שישי בשדרה

עזה, המחזמר

בינות כל עשרות המיילים והר.ס.סים שמבשרים לי על בואן הקרוב של הופעות נפלאות, השתרבבה לה המלצה להצגה חדשה בעיר: Go to Gaza, Drink the Sea, קבוצה של בריטים ופלשתינאים, שחקנים, אמנים, מוזיקאים וכו' שיצרו מחזה מולטימדיה למען הזדהות עם המשבר ההומניטרי בעזה.
אני מניח שאין ישראלי שיכול לקרוא ידיעה שכזאת מבלי שיוצף ברגשות (כאלה או אחרים) אבל מכיוון שאני נפולת של נמושות, שחי לו בניכר הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא – גוד דאמיט, אם זה היה מחזמר, הייתי הולך לראות את בשמחה! במשך כל שנותי פה, לא דרכה כף רגלי במחזמר, אבל מחזמר על עזה? זה יכול להיות מצחיק אפילו עוד יותר ממחזמר על איידס (גם לדוד שלי יש איידס!). לא זאת לא הציניות שבי, זה האסקפיזם מהעתיד לבוא. אפילו הגולה לא מציעה בריחה רחוקה מספיק מהנעשה בארגז החול הלבנטיני.
וכשאין לי מחזות זמר לברוח אליהם אני נאלץ להסתפק באלבום החדש של The Whitest Boy Alive. בדיוק שנה עברה מאז ההופעה האגדית שלהם, והציפייה לאלבום השני לא נשארה ללא מענה. ארלנד וחבריו הגרמניים ממשיכים לייצר פופ טהור שנשמע כאילו הוא שם רק כדי להשלים את את הקול המופלא של הוונדר-קינדר-בואנו ארלנד. הכל כל כך פשוט באלבום – בלי הפתעות, בלי התפתחויות ולרוב מינימליסטי בצורה שגורמת לו להשמע כמו דמו שקרי שהודלף במכוון. אבל אם רק תעצמו את העיניים לרגע ותקשיבו, תבינו את פוטנציאל הריקוד האדיר שטמון בקטעים האלה, כמה מעולים יהיו הרמיקסים שלהם ולאיזה מחוזות מטורפים אפשר לקחת אותם בהופעה.

The Whitest Boy Alive – Keep a Secret
The Whitest Boy Alive – Timebomb

בשביל להשלים את חווית ההופעה, גם הלהקה שחיממה את הילד הלבנבן, WhoMadeWho מוציאים אלבום נוסף שנשמע, גם הוא, המשך ישיר של קודמו. אולי מעט פחות נמרץ, אבל באמת שאין לי במה להאשים אותם. מכיוון שלהם חסרים את קול הזמיר ומשקפי האינטלקטואל של ארלנד, הם נאלצים שלא להסתמך על האיכויות הווקאליות והויזואליות בלבד ולפתח את הצד המוזיקלי קצת יותר. עוד לא הצלחתי להאזין לאלבום כמו שצריך מכיוון שפה אכן מדובר בגרסת דמו שגלשה לרשת שמלווה בבחורה דנית מחברת התקליטים שלהם שגוערת בי במבטא סקסי "It's the new WhoMadeWho, do not copy, baby, do not share…" באמצעו של כל שיר. אני אפר לרגליה של כל בחורה דנית שקוראת לי בובלה.

WhoMadeWho – TV Friend

ואם גם שני אלה לא מספיקים לכם בשביל איזה מסיבת בריחה קטנה בתוך סלון ביתכם אני ממליץ שתלכו לעזה ותשתו את הים או לפחות שתקבלו איידס.

איי הארט בי בי סי

אנטישמיות? חד צדדיות בדיווחים? די, נו, תניחו להם. כמה רעים יכולים להיות האנשים שמביאים את Elbow לשיר עם האורקסטרה שלהם? לפני שבוע, זה מה שהיה על מסך הטלויזיה שלי. היאוש מעולם לא נעשה נוח יותר.

תוספת מאוחרת: תודות לדובי, אשף הוידאו וכוכב ההקולנוע בדימוס, תוכלו להנות מהוידאו גם מחוץ לממלכה ואפילו בתוספת של שיר.

Elbow - Grounds of Divorce :: live with BBC Concert Orchestra
Elbow with BBC Concert Orchestra @ Abbey Road (ההופעה במלואה)
(ויה deafindieelephants)

מעשה בשלושה נמרים

אחד הדברים הכי יפים בשלג ששיתק את לונדון הוא שבבוקר אחרי, התגלו בחצר האחורית שלי עקבות של לא מעט חיות – ציפורים, סנאים, החתול של השכנים שמנסה לצוד אותם ואפילו שועלים, אבל רגע, מה זה? האם לשכן שלי יש בעית ציפורניים רצינית או שמא זהו נמר שמסתובב בלילות בחצר ביתי?
בעודי מגיף חלונות ודלתות ומתחיל לתור בגוגל אחר לוכד הנמרים הקרוב למגוריי, נתקלתי לחלוטין במקרה ב-Three Trapped Tigers. לא הרבה להקות אוחזות בשם שמעיד על קנקנם בצורה מדוייקת כל כך. השלישיה הלונדונית הצעירה הזאת גרמה לי לשפשף את אוזניי כלא מאמין אחרי ההאזנה הראשונה וחלוטין לשכוח מהסכנה האורבת בחוץ. בקלידים, גיטרה, תופים וסינתסייזרים הם מייצרים חומר מגובש, רהוט, מקורי וסוחף עד פליאה שנשמע כמו Ratatat מנגנים Mogwai ו-Battles במועדון ג'אז. האי.פי הראשון שהוציאו (האזנה מלאה) כולל חמישה שירים שנשמעים כאילו נלקחו מהאלבום השלישי שלהם.
וכשבפנים הכל רועש וגועש, וזכרונות ילדות מהכוריאגרפיה המופלאה שהמצאתי ל-Eye of the Tiger העצימו אותי, למי אכפת בכלל אם בחוץ מסתובב נמר. אתה סתם חתול גדול, לא מפחד ממך.

