Monday, May 01, 2006

בהעדר מילים

בנסיבות מסויימות, שיר שאני מכיר יכול ללבוש על עצמו משמעות חדשה לגמרי. עד רגע מסויים בחיים הוא עוד שיר שאני אוהב, ובשניה אחת הוא מצטלב עם חוויה שטוענת אותו במטען רגשי שיכול לרסק בן אדם, ומשתנה לנצח. מאותו רגע, בכל פעם שאני שומע אותו, לא משנה באיזו הזדמנות, אני מוצא עצמי מותקף בפרץ רגשות בלתי נשלט שיכול לגרום לי לצמרמורות בכל הגוף, או להתחיל לבכות סתם ככה באמצע היום במקום ציבורי מבלי היכולת לנסות ולחנוק את הדמעות.

לפני קצת יותר מ-7 שנים, נועם נהרג בלבנון. את האירועים הנוראיים, הבלתי אפשריים והנפלאים שקרו מאז אי אפשר לנסות ולסכם. כל מילה שאי פעם ניסיתי לכתוב נשמעה כקלישאה לעוסה ולא כטקסט אישי, אינטימי שיכול להעביר אפילו גרם אחד של העצב, הכעס, היאוש, האהבה, השנאה, הדכאון, המרירות והאדישות שחוויתי. היום נשארתי עם מעט מכל אלה ועם רגש נוסף שממלא את רוב המקום שנותר – געגועים. געגועים מחורבנים.

במבט לאחור כל השעות, הימים ,השבועות והחודשים הראשונים אחרי שנועם נהרג זכורים לי כעיסה דביקה של זמן שמתוכה ישנם הבזקים של רגעים שאותם אני זוכר בצלילות מושלמת. אחד הרגעים האלו היה שישבתי עם ענבר, חברתו של נועם, בחדר שלו, שעות ספורות אחרי, עוד לפני שכל האנשים קיבלו את הבשורה, שנינו שתקנו וברקע התחיל להתנגן Caramel של Suzanne Vega. שניה אחרי שהוא התחיל, היא מלמלה שזה שיר שנועם מאוד אוהב ופרצה שוב בבכי בלתי נשלט. מעכשיו צריך להתחיל ולדבר על נועם בלשון עבר.

Suzanne Vega – Caramel

ביום הלוויה עצמו, יחד עם הכאב, העצב והיאוש היה בי יותר מהכל זעם נוראי שרציתי לפרוק על כולם. הצבא, הממשלה, המדינה, המין האנושי המחורבן. שנאתי את כולם שנאה טהורה ורציתי שכל מי שעומד מסביבי לא יעבור הלאה על מה שקורה כאן. בידיים רועדות, לקחתי את המיקרופון ובקול שבור נאבקתי להקריא את Masters of War של בוב דילן (בתרגום הנפלא של יהונתן גפן). זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בחיי. כשאדי וודר שר את זה, זה נשמע קצת כאילו הוא בעצמו איבד חבר בלבנון.

Pearl Jam – Masters of War

אחד הדברים שהצליח להחזיק אותנו, החברים הקרובים, מלאבד את עצמנו לדעת אחרי השבעה היתה ההחלטה להפיק ערב לזכר נועם ביום ה-30. בחרתי לצלם ולערוך סרט קצר שייתן טעימה מנועם, על כל צדדיו הנפלאים, לכל מי שהכיר אותו. את הסרט פותח וסוגר I Talk To The Wind של King Crimson. כמה בנאלי, כמה כואב. הביצוע הזה לקוח מתוך "על החיים ועל המוות", ערב זכרון אלטרנטיבי מ-2003.

יסמין אבן וקרני פוסטל – I Talk To The Wind

6 comments:

atar said...

מדהים.כואב.
תודה ששיתפת.

יובל said...

גולדן בראון (סטרנגלרז). לא יודע אם הוא אהב אותו במיוחד, אבל זה מה זה שהוא שר עם הרדיו באותו יום, כשנסענו לקנות כרטיסים להופעה (פיית' נו מור) ואחר כך קפצנו לסרט (החשוד המיידי).

היום הזה היה כמעט 4 שנים לפני. מאז עוד נפגשנו כמובן, אבל איכשהו זה הזכרון האחרון. אחר כך כבר צבא, חוויות אחרות ושיחות אחרות וחברות מרחוק וזהו ואחר כך כלום.

צפריר said...

בשבילי, ובעצם בשבילנו, לצוות, זה השיר
Mr. Jones של ה- Counting Crows.
אני לא יודע למה, אישית אף פעם לא הייתי טוב בשירים ובטח לא בשירים שאחרים אוהבים.
הוא נצרב לי כ" שיר של נועם" רק אחרי שהוא נהרג.
מישהוא מהחברה ( אולי רועי אולי אלירן) סיפר שזה השיר שהוא הכי אהב.
פתאום אחרי שמתים הכל הופך ל"הכי".
ולנו זה הפך להיות השיר שכשמנגנים אותו במסיבות ( בתקופה שעוד הלכנו למסיבות) הינו מסתכלים אחד על השני במין מבט, ובתוך כל ההמולה של מסיבת ריקודים היה אי של עצב וגעגוע.
וכשהשיר מתנגן ברדיו, יש לנו רגע קטנטן של שתיקה כשהמחשבות לוקחות אותנו.
כשכולם אוהבים אותך, אתה לא יכול להיות בודד...

inbar said...

מאז הערב המדהים שארגנתם בשלושים במשך שנים תמיד ששמעתי את אהוד בנאי חשבתי על נועם.כואב.
את עוצמת הרגשות העברת היטב במילים
אני יכולה רק להתפלל שאם שירים יהיו טעונים ברגשות (כמו שקורה בדרך כלל
שיהיו אלה רק רגשות של אהבה

שירי said...

שחר חמוד, ריגשת מאוד גם אותי.
זיכרון מוזיקלי שלי(לא שיר אלא חוויה משותפת): נסיעה של נועם ושלי בונדורה כששנינו שרים ושורקים ביחד שירים של ערב חג עם הרדיו, בדרך בחזרה מביקור בקיבוץ של נוגה.

מתן said...

בלתי נתפס איך הזמן עבר...
מה שהיה אז טרי וצורב היום זכרונות....

אז fnu היום המילים שלך מרסקות אותי.