בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

בחירתו של שוחי

בזמן האחרון שואלים אותי שוב ושוב (ג'יזס, יצאה לי משפט פתיחה של ג.יפית) אם הפסקתי ללכת להופעות. אז רק למען הסר ספק, העובדה שאני לא כותב על הופעות לא אומרת שאני לא פוקד אותן באופן דו שבועי. פשוט נגמרו לי המילים. הנה משל קטן – הניחו לרגע שאתם גבר ישראלי סטריאוטיפי שבאופן חריג במיוחד, שפר עליו מזלו והוא משגל על בסיס יומי דוגמנית של ויקטוריה סיקרט. כמובן שתרוץ לספר לחבר'ה. אבל כמה אפשר לרוץ ולספר לחבר'ה? כל יום? פעם בשבוע? תזכורת חודשית? באיזשהו שלב אתה גם אתה וגם החבר'ה מאבדים עניין. אז פה ושם, אם פתאום היא מצרפת חברה (או חבר, שלא תגידו שאני לא פתוח) יש לך סיבה להרים טלפון לחבר'ה ולחלוק, וזהו.
ועכשיו בעוד שכולכם מזילים ריר כשבדמיונכם דוגמניות שופעות מקפצות מעלה ומטה על קינג סייז בד, זה הזמן הטוב ביותר לחלוק משהו. לא ביקורת הופעה אלא תהייה קוסמית שמעניינת אותי – איך אתם בוחרים את ההופעות שאליהן אתם הולכים? עשרות נורות אזהרה נדלקות בראשים חשדניים ומגרשות דוגמניות עם מחשבות בנוסח: "הנה בא ההוא ממונוקרייב, בטח רוצה לדחוף לנו איזה אחת מההופעות שלו". אז אתם יודעים מה? פאק איט, אני אשאל בכל זאת. כי זה כבר היה צריך להשאל מזמן.
הרבה פעמים ויתרתי על הופעה של אומן או להקה בעלי שם אדיר כי הבנתי שעדיף שלא ליצור משבר ביחסים ביני לבין האומנים שאני אוהב. וגם להפך, לא מעט פעמים ביקרתי הופעה של אומן שהוא לא כוס התה שלי אבל הוא פרפורמר מדהים (לאונרד כהן היום בערב הוא דוגמא טובה).
יש לי תחושה שהרבה אנשים לא ממש טורחים לבדוק איך מופיע האומן שמגיע ובוחרים ללכת בעיקר בזכות השם, מתוך חרדת קודש או אולי בגלל שהם לא רוצים להיות אלה שהפסידו. אני מסכים שבארץ שכוחת הופעות כמו ישראל לסנן הופעות לפי איכות הפרפורמר זו פריבילגיה גדולה מדי, אבל לפחות שאח"כ לא יהיה מפח נפש מהופעות כמו של Air, שהיו כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. למען האמת, לא ראיתי את אייר מעודי מסיבה אחת פשוטה – לא שמעתי אף לא ביקורת חיובית אחת על הופעה שלהם. שליליות היו דווקא לא מעט. אז תעשו לי טובה אישית, לא אכפת לי אם תלכו לראות את הוברפוניק*, רופוס ויינרייט או מארק רונסון, רק תבטיחו לי שתקראו קצת ביקורות, תחפשו קצת ביוטיוב ואם משהו מריח לכם כמו איאן בראון (לא זייף, מה פתאום זייף? שר כמו זמיר), תחסכו את הזמן ואת הכסף להופעה הבאה.
ולסיום, חידה נושאת פרסים. בכל אחד מהראיונות הרבים, עיוות כל אחד מהכתבים את שמה של סולנית הלהקה מה הדרך הנכונה לבטא את Geike, שם הסולנית של הוברפוניק?

א. ג'ייקי
ב. גייקה
ג. גיאחה
ד. דובי גל

בנימה זאת, בכנות והרבה התרגשות (ובידיעה שזה עלול להתפס כאקט שיווקי נלוז) הנה עוד דוגמא ללמה לצאת מהבית ביום חמישי הקרוב – זה מה שקורה שהסולנית מתקנאה בשלמה גרוניך ומוצאת מקהלת שבא משל עצמה:



* אל תבואו בגלל שאני אומר לכם. תבואו כי אחרת אני אגיד שאתם דבילים.

בחלון נפשי

אני יושב בסלון ביתי בשיער סתור ועיניים טרוטות, כל גופי שריר תפוס. מביט החוצה מהחלון אל הסנאי שבחצר, הקולגה היחידה שלי, מתרוצץ אנה ואנה בתזזיתיות ואוגר ערמונים לקראת החורף. הוא עוצר לרגע ממלאכתו האינסופית ומיישיר מבטו אלי. "אז מה ידידי? אולי אפשר לבקש שתושיט ידך לעזרה? אני משוכנע שהערמונים לא יברחו לשום מקום..." הפצרתי בו. הוא הסב את ראשו לימין, לשמאל ושוב לימין, מוודא שאין אף אחד מלבדנו באזור ואז טיפס בצעדים זריזים לאדן החלון הפתוח והתיישב לו בנחת. היה מוזר לראות אותו כך, רגוע לחלוטין, משוחרר מדאגות. נראה שהוא עמד לפצוח את פיו כשהשכנה בקומה העליונה סגרה את חלון ביתה בטריקה והבריחה אותו חזרה לעץ הגבוה שמחוץ לחלוני. יכולתי להשבע שהיה לו משהו חשוב לומר לי, איזו עצה טובה לחיים, משהו מנסיונו המופלג שישנה את חיי לנצח. וכך, באבכת מסגרת עץ וזכוכית נגוז הסיכוי היחיד שהיה לי לשמוע את דבריו. נותרתי לבדי, מביט בהשתקפותי המטושטשת במסך המחשב שמולי והרגשתי את הדמעות שוב עולות וחונקות את גרוני. הגיע הזמן שאקום מכסאי ואצחצח שיניים, החורף כבר כאן.

