גוואקמולי דאשתקד

קפיצה קטנה בזמן, היישר לגראונד זירו. תחילת שנות ה-90, אני שומע את Alive של פרל ג'אם בפעם הראשונה ברדיו ובוכה מאושר. זה מה שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה, וזה שלי. מאז עקבתי אחרי כל אלבום בחרדת קודש ואהבתי אותם אהבת אמת. איפשהו אחרי Yield, שהיה חתיכת סנונית שמבשרת על בוא הסוף, הפסקתי לעקוב ואיבדתי עניין. כל מה שהם הוציאו מאז עבר לידי.
משהו בכל הסיפור הזה גרם לי לאי נוחות רצינית. כל הזמן ניסיתי למצוא הסברים; אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, להקה לא יכולה להיות טובה לנצח. אמרתי לעצמי שזה הם בעצם שמוציאים אלבומים בינוניים ובכלל אין להם יותר מה להגיד ואולי כדאי שהם פשוט יפסיקו.
אחרי כמה שנים של שקט יחסי התחיל לפני כמה חודשים הקרנבל. וורלד וייד קרנבל. פרל ג'אם מוציאים אלבום חדש. והוא לא יהיה בינוני כמו הקודמים. והפעם יש להם מה להגיד. וזה אמיתי. והם חוזרים. פשוט צריך להיות פה בשביל לראות את זה קורה. ברגע שהמכבש הסמוי הזה התחיל לפעול משהו בפנים אמר לי שהנה, הנה זה מגיע, אלבום בינוני או מי יודע, אולי אפילו ממש מחורבן שיהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלהם.
ובכן, לסיפור הזה אין הפי אנדינג קלאסי, אבל לפחות יש בו סוג של קלוז'ר (הכינו את הממחטות); האלבום החדש של פרל ג'אם הוא אלבום טוב. לא יצירת מופת, אבל בלי שום ספק יש בו כמה שירים טובים באמת. אני רואה אותם ובאיזשהו אופן רואה אותי, מזדקן באיטיות, הופך ללא רלוונטי אבל יש בו כנות כזאת ואנרגיות שאני מאחל לעצמי בגיל 42. לא מסוג האלבומים שיגרמו לך לקבור להקה. בטח לא אהבת נעורים שכזאת.
הבעיה היחידה היא שכל זה פשוט לא מזיז לי. למרות ששמעתי אותו לא מעט בשבוע האחרון, באף אחת מהפעמים לא ממש בא לי עליו. הפסקתי להתרגש. יש בזה משהו מבאס תהומית אבל יש בזה גם סוף סוף הכרה ברורה - פרל ג'אם כנראה לא השתנו כל כך הרבה. אם נשים בצד את נזקי הזמן, הם נשארו אותה להקה. זה אני שהשתניתי. והגיע הזמן להוציא את זה החוצה: אדי, מייק, סטון, זה לא אתם זה אני.

Pearl Jam - Break on Through: Live Doors Cover
Pearl Jam - Road House Blues: Live Doors Cover