הכבל המאחר

כנראה שהמוזיקה של The Earlies קצת שמחה ומלאת חיים מדי בשביל J.M. Lapham. רגע לפני שהארליז מוציאים אלבום חדש, הבחור חבר לעוד טקסני ותחת השם The Late Cord הם הוציאו את Lights From The Wheelhouse, הדבר הכי מדכא שאי פעם יצא מטקסס. חמישה שירים שקטים, כבדים וקודרים. מוזיקת לוויות, לא פחות. אחרי פחות מחצי שעה, שבה נראה כאילו המוזיקה עברה לידך מבלי ששמת לב, אתה מגלה ששוב נשאבת אל תוך דכאון קיומי. המוות נראה מתוק ומפתה מתמיד. מעין אפקט סיגור-רוסי שכזה. דברים כאלה צריכים לבוא עם מדבקת אזהרה.

The Late Cord – Lila Blue
The Late Cord – My Most Meaningful Relationship Are with Dead People

Very premium

את Everything is illuminated קראתי לפני כמה שנים. חלק על החוף בתל אביב, חלק בסיני. יש משהו חזק יותר בטרגדיה שמוגשת כקומדיה. בני האדם, כידוע יצורים אינטליגנטיים למחצה בלבד, תנו להם לצחוק קצת והם מורידים את כל ההגנות.
כדאי לקרוא באנגלית, כי התעללות בשפה האנגלית כמו שיש פה לא רואים לעתים קרובות, אבל למי שאין כח לקרוא יש גם סרט והוא לא פחות טוב. הליהוק מעולה, (למרות שאלייז'ה ווד קצת מיצה את עצמו בתפקיד הבחור עם העיניים הענקיות והבעת החננה במצוקה), המשחק טוב ומעבר לזה אוקראינה מעולם לא נראתה יפה כל כך. בעצם, כשאני חושב על זה, לא נראה לי שאוקראינה כיכבה אי פעם באיזשהו סרט. אתם מוזמנים לתקן אותי. סרטים דוקומנטריים על צ'רנוביל לא נחשבים.
נקודה למחשבה: במעבר מהספר לסרט נעשו כמה שינויים, חלקם מהותיים וחלקם פחות, אבל לדעתי כולם מוצדקים. זה האיר את תשומת ליבי לעובדה שסרטים שנשארים נאמנים לחלוטין לספר בדרך כלל לא עובדים. ספר וסרט הם מדיומים שונים בעלי יכולות ומגבלות שונות וקצת מוזר לצפות שהמעבר ביניהם יכול להיות ללא שינויים. או שיוצא לך צופן דה-וינצ'י.
בחזרה לענייננו, למרות שאני לא התלהבתי מגוגול בורדלו וביירות, מה שהופך אותי לבלקניסט הנחות מבין שני כותבי הבלוג, הפסקול של Everything is illuminated הוא בהחלט סוג של תענוג בלקני-אוקראיני משובח. הגוגול מככב שם וגם לנינגרד, שאני לא מבין מילה ממה שהם אומרים אבל אם המוזיקה טובה אז זה פחות חשוב.
יאללה, מספיק, או כמו שאלכס היה אומר:

I will depart now for there are many girls who want to be carnal with me because I’m such a first rate premium dancer.

Leningrad – Zvezda rok

!!!יא סלאאאאם

כל המדינות בטירוף של שירי כדורגל לקראת המונדיאל. אפילו איראן בעסק. לא היה עדיף לעשות עיבוד לקלאסיקה פרסית מודרנית?