Chairlift – Territory

חילופי עונות

אני חושב שהיסטורית, בתקופה הזאת של השנה, בין סתיו לחורף, איזור נובמבר ככה, זאת התקופה הדלה ביותר מבחינת אלבומים חדשים שנופלים בחיקי. יכול מאוד להיות שאני ממציא את זה ברגעים אלה ממש אבל בכל מקרה זה נשמע לי לגמרי הגיוני. אני חושב שאת כל האלבומים הטובים באמת שיצאו לקראת סוף השנה גיליתי תמיד בשנה שלאחר מכן. ההסבר האחר היחיד הוא שאני קרוב לסף הרוויה המוזיקלית שלי. שום דבר לא מרעיד לי את המעיים וכמות הפעמים שסגרתי את חלון הדפדפן שלי בטריקה כשברקע התנגנו עוד הדבר-הגדול-הבא-מניו-יורק גדולה יותר מכמות האלבומים שהאזנתי להם בשבוע האחרון.
אז במקום להפוך את הפוסט הזה לפוסט מחאה נטול מוזיקה, החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה נס קפה, נשכחה על השולחן בערב הקודם, גידלה קרום מגעיל כזה ואתה כמעט משוכנע שאיזה חרק טבע לו בפנים.

אם אתם חבורת ילדים ברוקלינאית שעוד לפני שהוצאתם אלבום הוזמנתם לחמם את TV on the Radio, ואחד מחבריה הוא זה שמפיק להם את האלבום, כנראה שתצליחו למשוך יותר תשומת לב מאחרים. וטוב שכך, כי רק במקרה המוזיקה של Telepathe גם ראויה לצוף מעל כולם. ממבט חטוף בפרצופים שלהם, הייתי מהמר שהדבר המוזיקלי ביותר שיכול לצאת מפיהם הוא דרשת הבר/בת מצווה שלהם, אך באופן מפתיע הם יצרו אלבום אלקטרוני, תעשייתי, חולמני עם זיקה לאייטיז וגם הרבה תקופות וז'אנרים אחרים. לא לגמרי פיצחתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה עובד לא רע בכלל.

Telepathe – Chrome's On It
TV on the Radio – Crying :: Telepathe Remix

ואם הילדות מאחוריך כמו גם שלל אלבומים אז וודאי שלא תהיה לך בעיה לשתף פעולה עם Imogen Heap, Ojos de Brujo, Anoushka Shankar ואפילו פול מקרטני באלבום הבא שתוציא. את Nitin Sawhney איבדתי איפשהו בתחילת המילניום אחרי Beyond Skin, האלבום המופתי שלו שיצא ב-Outcaste (השם יקום דמו, איזה לייבל גאון). לא יודע מה גרם לי להתעניין ב-London Undersound, האלבום החדש שלו אבל אני לא ממש מצטער על זה. ניטין רקח אוסף של קטעים, רובם ככולם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים שהמכנה המשותף להם הוא איזה רוח ניו אייג'ית אה לה קפה דל מאר שמרחפת מעל כולם ומדגדגת לי להשתלח באלבום. כמעט חבל לי שהוא טוב. אמנם לא אלבום חשוב, אבל בהתחשב בבצורת המוזיקלית ובמזג האויר בחוץ (שמעתי שהחורף הגיע לישראל, ברכותיי) אפשר בהחלט להעביר איתו איזה שעה נעימה במיטה. בתקופה שחונה זו, זה כל מה שאני זקוק לו.

Nitin Sawhney – Bring It Home :: feat. Imogen Heap
Nitin Sawhney – Transmission :: feat. Tina Grace

וגר רד-נק עם ספידי

פוסט אורח של גב' פליקס, שזוכה להנות מכל הכרטיסים שאני משאיר אחרי כשאני נקרא להופעות של מונוקרייב בארץ.

בעוד העולם כולו רועש וגועש ומתמוטט בבורסה לקראת/בעקבות הבחירות הממשמשות בארה"ב, אי שם בדרום החם, במקום בו הסטייק נצלה בעצלתיים, הבירה נגמעת מפחיות ענק וגמר הסופרבול הוא יום הדין, להקה אחת ממשיכה בשלה.
אמנם חברי קלקסיקו כבר לא נערים, אבל הלהקה, בניגוד לסאונד המקצועי והתחושה שהם פה כבר ממזמן, התחילו את הקריירה רק לפני כעשר שנים. מצד שנים עשר שנים זה פז"ם מאוד מכובד בימים טרופים אלו בהם להקות קמות ועולות כמו פטריות אחרי המצעד השנתי.
היה לי הכבוד לראות אותם פעמיים. ועובדה זו התגלתה כמשמעותית במיוחד. אם רק היו לי המשאבים (כזכור, הבורסה נופלת לנו על הראש) אזי הייתי מעתה והלאה הולכת לראות כל הופעה פעמיים. כי רושם ראשוני יכול להטעות. לשני הכיוונים.
הפעם הראשונה שלי עם קלקסיקו היתה שמיימית. הם היו שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילם. הפורמט האינטימי במקום הקסום פאבלה שיק עשה את שלו - הכל היה פשוט כמו שצריך. מדויק ומרגש עד קצות השערות. ואם נוסיף צ'ופר על תענוג, כל זה הוענק לי על מגש של כסף, חינם אין כסף, הודות לבעליו של בלוג זה.
הפעם השניה שלי עם קלקסיקו, איך לא, היתה אחרת. מאחר ושחר נאלץ להתפנות לעניינים חשובים יותר כמו קידום הופעת הבכורה הראשונה שהופקה בידי מונוקרייב, התלוויתי הפעם לשני חברים שלא ידעו קלקסיקו מיהם אבל היו מוכנים לצאת להרפתקה. הייתי משוכנעת שהנה אני מביאה בשורה בעירי ומפיצה טוב בעולם. הייתי שם קודם, ראיתי כי טובה הארץ וקראתי לקרובי להתקרב ולטעום. ההופעה היתה הפעם בפורום. מקום הרבה יותר רישמי להופעות, מה שאומר גם הרבה יותר אנשים. האם קלקסיקו לא ינגנו רק בשבילי? היתמוסס לו הקסם האינטימי? מיד משהתקרבנו למקום ניתן היה להבחין שהאנשים שהתקבצו ובאו עשויים מחומר אחר. לא אותו מקבץ שכיח של אנשים שנצפה לראות בהופעות. לא היו שם פרחות מעצבנות א-לה-אייטיז לבושות בצבעי מלחמה שבאופנה. לא נראו באופק גבגברים עם ג'ינס מתחת לגובה פני הים והברך. אף לא חבורות שכבר הגיעו שיכורים ומתוחזקים כימיקלית מבעוד מועד "כדי להכנס למצב רוח". הקהל שנצפה בכניסה הורכב רק מאנשים שבאו בכוונה כנה להנות ממוזיקה. לחוות חוויה. ידעתי שיהיה לי טוב. נכנסתי לי בעליצות פנימה. היתה לי זו הפעם הראשונה בפורום. אפילו שהמקום במרחק צעידה קלה ממשכני, עוד לא פקדתי אותו. במונחים של לונדון הפורום איננו מרגש במיוחד בעיצובו או בסאונדו, אבל יש במקום חמימות מזמינה שכזו. ואולי זו רק הייתי אני.
החימום, בניגוד לכל הוייבז החיוביים, לא עשה את שלו. להקה תמהונית פתחה ונעלמה שלא היתה והוחלפה באחת בלהקה שמתמקצעת במחזור כל מה שקיים כרגע בסצינה בלי שום טעם (כולל התלבושות והשימוש ב"כלי נגינה מיוחדים שעושים רושם שאנחנו אומנים מוזיקליים ולא סתם רוקרים"). זה לא עשה לנו את זה וגם לא לאחרים. בלית ברירה גלשה שיחתינו לבחירות באמריקה. בלית ברירה נוספת (כי יש גבול לכל תעלול) החלטנו פשוט לגמוע בשתיקה את הבירה ולהמתין בסבלנות.
האורות התעמעמו, וידאו ארט המציג נסיעה במכונית מנקודת מבטו של הנהג לאורך אחד מרחובות הענק של אמריקה הכניס אותנו לאוירה. קלקסיקו עומדים לקחת אותנו לטיול בעולמם. כאילו הזמינו אותנו לנסיעה חד פעמית בנבכי המוזיקה וההשראה.
אל ארבעת חברי הלהקה שראיתי לפני כחודש(ארבעה אמריקאים העונים בחזותם לכל סטראוטיפ דרומי, ולא ניתן לנחש מי ומה הם יכולים לעשות אם רק יתנו להם גיטרה או מסרק לנגן עליהם) הצטרפו שניים. ספידי גונזלס ואחיו והצעיר. זה יכול היה להתפרש כנסיון טיפשי לכונן דו קיום בין מדינות או להראות שאפשר גם אחרת. רד-נקס מימין ומקסיקנים משמאל. כמעט יכולתי להריח טאקו באויר. אבל קלקסיקו, בכנותם ואהבתם למוזיקה באשר היא, דילגו בקלילות מעל מלכודת הקלישאה והראו לנו שאפשר לשלב קאנטרי עם מקסיקני עם מערבונים עם רוק עם קלסיקה, וכל זה בלי טיפת שמאלץ. זה לא מאולץ, זה הם.
שיר אחרי שיר הם סחפו אותנו עמוק את תוך המסע. כמעט ללא התערבות בנעשה בעולם כעת והתרכזות מוחלטת בדבר שלשמו התכנסנו. רק הוידאו ארט מאחור רמז מידי פעם שהם יודעים טוב טוב איפה הם חיים.
קלקסיקו שבפורום לא היו קלקסיקו של הפאבלה. אבל הם הוכיחו משהו חשוב מאוד - שהם יודעים להתמודד עם סוגי חלל שונים, עם מתחים ואנשים, והמוזיקה שלהם מרחפת מעל כמו קסם. ההתרגשות הכנה שלהם שובה את הלב. בכל הופעה. על כל במה.