Three Trapped Tigers – 1
Three Trapped Tigers – 4

תוספת מאוחרת אחרי ההופעה של הנמרים אתמול בלילה:

שיזדיינו מוגוואי, שיזדיינו גם באטלס והגמדים המזמרים שלהם וראטאטאט עם השם המטומטם שלהם.
שיזדיינו גם Crystal Antlers שהיו אנטי קליימקס רציני אחרי ההופעה של הנמרים.
שילך להזדיין גם המתופף של שלושת הנמרים הכלואים שגם בהופעה חיה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל הוא עושה. שתזדיין המכונת תופים שלו והלופים והתיפוף המושלם והבלתי נתפס שלו. אם אי פעם רציתי ללמוד תופים, איבדתי את כל החשק אל מול מפגן הראווה המוגזם הזה.
ושיזדיינו גם שני החברים האחרים של הלהקה שסיימו כל שיר אדומים ממאמץ ומזיעים כמו שחקני כדורגל. אתם גורמים לכל הופעה אחרת שראיתי להראות כמו טקס ט"ו בשבט בבית ספר היסודי שלי.
ושילך להזדיין הסאונדמן עם הווליום שגורם לשתי האוזניים שלי לצפצף יממה אחרי ההופעה. אפילו הוא לא הצליח לחרב להם את ההופעה.
שיזדיין הניו-רייב, הנויז והפוסט רוק. שלושה נמרים זה כל מה שהיה צריך בשביל לגרום לכל הסגנונות האלה ללכת ולהתחבא בפינה של חדר המזויקה.
ושילכו להזדיין חברות התקליטים שלא מבינות שמולם הלהקה שמגדירה את הסאונד מחדש ובוחרות להחתים עוד איזה להקת בריט-רוק שבלונית שתייצר שניים וחצי להיטים שכמה ילדים שיכורים יקיאו לצליליהם על נעלי האולסטאר הצבעוניות שלהם.
ושילכו להזדיין גם כל אלה שחושבים שהמוזיקה שלהם היא רק רעש בלתי נסבל. מותר לכם לא לאהוב את זה, אבל אל תתלוננו באוזניי על זה, גם ככה אני חצי חרש.

שלושים מעלות בפוך

"ומה בא אחרי הגשם?"
"פטריות?"
"לא, טיפשון, תחשוב חזק"
"אני לא יודע. לא רוצה לשחק במשחק הזה"
"אוקיי, מה יש מעל העננים האפורים? את זה אתה כבר צריך לדעת..."
"שמש צהובה?"
"בדיוק, מתוק שלי. אף פעם אל תשכח את זה, מעל העננים האפורים יש שמש צהובה"

אמנם הטקסט הזה וודאי נשמע כאילו הוא לקוח מתוך דיאלוג עתידי בין יקירתי ויוצא חלצינו הקרב בבעיטות ענק, אבל למען האמת אני הוא דמות הבכיין בדיאלוג קורע הלב הזה.
בתנוחה עוברית, על הספה בסלון, בוהה החוצה מהחלון, מתעלם מחובותיי החברתיות ואף מוותר על זכותי הבסיסית לצאת את הבית אפילו בסופי שבוע. גם נסיונות הדיבוב של יקירתי לא מצליחים לגרום לי לחזור ולהאמין שהשמש תחזור אי פעם. אולי, עוד 100 שנים, היא תגיח למספר דקות. עד שזה יקרה אני בוחר להתבצר בפוך שלי ולעטות על עצמי מחממי אוזניים ולב.

אם כבר גזרת על עצמך גלות בתוך ביתך, מה יכול להיות טוב יותר מאולד סקול צ'יל אאוט. פעם הייתה תקופה שהמילה צ'יל אאוט לא הייתה נרדפת למוזיקת בתי קפה או סוף שבוע רגוע (או שמא עלי להתחכם ולומר גרוע). יכול להיות שהתקופה הזאת הייתה שבוע או שבועיים, אבל דאמ איט, זאת הייתה יופי של תקופה. והנה באים להם Bazoo Bajou, צמד גרמני, ומוציאים להם את Grains, אלבום צ'יל אאוט שבא היישר מ-99'. אם Dust My Broom, האלבום הקודם שלהם מ-2005, טען לכתר אלבום חוף הים המושלם, אזי האלבום הנוכחי הוא גיבור חדר השינה המעורר לשנה זאת עד כה. לא חודר, לא מהפנט, לא קורע, לא מרגש אלא פשוט נעים. נעים מאוד. כל כך הרבה פעמים זה בדיוק מה שאני צריך מבלי שאני בכלל יודע.

Boozoo Bajou – Grains
Boozoo Bajou – Same Sun

וכשכל גופי רך כמו קרואסון והמסע לעבר כבר החל, אני מפקיד את המושכות בידיהם של I Monster. מפלצות יכולות להיות חברותיכן הטובות ביותר אם רק תתנו להם צ'אנס, בפרט אם הן מפלצות רטרו. אחרי יותר מחמש שנים מאז האלבום הקודם, Neveroddoreven, צמד המפיקים משפילד מוציאים את ראשם מהארון בו הסתתרו ומשחררים סינגל ראשון מאלבום חדש. אם יורשה לי לצטט את הגרדיאן שאחת לכמה שבועות כותב ביקורת אלבום שאני מסוגל להבין את כל הרפרנסים המוזיקליים שלה (שלא לדבר על האנגלית): "זהו בדיוק הרטרו פופ השמח שמארק רונסון אמור לעשות אבל לא עושה". אני דווקא חשבתי על האחרון של Pepe Deluxe, בחרו את הניים דרופינג שמתאים לכם יותר.

I Monster – A Sucker for Your Sound

וכך, נותרתי תקוע בעבר, בלופ על סינגל בודד, ממתין לאלבום הבא שיבוא ויקח אותי למקום חדש. בינתיים טוב לי פה בכורסא, שקוע במחשבות מנומנמות על משפחת אווזים עירומה מנוצות שעלי להודות לה כשנפגש.

