וילדע חייעס

אני מרוצה. עברתי שלב. התבגרתי. באמת. פעם הייתי מתרגז כמו ילד מכל דבר שלא היה הולך כמו שרציתי. היום אני לומד לחייך ולהגיד, אם זה לא מתאים לי אני לא חייב להיות פה. לא, אני לא מדבר על העובדה שהעתקתי את מגורי לאי האפרורי (למרות שיש אנלוגיה מסויימת). אני כמובן מתייחס לעולם הצר של הופעות חיות; אם פעם עוד הייתי מקלל כל פעם שמישהו בעל את עור התוף שלי (ע"ע אליס אין צ'יינס וטרייל אוף דד), היום אני פשוט קם והולך אחרי חצי שעה של הופעה הביתה שמח וטוב לב.
הפרחחים התורנים שגרמו לי לשבור את הכלים היו Archie Bronson Outfit, חבורת נהגי המשאיות המזוקנים שהתחבבה עלי כל כך בחודשים האחרונים. וגם הפעם, הסאונד היה נורא, הארצ'יס נראו מדוכדכים ולקחו חצי דקה הפסקה בין שיר לשיר כדי לריב עם הסאונדמן, הוייבס היו מעיקים וכו'. למי אכפת? בטח לא לכם. רק שבשונה מפעמים קודמות, בעודי עושה את דרכי החוצה שמעתי את הסולן אומר קבל עם ועדה של שיכורים: "אם אתם רוצים את הכסף שלכם בחזרה, דברו עם החברה האלה" ומצביע אל הסאונדמנים, "ואם לא את הכסף, אז לפחות תרביצו להם אחרי ההופעה או משהו".
יצאתי מחויך מהאולם ולא בגלל הדברים שאמר הסולן, שלושת הפיינטים ששחו בכרסי או אפילו העובדה שהבחורה ב-cloak room בלעה אותי במבטי זימה כשאספתי את המעיל שלי. חייכתי כי הבנתי שאני בכלל לא כועס. איבדתי כמה שעות וכמה פאונדים בחיים. משניהם יהיו עוד בשפע, אני רוצה להאמין.

Archie Bronson Outfit - Kink :: live at Mercury Lounge
Archie Bronson Outfit - Dart For My Sweetheart :: live at Mercury Lounge