Calexico and Iron & Wine - Wild Horses :: Rolling Stones cover

פרנק במונו

פרנק זעתר, שדרן הקונכיה, במאי עולה ובין הדברים הראויים הבודדים שיצאו מנתניה החליט להעיר את הקרייבפלייר משנת הקיץ שלו עם פלייליסט מפנק. הנה מה שהוא מספר:
"הקונספט נולד כשחיפשתי שירים למיני-מיקסים שגיאחה הזמין אנשים ליצור בשביל אינדינגב (זה הפסטיבל הזה שיהיה בשבוע הבא). אז גיליתי שכל השירים שאני רוצה להכניס ארוכים מידי בשביל זה (הייתה הגבלה של 8-10 דקות) וכך נולד לו מיקסטייפ חדש. הוא עוד לא מוכן ואני חושב גם לבנות אותו בהמשכים, אבל זוהי מין גירסה ראשונית שלו."
אם אהבתם, תוכלו גם להוריד אותו כאן. ועכשיו, ילדים, כולם ביחד: תודה פרנק!.

בחליפות שחורות של גוצ'י או ורסאצ'י

אין טעם להתכחש לזה יותר. בכל פעם שאני לבוש בחליפה העולם משנה לגמרי את יחסו אלי. ברגע שאני עוטה על עצמי את התחפושת המעונבת הזאת, הזקן והשיער הארוך מקבלים טוויסט אחר לחלוטין; לוק היש-לך-שקל-אני-חוסך-להופעה-של-פרל-ג'ם שלי מתחלף בשיק האני-הרכש-החדש-של-צ'לסי-מאיטליה. התגובה של הסביבה מדהימה אותי כל פעם מחדש. אותם בנקאים חנוטים בחליפות ושעונים יוקרתיים, שבכל יום אחר היו פוסלים אותי כפרחח עלוב במבטם המתנשא, סוקרים את מלבושיי, מעריכים את התאמת צבעי העניבה לחולצה ולגרביים ומקבלים אותי כאחד משלהם בהנהון בלתי נראה. אותן אנגליות פושיות שמתעקשות ללבוש בגדי מעצבים בצבעים מכאיבים ומתאפרות ברכבת התחתית (אני נשבע שבפעם הבאה שמישהי מתאפרת לידי אני גוזז את ציפורני רגליי היישר אל חיקייה), אותן נשים מבחילות שנראה כאילו נגזרו מ-Hello ומחפשות בעל עשיר בשביל שיוכלו לחיות חייהן כמו הנשים בסדרות הטלוויזיה שהן צורכות בקפידה, מביטות בי כטרף פוטנציאלי ובוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ולא חוסכות בחיוכים. אני מצידי, מנסה שלא לתת לאלה ללבות את המיזנטרופיה שלי ובוחר להתהלך באדישות לנגד כל הסובבים אותי.
אבל לפעמים, אני לא זקוק לחליפה כלל וכלל. לפעמים מספיקה המוזיקה הנכונה שתתנגן באוזניות וגם בג'ינס הבלוי ובטי-שירט החומה הדהויה שלי, אני הולך לי במסדרונות הטיוב ומרגיש כמו הזוהאן בחוף הים בת"א (דיסקו דיסקו, היי היי!). משהו בי מקרין החוצה – בחורות שולחות מבטים מעריצים ואפילו בחורים נותנים איזה קריצה מפרגנת ומפנים את נתיב ההליכה שלי.
כל מה שצריך זה משהו כמו Syclops. קצת אלקטרוניקה רפטטיבית אך לא משעממת לרגע ואתה מסודר. סוג של אלקטרו מינורי מכדי לגרום לך לבעור מבפנים ולרצות לרוץ על קירות אבל כזה שהגרוב שלו מחלחל לאט לעצמות וגורם לתנועות קצביות, בלתי רצוניות של הגפיים והראש. לרוב, זה לא הז'אנר המוזיקלי שלי, אני מודה. אבל הפרקשן החם, ההשפעות הג'אזיות, הקלילות והקוליות של סייקלופס גדלו עלי בקלות. אם החיים שלי היו משחק מחשב מהאייטיז, סייקלופס הלחינו את הפסקול המושלם בשבילו. זה לא הבגדים שעושים את הבן אדם, זה מה שמתנגן לו באוזניים.