תאוריית הקשר

אני מתחיל לחשוש. זאת נראית לי כמו אחת המזימות האנטי ציוניות המחוכמות והקשות שנראו אי פעם. זה התחיל עם ה-Silver Jews שבישרו על התפרקותם לפני ימים אחדים וזה ממשיך בידיעה העצובה על מותו בטרם עת של חצי מהצמד Telefon Tel Aviv.
עכשיו תגידו לי אתם שזאת לא עבודה של החמאס. לפגוע בלהקות אינדי חפות מפשע רק בגלל הזיקה היהודית-ישראלית שלהם זאת ברבריות שלא נשמעה כדוגמתה. לא מספיק ששברו לדובי את הקונכיה?
היחידים שיכולים לפצח תעלומה שכזאת הם N.A.S.A, שממשיכים מסורת של להקות-עם-שם-שאי-אפשר-לחפש-בגוגל. אין אסטרואיד שיכול להשאר שלם לנוכח הקטעים המפרקים שלהם, שאת כל אחד מהם מעטרים אוסף בלתי אפשרי של אמנים שחברו יחדיו בדרך נס. בקרוב האלבום המלא שעשוי להיות סכנה רצינית לשלמות הרצפה בביתי.
אני נאלץ להשאיר אתכם בידי המחלקה המוזיקלית של סוכנות החלל, עלי לרוץ ולהזהיר את Oi Va Voi יקיריי מפני האיום הרובץ על ראשם.

N.A.S.A – Wachadoin :: Ft. Spank Rock, M.I.A., Santogold & Nick Zinner
N.A.S.A - Money :: Ft. David Byrne, Chuck D, Ras Congo, Seu Jorge & Z-Trip

מה יפים הלילות

למי שלא זכה להגיע או שפרש לפני 03:30, הנה קצת ממה שהפסדתם:

Monocrave Night Live היה אמור להיות אירוע חד פעמי שכזה, מסיבה לשנה החדשה (או כל תירוץ אחר שתרצו שיתן הסבר מספק לחגיגה של הופעות). אבל לאור ההענות האדירה, ההנאה של הקהל ושל האמנים והפניות שקיבלנו מאמנים נוספים שרוצים להופיע, נראה שמתחיל להתבשל פה ליין. אני מקווה שבקרוב נעלה עוד כמה קליפים מהערב (אם מישהו מכם הוא עורך וידאו שרוצה לקבל את חומר הגלם ולערוך אותו כראות עיניו, נאהב אותו מאוד מאוד).
מכל הלהקות שהופיעו בערב, הייתה אחת שאני לא יכול שלא לכתוב עליה - TV Buddhas. בהרכב של יובל הרינג ומיקי טרייסט נתקלתי לראשונה פה בלונדון. מהרגע הראשון נראה היה שמשהו חריג הולך לקרות. הבמה נשארה ריקה ורק סט תופים צנוע ומגבר גיטרה עמדו במרכז הרחבה. את ההופעה שלהם באמת מיותר לתאר במילים, פשוט צריך להיות שם בשביל לחוש איך המוזיקה שלהם עוברת דרך הבשר החי, וכמעט מנתצת את העצמות מבפנים.
אבל זאת לא רק המוזיקה שאהבתי, זאת החבילה הכוללת. הבודהאס הם דוגמא מעולה להרכב שלוקח את עצמו ברצינות; האסתטיקה הטוטאלית שלהם – מהלוק שכולל את אותם הבגדים הססגוניים בכל הופעה (בחייאת יובל, כבס אותם מדי פעם), EPs במהדורה מוגבלת בעטיפות מעוצבות, סיכות לבגד ואפילו פוסטרים בהדפסת משי – שם אותם בסטנדרט אחד עם להקות אחרות בעולם.
לא פלא שאופף אותם ניחוח בינלאומי, הבודהאס לא מחכים שמישהו יגלה אותם אלא יוצאים לטורים בכוחות עצמם, חורשים את כל אירופה שוב ושוב, עיר אחרי עיר, בר אחרי בר אחרי בר וצוברים מעריצים בכל מקום, לאט ובסבלנות. והכי חשוב, הם גרים בחולון. ריספקט.

TV Buddhas – Buddha Rock
TV Buddhas - Ghost

הקרקס המעופף של פיאט פונטו

להשתמש בשיר לפסקול של פרסומת כבר נהיה עניין של שגרה. אפילו לגניבת קונספט בלי בושה כבר התרגלנו, כמו במקרה של Berocca שחמסו את ריקוד ההליכונים ל-OK GO (ועוד הדביקו לו את Living on the Ceiling של Blancmange, שהושאל בעצמו לפתיח החדשות בערבית של הערוץ הראשון אי שם באייטיז).
והנה באים להם הפרסומאים העצלנים של פיאט פונטו ואומרים ל-zZz "היי, אהבנו את הקליפ שלכם וגם את השיר, אכפת לכם אם ניקח את שניהם? מבטיחים לשפוך עליכם הרבה מזומנים...". ו-zZz, כמו כל להקה שרוצה לפרוץ ולקדם את האלבום השני שלה, אמרה כן. עסקה שטובה לכולם? יכול להיות, אבל איכשהו לא נשאר לי טעם טוב מכל הסיפור הזה. אמנות אמורה לתת השראה ליוצרים אחרים, לאתגר אותם לאמץ קונספט רק עד גבול מסויים ולהמשיך אותו עם נגיעה אישית שלהם. לעשות מה שפיאט עשו זה בערך כמו לבנות העתק של מגדל אייפל או של הפירמידות במדבריות נוואדה – לא מקורי, סר טעם ומדיף ארומה קפיטליסטית. נו שויין, לפחות השיר טוב.