גלגול נשמות

באויר אי שם מעל האוקיינוס השקט, בין בלגיה לאנגליה. המטוס נוסק ואני כמו תמיד מנסה להחביא את החיוך הקטן שנפרש לו על פני. במהירות האור הכובה של הנורה שמורה על הידוק החגורה, מוצאות האוזניות את מקומן בתוך האוזניים, והמוזיקה מתחילה לנגן. איזה תענוג. איזה אושר. אני מוצף בערגה. ביקור במחוז נשכח אך מוכר. מה לעזאזל קורה פה? מה למוזיקה הזאת ולערגה? אני שואל את עצמי ומשתעשע ברעיון שבאחד הגלגולים הקודמים הייתי נגן אקורדיון צועני, נודד במחוזות הבלקן. באותה שניה שהמחשבה חולפת בראשי המטוס מתחיל להטלטל בחזקה לכל הכוונים. ברגעים הראשונים, אני שוב מחייך, נהנה כמו ברכבת הרים, ומנסה להנות מהתחושה כי עוד רגע היא חולפת. ככה זה תמיד.
המטוס ממשיך לרעוד, לשקשק ולפרכס. הראש של הבחור שיושב לפני כמעט ונוגע בתקרה באחת מהקפיצות. כולם מהדקים חגורות ומחליפים מבטים מלאי חשש. אין אחד שלא חולף בראשו הזכרון הטרי של התקלה שבגללה התעכבנו על הקרקע שעה וחצי. הידיים שלי מתכסות זיעה קרה. לא ידעתי שזיעה קרה באמת קיימת. אני עוצם את העיניים, שוקע אל תוך המוזיקה ונושם באיטיות. אני מוכן למות. הגלגול הבא יהיה מצויין, אני מרגיש את זה.

Beirut - Mount Wroclai

אוי ואהוי

עוד לא יבש הפונט מהפוסט על ה- The Earlies והנה אני מוצא את עצמי שוב בהופעה. The Decemberists חצו אוקיינוס שלם בשביל להגיע ל- Koko , אחד המקומות הכי שווים בלונדון. למה לעזאזל להקה בסדר גודל שלהם מופיעה במקום כזה? הם לא אמורים להופיע באיזשהו מועדון קטן ומעושן? התשובה לשאלה הזאת טמונה בשיחה אקראית של שני תושבי האי שעמדו לידי בתור הארוך בכניסה:
- "זה מדהים שהוא (הסולן) אמריקאי"
- "הוא אמריקאי? הייתי בטוח שהוא אנגלי. הוא ממש נשמע אנגלי"
לפעמים, אני חושב שהאנגלים יותר מטומטמים מרוב העולם. דונט גט מי סטרטד און דיס. תשאלו את פדידה, הוא כבר נטש את האי.
ובחזרה להופעה. זה היה קצת כמו בליינד דייט שסרח; אתה שומע את הבחורה בטלפון ומתלהב, היא נשמעת לך מרתקת, מיסתורית. השיחה נגמרה מזמן ואתה ממשיך לבנות את הדמות שלה בראש. אתה כבר ממש מצליח לדמיין איך תתענג כשתפגשו. ואז מגיעה הפגישה, היא באה עם חצאית ג'ינס ארוכה צמודה, יש לה שערות על הידיים וכל הזמן מפריע לה שמעשנים סביבה.
הדצמבריסטס פשוט לא נשמעו כמו שדמיינתי אותם בהופעה. לי הייתה תמונה בראש של כמה פיראטים שעולים ושרים שירים שמריחים מרום ופיח של ארובות. איכשהו, קיבלתי להקת פופ. להקה פופ טובה אפילו, אבל זה בערך כמו "שודדי הקאריביים" בלי ג'וני דפ. לא ממש כיף.
שלא תבינו לא נכון, הייתה בננה של הופעה. הסאונד היה תענוג, השירים שלהם תמיד בכיף, ולסולן שלהם יש קול לא יאמן (לא, הוא לא בריטי!!!). הוא גם הצליח להשתעשע עם הקהל כמו עם כלב פודל. זה כלל בין היתר, הרפיה קולקטיבית של הרגליים באמצע ההופעה, לחיצת ידיים וחיוך למי שעומד מימינך ומשמאלך וישיבה על הרצפה בהדרן. אם הוא היה מבין את הכח שיש לו ביד הוא היה מבקש מכל הבחורות להתפשט. אידיוט.
קראתי בכמה מקומות שהם מעולים בלייב. אז אולי הם היו עייפים קצת, או באו בהרכב חסר (איפה הכינורות?) ואולי זה הייתי (שני פיינטים ו-4 שעות בלי להשתין הופכות אותי לבלתי נסבל) אבל ככה זה היה. היום בבוקר, דבר ראשון, שמתי שוב את האלבום האחרון שלהם, רק בשביל לראות שלא נעשה פה נזק בלתי הפיך. מהר מאוד נרגעתי. אני אוהב אותם. כנראה שנשאר בקשר טלפוני או משהו.