Syclops – NR17
Syclops – Where's Jason K (הקטע הטוב ביותר מאז אקסל אף)

ברחובות

אני יודע שהבטחתי בלי פרומושן עצמי, אבל דובי (א.ק.א פרנק זעתר) הצליח להוציא תחת ידיו וידאו כל כך חמוד שגורם להוצאת מים מסלע להשמע כמו טריק של צ'יקו ודיקו. הנה תראו.

Monocrave: Episode 1 from Dovi on Vimeo.

מועדון הסילון

לפני כחודש, רגע לפני ההשקה, כמו כל תאגיד שמכבד את עצמו, מונוקרייב שלחה את ההנהלה הבכירה לסוף שבוע מפנק בכפר קטן בצפון שבדיה. על דשא ירוק תחת שמיים תכולים ושמש צהובה, נחתי לי בבקתת עץ אדמדמם על שפת אגם כחול ואינסופי שנפרס לרגלי. נתתי לשנאפס לצרוב את גרוני בנעימות, קטפתי פטריות ענק (שהשאירו את הגמדים שגרים תחתיהן מחוסרי דיור), אפיתי עצמי עד עילפון בסאונה פינית, ליטפתי רכות חתולים שאימצו אותי, לגמתי יין פורט משנת 80' וכמעט, ממש כמעט, זכיתי להצטרף לציד של דב סורר שאיים על הכפר השכן. אם חשבתם שמכשפות, טרולים ופיות יער הם יצורים מיתולוגיים זה רק מכיוון שעדיין לא ביקרתם במקום ממנו הם באים.
באותו זמן, פחות או יותר, באי האפור, שחררה עוד להקה לונדונית סינגל מאלבום ממשמש ובא. Bombay Bicycle Club בחרו בשם שבו זמנית נותן משמעות חדשה לראשי התיבות BBC וגם מהווה הומאג' לרשת מסעדות קטנטנה בלונדון באותו השם. הו, כמה צעיר ומרענן מצידם. הסולן רך השנים שלהם האזין רבות, כך נשמע, לאדון דבנדרה בנהארט אך עם זאת לא הפנה עורף למיטב הבריט-רוק שמיוצר בקפידה במישורים הירוקים של הממלכה.
בדמיוני, אני רואה נער הודי מדווש במעלה הגבעות של Rättvik על אופניים חבוטות שעשה את כל הדרך מבומביי רק בשביל לטעום את ריבת הדומדמניות הביתית של הורי הויקינגית. הוא היה נהנה מכל רגע.

Bombay Bicycle Club – Evening \ Morning
Bombay Bicycle Club – You Already Know

הבוקר שאחרי

אז מונוקרייב צוברת תאוצה וזוכה ליופי של תגובות (וזה זמן להודות לכולם על הפידבק האדיר, אתם מעולים) אבל פתאום חלחלה לתוכי איזו תחושה לא נעימה כזאת, שהתגנבה מבלי ששמתי לב – עודף מודעות עצמית. כבר יומיים אני יושב ומנסה לכתוב פה משהו ושלא כמו תמיד, התחלתי ממש לחשוב על איך יתקבלו המילים שלי ואם זה באמת בסדר לומר את מה שאני רוצה איך שאני רוצה. היום בבוקר, ממש כשפתחתי את העיניים, הבנתי משהו חשוב – כבר 3 שנים שאני כותב פה ומונוקרייב הבלוג היה פה קודם ולכן פאק איט אול, אני הולך להמשיך לכתוב מה שבא לי. ואם יתחשק לי לנבל את הפה, להפגין בורות, עממיות, גזענות או סתם להביך את עצמי, אז זה מה שאני אעשה. כוס! כושי! ביבי! יו יו מה! זהו, אני מרגיש יותר טוב. אפשר לעבור למוזיקה, יש כל כך הרבה ממנה.

בשביל להרים את הרמה מהפתיחה הוולגרית, הנה משהו שיגרה לכם את האינטליגנציה. אחרי ששני האחים מסאנדרלנד (והשכנים של הפיוצ'רהדס והניו פורנוגרפרס) פירקו את החבילה של Field Music, הלך דיוויד והקליט אלבום תחת השם School of Language (שכבר נכתב עליו פה). פיטר לא נשאר חייב והוציא לאחרונה אלבום תחת השם The Week That Was. אם אהבתם אחד, תאהבו גם את השני – ארט פופ אינטילגנטי עם סאונד ביצ'בויזי. על הבמות הם מופיעים ביחד, אחד אחרי השני, כל אחד מנגן בהרכב של השני אבל עדין תחת שם נפרד. הכל בשם האומנות.

The Week That Was – The Airport Line
The Week That Was – Learn to Learn

אם נראה שכל הלהקות מברוקלין בזמן האחרון רק רוצות לעשות שמייח כמו ואן של ברסלבים בשנקין (תודו שזה מדהים שאף אחד לא מתעצבן על המפגע התעבורתי שהם יוצרים, שלא לדבר על המוזיקה. תמיד תהיתי מה גורם לזה), מסתבר שיש עוד כמה להקות שעושות מוזיקה שלא נמסה כמו גלידה בשמש. Migration, האלבום השני של Takka Takka, הוא פיסת של תענוג רך ומקסים שחבל לפספס. למרות שהם בטח נשמעים כמו ומושפעים מהרבה להקות קיימות, אני לא מצליח לתת אפילו רפרנס אחד שיהיה רלוונטי. פשוט תקשיבו.