הקליפ המקורי:

הפרסומת של פיאט:

תמיד מעונן

בעודי מעלעל בשעמום באחד מעיתוני הערב שמחולקים חינם ברכבת התחתית – אלה שאת השער שלהם תמיד תעטר תערובת של כסף (בנק נוסף קרס!), רכילות (לקייט מוס יש קמט חדש!), וזריעת אימה (שימוש בקרם גוף בהריון גורם לחירשות אצל תינוקות!) – נתקלתי במודעה הבאה:

התגובה הראשונה הייתה גיחוך קל. אני לא יודע למה אבל אני לא מצליח שלא להיות ציני אל מול זעקותיו של אביב באנגלית we're a fucked up generation, it's cloudy now. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את הטקסטים בחזרה, עם הקונטקסט ובשפת המקור אם אפשר.
התחלתי להתעמק בתמונה ותהיתי לעצמי – לאיזה קהל לעזאזל מר גפן ג'וניור מכוון עם התמונה החלקלקה הזאת? האם הוא רוצה להיות המוריסי של ילדי האימו? ומה זאת הפוזה הסינטרה-ית הזאת? ואז החלו הדברים לחלחל - גוד דאמיט! מישהו מאחוריו דוחף חזק חזק ושופך ערימות של כסף (אם לשפוט לפי האיפור שלו סביר שאיזו חברת קוסמטיקה נותנת חסות שמנה). מודעה כזאת עולה לא מעט מצלצלים. ולא רק זה, אם אני סופר נכון זאת ההופעה השלישית של אביב בלונדון אחרי שתי הופעות במקומות לא מבוטלים בכלל (סתם לצורך השוואה, באחד המקומות ראיתי את אנדרו בירד וקולה שייקר) מה שאומר שהיד שדוחפת יודעת גם לאן היא מכוונת ולא רק מרפדת את דרכו בשטרות. אפילו אתר אנגלי יש ולפי מה שהוא מספר האלבום הבא יהיה מכוון לשוק הבריטי. מה אומר ומה אגיד? מקווה שיצליח, באמת. זאת לא עבודה קלה לחדור לשוק הרווי והאדיש הזה. רק שעולים לי בראש לפחות עשרה אמנים ישראלים אחרים שהלוואי והייתה להם ההזדמנות האדירה שעומדת בפניו. האינטואיציה שלי אומרת שהם היו עושים את זה בהליכה.
רגע לפני שהייתי צריך לרדת מהרכבת קראתי שוב את האותיות הקטנות והתמלאתי בכבוד. לסטיבן וילסון כמובן. אותו וילסון שלהקותיו עושות סולד אאוט בכל פעם שהם יוצאות מתרדמת ההופעות שלהם, ששם את שמו בקטן, בצניעות, מתחת לשמו של אביב, מתוך פירגון לחבר ועזרה לקידום הקריירה שלו.
בכל אופן, ב-27 לפברואר אני לא אפקוד את ההופעה של אביב. יש לי דייט עם להקה שהבטיחה לעשות מתיחה מחדש של עור התוף הרופף שלי ולמצוא פורקן לזעם העצור בי. אם יהיה לי מזל כמו של עידו, עוד ארסק גיטרה על הרצפה כהצדעה לאחת הלהקות שבאי.פי. יחיד ובודד מצליחות לגרום לורידים שלי להתנפח מעצמם ומוציאות ממני שאריות זעם נעורים שנותר שקוע עמוק בסדקי נפשי. חולצת הפלנל והג'ינס הקרוע כבר מתאווררים חודשיים לקראתם.

Crystal Antlers – Until the Sun Dies Part 2
Crystal Antlers – A Thousand Eyes

לא נורמאלי

השנה, במיטב המסורת, לא הופיע סיכום שנה במונוקרייב. אני חייב לחשוף ולהודות שהיה תכנון לכלול רק את האלבומים שנעדרו כמעט מכל הרשימות אבל היו חלק משמעותי בלהפוך את השנה הזאת ליפה יותר (The Chap, Mother Mother, Gonzales ושאר פנינים גאוניות). אבל לבסוף, מחמת המיאוס חזרתי למנטרה המקורית - סיכום איז פור פוסיז.
אז למה אני נזכר בזה פתאום באמצע ינואר? שמח ששאלתם. תהיתי האם במקרה למישהו מכם יצא להציץ ברשימת האלבומים שזכו לציון הגבוה ביותר השנה ב-Metacritic? ומי במקום הראשון?
שילכו לעזאזל הכושים האלה. אני לא אומר את זה מגזענות אלא רק מתוך קנאה עזה בקצב הזה שמפמפם להם בעורקים, מהגרוב הזה שניגר מכל טיפת זיעה שזולגת דרך האפרו אל המצח החלקלק שלהם. שלושה טרקים אל תוך האלבום וכולי בטראנס, רוקד ריקודים שבטיים כשבידי החנית שהייתה תלויה על קיר הסלון שלי (עוד במערכה הראשונה).
אמדו ומרים הוכיחו שגם בלי מגע הקסם של מאנו צ'או, שנהנה לעשות עליהם ניסויים חיים (האלבום הקודם שהפיק להם כמעט זהה לאלבום שלו משנה שעברה), הם מסוגלים לייצר אלבום עדכני וגרובי. עם מקצבים פשוטים, שירים נאיביים ומסרים שחוקים במעט מילים הם עדיין אחד הדברים הכי כיפיים שיצאו ממאלי. אם לא ידעתם, דרך אגב, מספרים שמאלי היא הבירה המוזיקלית של כל אפריקה, הארץ בה כל אחד מנגן בכלי כלשהו ושייצרה גיטריסטים עם סגנון יחודי ווירטואוזיות כמו Mama Sissoko שיגרמו לאריק קלפטון לשקול לעבור לחלילית.
ובכן, איך קרה שאלבום שקיבל ציון משוקלל גבוה כל כך נעדר מסיכומי השנה העולמיים? יכול להיות שזה לא קול להגיד שאתה מעריץ זוג עוורים זקנים מאפריקה? פאק איט. אני מת עליהם. אם היה אפשר לאמץ אותם במקום איזה תינוק מוקף זבובים הייתי לוקח אותם מחר הביתה. אין יור פייס, אנג'לינה!

Amadou & Mariam – Ce N'est Pa Bon
Amadou & Mariam - Africa

Among the fields of baaarleeyyy!

זה לא יגמר עד שלא אספר

סיכומי שנה? איך אפשר בכלל לחשוב על לסכם את השנה כל כך מוקדם? רק עכשיו אני מתחיל להנות ממנה, מגלה שבוע אחרי שבוע אלבומים שהופכים את החיים שלי יפים יותר. כבר חשפתי בעבר את השעמום הגורף שלי מקדחת הסיכומים והצורך בלארוז מהר מהר את השנה רק כדי לרוץ קדימה ולסמן את הלהקות המבטיחות של 2009. תנו להתענג, להעביר את האצבע על הצלחת וללקט פירורים אחרונים, לתת לארוחה הדשנה הזאת לשקוע לפני שרצים לעוד אחת. אז על הצלחת שלי נשארו שתי חתיכות לא קטנות בכלל וקשות לעיכול אבל משהו אומר לי שזה עניין של טעם נרכש. באופן שכבר אינו מפתיע בכלל שתי הלהקות מברוקלין שבאמת הגזימה לגמרי בתנובתה השנה.

