיפה התעלומה? מישהו מסוגל לדמיין את בת-ים מספקת כמות כשרונות בסדר גודל של ביורק, סיגור רוס, מאם ומוגיסון? לא יכול להיות שמאות ק"מ של בזלת שחורה וריח של ביצים סרוחות זה מה שמוזיקאי באמת צריך בשביל לפרוח. וקשה לי להאמין שמזג אויר מזעזע זה טוב למוזה.
עכשיו מצטרף לרשימה מין כזה סינגרסונגרייטר רגיש ועדין מהסוג שבזמן האחרון צץ בכל מקום. אבל כמו כל איסלנדי טוב, מדובר בבחור מוזר מאוד. במשך ארבעת הטרקים הראשונים הוא לא מצליח להשמיע יותר מהברה אחת ברצף, איי שיט יו נוט. ואז הוא נותן קאבר נפלא לאאוטקאסט שמסדר לו את הראש, ומכאן והלאה הכל נופל למקום. בפעם הבאה:

I'm mr T

Thorir - Hey Ya

בנדורה

נראה שזה מאוד טרנדי השבוע להשפריץ על פנדורה וכל העושר והאושר שבא איתה אז כקונטרה לכל ההתלהבות (שבד"כ אני חולק) הפעם באתי בתפקיד הלקוח המעצבן.
על זה שפנדורה (עוד) לא מכירה את "Squire Of Somerton" ואת "Swandive" אני מעקם פרצוף, אבל מקבל לבינתיים (כאילו יש לי ברירה). אבל על מה שקרה שיצרתי תחנה שמבוססת על "Lamb" אין לי את היכולת להביע בפרצוף; אם נוציא השירים של גולדפראפ, אייר, סיינט אטיאן וביורק (שהיו לגמרי במקום) נשאר עם רשימה ארוכה שכוללת את קיילי מינו, בריטני ספירס, פלאשדאנס, בקסטריט בויז, דיידו, בט מידלר, אייס אוף בייס, סינדי לאופר, א-הא, פאולה עבדול ועוד הבלחות הזויות שכאלה.
ואני שואל – האם הטעם המוזיקלי שלי הוא זה שמוגבל או שמא נמצאה פינה חשוכה באלגוריתם של התיבה? איך שלא יהיה, אני רוצה את ה-30 סנט שלי בחזרה.

מרגיש בבית

יש סרטים שהפסקול שלהם הוא אוסף שירים שהופך לקלאסיקה (ולפעמים הוא מוצלח יותר מהסרט) וכיף לשמוע אותו עוד הרבה אחרי שהסרט נגמר. יש גם כאלה שהם יצירה אחת ארוכה ומרגשת שמלווה את את כל הסרט, סצינה אחר סצינה. ויש פסקול אחד שאני מכיר שמורכב משיר אחד בלבד שבלי להבין איך זה קורה, הוא לא מצליח להמאס, אפילו לא לשניה, למרות שהוא מושמע באורך מלא לפחות 5 פעמים. הוא ורק הוא.
מי שעוד שלא ראה עשוי לפספס לגמרי את ההתרגשות אז כדאי שישלים ויחזור.

http://www.imdb.com/title/tt0423866

Natacha Atlas – Gafsa

Non Fiction

ספר שרץ עכשיו די חזק, מאת צ'אק פלאניוק, זה שכתב את Fight club. השם די מסביר מה יש פנים – אוסף של מאמרים/סיפורים קצרים, מין כזה דוקומנטרי. מעבר לכתיבה הפשוטה והטובה, בגובה העיניים כמו שאני אוהב (תסביך אופייני לאנשים נמוכים?) הקסם הוא בנושאים שפלאניוק בוחר לכתוב עליהם. מתאבקים חובבים, יריד סקס בעיירה באמצע שומקום, דמולישן-דרבי של קומביינים (כנראה שיש דבר כזה), אנשים שבונים טירות בארה"ב, ואני רק באמצע הספר. אחד הדברים המפתיעים הוא שבאיזשהו מקום האנשים שעומדים במרכז הסיפורים ההזויים האלה הם אנשים רגילים לגמרי. הם לא פסיכופאטים מוטרפים עם אובססיה חסרת תקדים. הם סתם אנשים רגילים שאוהבים להתאבק או לבנות טירות.
הסיפור הכי טוב עד עכשיו מספר מה קורה כששני אנשים מחליטים ללבוש תחפושות של חיות, כמו בדיסנילנד אלא שהם סתם משתובבים ברחוב במרכז סיאטל. השורה התחתונה היא שכמו יופי, גם הטירוף והתימהונות הם בעיני המתבונן, וזה די משכנע.