Takka Takka – Silence
Takka Takka – Homebreaker

די לאינטלגנציה. היה נחמד, אבל מספיק. הרי ידוע שבסוף היום אני טראש ג'אנקי ואם יש זבל חדש שיכול להזיז לי את הרגליים, אני הראשון לשים עליו את היד. בשביל זה בדיוק להקות כמו Passion Pit עוד ממשיכות להופיע; אלקטרו ביט אמריקאי קינקי עם שירה עקמומית שמזכירה את Capitol K (שהיה אמור להיות הפוסט הראשון בבלוג אך זכה להזנחה פושעת). עד שבוע הבא, בו יצא אלבום הבכורה שלהם, תתחילו לתרגל.

Passion Pit – I've Got Your Number

ואם גלעין התשוקה (או שמא בור התשוקה?) לא מספקים דור תובעני שאינו יודע די שכמותכם, הנה הדבר הכי גרוע (בצורה חיובית כמובן) ששמעתי מאז ההולידיי ראפ של אם סי מייקר ג'י ודיג'יי סוון. אל תתנו לשם או ללוק הקליפורני המאגניב של Iglu & Hartly להטעות אתכם, גם הם נשמעים קצת (הרבה, הרבה מאוד למעשה) גאים, חופשים ומאושרים. לפעמים הסטיות שלי מפתיעות אפילו אותי אבל כמו השמש של גלילאו, על אף הלעג של יקירתי לעובדה שאני מקשיב להם, נוע אנוע.

Iglu & Hartley – In This City

ולסיום, הנה כמה להקות שהוציאו אלבומים חדשים שאתם רוצים לשמוע: Kings of Leon, TV on the Radio, The Sea and Cake, Fujiya & Miyagi, Mother Mother.

שחר של יום חדש

בוודאי שמתם לב שאחרי כמעט 3 שנים, מונוקרייב נעלם לשבוע בו עבר תחת ידיו של מנתח פלסטי מוכשר שהפך אותו לסקסי במיוחד. אבל למען האמת, אלה החדשות הקטנות ביותר שיש לנו לספר לכם. החדשות המסעירות באמת הן שמונוקרייב הוא לא עוד רק בלוג. מונוקרייב היא גם חברת הפקות מוזיקלית ששמה לעצמה למטרה להביא אומני אינדי להופעות בארץ מחד, ולסייע ליוצרים ישראליים להפיץ את המוזיקה שלהם בחו"ל מאידך.

אנחנו רוצים להיות שונים משאר חברות ההפקה בארץ.

באיזה אופן? אם נאמר שחשוב לנו לשמוע מה יש לכם לומר, כנראה נשמע כמו תיבת פניות בקופת חולים ולכן ננסח את זה מחדש – הקשר ביננו לבינכם הוא מה שיגדיר את הפעילות שלנו. אנחנו רוצים להביא לכם את האומנים שאתם רוצים לראות במחירים שאתם יכולים להרשות לעצמכם. בשביל לדעת את זה השקנו מערכת הצבעות (בשיתוף עם "בוא יא מניאק" הנפלאים) שתאפשר לכם לספר לנו ישירות. ויש מי שגם יעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות.
השאיפה שלנו היא להביא את האומנים העדכניים יותר, ולקדם גם את הלהקות הקטנות והאיזוטריות יותר. אנו רוצים לגרום לישראל להרגיש שייכת יותר לסצינה העולמית ולהכלל בסיבוב ההופעות של כל להקה שחורשת את אירופה. למען האמת, יש הרבה סיבות למה זה צריך ויכול לקרות. עד עכשיו, התרגשנו לגלות כמה אומנים רוצים לבוא לארץ (אם רק הייתם יודעים עם כמה אומנים דיברנו אישית אחרי הופעות והיו מאושרים לגלות שיש להם קהל מעריצים בישראל...). אנחנו מאמינים שהרוב תלוי בקהל – רק אם תגיעו להופעות יהיה אפשר לקיים אותן.

אז מה עוד נעשה? ננסה לצמצם את הדברים שמציקים לכם כשמדובר בהופעות: שמועות על הגעת אומן, מחירי כרטיסים מופרזים, מחיר הכרטיס שנחשף במועד מאוחר מפרסום ההופעה, הנחות ומבצעים שמפורסמים רק סמוך להופעה וכו'. ההופעות שלנו לא יפורסמו לפני שהאומן אישר את הגעתו. מחיר הכרטיס, אותו נשתדל לשמור שפוי לחלוטין, יפורסם יחד עם מועד ההופעה ומיקומה וכך גם כל המבצעים וההנחות הנלוות. פשוט, לא? אנחנו מקווים שכל זה יעזור לכם לרכוש כרטיסים מראש ולעזור לנו להמנע מביטולים בשל הענות נמוכה (צמד המילים השנוא עלינו).
אם אתם יכולים לחשוב על כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי, תמיד נשמח לשמוע מכם. זה כל הרעיון.

למה לעשות את כל זה? שליחות, יותר מכל סיבה אחרת (שהרי שני שלישים מאיתנו לא חיים בארץ בשביל להנות מההופעות שנביא), אהבה אמיתית וכנה למוזיקה והרצון לחלוק אותה עם אנשים אחרים שחולקים את אותה התחושה.

רצינו להיות אלו שמביאים לכם את החדשות, אבל עיתונאים זריזים חשפו את הידיעה מוקדם מהצפוי. אז הנה הבשורות, הפעם במילים שלנו: ההופעה הראשונה שלנו עבורכם תהיה של חוזה גונזלס בבארבי תל אביב, יום שבת ה-11 לאוקטובר. מחיר כרטיס: 150 ש"ח במכירה מוקדמת, 170 ש"ח בערב המופע.

חשוב לציין שמונוקרייב הבלוג ממשיך לפעול כבלוג מוזיקה לכל דבר. אנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. מקווה שצלחתם עד פה, היה הרבה מה לחלוק. מקווים לראות אותכם בהופעה הקרובה (וגם זאת שאחריה). בינתיים, רוצו להצביע.