שריפה בכוכב שבתאי

אי שם בחודש ינואר, יום שישי 08:55 בבוקר. אני מתיישב על הספה בסלון ומולי שני לפטופים, בכל אחד פתוחים שני אתרים שונים למכירת כרטיסים. בעוד 5 דקות בדיוק מתחילה המכירה לארקייד פייר בבריקסטון אקדמי. אני חייב למחוק את החרפה של ההופעות של רדיוהד ושל פרל ג'ם שפיספסתי כי לא הייתי זריז מספיק. אחרי 5 דקות מתוחות ורוויות בלחיצות על F5 וסינון קללות לאויר, עשיתי את זה. יש לי זוג כרטיסים לאחת משתי ההופעות. הללויה! 40 דקות מאוחר יותר גיליתי שהוסיפו שתי הופעות נוספות ושלכולן אזלו הכרטיסים, מה שהעצים את הזיקפה המנטלית שלי עוד יותר.
אם למדתי דבר אחד בחיי העלובים יהיה זה להזהר מהייפ ואף פעם לא לפתח יותר מדי ציפיות. במקרה המדובר עבודת ההכנה הייתה ארוכה ויסודית. יום יום הזנתי את עצמי במנטרות בנוסח: "המוזיקה שלהם וודאי לא תעבוד בהופעה" ו"הקהל האנגלי כבר ידאג לחרבן לך הכל" וכמובן "זכור את מאסיב אטאק (ואת סמי ג'נקינס, את ה-5 בנובמבר ולהדביק את ירושלים לחיכך)".
ביום ההופעה ממש רציתי להוציא את הכרטיסים ולנפנף בהם לעוברים ושבים כאילו אני מחזיק בידי את כרטיס הזהב לביקור במפעל של וילי וונקה, אבל כמובן שהייתי חרד מדי לגורלם והעדפתי לטמון אותם עמוק עמוק בארנק ולבדוק בכפייתיות שהם עדיין שם פעמיים בשעה. ובכן, כשהגיע הרגע שאליו התכוננתי נמרצות דבר אחד היה ברור – אין סיכוי שאני אצא מאוכזב מכאן הערב. מה שלא ידעתי באותו רגע הוא עד כמה לא מאוכזב אני אצא.
ההופעה של הארקייד פייר הייתה המקבילה המוזיקלית לסצינת הפלישה לנורמנדי בטוראי ראיין. מהרגע בו נדלקו אורות הבמה ועד סוף ההדרן, ההופעה הייתה רצף אחד של אדרנלין וגירוי חושים קיצוני. הכל היה כל כך טוב, טוב מדי כמעט – הסאונד היה אגדי, הבמה הייתה מושקעת וכל אחד ואחד באולם הענק הזה, מהסולן ועד אחרון הצופים ביציע, עשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת.
הבגרות המוזיקלית של הארקייד פייר גרמה לי לשכוח שהם בעצם חברה די צעירים. צעירים ונמרצים. צעירים ונמרצים מאוד מאוד. האנרגיה שבקעה מהם נזלה מהבמה אל תוך הקהל והתערבבה בין האנשים, סוחפת אותם בהתלהבות. בכל שניה מההופעה כל אחד מעשרת האנשים על הבמה לא הפסיק לשיר לרגע, עם או בלי מיקרופון. תענוג לראות להקה שמצליחה להנות כל כך מהמוזיקה של עצמה.
הארקייד פייר באו למלחמה והם הביאו איתם עוגב. אין משחקים על הבמה ואין אינטראקציה מיותרת עם הקהל. הפניות היחידות היו קריאות מצד הסולן שניסה לגרום לקהל לעמוד בקצב של הלהקה: “Is there anyone out there at all? I can’t fucken hear you…” הקהל האנגלי מצידו עשה את הבלתי יאמן והתנהג כאילו יש מולו הופעה. טוב, זה היה יותר מזה – הקהל היה מדהים. שר כל שיר, רקד, קפץ, דחף, חיבק והשתולל באקסטזה טוטאלית בלי הבדלי גיל, גזע, דת וקבוצת כדורגל אהודה. לקחו לי שני שירים בשביל להבין שאם אני לא אסחף יחד איתם, אמצא עצמי נרמס תחת כפות רגליהם.
מי היה מאמין שהמוזיקה של הארקייד פייר יכולה להרקיע לכאלה גבהים? לא שאני חושב, חס וחלילה, שהיא פושרת – שהרי המוזיקה שלהם מסוגלת להצית אש באופן ספונטני כמו גם לרסק כמה וכמה לבבות גם כשהיא נשמעת דרך אוזניות מסכנות – אבל לרגע לא האמנתי שככה היא תשמע בלייב.
בבוקר שאחרי, ניגנתי את Neon Bible באוזניות. פתאום האלבום נשמע חיוור ועייף, הסאונד חלוש. כנראה שבאמת הייתה הופעה גדולה. מעניין אם יום אחד, כשאהיה זקן באמת, בהבלחות הצלילות שלי מתוך הדימנציה, אספר לנכדים שלי שהייתי בה. מסכנים שכמותם.
יוטיוב מלא בקטעים מארבעת ההופעות בבריקסטון אבל זה שלמטה תפס אותי במיוחד. בדקה הרביעית בערך, המצלמה מסתובבת ומצלמת את הקהל. אני נשבע שהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותו...
אם בא לכם לשמוע אותם לייב אתם יכולים להוריד לכם הופעה שלהם מפברואר האחרון.