http://www.chuckpalahniuk.net/

רגישות תעשייתית

את ניין אינצ' ניילז גיליתי לראשונה בתקופה שהוציאו את The downward spiral, ימי התיכון העליזים, לפני שהתברגנתי וזנחתי את הז'אנרים הכועסים יותר. אחד הדברים היפים בהם הוא שבתוך הז'אנר, שתנאי הקבלה אליו הם בדרך כלל הרבה ניכור, אגרסיה ועוד ניכור, הם הצליחו תמיד להכניס טונות של רגש בלי לשבור לרגע את הסגנון התעשייתי. הם עושים כבר שנים את אותו הדבר שאותי הפסיק קצת לעניין.
האלבום האחרון שלהם לא נופל מקודמיו, אבל גם לא מחדש כלום. ואז מ-skip אחד לשני אני פתאום נופל על שיר שעושה לי פרפרים בבטן. כמו Hurt לפני קצת יותר מעשור, הפעם זה Right where it belongs. תענוג.
חבל שלזה ג'וני קאש כבר לא יעשה קאבר...

NIN - Right where it belongs

דברים שגיליתי באוטו - חלק ב

באחת מהנסיעות הכמעט-תמיד-מדכאות מנתב"ג הביתה לבד באוטו שמעתי שיר ב-88אפ.אמ שהפך את הדרך לנסבלת לחלוטין. ברגע הראשון חשבתי שמדובר באיזה סיימון וגרפונקל נשכח שאני לא מכיר אבל אחרי 20 שניות בערך הבנתי שאין סיכוי שהם אי פעם נשמעו ככה. אחרי 3 דקות של התמוגגות אמיתית הגיע סולו גיטרה מדהים שנשמע כאילו נחת משיר אחר ועם זאת התאים בול. הבנתי שאני חייב לשים את היד על הדיסק.
את "Squire Of Somerton", שזה בעצם איש אחד – טובי ג'נקינס (שהיה חלק מ"פורט לודרדל" שאין שום דבר טוב להגיד עליהם) אני מכיר כבר יותר משנתיים כך שיש פה צ'אנס רציני שאני יוצא מיניאטורי, ועדיין, אני לוקח את הצ'אנס בכיף כי הדיסק הוא פנינה אמיתית, כזאת שמוצאים פעם בהרבה זמן (והוא גם קיבל ביקורות מעולות בזמנו). וחוץ מזה הסיפור יוצא לי טוב עם הכותרת מהפוסט הקודם.

The Squire Of Somerton - Transverberations

דברים שגיליתי באוטו - חלק א

ידידה שלי (השם שמור היטב במערכת) חזרה מחו"ל לפני כמה חודשים ולידה בטיסה ישב איזה בחור מושלם שהוא גם דוגמן, גם נינג'ה, גם אמן וגם זמר. כמובן, לא יכולתי שלא להרים גבה לשמע הסיפור המופרך. היא התעקשה והראתה לי כמה תמונות והיה קשה להכחיש שהוא אכן דוגמנינג'ה. הבחור פרח מזכרוני עד שיום אחד, בעודי נוסע באוטו שלה, מצאתי את הדיסק שלו זרוק שם ומתוך שעמום יותר מאשר סקרנות הקשבתי לו. גם כאן, היה קשה להכחיש, לבחור אין אמנם קול מדהים (תודה לאל, הוא לא מושלם!) אבל השירים א-לה בוב דילן שלו ממש מוגשים בטוב טעם. מסתבר שכל האי.פי. הזה הוקלט בנרווגיה ומשהו מהניחוח הבינ"ל הזה עושה לו רק טוב. משהו מרגיש לי שעם שווק נכון (ואולי כדאי לחשוב על איזה שם במה שלא עושה קונוטציות לקיבוצניק מהנוי) יש פה פוטנציאל מסחרי לא רע בכלל. שיהיה בהצלחה עמירם