The Decemberists – The Mariner’s Revenge: Live (וכל ההופעה)
The Decemberists – Human Behaviour: Bjork cover

Auf der Maur

הנה פנינה שפספסתי בעוונותיי. אבל עכשיו, ברגעים אלה ממש, היא מבצעת לי נחיתת אונס מאוחרת ישר לתוך המוח בדיוק קלינט איסטוודי לתפארת. ועם רזומה כזה זה לא צריך להפתיע. סמאשינג פאמפקינז, הול, הג'ינג'ית בהחלט צברה ניסיון מרשים ברוק גיטרות מנסר ובועט. קחו כמה עגבניות, בצל קצוץ, הרבה שום, פלפל, מלח וחופן עלי בזיליקום טרי. כמה רע כבר יכול לצאת הרוטב לפסטה? אז זהו, שזה יכול לצאת רע מאוד במינונים לא נכונים, בישול לא נכון וכו'. תסמכו עלי. כמה פעמים ראינו הרכבים מבטיחים הופכים לכישלון מהדהד? אבל מליסה הקטנה כנראה יודעת מה היא עושה, ואפשר להעריך שהיא חלק לא מבוטל בהצלחה של ההרכבים שלהם היא חברה.
זה לא שיש פה יצירת מופת, אבל איך ששמעתי את Followed the waves פשוט הרגשתי חובה לשבת ולכתוב פוסט.

Auf der Maur – Followed the waves
http://www.aufdermaur.com

אף פעם לא מוקדם מדי

למה ללכת להופעה של The Earlies ? מאותה סיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים. או סתם כפיצוי על זה שכבר אמצע מאי ועדיין יורד על הכלב הזה גשם כל יום בדרך לעבודה. האמת היא שזאת באמת אחת הסיבות היחידות שהלכתי להופעה. לא שחלילה אני חושב שהם פחות מלהקה מעולה, אבל המוזיקה שהם עושים מורכבת, עשירה ועדינה כל כך שחשבתי לעצמי שאולי כדאי להשאר בבית ודי. כמה טוב שלפעמים, ממש כמו ג'ורג' קוסטנזה, אני עושה בדיוק את ההפך מהאינטואיציה שלי.
אז החצי האנגלי של הארליז עשו איחוד משפחות עם החצי הטקסני (=מטקסס), שהביאו איתם עוד כמה חברים לביקור בלונדון. החברה הראשונה היא Dawn Landes, הילדה הכי חמודה שראיתי כבר נצח. היא ניגנה כמה שירים שכללו בעיקר אותה וגיטרה ולפעמים קצת עזרה מאיזה חבר ארליז אקראי. ברגע שהיא התחילה לשיר, אני התחלתי לחייך. המוזיקה שלה כל כך נאיבית ופשוטה שצריך המון אומץ לעלות איתה ככה על הבמה. שאני רק שומע אותה, אני לא זוכר בדיוק מה הקסים אותי כל כך, אבל כשאני גם רואה אותה, אני נמס מחדש. בסוף ההופעה לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהיא הייתה בריליאנט, והיא ענתה לי: "באמת? תודה! אם באמת חשבת שאני כזאת בריליאנט, אולי אפשר סיגריה?" איזו מותק.

Dawn Landes – Suspicion: video

אחריה עלו Midlake. מישהו מכיר? אני מקווה שאני לא פוגע במישהו, אבל בחיים לא שמעתי את השם הזה לפני שלשום. להוציא איזה ווירדו אחד שבא רק בשבילם, והכיר את כל השירים, כולל אלו מאלבום שעוד לא יצא (מה שגרם אפילו ללהקה להרים גבה או שתיים), נראה שגם שאר הקהל לא ממש ידע במי מדובר. האמת היא שאין הרבה לי מה להגיד על מידלייק. מהמעט ששמעתי, קצת אמצע הדרך מדי, אבל מה אני מבין. מסתבר שג'ייסון לי הוא גרופי שלהם. להם זה חשוב עד כדי כך שהם מצטטים את הביקורת שלו באתר שלהם ועל גבי הסינגל מהאלבום שיוצא עוד שבועיים. לי זה נשמע קצת כמו שהדג נחש יצטטו את אקי אבני על הסינגל הבא שלהם, אבל שיהיה להם לבריאות.