את Gang Gang Dance אין לי אפילו המילים להתחיל ולתאר. Saint Dymphna, אלבומם השלישי, הוא אוסף אקלקטי של סגנונות והשפעות שמוגש בצורה מאתגרת עד שבשמיעה ראשונה לא צלחתי אף לא שיר אחד עד סופו ואף על פי כן בסוף ההאזנה הייתי משוכנע שאני מחזיק יצירה אדירה בידי. מוזיקה שנשמעת כמו ניו יורק עצמה - כור היתוך של אינסוף סגנונות שמצליחים להתקיים אחד לצד השני באופן בלתי מוסבר, לצרוך ממך אנרגיה מטורפת ולהותיר אותך מותש. תחשבו על תאונה חזיתית של Yeasayer עם Santogold ומכונת פקמן. מוזיקה אלקטרונית וגם לא, סמיכה, עם השפעות ערביות, אפריקאיות, הודיות ובכל פעם שנדמה שכבר התרגלתם הם GGD יקחו עוד פניה ימינה ויגלו צד נוסף שלהם שעוד לא ראיתם. לא אמרתי כלום, אני יודע. תצטרכו לדגום לבד, קחו נשימה עמוקה לפני.

Gang Gang Dance - First Communion
Gang Gang Dance - House Jam

אם לא שבעתם מאקלקטיות גשו ל-Blood Moon, אלבום הבכורה של Apes & Androids. ניו-פופ, ארט-רוק, וגם אלקטרו נמצאים שם למכביר, לעיתים כולם יחדיו באותו השיר וגורמים. הקופים והאנדרואידים הם מהזיקיות המוזיקליות הזאת שמשנות את פניהן לחלוטין; רגע אחד הם The Police, באחר The Rapture וכשחשבתם שכבר הבנתם הם פתאום הופכים ל-Queen. עושר מוזיקלי נפלא שדורש, כמו אצל כנופית ההרקדה למעלה, הרבה פתיחות מוזיקלית ומנה גדושה של סבלנות. הנה שתי דוגמאות שמייצגות בקושי את מה שקורה באלבום.

Apes and Androids - Make Forever Last Forever
Apes and Androids - Nights of the Week

ואם לא אהבתם אף אחת משתי הלהקות, זה בסדר גמור, בסה"כ הגשמתם את דיאגרמת האליטיזם המוזיקלי שמתנוססת על הטי שירט המבריקה ביותר בעולם שנלבשה על ידי רוי מ-IT Crowd בפרק מהשבוע שעבר (ובשבוע הבא צפויה להתווסף לגרדרובה שלי).

מה עושות המעלות בלילות

בשבועות האחרונים המעלות הולכות ואוזלות. למעשה, לא פעם הן כבר אזלו לגמרי ובמספר הזדמנויות אף נרשם גרעון קל במעלות. זאת לא תקופה לאנשים חלשים או נדכאים להסתובב בה בחוץ ומכיוון שאני נמנה על שתי הקבוצות הסתגרתי בביתי בשבועות האחרונים. כמו בפרישה אל בטן מערה לצרכי מדיטציה, זאת הייתה מסוג ההסתגרויות שגוררת אותך עמוק אל תוך עצמה כשבכל יום שחולף מצאתי עצמי מוותר על עוד סיבה לצאת מהבית. לראות חברים, להוציא את האשפה, לקנות מצרכים – האם אני באמת זקוק לכל זה? נראה שלכל דבר יש תחליף, לרוב בדמות אלבום נוסף שעדיין לא שמעתי, כזה שיגרום לי להצטנף עוד ועוד עד שהחדר הופך גדול ומאיים.

בתחילה היו אלה Horse Feathers שאלבומם השני House With No Home, ממשיך בדיוק היכן שהפסיק קודמו. פסקול חורפי עדין ורך שכל רעש רקע חזק יותר מהחרישיות בה נערם שלג יפגע באיכות ההנאה ממנו. המוזיקה שלהם רחוקה מלהיות כובשת ואם לא מתרכזים השירים מתמזגים אחד לשני בקלות עד שקשה לומר אם אחדים מהם טובים יותר או פחות מאחרים. מסיבה עלומה זה לא ממש חשוב. לעולם ארגיש רגוע יותר כשהוא יתנגן ברגע.

Horse Feathers – Curs of Weeds
Horse Feathers – Heathen's Kiss

כשהייתי מוכן לקחת את הפרישות לשלב הבא, פניתי אל How Shadows Chase the Balance, האלבום החדש של Boduf Songs. כמדומני לא הזכרתי עד כה את מאט סוויט, הסינגר סונגרייטר מאחורי השם המסקרן, שיוצר פולק אינטימי ואפל, שקט באופן מוגזם שכמעט מבעית בכנותו. למוזיקה שלו לא ניתן להאזין לפני חצות, כשבחוץ יותר מ-10 מעלות או כשהחדר מואר באור חזק יותר משני נרות. אם שפר מזלכם, ונמצאתם בתנאים הנכונים להאזנה, השמרו לנפשותיכם; המלנכוליה הקלה ביותר יכולה להפוך לדכאון קליני וכל סדק קטן שבליבכם יעמיק לכדי נקיק של כאב.

Boduf Songs - Things Not To Be Done On the Sabbath
Bodof Songs – Quiet When Group

בחלוף שבועיים של התנזרות, השפיות עדיין בחיקי לפרקים. אם לא אמצא את עצמי תחת קרני שמש יוקדות בקרוב, אני חושש שאאלץ לאשפז עצמי בסולאריום הקרוב לביתי.

