Friday, May 26, 2006

גלגול נשמות

באויר אי שם מעל האוקיינוס השקט, בין בלגיה לאנגליה. המטוס נוסק ואני כמו תמיד מנסה להחביא את החיוך הקטן שנפרש לו על פני. במהירות האור הכובה של הנורה שמורה על הידוק החגורה, מוצאות האוזניות את מקומן בתוך האוזניים, והמוזיקה מתחילה לנגן. איזה תענוג. איזה אושר. אני מוצף בערגה. ביקור במחוז נשכח אך מוכר. מה לעזאזל קורה פה? מה למוזיקה הזאת ולערגה? אני שואל את עצמי ומשתעשע ברעיון שבאחד הגלגולים הקודמים הייתי נגן אקורדיון צועני, נודד במחוזות הבלקן. באותה שניה שהמחשבה חולפת בראשי המטוס מתחיל להטלטל בחזקה לכל הכוונים. ברגעים הראשונים, אני שוב מחייך, נהנה כמו ברכבת הרים, ומנסה להנות מהתחושה כי עוד רגע היא חולפת. ככה זה תמיד.
המטוס ממשיך לרעוד, לשקשק ולפרכס. הראש של הבחור שיושב לפני כמעט ונוגע בתקרה באחת מהקפיצות. כולם מהדקים חגורות ומחליפים מבטים מלאי חשש. אין אחד שלא חולף בראשו הזכרון הטרי של התקלה שבגללה התעכבנו על הקרקע שעה וחצי. הידיים שלי מתכסות זיעה קרה. לא ידעתי שזיעה קרה באמת קיימת. אני עוצם את העיניים, שוקע אל תוך המוזיקה ונושם באיטיות. אני מוכן למות. הגלגול הבא יהיה מצויין, אני מרגיש את זה.

Beirut - Mount Wroclai

4 comments:

Roi said...

Beirut, death, sounds right... but not really. I didn't find anything interesting in that album. Nothing that Goran Bregovic and his likes don't do much better...
Oh, well. If anything, I'd go for Everything is illuminated OST. A post coming soon.

Shachar said...

On the contrary, my friend. I think we're familiar with the "happy-happy-joy-joy" of this kinda music and Beirut is giving us something much more melancholic and sad.
Waiting eagrely for your post. And for the OST. And to see you, soon, inshalla.

n0nick said...

ורק לי הסיטואציה הזכירה קצת את הפתיחה של גארדן סטייט?

Shachar said...

איכשהו בסוף היום שלי לא נחתה שום נטלי פורטמן בזרועותי. החיים שלי בזבל