Midlake - Roscoe

ואז באו הארליז. שניים, שלושה, ארבעה והם ממשיכים לעלות. לתומי הנחתי שהם רק עוזרים להם לסדר את הבמה אבל מסתבר שלא. כמו שהזכרתי בהתחלה, הסאונד של הארליז הוא חלק קריטי במוזיקה שלהם. אז כדי להסיר ספק לגבי האיכות מליבם של קטני אמונה כמוני, עלו 10 אנשים לבמה בגודל של חצי מהריף ראף (מקום סופר אינטימי ה-Barfly) עם מגוון כלים וכמות שאפשר להקים איתה את הפילהרמונית של דימונה. אני לא מגזים; ברגעי השיא אחד משני(!) המתופפים ניגן גם בטרומבון, הגיטריסט בחצוצרה, והבסיסט במלודיקה. אז אמנם לא היתה בהופעה את הרכות המופלאה שיש באלבום אבל המוזיקה שלהם פשוט גדולה והאנרגיות שלהם הכי כיפיות. הם הפכו את הבמה למעבדת ניסויים וניגנו הרבה קטעים מהאלבום החדש (שיוצא באוגוסט, Yey!). ממה ששמעתי, יהיה תענוג. לצערכם, עוד אין דוגמיות מסתובבות חופשי אז תאלצו להסתפק בשיר שסגר את ההופעה. למי שעוד לא מכיר אותם, תחזיקו חזק.

The Earlies – The Devil’s Country

?מוֹכֵר

את ה-Album Chart Show אני כמעט אף פעם לא רואה. אבל אני משתדל להציץ מדי פעם. אף פעם לא מזיק לראות קצת הופעות חיות, גם אם זה בטלויזיה. ככה אפשר, לדוגמא, לראות לעוד כמה דקות את אליסון, או את הפרדיננדים או אפילו את דרדסבא מוריסי. לפעמים, גם יוצא לשמוע איזה להקה בריטית מהסוג שעוד מעט יהיו הדבר הבא או מהסוג שיום אחד תמצא את הסולן שלהם מגיש לך פיש&צ'יפס. אם זה היה תלוי בי, כמה להקות שראיתי שם כבר היו תקועות מאחורי דלפק עם כובע נייר לבן וסינור ספוג שמן. אבל בוא לא נתפתה לדארק סייד.
את Mohair אני חושב שהייתי משאיר. האמת שהם לא איזה מציאה מטורפת. עוד להקת רוק בריטית עם להיט וחצי שאולי תעלם ואולי לא. אבל שיר אחד שהם ניגנו תפס אותי לגמרי. נשמע כמו איזה סינגל ישן של The Who שנשכח איפשהו, או כמו שרועי אמר: "יצא להם מאוד וייט סטרייפיש". אז הנה קליפ מחורבן לשיר הדגל שלהם והנה המיי ספייס שלהם, אבל אני במקומכם הייתי מדלג ישר למטה שם מתחבא הדבר האמיתי.

Mohair – Everything I Want

המוזות רועמות

אתמול הייתי במסיבה של הסאונד סטודיו הכי גדול בשבדיה שחגג את יום העצמאות הנורבגי שבכלל חל רק היום. היה שם את הקוסקוס הכי טוב שאכלתי בחיי, בירה ושמפניה חופשי ואת צוות המלצריות הכי יפות שאומת הבלונד הצליחה לאסוף. הסינגל החדש של מיוז אפילו יותר מגניב מזה. מאז שבת הוא מתנגן לי בממוצע 3 פעמים ביום וזה לא מספיק. אני אשאיל לרגע טרמינולוגיה של מישהו אחר ואכריז שפה לא מדובר בשיר כוח אלא בשיר סופרמאסיב-כוח-על. אחרי התגובה הראשונה המתבקשת (…whaddafuck) הדבר השני שיצא לי מהפה היה "שיואו" (ורק מי שבילה איתי לילה הזוי בבאר בהאנוי ויודע מי זאת טוי מבין את גודל ההישג).
אני לא יודע אם זה איזה מפיק מוזיקלי גאון או מיוז עצמם אבל מישהו פה לקח את פרינס, מרילין מנסון, גולדפראפ ובאך, ערבב טוב טוב עם לחן מיוזי מעולה, והוציא קטע שנוגע בשלמות.
Absolution הוא לדעתי עדיין אלבום הרוק הטוב ביותר שיצא ב-10 השנים האחרונות, אבל יכול להיות שהוא עומד לאבד את התואר.