ואם כבר מתעסקים בקנדה, הנה אול-טיימ-קלאסיק:

רועי גגרין

הנה בשורות טובות לסוף השבוע: Oi Va Voi שחררו שני שירים מהאלבום החדש למייספייס שלהם. הראשון, Further Deeper, עם Alice Mclaughlin, הסולנית המדהימה שהופיעה איתם בהופעה הבלתי נשכחת בנמבוקה. אני נאלץ להודות שלמרות שבהופעה סגדתי לרגליה היחפות והסקסיות, בסלון הבית שלי היא נשמעת קצת אמצע הדרך. מזל שיש את אוי ואבוי מסביבה. לעומת זאת, השיר השני, Yuri, הוא הדבר האמיתי. כיף לי איתו מאוד מאוד כבר כמה ימים. בדיוק ככה רציתי שאוי ואבוי ישמעו בגילגול השני שלהם. האלבום החדש, סלף טייטלד, יוצא ב-30 באפריל. יש למה לחכות, השבח לאל.

?אביב הגיע

לרגע קצר, היה פה אביב, אני מוכן להשבע. היו כבר כמה ימים בהם המעיל החורפי שלי פינה את מקומו למעיל קיצי (אוכסימורון שמתקיים בארצות קרות), השמש תפסה את מקומה במרכז השמיים והשקדיה ברחוב שלי לבלבה בורוד מרנין.
יומן השולחן הנערץ שלי הכריז רשמית אתמול על היום הראשון באביב. אני מנגד מצאתי את עצמי שוב חובש את כובע הגרב והצעיף ומביט מחלון המשרד החוצה אל האפור הגדול שמחכה לי בחוץ. המילים היחידות שאני מכיר בעברית שיתארו את מה שירד מהשמיים אתמול יהיו "ברד" או "שלג". אני נוטה להאמין שזו מגבלה של השפה העברית מאחר וזה היה דבר דומה אך שונה לחלוטין משני אלו. רועי בוודאי יוכל לתרום פה מחוכמתו הקלימטולוגית (ולהוכיח שהוא עדיין בין החיים). את מה שהרגשתי כשהבנתי שאאלץ לצעוד לתחנת הרכבת דרך סופת הרפש הזאת ניתן לתאר דווקא בעברית יותר טוב מאשר כל שפה שאני מכיר: "כוס אמ אמ אמק..." (עברית תקנית, בדקתי).
כבר התחלתי להאמין שיש סיכוי שהמקור לדכאון היה החורף והנה עוד רגע הוא חולף. אם לשפוט לפי העובדה שארוחת הבוקר שלי הייתה מורכבת מ-4 כוסות קפה וחבילה של Jaffa Cakes, אני חושש שנגזר עלי להמתין עוד כמה שבועות עד שאוכל שוב לבחון את מצבי.
בימים הספורים האלה בהם הציץ האביב מעבר לחשכה החורפית, הצליח לתפוס אותי לפתע צליל חדש שזכה להתעלמות שלא באשמתו. צליל מרענן ואופטימי שרק חיכה לאביב כדי לפרוח. כששמעתי אותו, הסתכלתי על האייפוד שלי ואמרתי לו: "איפה החבאת את זה?"
"זה לא אני, חבוב, זה אתה... האלבום הזה כבר כאן חודשיים" הוא ענה.
"הא! האייפוד שלי מדבר! רק שלא תהיה לי רעב פתאום, כבר יש אחד כזה" אמרתי והגברתי כדי לא לשמוע אותו עונה שוב.

Field Music – Kingston
Field Music – Working to Work (ההמנון החדש שלי)