Amiram - Alright (The Moon Song)

מי הזיז את המסבחה שלי?

אני סאקר רציני של קאברים ורמיקסים אפילו אם הם מחורבנים במיוחד (ולפעמים בגלל שהם כאלה) ואני לא מתכוון להתנצל על זה. זאת הסיבה שהביאה אותי לחפש את הביצוע של עלי ג'י ל-"איי לייק טו מוב איט" ממדגסקר (ואם מישהו תהה למה אני לא כותב באנגלית זה רק בגלל שהתמיכה בעברית של הבלוגר הזה היא כמו התמיכה שלי בפדופיליה - קיימת באופן תאורטי אבל תכלס לא תתפסו אותי עם איזו אסייתית בת 7). בכל אופן, הציפור הכחולה נשלחה לחיפוש ושבה עם הפנינה הבאה במקור. הרבה יותר מגימיק אם תשאלו אותי

Reel 2 Real - I Like To Move It (Arabic Remix)

פרפר נחמד

זה בלי שום ספק השיר הכי מגניב בגרמנית מאז "ג'ינגס חאן". ואני חושב שקוראים לו משהו כמו "כנפיים של פרפר" אבל מה אני מבין . הייתי גם שמח לכתוב מלא דברים על טיפשוורץ וכל הזרם הדויטשלנדי אבל חוששני שאני לא מבין גם בזה. לפחות יש לינק

Tiefschwarz - schmetterlingsflugel feat.malte.mp3

מעיכה

לפני כמה נצחים הזכירו בחוקנ'רול (שזה המקום להשפיך ולאמר שכבר כמה חודשים, מדי לילה, אני נוגע בעצמי אל מול התמונות שלהם בפליקר) את בלקסטרוב. חיטוט קל בסולסיק העלה את הקטע הבא שכנראה עושה עוול לשני הקטעים המקוריים ועוד לא החלטתי אם אני אוהב או שונא אותו.

Goldfrapp - Strict Machine (Blackstrobe remix)

I hate Nando

Nando Costa, motion graphics icon made in Brazil, has updated his website and as usual it's a treat. The annoying thing is that he is worldwide acclaimed, already had time to start his own company and close it, publish a book and he's not even my age... Oh, yeah, and he's damn good too. I hate this kinda people...

http://www.nandocosta.com/

פוסט זירו

אחרי חודשים של עצירות הגיע הרגע בו גם אני הולך לזהם את הרשת בהמלצות משל עצמי.
בלי הקדמות מיותרות – כשרועי חזר מאיסלנד הוא אמר לי שיש דיסק שאני הולך להתאהב בו. כשכזאת הצהרה עולה אחד משני דברים קורים; או שהוא צודק לגמרי ואני אסיר תודה לאיזה שבועיים או שמסתבר שהאשכים שלו הפכו לביצי סלמון ואני מקבל את “Frou Frou”. לשמחתי הרבה, הפעם קיבלתי את Mugison. מסתבר שזה הדיסק השלישי שלו והוא מכר באיסלנד יותר מביורק ו-Mum. בכל אופן, כנראה שכולם כבר מכירים אבל עוד אף אחד לא אמר כלום. אז הנה.
ודרך אגב, רועי, ככה זה הולך להיות - אתה ממליץ על משהו ואני מיד לוקח את הקרדיט עליו.

Mugison – I want you