Muse – Supermassive black hole

אירופה אירופה

שוב נקראתי אל הדגל. הפעם מלך בלגיה, אלברט ה-II (שעלה לשלטון אחרי אלברט ה-I), ביקש את נוכחותי בכבודו ובעצמו. הייתה איזה תקרית קטנה בנוגע למכלן קוקו שאכלתי בפעם האחרונה שהייתי בבלגיה. מסתבר שמדובר בסמל הלאומי ולא במאכל הלאומי. טעות תמימה.
באותו הזמן הייתי ברוטרדם. ביקרתי צ'יף אינדיאני שפגשתי לפני 6 שנים בגרנד קניון. סיפור ארוך. הייתי חייב לזנוח את הצ'יף ולעלות על רכבת שתביא אותי ישירות למכלן. אל תתנו לסטיגמה הזאת של יהודים על רכבות באירופה להטעות אותכם. האירופאים כבר לא מה שהם היו פעם. הם אנשים חדשים לגמרי.
כשעליתי לרכבת, גיליתי שיושבת שם בחורה צעירה עם לוק מזרח אירופאי, ומהרגע הראשון שהניחה את עיניה עלי היא לא הפסיקה לעפעף לכיווני. כמו כל זכר טיפוסי נשארתי מאובן במושב. אחרי 10 דקות היא עשתה את דרכה אלי והתיישבה לידי.
"אני מטיילת באירופה כמה שבועות, בעיקר ברכבות" היא לחשה לי ברכות לתוך האוזן. "את הטיול התחלתי במילנו, ואני מתכננת לסיים אותו חזרה בבית, בפולין" היא המשיכה תוך כדי שהיד שלה משתחלת במיומנות מתחת לחולצה שלי. "את יודעת שזאת הרכבת למכלן, נכון?" אמרתי לה. "מה, מכלן לא בדרך למינסק?" היא שאלה. פולניה מטומטמת, חשבתי לעצמי, אבל איזה חזה. "כן, כן, זה בדרך..." השבתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה.
כשהגעתי למכלן, לא נותרה לי ברירה אלא לרדת בתחנה כדי לא לאחר לפגישה עם המלך למחרת. כשכבר הייתי על הרציף והיא עמדה והסתכלה עלי בחושניות מחלון הרכבת, הבנתי שאני אפילו לא יודע את שמה. "איך קוראים לך?" צעקתי תוך כדי שהרכבת מתחילה להתקדם. רעש גלגלי הרכבת מנע ממני מלהבין את תשובתה. "איך???" זעקתי שוב. "רחל! רחל!" היא צעקה כשגופה תלוי בחציו מחוץ לחלון הרכבת המתרחקת.
למחרת בבוקר, התייצבתי בארמון של אלברט ה-II. "תגיד, זה לא קצת מוזר שיש במדינה שלכם מלך? אפילו תיירות לא רואים מזה..." פתחתי את השיחה במתקפה. ניכר היה על פניו שהוא כבר התמודד עם השאלה הזאת מספר פעמים בחיים שלו. "וסלסטוויל צריכה מלך?" הוא עונה לי מדושן מעונג מהתשובה המחוכמת שלו. אתה יותר מטומטמם מרחל, חשבתי בליבי והמחשבות שלי נדדו אל זכרונות האתמול, והשיר ששמענו יחד, כל אחד עם אוזניה אחת.