אין כמו פירוגי

בחנות הגדולה שליד ביתי ניתן למצוא שלל מוצרים המיובאים מישראל (או מהגדה המערבית, מצאו את ההבדלים) אך מכיוון שמניין הישראלים/יהודים המתגוררים בשכונתי זעום כמספר האנגליות שלא צובעות את שערן לבלונד, היה זה מפתיע להתקל לפני כשנה בפינה קטנה בה מסודרים על מדפים מספר סמלי של מוצרים יהודיים – קמח מצה, שקדי מרק, נרות נשמה (שהרי אין יהודי בגולה שאינו אבל) והחשוב מכל – במבה.
פעם בשבוע דאגתי למלא את מלאי הבמבה שבארון המטבח, הקפדתי על הקצבות מדודות של שקיות, שהרי אם לא אהיה זהיר יקירתי עלולה לחסל את המזווה בפרץ רעב אחד. אורחים, מיותר להזכיר, ישראלים או זרים, מעודם לא זכו להתכבד בפינוק האינטימי הזה. כן, אני מחריש במבה ואינני מתבייש בכך. במצבי הייתם נוהגים כמוני.
וכך התנהלה לה השגרה במשך חודשים רבים עד שיום אחד החל מספר המוצרים להתדלדל בהדרגה. תחילה, הנחתי כי מדובר במחסור זמני במצרכים אבל בחלוף מספר שבועות המגמה הפכה ברורה – אל כל מדף בו נח מוצר יהודי פלשו לפתע מוצרים משורת המוצרים הפולנים, שאיימה לכבוש חלקה נכבדת בחנות. ממש כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, החלו הפולנים לדחוק את היהודים, מדכאים את יצרם, נלחמים מלחמת התשה שסופה היה בלתי נמנע. לפני כשלושה חודשים, נעלמו המוצרים ממדפי המחלקה היהודית, שאכלסה כעת את מיטב המרכולת הפולנית – רגל קרושה, קורנישונים ומוחמצים אחרים.
עכשיו מה? שאלתי את עצמי ואת יקירתי. שנרחיק עד לחנות בשכונה הסמוכה רק בשביל במבה? לא. זה נגד כל מה שחונכתי. שנצא להפגנה ונשיב מלחמה עזה? לא. גם זה נגד כל מה שחונכתי. לא נותרה לי ברירה אלא להרים ידיים אל נוכח האיום הפולני ולהחליף את הבמבה בפירוגי. שבוע אחרי שבוע, חלפתי ליד המדף עליו הייתי בעבר יכול למצוא את חטיף הבוטנים הצהוב והממכר כל כך ושוב השפלתי מבטי והמשכתי לי בדרכי.
אך לפני כשבוע, בעודי חוצה את שורות המוצרים, הרמתי את ראשי לגמרי במקרה אל עבר המדף היהודי לשעבר. בתחילה, חשבתי שזכרון עבר הציף אותי אך כעבור רגע שיפשפתי את עיני כלא מאמין – ארגז שלם של במבה עמד לו שם בינות מוצרים של גויים ערלים. כאחוז דיבוק, העמסתי את סל הקניות שלי בשקיות במבה. גם המנומס והאדיש שבאנגלים התקשה שלא ללטוש מבטים בזר בעל המבט המטורף שערם עשרות שקיות כחולות צהבהבות לתוך סל קטנטן. שקית אחת אחר השניה. ועוד אחת. ועוד שלושים. ובמהלך הטראנס הזה, התנגן לו באוזניי, כבהתערבות שמיימית, הפסקול המושלם לריקון מדפים.
כשבוע עבר מאותה שבת קסומה ושקיות הבמבה אזלו כלא היו. לא הערכתי נכון את כוחה של יקירתי לרחרח את מיקומן של השקיות שהחבאתי בתוך הרמקולים בסלון, בתוך ערימת הכביסה המלוכלכת ובמקומות גבוהים בבית. לעומתן, האלבום המופלא של Ten Kens ממשיך לצעוד איתי לכל מקום אליו אני הולך. אין לי מילים לתאר כמה אני שמח שהוא הופיע פתאום בחיי, אלבום אינדי-רוק, שנשמע כאילו הוקלט בהופעה חיה. בלי מניירות, בלי וירטואוזיות ובלי לנסות ולהשמע הדבר הבא יצרו להם ארבעה קנדים רצף של קטעים באותנטיות מוזיקלית שמעט מאוד להקות מסוגלות לייצר. לא נותר אלא לברך על שבינות ערימות הבמבה גיליתי שוב שגיטרות יכולות לחצוב את דרכן דרך נפשי המסוגרת ולסחוט ממני טיפות אחרונות של שיגעון טהור.

