בצפר Fuck

כשהייתי בתיכון אמא ואבא תמיד אמרו לי: "חכה, אתה עוד תתגעגע לימים האלו...". אני נחרתי לעברם בבוז ואמרתי: " למעבדה לכימיה? למזכירות? למורה לתנ"ך?! למה בדיוק אני אתגעגע, הא? למה?!". הייתי ילד ציני וטיפש. השנים עברו ובטח השתניתי לא מעט. אבל דבר אחד לא השתנה – אני לא מתגעגע לתיכון. או לפחות לא התגעגעתי עד יום רביעי האחרון.
מה שהציף את הגעגוע היה לא אחר מהופעה של Tapes ‘n Tapes ב-King’s College, אולם קטן אך מאובזר שנמצא בקומה רביעית של קולג' בלונדון. וזה מוזר כמו שזה נשמע. למרות שלמקום היו את כל הסממנים הנכונים – בר, יציע, תאורה – עדיין הייתי משוכנע שלאון, המורה להתעמלות, יכנס עוד שניה ויצעק על כולם לעוף משם כי יש אימון של הנבחרת כדורעף, וכמובן, לפני שאנחנו עפים כדאי שנעשה חימום לגב תחתון כי זה מאוד בריא.
לאון אמנם לא הגיע אבל האולם הקטן התמלא אט אט בסטודנטים בגיל שקרוב יותר לגיל תיכון מאשר לכל דבר אחר. כשטייפס אנד טייפס עלו כבר היה חם וצפוף שאלה הם למעשה התנאים האידאלים להופעה שלהם. לא לוקח להם הרבה זמן להתניע ותוך שיר וחצי הם ב-zone. נראה שבאופי שלהם הם להקה של מועדונים ומקומות קטנים והם הכי נהנים להופיע באולם בי"ס.
אני יודע שטייפס היו ועדיין מושא של דיון אינטרנטי שלם על מהות ההייפ, אבל עזבו אותכם מתיאולוגיה מוזיקלית. הם עושים מוזיקה הכי כיפית, בלי גרם של פוזה ונראה שאם או בלי פרשיית ההרצת מניות של פיצ'פורק, הם היו מצליחים באותה מידה. וחוץ מזה הם הדבר הכי קרוב לפיקסיז שאפשר לראות היום לייב. וגם כדאי מאוד.
ואז, בעודי בוחן שוב את סוגיית ההייפ, מוקף בכל הנוער המזיע והשמח הזה, פתאום זה קרה. ~פלאשבק~.
אני יושב יחד עם עוד כמה מאות תלמידים באולם של תיכון קריית שרת (הנמסיס של תיכון אילון בו למדתי) שהיה אולמה הביתי של נבחרת הכדורסל ששנה אחר שנה הייתה גונבת את האליפות מתיכון מתוסכל אחר. טקס סיום שנה כלשהי בלי אג'נדה אמיתית. אחרי כמה נאומים מנומנמים, אליקו המנהל עולה לבמה ובקולו הצרוד מסיגרים מכריז: "גבירותי ורבותי, משינה!!!" אני כבר לא זוכר אם ידענו שהם מופיעים או לא אבל איך שלא יהיה, הופעה של פרטית של משינה באותם שנים הייתה שקולה להתגלות אלוהית. האקסטזה הנלווית להתגלות שכזאת הייתה אחת מהטובות, ורועי עדי (תגיד להם משהו, רועי...)
בדיוק שהתחלתי לשחזר בראש את החרא-ירא-בוטרוס-ראלי, הפלאשבאק נקטע באיבו על ידי ינוקא גדול מימדים שנזרק לעברי. כשהקצתי, גיליתי שאני במרכזו של מעגל פוגו. שככה יהיה לי טוב. מעגל fago יהיה תיאור מדוייק יותר לחבורת הילדים שהשתעשעו בהיסוס כמו תינוק שבוחן את גבולותיו מול ההורים (או המאבטחים במקרה הזה). בפעם הבאה הייתה זאת בחורה שעפה לכווני. בשביל להמנע מהצקות חוזרות ונשנות ששיבשו את השלווה הקוסמית שלי, החלטתי למצב את עצמי בתור אלפא-מייל, טיפוס מעוות ומסוכן, מחורע אמיתי, ודחפתי את הבחורה על החבר השמנמנן שלה וכך, ביחד, הם הושלכו לקצה השני של הרחבה. לא צריך להיות גדול וחזק בשביל זה, זה עניין של טכניקה ונסיון. ואני ששרדתי את מטאליקה ות'ראפי בתור עולל, מה זה כמה קסטות בשבילי?
המשך ההופעה הייתה על מי מנוחות, להוציא כמה מבטים מוזרים מסטודנטים אקראיים. חמודים כל כך.
בדרכי החוצה מהקולג' הבנתי לפתע – ווקסמן טעה; זאת כן המסיבה שלנו (ואני אבכה אם יבוא לי).



אפרופו, מי שישים את ידו (פרנק?) על המידי האגדי שעל שמו נקרא הפוסט, יזכה להיות יקיר הבלוג לשנת 2006.