דרקונים בשמי ברלין

אני לא אוהב מלונות, אפשר לומר אפילו מתעב. כלא מודרני לאנשים שמכרו את נשמתם למעסיק זה או אחר או כאלה שרוצים להשלות את עצמם בתחושת עושר בדויה ובזויה. פינוק? פיהוק. אני מניח שהתחושה נעוצה ביותר מדי לילות במלונות במנצ'סטר, לידס ושאר ערים סוג ב' ו-ג' באירופה במסגרת העבודה בשנים האחרונות.
בלובי של מלון בברלין (הפעם בחופשה), מכל המקומות שבעולם, חיכתה לי עמדת השמעה מוזיקלית מעוצבת עם אוזניות יוקרתיות ואייפוד מלא במוזיקה. במבט ראשון, זלזלתי, כמובן, שהרי ידוע שלמלונות אין שמץ של טעם מוזיקלי. הם אלה שטבעו את המונח מוזיקת מעליות והמציאו את קונספט פסנתרן הכנף שעושה קאברים מעליבים לשירים עלובים. אבל, היי, מה זה? העטיפות של האלבומים נראו מוכרות – ג'יימי לידל, סם ספארו, קירה נריס – לא רע! והיי, מה זה? את זה אני לא מכיר...
Little Dragon השבדים מנגנים צ'יל לאונג'י מהסוג הטוב, לא כזה שגורם לך לרצות לקבוע תור לטיפול פנים או לשתות קוקטייל כחלחל בלגימות מדודות. את אלבום הבכורה הם הוציאו כבר בשנה שעברה, וכמו רבים אחרים, גם אותו אני מגלה רק עכשיו. הסולנית של ההרכב הזה, ששרה גם עם Koop באלבומים הקודמים שלהם, היא אנומליה מרתקת: יפנית-שבדית ששרה בקול סול שחור וסקסי.
כל מה שאוכל להוסיף הוא שבזכותם, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי מרגוע לעצביי השבריריים בעודי ממתין על ספת העור האדומה (עור של טלטאביז?) בקבלה כל אימת שיקירתי התעכבה בחדר (תגובת היקירה: אני הייתי מוכנה בזמן, אתה הקדמת. עכשיו תתנצל.)

Little Dragon – Twice
Little Dragon – Place to Belong

סוכן כפול

מכיוון שזמני לכתוב במונוקרייב הולך ומתמעט, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להתחיל ולכתוב בבלוג נוסף. כך, מעט הזמן שיש לי יהיו מועט עוד יותר. האמת, הייתי צריך לסרב, אבל לא יכולתי. כשבולצמן, נשיא האינטרנט, סיפר לי על הקונספט של הבלוג קבוצתי שעומד מאחורי 'סוכן תרבות', הרגשתי שחשוב להיות חלק מזה. ארסנל מרשים של כותבים (שאת חלקם הגדול כנראה תכירו) הצטרף למאמץ וגרסת ההרצה כבר מלאה בפוסטים מרתקים. ויש שם גם מוזיקה, סרטונים ויראליים ואוצרות אחרים שרוקח צוות מוחות מבריק (אני שם בשביל להוריד את הרמה כמובן).
אז באיחור מה, הפוסט הראשון שלי פורסם היום. כמה דברים שהיו לי על הלב בכל מה שקשור להופעות חו"ל בארץ והייתי חייב לחלוק. כנראה שלא אהיה אחד הכותבים הפורים שם, אבל לפחות מצאתי מקום לבטא בו את כל אותם דברים שלא מצאו את מקומם במונוקרייב. קראו נא, יקיריי, והגיבו נא.

ואם אני כבר פה, הנה משהו שדווקא כן מתאים לכאן; באופן מקרי לחלוטין גיליתי לאחרונה את Birdpen, הרכב צדדי של הסולן של Archive, שכבר פעילים מספר שנים אבל עד עכשיו הוציאו רק Eps בודדים וגם זה במחתרת. הם כמעט ולא מופיעים ושומרים על אנונימיות כמעט מכוונת. בקרוב, סוף סוף, ישחררו אלבום מלא. אם אהבתם את ארכייב אין סיבה שלא תרוו נחת גם מבירדפן שנשמעים דומה רק בלי טעם של מוות.

Birdpen – Slow
Birdpen – Huron

אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.

אנחנו על המפית

שלשום, בעוד אחת מההופעות, פגשתי את הבעלים של Excelsior Recordings , הלייבל של zZz שהופיעו באותו הערב. חוץ מהעובדה המשעשעת והמשמחת שהוא הבן אדם השני שאומר "רוקפור!" כתגובה אינסטקנטיבית לשמע העובדה שאני מישראל (הראשון היה הגיטריסט של Meligrove Band) הוא סיפר לי סיפור מעניין שלא שמעתי קודם. האגדה בתעשייה מספרת שאי שם בתחילת הניינטיז EMI רצו לזרוק את רדיוהד לכל הרוחות אחרי ש-Pablo Honey, אלבום הבכורה שלהם, לא הרקיע שחקים במכירות. אבל אז, Creep הגיע למקום הראשון במצעד המכירות במדינה איזוטרית וקטנה בשם ישראל ומישהו בהנהלה הבכירה החליט לתת להם עוד צ'אנס. ההמשך',כמובן, ידוע לכולם. אז מה? סיפור אמיתי או בדיחה הולנדית על חשבוני? אם למישהו יש מה להוסיף בנושא יהיה מעניין לשמוע.
אתם מבינים מה זה אומר? יכול להיות שאנחנו, העם הנבחר היושב בציון, במו ידינו, הבאנו גאולה לעולם בצורת רדיוהד? זה הרי יכנס לחומר התעמולה של משרד החוץ אם יתברר שזה נכון. כמה שנים אפשר עוד לרכב על יהודי העבר כמו אינשטיין, וודי אלן, ברברה סטרייסנד או גונזו מהחבובות (עם האף הזה אל תגידו לי שהוא לא יהודי)? הגיע הזמן לזוית חדשה וצעירה כדי לשווק את המדינה הכושלת. בכלל, אני חושב שאישתו הישראלית של ג'וני גרינווד צריכה לשכנע אותו להתגייר ואת העורלה שלו, אחרי שיחתוך, צריך לתלות בכנסת, לתפארת מדינת ישראל, היא מדינת היהודים! (חוץ מיהודי, הרצל גם היה איש זאב ידוע).

בעוד שעות ספורות אהיה על מטוס בדרך לברלין. בכל הביקורים האחרונים שלי בגרמניה, לא הצלחתי לגרום לדמיון שלי להפסיק ולצבוע את העיר שבה הלכתי בסממנים נאציים - "הנה, שם מלמעלה ירדו הדגלים לאורך כל הבנין, כן...בדיוק ככה. וכאן משמאל יהיה הפודיום. טוב. עכשיו תוסיף עוד כמו עשרות אלפי אנשים כאן בכיכר...בול! אפשר גם כמה טנקים ואיזה פולקסווגן שחור עם תת מקלע? מעולה, תודה. שום דבר לא השתנה פה מאז". דור שלישי לשואה, לא הולך ברגל. אולי ביקור בגראונד זירו של מדינת ישראל יאזן קצת את הבחילה הזאת שעולה לי בכל פעם שאני מריח את הארומה המעופשת והגזענית של גאווה יהודית.

