Starman

כשאני והאחים שלי היינו ילדים ההורים שלנו אמרו לנו שאנחנו לא ממש מכאן. אז מאיפה אנחנו, שאלנו, מרוסיה? מברזיל? אבל ההורים שלנו אמרו שאנחנו כולנו, כל המשפחה, לא באמת בני אדם. מבחוץ אנחנו נראים כמו כולם, אבל מבפנים זה עסק אחר לגמרי. הם קראו ספר בשם "אנשי כוכבים" וסיפרו לנו שהמשפחה שלנו היא בדיוק כמו בספר. והם באמת היו משוכנעים בזה בעצמם, זה לא שהם ניסו לעבוד עלינו. אבא שלנו כל הזמן קרא המון ספרים על עב"מים והוא הגיע למסקנה שאנחנו סוכני חרש של ציוויליזציה רחוקה שנשתלו בין בני האדם. הוא אמר שאנחנו אפילו לא מודעים לזה, אבל כשיבוא הרגע "יעירו" אותנו כדי שנוכל למלא את משימתנו. כמובן שבתור ילדים קטנים לא הייתה לנו כל סיבה לפקפק באבא שלנו. ובאמת, תמיד ליוותה אותנו תחושת זרות בכל מקום. תמיד הרגשנו קצת שונים, קצת אחרים, לא ממש שייכים. אני עדיין מרגיש ככה לפעמים.
ואז, כמה מושלם, שיר על סופרמן.

לקח לי זמן להיתפס על סופיאן סטיבנס. אני יודע שזה דבילי אבל גם לי יש אלרגיה להייפ ופופולריות גורפת. למשל, עוד לא קראתי אף הארי פוטר. או למשל, כשכולם לא הפסיקו להתלהב מסופיאן סטיבנס אני נאנחתי אנחה עייפה ומזלזלת, הקשבתי פעם-פעמיים ושמתי בצד. אבל הזמן עשה את שלו ובסוף גם אני נשביתי בקסם. דביל, אבל לא מקרה אבוד.
בשבוע שעבר נחת לו הסופיאן בסטוקהולם ואני, שלא ממש מת על הופעות, ארזתי איתי את הויקינגית בהחלטיות ולקחתי אותה לראות את הפלא מקרוב. ואכן פלא. לקח לו בערך עשר שניות להטביע אלף איש בנהר של קסם אישי שזרם ממנו. וזה עוד לפני שהוא התחיל לשיר.
ככה זה כשעל הבמה עולים שנים-עשר אמנים מחופשים לציפורים-פרפרים והבחור קורא לעצמו צ'יף עיט גדול. ככה זה כשהצ'יף מביא איתו מהבית ארבעה חצוצרנים, שלושה חלילנים, שתי קרנות יער, זמרת ליווי פסיכית ואחד אלוהינו. וככה זה כשהכל קורה באולם שנראה כאילו רק אתמול נערך בו נשף מסכות בחסות לואי ה-14 ועכשיו זוכה לתצוגת התאורה הכי טובה שראיתי בחיי.
ההופעה כולה נבנתה על בסיס סיפור-שיר-סיפור-שיר כשהסיפורים מסופרים בחן אינסופי ונותנים את הרקע לשירים שבאו אחריהם והצצה לעולמו הביזארי-אבל-מקסים-ללא-גבול של סופיאן סטיבנס. בעצם, הייתי מוכן לשלם את 250 הקרונות בשביל לשמוע אותו מספר סיפורים וזהו. בכל פעם שהוא התחיל לדבר הופיעו באולם אלף חיוכים קטנים שבדרך כלל הפכו לחיוכים גדולים ככל שהסיפור נמשך.
פרפרים, פיות, סופרמנים, עב"מים וציפור-דורסת-צירעתית שרודפת אחרי שני ילדים בני שבע ביער עבות, כל אלה הגיעו לשיא כשסופיאן עמד לשיר שיר לחג המולד. אל הקהל נזרקו בובות סנטה קלאוס מתנפחות וצ'יף עיט גדול ביקש להקפיץ אותם מעל לראשים למשך השיר עד סופו "כדי שגם לנו על הבמה יהיה כיף".

כמו שאמרתי, אני לא ממש מת על הופעות, אבל את זאת אתם באמת לא תרצו לפספס.

The man of Metropolis steals our hearts
That was the worst Christmas ever!

ויש גם סיפור: חלק 1 וחלק 2