תמות נפשי עם פלישתי

השיער שלי הוא התכונה הטובה ביותר שלי. אני לא אומר את זה כדי לרמוז שאני אדם שפל ועלוב, אלא פשוט כי זאת עובדה מוצקה שאין להתווכח עימה והיא חשובה להמשך הסיפור. השיער שלי כל כך מוצלח, למעשה, שהוא מושא לקנאה של גברים (ולא רק כאלה בשלבי התקרחות שונים) ונשים (כמעט כולן למעט יקירתי, האוחזת בגנים משובחים משלה, וכל הנשים האסייתיות באשר הן). המרקם שלו קטיפתי, הברק שלו מעורר התפעלות ומסרק עובר דרכו כמו טיסה של יונייטד אירליינס דרך מרכז הסחר העולמי. קצוות מפוצלים או קשקשים נתפסים בעיני כמחלות של אנשים חלשים. כל שערה ושערה יודעת את מקומה ותפקידה באריג המושלם שמכסה את ראשי בגאון. בצניעות אוסיף ואדגיש שרצף גנטי מוצלח כל כך הוא דבר נדיר במחוזות ארציים.
אך ורק טבעי שאם עלה בגורלך להיות בעליו של פלא שכזה, תמצא את עצמך מפתח קשר תת הכרתי עמוק מאוד אל האוצר שלך עד כדי התנהגות קיצונית משהו משל היית גולום. ואכן, כבר שנים שאני ושערי מהווים מקור ללעג לסובבים אותי, הרואים ביחס שלי לשיער הפרעה נפשית קלה ומושא להקנטה. אין לי טענות כלפיהם, ככה זה שיש לך משהו שלאחרים אין ולא יהיה. השוני, הזרות והקנאה לעולם יפערו פערים. אך אני מתעלם מהם וממשיך לשאת בגאון את המתנה שניתנה לי.
עוד לפני שתכונות הקסם של שערי התגלו בפני, ולמעשה מאז שאני זוכר את עצמי (תמונות הבר מצווה הם העדות הרחוקה ביותר) הסתפרתי רק במקום אחד, אצל ספר מחונן אחד שבידיו הנאמנות בלבד הסכמתי להפקיד את מלאכת התחזוקה הרבעונית של שערי. לפעמים בלילות, הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה מחלומות בהם דבר נורא קרה לו ואני נאלץ להחליפו באחר. כשעברתי ללונדון העניין היה ברור לחלוטין – אני מסתפר רק כשאני מגיע לביקורים בארץ, ועד כה כל זה עבד לא רע בכלל. אך בביקור האחרון הייתי יהיר והעדפתי לוותר על התחזוקה. חודשים עברו ושערי פרח ושגשג לאורכים מרשימים אך גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם החזות שעלי לאחוז בה במסגרת תפקידי. שבועות שהילכתי ברחובות שכונתי בנסיון לתור אחרי מספרה שנראית אמינה דיה שאסכים להכנס בשעריה. הימים חלפו והמשכתי לדחות את הקץ עד שערב אחד הבנתי שאני חייב להסתפר מיד. הגעתי למצב שממנו יראתי מכל – אני צריך להסתפר כאן ועכשיו. אבל איזו מספרה פתוחה ב-18:30 בשכונה? לא...לא, לא, לא, לא!!! המספרה של הערבי! שהאל הטוב יעזור לי ולא אכפת לי איזה מהאלים, העיקר שיהיה הטוב מביניהם.