Hospital Ships – I Want to Get It Out
Back in Judy's Shack – The Forest
The Sugar Oaks – Very Sparrow

שיר שחלמתי על פראג

פוסט אורח של שירי ותומר, הלא הם המסריחונים:

1. Tom Waits הוא הזמר האהוב על שנינו. אנו משתעשעים בדימיון כבר שנים, לראות אותו יום אחד כשיהיה לנו כסף. לעשות איזה quicky ברגע שנדע שהוא מופיע, לא משנה לאן.
המציאות: אין לנו כסף. אנחנו סטודנטים עניים וטום ווייטס שיצא לסיבוב ההופעות Glitter and Doom, החליט לא להופיע בלונדון (הלכה התוכנית המקורית: להתנחל אצל שחר...)
תומר, שאמר שהוא מוכן להוציא כל סכום על ההופעה, לא הפסיק להזכיר לי שאין לנו גרוש על התחת בעוד אני בודקת מחירים של כרטיסי טיסה. בימים הבאים אני משכנעת אותו שניקח הלוואה,
נתחנן להורים, נשכב עם ערבים, חייבים לנסוע. הוא משתכנע. מיד קניתי את הכרטיסים האחרונים שנשארו להופעה בפראג. כעת, אין לנו כסף עוד פחות. חיים מלחם וחמאה בחודשים הקרובים.

2. מצאנו מלון סביר, קנינו כרטיסים בצ'רטר מסריח במחיר מופקע, הכל כדי לטוס להופעה בפראג, לישון לילה ולחזור חזרה הביתה. הטיסה מזוויעה, מסריחה ודחוסה (עם כל הבבונים שנוסעים לקזינו). אנו נוחתים בבוקר קרועים מעייפות.
את הצהרים אנו מבלים בשוטטות ברחבי העיר ללא מטרה. העיר נראית רגועה להפליא, אף אחד כאן לא מתנהג כאילו משהו גדול עומד לקרות הערב. גם בדרך להופעה, אין תכונה מיוחדת. המטרו די דליל, התחנה שבה אנו יורדים לא נראית צפופה יותר. יוצאים מהמטרו ועולים לפני הרחוב. מסביב הכל ירוק. ואדי ענק ומעליו גשר פרוסים מימין, ומשמאל בניין הקונגרסים של פראג מסתכל עלינו. כעת כבר רואים אנשים ממתינים בחוץ. כמה גזלנים מקומיים פתחו דוכנים של merchandise וצועקים בקולי קולות: Tom waits T-shirts.
אין כמעט תור בכניסה. בפנים כבר יש המון צ'כים מחוספסים מעשנים ושותים. כולם נראים חמודים. צעירים ומבוגרים. ההופעה אמורה להתחיל בעוד שעה - נחפש בינתיים משהו לשתות. מיד מצאנו שקיים דוכן בירה בודד בעל שני ברזים, והפלא ופלא! אין תור. אנו מתקרבים לדוכן ופתאום רואים מימיננו נחיל מטורף של אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר המתפתל לאורך כל אולם הכניסה. כולם מחכים בתור לבירה, בצורה מופתית וללא תלונות, כאשר יש רק שני אנשים שמשרתים בערך 1000 אנשים. עומדים בתור, השתעשענו בדימיון מה היה קורה אילו זה היה בארץ: שני הבחורים הללו שמכרו בירה היו מתים. והדוכן היה נבזז.
לאחר 45 דקות ופחות 16 שקלים (לשני חצאים! איזה זול!) היינו גם אנחנו עם פילזנר ביד.

3. נכנסנו לאולם ענק, התיישבנו על כורסאות מרופדות ורחבות, עם מקום לרגליים של כ-מטר!. It’s a bit tricky - אנו מתים מעייפות וכל כך נוח כאן. בזמן הפטפוטים (שירי) והניקורים (תומר) הוא עולה לפתע לבמה ללא להקת חימום ונטול גינונים מיותרים.
חמוש בכובע, להקת נגנים ומכונה קטנה המוציאה עשן בכל פעם שהוא רוקע ברגליו - הוא מתחיל לשיר בקולו הצרוד והנמוך. הסאונד מדהים. הווליום מדויק, ממש לא חזק, כזה שנותן לאקוסטיקה של האולם להביא אליך את הקולות באופן טבעי. הוא משחק. עובר מתפקיד אחד לאחר. הוא נראה כמו דמות הזויה מאיזה סרט של דייויד לינץ', כמו מנהל קרקס שהתחרפן. מי שבא להופעה של Tom Waits מצפה בדיוק לזה.
התפאורה מושקעת. התאורה מתחלפת בכל שיר. כשהוא שר את Eyeball kid, כובע שעשוי ממראות קטנות שהוא חובש לראשו מפזר את האור שמוקרן עליו בכל האולם. הכל נראה ומרגיש כמו בפנטזיה. מדי פעם אחרי כשמסתיים שיר, הוא מרים את ידיו כמו מאסטרו כדי לווסת את קצב מחיאות הכפיים של הקהל בפרצוף מוטרף אך ילדותי.
כשהוא יורד לנגן בפסנתר בליווי קונטרבס ושר את Innocent when you dream, הוא ממיס את ליבי (שירי) וגורם לי לגרד בזקן בקשיחות ולמלמל טוב, טוב...(תומר).
הוא שר בעיקר שירים מהאלבום האחרון Orphans, מ-Rain dogs ו-Real gone. בין לבין הוא נותן את הרפרטואר שלו- סיפורים, בדיחות, צעקות משונות והגיגים מטופשים שעולים בראשו. אנחנו מתמוגגים.
הופעה נדירה. מזל שנסענו.

4. אחרי שעתיים זה נגמר. אנחנו בחוץ. באופוריה שלנו, אנחנו קונים מהגזלן פוסטר מטושטש של ההופעה עם שגיאות כתיב ב 15 אירו. מה לא עושים בשביל מזכרת.