Guillemots – Cat Eyes

עוד חברים

עכשיו שאנחנו כבר עמוק בענייני אהבות וחברויות שהתיישנו וקמלו לאיטם, הנה עוד סוג של חבר שכדאי להתעכב עליו.
זה מין חבר כזה שאף פעם לא היה החבר הכי טוב שלך אבל תמיד קיבל מקום של כבוד. כזה שכולם תמיד נורא מעריכים ואומרים שהוא הכי מגניב בעולם. כזה שגם כשהוא קצת מביך אתה לא ממש מרגיש צורך להתנצל בשמו כי הוא עדיין מאוד אמיתי ואינטליגנטי וזה יותר ממה שיש להרבה אנשים להציע. אתה מכיר אותו כבר הרבה שנים, הוא תמיד היה בחבר'ה גם אם החליף את החברים הכי קרובים שלו לא מעט. אתה אפילו לא ממש זוכר שהוא קיים רוב הזמן, ופתאום הוא בא לך ביציאה חדשה ואתה יודע שכדאי להקדיש לו קצת מזמנך הבינוני-יקר (כי גם אם לא שום דבר אחר זה לפחות יהיה משעשע). ואז אתה מגלה שלמרות כל הזמן שעבר וכל בדברים המוזרים שהוא עשה עם השנים he still kicks ass.
מייק פאטון 2006, וולקאם בק!

Peeping Tom – Kill the DJ (feat. Massive attack)

גוואקמולי דאשתקד

קפיצה קטנה בזמן, היישר לגראונד זירו. תחילת שנות ה-90, אני שומע את Alive של פרל ג'אם בפעם הראשונה ברדיו ובוכה מאושר. זה מה שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה, וזה שלי. מאז עקבתי אחרי כל אלבום בחרדת קודש ואהבתי אותם אהבת אמת. איפשהו אחרי Yield, שהיה חתיכת סנונית שמבשרת על בוא הסוף, הפסקתי לעקוב ואיבדתי עניין. כל מה שהם הוציאו מאז עבר לידי.
משהו בכל הסיפור הזה גרם לי לאי נוחות רצינית. כל הזמן ניסיתי למצוא הסברים; אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, להקה לא יכולה להיות טובה לנצח. אמרתי לעצמי שזה הם בעצם שמוציאים אלבומים בינוניים ובכלל אין להם יותר מה להגיד ואולי כדאי שהם פשוט יפסיקו.
אחרי כמה שנים של שקט יחסי התחיל לפני כמה חודשים הקרנבל. וורלד וייד קרנבל. פרל ג'אם מוציאים אלבום חדש. והוא לא יהיה בינוני כמו הקודמים. והפעם יש להם מה להגיד. וזה אמיתי. והם חוזרים. פשוט צריך להיות פה בשביל לראות את זה קורה. ברגע שהמכבש הסמוי הזה התחיל לפעול משהו בפנים אמר לי שהנה, הנה זה מגיע, אלבום בינוני או מי יודע, אולי אפילו ממש מחורבן שיהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלהם.
ובכן, לסיפור הזה אין הפי אנדינג קלאסי, אבל לפחות יש בו סוג של קלוז'ר (הכינו את הממחטות); האלבום החדש של פרל ג'אם הוא אלבום טוב. לא יצירת מופת, אבל בלי שום ספק יש בו כמה שירים טובים באמת. אני רואה אותם ובאיזשהו אופן רואה אותי, מזדקן באיטיות, הופך ללא רלוונטי אבל יש בו כנות כזאת ואנרגיות שאני מאחל לעצמי בגיל 42. לא מסוג האלבומים שיגרמו לך לקבור להקה. בטח לא אהבת נעורים שכזאת.
הבעיה היחידה היא שכל זה פשוט לא מזיז לי. למרות ששמעתי אותו לא מעט בשבוע האחרון, באף אחת מהפעמים לא ממש בא לי עליו. הפסקתי להתרגש. יש בזה משהו מבאס תהומית אבל יש בזה גם סוף סוף הכרה ברורה - פרל ג'אם כנראה לא השתנו כל כך הרבה. אם נשים בצד את נזקי הזמן, הם נשארו אותה להקה. זה אני שהשתניתי. והגיע הזמן להוציא את זה החוצה: אדי, מייק, סטון, זה לא אתם זה אני.