בחיל ורעדה צעדתי פנימה מקווה לטוב ביותר ומצפה לרע ביותר. אחרי דקות מצאתי את עצמי חפוף ומרוכך, מוזיקה ערבית מתנגנת ברקע, ומעלי עומד הספר בפנים אדישות. הישיבה בכסא הרגישה כמו הוצאה להורג. הסברתי לו בעדינות שאני לא מצפה לשום תספורת אמו אלא רק לתחזוקה שוטפת. כשהמספריים שלו התחילו לחתוך הסתכלתי על עצמי במראה וגיליתי שאני חוור לחלוטין.
"מאיפה אתה?" שאל אותי הספר וקטע את הריכוז שלי בלעיסת מסטיק בעצבים.
"אה...אני מפה, Ealing Broadway" עניתי בהתחמקות.
"כן, אבל מאיזה ארץ אתה במקור?" שאל הספר בעודו ממשיך לגזום את שיערי היקר מפז.
"אני מישראל" גמגמתי בגאווה וראיתי איך שארית הצבע בפני אזל לחלוטין.
"אני מכיר את ישראל...חיפה, נצרת, אל-קודס..." אמר הספר.
"נחמד, ביקרת פעם בישראל?" שאלתי וקיוויתי שיש לו קרובי משפחה נוצרים אי שם בטירה.
"לא, אני פשוט מכיר. היה לי פה גם עובד ישראלי עד לפני שבועיים, מירושלים" הוא ענה.
"מה אתה אומר... חשבתי שאני מכיר את כל שני הישראלים בשכונה" אמרתי בהקלה כלשהי.
"אבל הוא היה פלשתינאי, לא יהודי" אמר הספר במבט חודר.
"זה לא באמת חשוב לי, אתה יודע...." אמרתי ובעיני תחינה. הדבר האחרון שרציתי היה שחמתם של בני ערב תשפך על ראשי, וחמור מכך על שערי. במבט לאחור, הייתי צריך להזכיר את תרומתי הנדיבה בהופעה של מאסיב אטאק.
"אז תגיד, מאיפה אתה?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה ביננו לפתע.
"אני מתוניסיה" ענה הספר בקרירות.
"אחלה של סנדביצ'ים יש לכם" פלטתי את הנתון הטוב היחיד שהצלחתי לדוג באותו הרגע על ארצו הנלוזה.
ההערה האחרונה שלי לא הצליחה לקדם את השיחה או להוריד את רמת החרדה שלי. המשך התספורת היה מורכב בעיקר משתיקה וקולות גזיזה של מספריים שחוקות. אני מצידי, התכוננתי לרע ביותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, במקרה הגרוע, זה יהיה כמו אז, לפני הצבא, כשנפרדתי ממחלפות ראשי. ואז עלו הזכרונות של ההורים שלי, מצביעים עלי ביד אחת ואוחזים בבטניהם ביד השניה, בעודם מתגלגלים מצחוק ומשווים את המראה שלי לזה של אסיר נמלט, ניצול שואה וכו'.
לא אמתח אותכם עוד הרבה; למזלי, האל הטוב, אותו אחד שהמציא את Herbal Essences, ירד מן השמיים והגן על שיערי המופלא מפני כליה. כמעט וחיבקתי מאושר את החבר התוניסאי החדש שלי לפני שעזבתי את מספרתו וגיליתי שלא נעשה כל נזק ליקר ברכושי. כשהצצתי בשעוני התקשתי להאמין שעברה בסה"כ חצי שעה מאז שצעדתי פנימה. אלא היו 30 הדקות מהארוכות בחיי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רק עם ניחוח של מרכך זול בשיערי.