V אינטגרציה

הפינה היחידה של מונוקרייב חוגגת (באיחור רב) את הפוסט החמישי. אני לא יכול לחשוב על משהו חסר חשיבות יותר מחגיגות לפינה בבלוג מוזיקה. בכלל, יצאה כותרת שנשמעת כמו רקטה סורית או מגזין שירה של מתנ"ס בדרום תל אביב. חרא של התחלה. מקווה שזה ישתפר עם המוזיקה.

Sunharbour :: את ההרכב הכיפי האלה ראיתי לגמרי במקרה כשעברתי עם אורחת באחד מהמקומות האלה שפזורים בעיר ותמיד יש בהם הופעות חינם. אמנם עד היום כל ההופעות שראיתי שם באקראי היו כיפיות, אבל הפעם זאת כבר רמה אחרת לגמרי. Sunharbour הם הרכב של 14 אנשים (כשמצליחים לתאם שכולם יגיעו) שלמרות האנונימיות נשמע מלוטש ומקצועי. כמו הרבה אומנים שהתגלו בפינה הזאת, אני מהמר שהאלבום שלהם יעשה קצת גלים בביצה המקומית. הם מצליחים להשמע כמו שילוב של זירו7, סינמטיק אורקסטרה ובונובו. לא רע, מה? תייקו תחת "בואי שמש".

Sunharbour – Up feat Trisha
Sunharbour – Sailing

Head and Neck Sessions :: אם אני כבר בז'אנרים אהובים, גם השלישיה האנגלית מזכירה קצת את המוזכרים מעלה אבל יותר מושכת לכיוונים טריפ הופיים נשכחים סטייל לונדיניום של Archive או Silent Poets. איכשהו, הסגנון הזה עוד לא מוצה בעיני. תייקו תחת "חשש לפרץ נוסטלגיה".

Head and Neck Sessions – 12 12
Head and Neck Sessions – Throttle

Fonda 500 :: את החברה החמודים שמעתי כבר מזמן והצלחתי לפספס בהופעה פעמיים. בקצה השני של העיר, הלכה לה גב' פליקס להופעה אנונימית (מבלי להזמין אותי) וגילתה את הקסם שבאוזני הדב. למרות האלבומים שמאחוריהם, נראה לי שדווקא באלבום החדש, שיצא ממש עכשיו, סוף סוף יצא להם מה שהם התכוונו. פופ-רוק-אלקטרוני חסר גבולות והגדרות. תייקו תחת "בא לי טוב הדב".

Fonda 500 – I Heart Stereo
Fonda 500 – Jemappelle

Banjo of Freakout:: פה הגענו לחלק הקשה של הלחם. באופן אישי, לחם בלי קשה הוא לא לחם בשבילי. מאחורי השם המעולה עומד בחור בשם Alessio Natalizia שמצליח להשמע חלומי ורך ובו זמנית גם אלקטרוני, שבור ומקוטע. משהו במוזיקה מזכיר לי את Le Loup שגם להם לא הצלחתי למצוא את המילים. תייקו תחת "תן לי לחזור אליך עם תשובה".

Banjo of Freakout – Mr No
Banjo of Freakout – Like You

zZz :: אם אי פעם תהיתם איך היה נשמע מפגש של דפש מוד ו-The Doors הנה התשובה. עוד להקת רטרו-אלקטרו, הפעם מאמסטרדם. אבל בשונה ממה שמקובל בז'אנר יש איזו נימה קצת יותר קלילה שמרחפת מעל המוזיקה שלהם. לא פארודיה, אבל גם לא הכבדות המאולצת שמאפיינת כל כך את הרטרו. תייקו תחת "הולכת להיות הופעה בת זונה שבוע הבא".

zZz – Lucy
zZz – House of Sin

They Came From the Stars, I Saw Them :: לקינוח, כדי לחתום את הפינה בחגיגיות ועם זאת לא להעמיס עליכם יותר מדי, הנה אחד הדברים הכי חמים באנדרגראונד הלונדוני. אני אמנם מתעב סופרלטיבים כאלה אבל עכשיו ש-Vampire Weekend, Black Kids ו-Foals כבר הפכו לשלג דאשתקד שהרי ההייפ חמקמק מאוד הוא, הגיע הזמן לסמן את הדבר הבא. הכינו את האוזניים לדבר הבא, שעלול להשמע תמוה בשמיעה הראשונה, אבל הוא אחד הדברים הרעננים, האינטיליגנטיים והכיפיים ששמעתי בשעה האחרונה. תייקו תחת "מהר, לפני שההייפ עובר".

TCFTSIST – The Hot Inc
TCFTSIST – Down on the Dancefloor

Misostupid

After I dissed Cansei de ser sexy for fading their songs out, a nice reader reminded me the fact that I'm an idiot who listened to a sampler in which all songs were incomplete and looped into oblivion...
Today the full album gracefuly landed in my hands and indeed there's no doubt. I am an idiot, just like our nice reader hinted politely. So what do we learn from that? That as long as you are right and polite you are more than welcome to bash us. We probably deserve it.
Having said that, CSS sound great (and yes, they finish their songs very nicely) and they deserved another, more positive, mention here. But since rumors are that the Sherif is lurking in the shadows I'm not going to put here any of the songs. Instead, here's the somewhat spookey video for 'Left Behind':

We gotta put an end to it

My beloved viking girlfriend once put the idea in my head, that when a song fades out rather than end properly it is a coward and unimaginative solution. Solution to what? To the problem of how the hell do we finish this song. I challange you to give me 5 songs in which there could definitely not be a better ending than a fade-out. What if... What if it was sex, you're going through the whole thing and instead of the propper climax all you got was a slow decline in sensation, everything goes numb and soft... Great, ain't it? No? Ok, should we try it with food? Anyone wants to argue that it's better to eat a steak slowly while it goes cold and tasteless, or do we all agree that a good desert and a drink makes a better finish?

Fade-out is lazy. It is an artist that couldn't finish the job. It's an artist that couldn't be bothered. It's uncreative and sad.

Now, this Brazilian cheerful lot, Cansei De Ser Sexy, I didn't really dig them before but their new release - Donkey - now that's all I want to play lately. It just calls me, "play me... play me...". It's great. Just one thing, why the fuck do all the songs end with a fade-out???

Cansei De Ser Sexy - Rat is dead (Rage)

Cansei De Ser Sexy - I Fly

Laser Shmaser

Ok. This is something else. No lights, no camera, no Maya or Max. It's a brand new Radiohead video for 'House of cards', made entirely with lasers and some weird new visualization thingy. Here's the video, the 'making of' and some more about the technology.