Pearl Jam - Break on Through: Live Doors Cover
Pearl Jam - Road House Blues: Live Doors Cover

חברים

אתמול הייתי בהופעה של להקת בלוז-פאנק (funk) ממש מעולה העונה לשם הממש מעולה Pimps delight ואם הייתי יכול הייתי שם פה לינק או mp3 אבל אין להם אתר או הקלטות כלשהן. כל מה שיש זה אסופה של שבעה נגנים מעולים עם המון גרוב. זאת הייתה הופעה בחינם בפאב, מסוג ההופעות שהיית קורא עליהן בעכבר העיר אם היה לסטוקהולם כזה. זה גרם לי לחשוב על חבר טוב לשעבר, כזה שעדיין חבר אבל כבר לא חבר טוב. זה גרם לי לחשוב עליו כי הוא היה אלוף בלדוג כל מיני הופעות חינמיות בפאבים בתל אביב. אם הוא היה שם אתמול אני כמעט בטוח שבאיזה שלב הוא היה שואל אם אפשר לנגן איתם שיר אחד, והוא בטח גם היה עושה את זה בכלל לא רע. פעם היינו החברים הכי טובים. זה היה בתיכון, מהתקופות הכי מעצבות בחיים. זה גם נמשך לאורך הצבא ולדרום אמריקה, אבל שם זה נגמר איפהשהו. קרו כל מיני דברים, תחומי עניין השתנו, אנשים חדשים הצטרפו לחיינו והחברות הפכה לכזאת של מפגשים נדירים, שבעיקר מזכירים לי שפעם היה חיבור טוב ועכשיו זה כבר לא סוחב.
וכל זה מתחבר מצוין לפרל ג'ם. לאורך אותה תקופה בדיוק הם היו החברים הכי טובים שלי בכל הנוגע לצד המוזיקלי של החיים. הם היו שותפים לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי, הם ליוו אותי מתחילת התיכון ועד לוונצואלה. אבל אז משהו הלך לאיבוד. אחרי No code פשוט איבדתי עניין. אני אפילו לא יודע אם הם היו טובים או לא. אני מניח שהם לא שכחו שום דבר ממה שהם ידעו קודם. אבל אני הלכתי לכיוונים אחרים. כמו בסיפור הקודם אני נתקל בפרל ג'ם הישנים פעם בכמה חודשים וחושב לעצמי "וואו, הם כל כך טובים" או "איזה כיף היה בניינטיז". אבל זה לא גורם לי להתעניין בחומר החדש שלהם, אפילו לא קצת. פשוט לא אכפת לי. לא איכפת לי אם האלבום עם האבוקדו ממש מעולה או מבייש עבר מפואר של להקה נפלאה. זה עושה לי קצת הרגשה מרירה, זה שלא איכפת לי, שאיבדתי את הלהט, אבל אולי הגיע הזמן להכיר בזה שמה שהיה היה טוב, אבל זה נגמר.
ועכשיו, לכבוד Pimps delight שעוררו את פרץ הנוסטלגיה הזה, הכי פאנקי שיש:

Kool & the gang – Jungle boogie
Kool & the gang – Let the music take your mind

בהעדר מילים

בנסיבות מסויימות, שיר שאני מכיר יכול ללבוש על עצמו משמעות חדשה לגמרי. עד רגע מסויים בחיים הוא עוד שיר שאני אוהב, ובשניה אחת הוא מצטלב עם חוויה שטוענת אותו במטען רגשי שיכול לרסק בן אדם, ומשתנה לנצח. מאותו רגע, בכל פעם שאני שומע אותו, לא משנה באיזו הזדמנות, אני מוצא עצמי מותקף בפרץ רגשות בלתי נשלט שיכול לגרום לי לצמרמורות בכל הגוף, או להתחיל לבכות סתם ככה באמצע היום במקום ציבורי מבלי היכולת לנסות ולחנוק את הדמעות.

לפני קצת יותר מ-7 שנים, נועם נהרג בלבנון. את האירועים הנוראיים, הבלתי אפשריים והנפלאים שקרו מאז אי אפשר לנסות ולסכם. כל מילה שאי פעם ניסיתי לכתוב נשמעה כקלישאה לעוסה ולא כטקסט אישי, אינטימי שיכול להעביר אפילו גרם אחד של העצב, הכעס, היאוש, האהבה, השנאה, הדכאון, המרירות והאדישות שחוויתי. היום נשארתי עם מעט מכל אלה ועם רגש נוסף שממלא את רוב המקום שנותר – געגועים. געגועים מחורבנים.