Ten Kens – Spanish Fly
Ten Kens – Bear Fight
Ten Kens – Your Kids Will Know

בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

בחירתו של שוחי

בזמן האחרון שואלים אותי שוב ושוב (ג'יזס, יצאה לי משפט פתיחה של ג.יפית) אם הפסקתי ללכת להופעות. אז רק למען הסר ספק, העובדה שאני לא כותב על הופעות לא אומרת שאני לא פוקד אותן באופן דו שבועי. פשוט נגמרו לי המילים. הנה משל קטן – הניחו לרגע שאתם גבר ישראלי סטריאוטיפי שבאופן חריג במיוחד, שפר עליו מזלו והוא משגל על בסיס יומי דוגמנית של ויקטוריה סיקרט. כמובן שתרוץ לספר לחבר'ה. אבל כמה אפשר לרוץ ולספר לחבר'ה? כל יום? פעם בשבוע? תזכורת חודשית? באיזשהו שלב אתה גם אתה וגם החבר'ה מאבדים עניין. אז פה ושם, אם פתאום היא מצרפת חברה (או חבר, שלא תגידו שאני לא פתוח) יש לך סיבה להרים טלפון לחבר'ה ולחלוק, וזהו.
ועכשיו בעוד שכולכם מזילים ריר כשבדמיונכם דוגמניות שופעות מקפצות מעלה ומטה על קינג סייז בד, זה הזמן הטוב ביותר לחלוק משהו. לא ביקורת הופעה אלא תהייה קוסמית שמעניינת אותי – איך אתם בוחרים את ההופעות שאליהן אתם הולכים? עשרות נורות אזהרה נדלקות בראשים חשדניים ומגרשות דוגמניות עם מחשבות בנוסח: "הנה בא ההוא ממונוקרייב, בטח רוצה לדחוף לנו איזה אחת מההופעות שלו". אז אתם יודעים מה? פאק איט, אני אשאל בכל זאת. כי זה כבר היה צריך להשאל מזמן.
הרבה פעמים ויתרתי על הופעה של אומן או להקה בעלי שם אדיר כי הבנתי שעדיף שלא ליצור משבר ביחסים ביני לבין האומנים שאני אוהב. וגם להפך, לא מעט פעמים ביקרתי הופעה של אומן שהוא לא כוס התה שלי אבל הוא פרפורמר מדהים (לאונרד כהן היום בערב הוא דוגמא טובה).
יש לי תחושה שהרבה אנשים לא ממש טורחים לבדוק איך מופיע האומן שמגיע ובוחרים ללכת בעיקר בזכות השם, מתוך חרדת קודש או אולי בגלל שהם לא רוצים להיות אלה שהפסידו. אני מסכים שבארץ שכוחת הופעות כמו ישראל לסנן הופעות לפי איכות הפרפורמר זו פריבילגיה גדולה מדי, אבל לפחות שאח"כ לא יהיה מפח נפש מהופעות כמו של Air, שהיו כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. למען האמת, לא ראיתי את אייר מעודי מסיבה אחת פשוטה – לא שמעתי אף לא ביקורת חיובית אחת על הופעה שלהם. שליליות היו דווקא לא מעט. אז תעשו לי טובה אישית, לא אכפת לי אם תלכו לראות את הוברפוניק*, רופוס ויינרייט או מארק רונסון, רק תבטיחו לי שתקראו קצת ביקורות, תחפשו קצת ביוטיוב ואם משהו מריח לכם כמו איאן בראון (לא זייף, מה פתאום זייף? שר כמו זמיר), תחסכו את הזמן ואת הכסף להופעה הבאה.
ולסיום, חידה נושאת פרסים. בכל אחד מהראיונות הרבים, עיוות כל אחד מהכתבים את שמה של סולנית הלהקה מה הדרך הנכונה לבטא את Geike, שם הסולנית של הוברפוניק?

א. ג'ייקי
ב. גייקה
ג. גיאחה
ד. דובי גל

בנימה זאת, בכנות והרבה התרגשות (ובידיעה שזה עלול להתפס כאקט שיווקי נלוז) הנה עוד דוגמא ללמה לצאת מהבית ביום חמישי הקרוב – זה מה שקורה שהסולנית מתקנאה בשלמה גרוניך ומוצאת מקהלת שבא משל עצמה:



* אל תבואו בגלל שאני אומר לכם. תבואו כי אחרת אני אגיד שאתם דבילים.

בחלון נפשי

אני יושב בסלון ביתי בשיער סתור ועיניים טרוטות, כל גופי שריר תפוס. מביט החוצה מהחלון אל הסנאי שבחצר, הקולגה היחידה שלי, מתרוצץ אנה ואנה בתזזיתיות ואוגר ערמונים לקראת החורף. הוא עוצר לרגע ממלאכתו האינסופית ומיישיר מבטו אלי. "אז מה ידידי? אולי אפשר לבקש שתושיט ידך לעזרה? אני משוכנע שהערמונים לא יברחו לשום מקום..." הפצרתי בו. הוא הסב את ראשו לימין, לשמאל ושוב לימין, מוודא שאין אף אחד מלבדנו באזור ואז טיפס בצעדים זריזים לאדן החלון הפתוח והתיישב לו בנחת. היה מוזר לראות אותו כך, רגוע לחלוטין, משוחרר מדאגות. נראה שהוא עמד לפצוח את פיו כשהשכנה בקומה העליונה סגרה את חלון ביתה בטריקה והבריחה אותו חזרה לעץ הגבוה שמחוץ לחלוני. יכולתי להשבע שהיה לו משהו חשוב לומר לי, איזו עצה טובה לחיים, משהו מנסיונו המופלג שישנה את חיי לנצח. וכך, באבכת מסגרת עץ וזכוכית נגוז הסיכוי היחיד שהיה לי לשמוע את דבריו. נותרתי לבדי, מביט בהשתקפותי המטושטשת במסך המחשב שמולי והרגשתי את הדמעות שוב עולות וחונקות את גרוני. הגיע הזמן שאקום מכסאי ואצחצח שיניים, החורף כבר כאן.

Chairlift – Territory

חילופי עונות

אני חושב שהיסטורית, בתקופה הזאת של השנה, בין סתיו לחורף, איזור נובמבר ככה, זאת התקופה הדלה ביותר מבחינת אלבומים חדשים שנופלים בחיקי. יכול מאוד להיות שאני ממציא את זה ברגעים אלה ממש אבל בכל מקרה זה נשמע לי לגמרי הגיוני. אני חושב שאת כל האלבומים הטובים באמת שיצאו לקראת סוף השנה גיליתי תמיד בשנה שלאחר מכן. ההסבר האחר היחיד הוא שאני קרוב לסף הרוויה המוזיקלית שלי. שום דבר לא מרעיד לי את המעיים וכמות הפעמים שסגרתי את חלון הדפדפן שלי בטריקה כשברקע התנגנו עוד הדבר-הגדול-הבא-מניו-יורק גדולה יותר מכמות האלבומים שהאזנתי להם בשבוע האחרון.
אז במקום להפוך את הפוסט הזה לפוסט מחאה נטול מוזיקה, החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה נס קפה, נשכחה על השולחן בערב הקודם, גידלה קרום מגעיל כזה ואתה כמעט משוכנע שאיזה חרק טבע לו בפנים.

אם אתם חבורת ילדים ברוקלינאית שעוד לפני שהוצאתם אלבום הוזמנתם לחמם את TV on the Radio, ואחד מחבריה הוא זה שמפיק להם את האלבום, כנראה שתצליחו למשוך יותר תשומת לב מאחרים. וטוב שכך, כי רק במקרה המוזיקה של Telepathe גם ראויה לצוף מעל כולם. ממבט חטוף בפרצופים שלהם, הייתי מהמר שהדבר המוזיקלי ביותר שיכול לצאת מפיהם הוא דרשת הבר/בת מצווה שלהם, אך באופן מפתיע הם יצרו אלבום אלקטרוני, תעשייתי, חולמני עם זיקה לאייטיז וגם הרבה תקופות וז'אנרים אחרים. לא לגמרי פיצחתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה עובד לא רע בכלל.