The Rakes - The World Was a Mess But His Hair Was Perfect

נגיעה אחת רכה

בערב היום בו כתבתי את הפוסט העכור הזה, בתזמון שמיימי שכזה, הגיעו The Earlies והחזירו אותי לחיים. כמו מילה של חבר או מגע ספונטני ואוהב ברגע שהכי היית צריך ולא ידעת, הארליז, עם המוזיקה הנפלאה והחיוכים הענקיים שלהם נתנו לי מנת קרני שמש מוזיקלית שהחזירה לי את החיוניות שבמוזיקה. במחיר כרטיס ובירה קיבלתי גם מסאג' מרומם ללב.
באופן דקדנטי למדי, זאת הפעם השניה שאני רואה אותם בהופעה בלונדון אני חושב שהפעם נהניתי אפילו יותר. כמה אושר האנשים האלה מפיצים. משהו בהרכב הבלתי אפשרי הזה משדר אהבה אמיתית לדבר ומשרה אוירה של נינוחות רבתי. הארליז מדגימים איך אפשר למלא אולם שלם באנרגיה חובקת מבלי להשתולל על הבמה, לזעוק ולצרוח. תמהיל נכון של כשרון, הנאה וכנות מרכיבה שלם שגדול מסך כל חלקיו.
הם גם כנראה הלהקה הכי down to earth שיש; כשלהקות החימום על הבמה הם לא בחדרי ההלבשה, מעשנים ג'וינטים לפני ההופעה, הו לא; הארליז מתגודדים בשורה הראשונה, רוקדים, שרים, מריעים ומעשנים שם את הג'וינטים של לפני ההופעה. אחרי ההופעה, אפשר למצוא אותם בבר הקרוב לבמה מזמינים לעצמם בירה ומתמנגלים עם העוברים ושבים. כל כך אנושי ונכון. גורם לי לתהות איך כך האומנים האחרים מוותרים על החוויה הזאת.
הארליז ממשיכים להביא איתם חברים מוכשרים. בפעם הקודמת אלה היו Dawn Landes ו-Midlake (שניהם הוציאו אלבומים לא רעים ב-2006). הפעם היו אלה Half Cousin ו-Maps.
על Maps היה זכור לי משהו שקראתי בסינמסקופ, איזו הבטחה גדולה לעתיד. ובכן, באותו ערב לאוזניים העייפות שלי (עוד לא לגמרי חזרתי לעצמי כאמור) זה היה נשמע בעיקר משעמם. Been there, done that got the t-shirt. אם תהיה התרגשות, וחוששני שתהיה (באי הזה יש מגמות שאין לי יכולת להבין אבל אני כבר מצליח לחזות מעט מהן), אני לא חלק ממנה. לעומתם, חצי בן דוד היו משהו אחר. בשיר הראשון הייתי משוכנע שזה סתם עוד זבל אנגלי, אבל מהר מאוד הם הצליחו לחדור דרך שמיכת האטימות שעטפה אותי. טיפה של אינבידואליזם, סאונד מרושל וחורק במכוון וסולן עם ששר בטון רך עם מבטא סקוטי חמוד להפליא, לא צריך יותר מזה. ג'אנק פופ מושלם. האלבום השני שלהם, Iodine, יוצא ממש עכשיו (תקשיבו ל-Absentee במיי ספייס שלהם בשביל להבין ממה התלהבתי). אולי עוד שבועיים אני כבר אהיה מאוהב.
בפעם האחרונה שכתבתי על הארליז, הייתי קצת סקפטי לגבי The Enemy Chorus, האחרון שלהם. מאז זרמו הרבה פיינטים בתמזה ואני יכול להרגיע ולומר בבטחה שהארליז יודעים מהם הם עושים. אם הם רוכבים בכוון מעט שונה מהאלבום הראשון, זה רק בגלל שלשם הם כוונו את הכרכרה (זה מאוד אופנתי עכשיו, כרכרות). הם פה לעוד הרבה זמן ואני מוכן להמר שהם עוד ישתבחו וילכו.

Maps - Don't Fear
Half Cousin - Country Cassette
ויש גם תמונות מהמשובחות בעולם (כבר מגיעות...)

שעת הארל גריי הארוכה והאפלה של הנפש

אני לא יודע, אני לא יודע. רועי מנסה להרגיע ואומר לי שזה בסה"כ דכאון חורף וזה מאוד נפוץ באירופה בתקופה הזאת של השנה, ושכל הסימפטומים מתאימים בדיוק ושבאפריל הכל יהיה מאחורי. אני רוצה להאמין שהוא צודק. כבר חודשיים בערך שמשהו שם בפנים לא לגמרי במקום. דכאון חורף? לא נשמע לי נכון, רק כאן למדתי לאהוב את החורף באמת.
כבר 4 סופי שבוע לא יצאתי מהבית. אני רק רוצה לישון. התיאבון היחיד שיש לי הוא לעוגיות, והמדאיג ביותר – איבדתי עניין במוזיקה. אני ממשיך לנגן אותה מסביבי כל הזמן מתוך הרגל אבל כמעט הכל עובר לידי. לא מעט פעמים העדפתי פשוט שקט.
אני לא באמת יכול להתלונן, שום דבר לא רע, הכל רק מאוד משעמם, ריק מתוכן. מעסיק את עצמי בזוטות מונוטוניות וחלולות כמוני שמעבירות לי את הזמן. אני חושב שאני מבין למה פינק פלויד התכוונו ב-comfortably numb. זה לא נפלא כמו השיר.
כבר הרגשתי דומה בעבר, אני בטוח, וזה עבר, אני חושב. לא מצליח להזכר איך. ומה אם הפעם זה לא? יכול להיות שזה אף פעם לא יעזוב? אני לא יודע. אני צריך לזכור לקנות עוד עוגיות.

Cortney Tidwell - Eyes at the Billions
Horsefeathers - Finch on Saturday