במבט לאחור כל השעות, הימים ,השבועות והחודשים הראשונים אחרי שנועם נהרג זכורים לי כעיסה דביקה של זמן שמתוכה ישנם הבזקים של רגעים שאותם אני זוכר בצלילות מושלמת. אחד הרגעים האלו היה שישבתי עם ענבר, חברתו של נועם, בחדר שלו, שעות ספורות אחרי, עוד לפני שכל האנשים קיבלו את הבשורה, שנינו שתקנו וברקע התחיל להתנגן Caramel של Suzanne Vega. שניה אחרי שהוא התחיל, היא מלמלה שזה שיר שנועם מאוד אוהב ופרצה שוב בבכי בלתי נשלט. מעכשיו צריך להתחיל ולדבר על נועם בלשון עבר.

Suzanne Vega – Caramel

ביום הלוויה עצמו, יחד עם הכאב, העצב והיאוש היה בי יותר מהכל זעם נוראי שרציתי לפרוק על כולם. הצבא, הממשלה, המדינה, המין האנושי המחורבן. שנאתי את כולם שנאה טהורה ורציתי שכל מי שעומד מסביבי לא יעבור הלאה על מה שקורה כאן. בידיים רועדות, לקחתי את המיקרופון ובקול שבור נאבקתי להקריא את Masters of War של בוב דילן (בתרגום הנפלא של יהונתן גפן). זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בחיי. כשאדי וודר שר את זה, זה נשמע קצת כאילו הוא בעצמו איבד חבר בלבנון.

Pearl Jam – Masters of War

אחד הדברים שהצליח להחזיק אותנו, החברים הקרובים, מלאבד את עצמנו לדעת אחרי השבעה היתה ההחלטה להפיק ערב לזכר נועם ביום ה-30. בחרתי לצלם ולערוך סרט קצר שייתן טעימה מנועם, על כל צדדיו הנפלאים, לכל מי שהכיר אותו. את הסרט פותח וסוגר I Talk To The Wind של King Crimson. כמה בנאלי, כמה כואב. הביצוע הזה לקוח מתוך "על החיים ועל המוות", ערב זכרון אלטרנטיבי מ-2003.

יסמין אבן וקרני פוסטל – I Talk To The Wind

טוב שם טוב

לאמא שלי יש את הנטיה הבלתי נסבלת לחרוץ את דינם של סרטים על פי השם שלהם. דבילי, אני יודע. עשיתי כל מה שיכולתי במהלך השנים בשביל לשנות את זה ואני חושב שיש התקדמות, אבל היא עוד לא לגמרי איפה שהייתי רוצה שהיא תהיה (בית אבות?). בשל ההעדפה הביזארית הזאת אימי היקרה, שעוד תקבור את כולנו, תעדיף לעולם לראות סרטים כמו "רוחות של תשוקה" על פני "גוסטדוג". נו מילא.
כל זה לא היה באמת אכפת לי בשלב הזה של חיי, אלמלא הייתי מגלה שסימפטומים ראשונים מופיעים במחוזותי; כשגיליתי שיש להקה שנקראת I Love You But I Chosen Darkness הייתי כל כך מוקסם מהשם האינפנטילי שהייתי חייב לבדוק מה עומד מאחוריו. המציאות, כמו תמיד, מלאת הפתעות (עוד לא אמרתי טובות או רעות). החבר'ה האלה מאוסטין טקסס הוציאו את הבכורה, Fear Is On Our Side, לפני חודש ובניגוד לשם שלהם, האלבום רציני לגמרי. רצינות תהומית. הם נותנים עוד פרשנות לכל הסצינה הרוק-אינדי-גותית שמלבלבת לה בזמן האחרון, ואצלם הכל במקום, מהונדס. שום צליל לא שם במקרה. אין אנרגיות מתפרצות או גיטרות שקורעות את האוזן. אבל יש אוירה. כזאת שגורמת לי לראות מול העיניים את ההיא מהתיכון שלבשה מעיל גשם שחור ארוך גם ביולי, כמעט אף פעם לא חייכה, נראתה תמיד קצת דיסטרבד אבל משהו בעיניים שלה רק גרם לי רק לרצות ולהכיר אותה טוב יותר. אני בטוח שגם היום, כשהיא כבר בטח נשואה+2 ורואה עם בעלה המקריח רק קומדיות רומנטיות, היא עדיין הייתה אוהבת אותם.

ILYBICD – According to Plan
ILYBICD – If It Was Me