חברים

אתמול הייתי בהופעה של להקת בלוז-פאנק (funk) ממש מעולה העונה לשם הממש מעולה Pimps delight ואם הייתי יכול הייתי שם פה לינק או mp3 אבל אין להם אתר או הקלטות כלשהן. כל מה שיש זה אסופה של שבעה נגנים מעולים עם המון גרוב. זאת הייתה הופעה בחינם בפאב, מסוג ההופעות שהיית קורא עליהן בעכבר העיר אם היה לסטוקהולם כזה. זה גרם לי לחשוב על חבר טוב לשעבר, כזה שעדיין חבר אבל כבר לא חבר טוב. זה גרם לי לחשוב עליו כי הוא היה אלוף בלדוג כל מיני הופעות חינמיות בפאבים בתל אביב. אם הוא היה שם אתמול אני כמעט בטוח שבאיזה שלב הוא היה שואל אם אפשר לנגן איתם שיר אחד, והוא בטח גם היה עושה את זה בכלל לא רע. פעם היינו החברים הכי טובים. זה היה בתיכון, מהתקופות הכי מעצבות בחיים. זה גם נמשך לאורך הצבא ולדרום אמריקה, אבל שם זה נגמר איפהשהו. קרו כל מיני דברים, תחומי עניין השתנו, אנשים חדשים הצטרפו לחיינו והחברות הפכה לכזאת של מפגשים נדירים, שבעיקר מזכירים לי שפעם היה חיבור טוב ועכשיו זה כבר לא סוחב.
וכל זה מתחבר מצוין לפרל ג'ם. לאורך אותה תקופה בדיוק הם היו החברים הכי טובים שלי בכל הנוגע לצד המוזיקלי של החיים. הם היו שותפים לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי, הם ליוו אותי מתחילת התיכון ועד לוונצואלה. אבל אז משהו הלך לאיבוד. אחרי No code פשוט איבדתי עניין. אני אפילו לא יודע אם הם היו טובים או לא. אני מניח שהם לא שכחו שום דבר ממה שהם ידעו קודם. אבל אני הלכתי לכיוונים אחרים. כמו בסיפור הקודם אני נתקל בפרל ג'ם הישנים פעם בכמה חודשים וחושב לעצמי "וואו, הם כל כך טובים" או "איזה כיף היה בניינטיז". אבל זה לא גורם לי להתעניין בחומר החדש שלהם, אפילו לא קצת. פשוט לא אכפת לי. לא איכפת לי אם האלבום עם האבוקדו ממש מעולה או מבייש עבר מפואר של להקה נפלאה. זה עושה לי קצת הרגשה מרירה, זה שלא איכפת לי, שאיבדתי את הלהט, אבל אולי הגיע הזמן להכיר בזה שמה שהיה היה טוב, אבל זה נגמר.
ועכשיו, לכבוד Pimps delight שעוררו את פרץ הנוסטלגיה הזה, הכי פאנקי שיש:

Kool & the gang – Jungle boogie
Kool & the gang – Let the music take your mind