Telepathe – Chrome's On It
TV on the Radio – Crying :: Telepathe Remix

ואם הילדות מאחוריך כמו גם שלל אלבומים אז וודאי שלא תהיה לך בעיה לשתף פעולה עם Imogen Heap, Ojos de Brujo, Anoushka Shankar ואפילו פול מקרטני באלבום הבא שתוציא. את Nitin Sawhney איבדתי איפשהו בתחילת המילניום אחרי Beyond Skin, האלבום המופתי שלו שיצא ב-Outcaste (השם יקום דמו, איזה לייבל גאון). לא יודע מה גרם לי להתעניין ב-London Undersound, האלבום החדש שלו אבל אני לא ממש מצטער על זה. ניטין רקח אוסף של קטעים, רובם ככולם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים שהמכנה המשותף להם הוא איזה רוח ניו אייג'ית אה לה קפה דל מאר שמרחפת מעל כולם ומדגדגת לי להשתלח באלבום. כמעט חבל לי שהוא טוב. אמנם לא אלבום חשוב, אבל בהתחשב בבצורת המוזיקלית ובמזג האויר בחוץ (שמעתי שהחורף הגיע לישראל, ברכותיי) אפשר בהחלט להעביר איתו איזה שעה נעימה במיטה. בתקופה שחונה זו, זה כל מה שאני זקוק לו.

Nitin Sawhney – Bring It Home :: feat. Imogen Heap
Nitin Sawhney – Transmission :: feat. Tina Grace

וגר רד-נק עם ספידי

פוסט אורח של גב' פליקס, שזוכה להנות מכל הכרטיסים שאני משאיר אחרי כשאני נקרא להופעות של מונוקרייב בארץ.

בעוד העולם כולו רועש וגועש ומתמוטט בבורסה לקראת/בעקבות הבחירות הממשמשות בארה"ב, אי שם בדרום החם, במקום בו הסטייק נצלה בעצלתיים, הבירה נגמעת מפחיות ענק וגמר הסופרבול הוא יום הדין, להקה אחת ממשיכה בשלה.
אמנם חברי קלקסיקו כבר לא נערים, אבל הלהקה, בניגוד לסאונד המקצועי והתחושה שהם פה כבר ממזמן, התחילו את הקריירה רק לפני כעשר שנים. מצד שנים עשר שנים זה פז"ם מאוד מכובד בימים טרופים אלו בהם להקות קמות ועולות כמו פטריות אחרי המצעד השנתי.
היה לי הכבוד לראות אותם פעמיים. ועובדה זו התגלתה כמשמעותית במיוחד. אם רק היו לי המשאבים (כזכור, הבורסה נופלת לנו על הראש) אזי הייתי מעתה והלאה הולכת לראות כל הופעה פעמיים. כי רושם ראשוני יכול להטעות. לשני הכיוונים.
הפעם הראשונה שלי עם קלקסיקו היתה שמיימית. הם היו שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילם. הפורמט האינטימי במקום הקסום פאבלה שיק עשה את שלו - הכל היה פשוט כמו שצריך. מדויק ומרגש עד קצות השערות. ואם נוסיף צ'ופר על תענוג, כל זה הוענק לי על מגש של כסף, חינם אין כסף, הודות לבעליו של בלוג זה.
הפעם השניה שלי עם קלקסיקו, איך לא, היתה אחרת. מאחר ושחר נאלץ להתפנות לעניינים חשובים יותר כמו קידום הופעת הבכורה הראשונה שהופקה בידי מונוקרייב, התלוויתי הפעם לשני חברים שלא ידעו קלקסיקו מיהם אבל היו מוכנים לצאת להרפתקה. הייתי משוכנעת שהנה אני מביאה בשורה בעירי ומפיצה טוב בעולם. הייתי שם קודם, ראיתי כי טובה הארץ וקראתי לקרובי להתקרב ולטעום. ההופעה היתה הפעם בפורום. מקום הרבה יותר רישמי להופעות, מה שאומר גם הרבה יותר אנשים. האם קלקסיקו לא ינגנו רק בשבילי? היתמוסס לו הקסם האינטימי? מיד משהתקרבנו למקום ניתן היה להבחין שהאנשים שהתקבצו ובאו עשויים מחומר אחר. לא אותו מקבץ שכיח של אנשים שנצפה לראות בהופעות. לא היו שם פרחות מעצבנות א-לה-אייטיז לבושות בצבעי מלחמה שבאופנה. לא נראו באופק גבגברים עם ג'ינס מתחת לגובה פני הים והברך. אף לא חבורות שכבר הגיעו שיכורים ומתוחזקים כימיקלית מבעוד מועד "כדי להכנס למצב רוח". הקהל שנצפה בכניסה הורכב רק מאנשים שבאו בכוונה כנה להנות ממוזיקה. לחוות חוויה. ידעתי שיהיה לי טוב. נכנסתי לי בעליצות פנימה. היתה לי זו הפעם הראשונה בפורום. אפילו שהמקום במרחק צעידה קלה ממשכני, עוד לא פקדתי אותו. במונחים של לונדון הפורום איננו מרגש במיוחד בעיצובו או בסאונדו, אבל יש במקום חמימות מזמינה שכזו. ואולי זו רק הייתי אני.
החימום, בניגוד לכל הוייבז החיוביים, לא עשה את שלו. להקה תמהונית פתחה ונעלמה שלא היתה והוחלפה באחת בלהקה שמתמקצעת במחזור כל מה שקיים כרגע בסצינה בלי שום טעם (כולל התלבושות והשימוש ב"כלי נגינה מיוחדים שעושים רושם שאנחנו אומנים מוזיקליים ולא סתם רוקרים"). זה לא עשה לנו את זה וגם לא לאחרים. בלית ברירה גלשה שיחתינו לבחירות באמריקה. בלית ברירה נוספת (כי יש גבול לכל תעלול) החלטנו פשוט לגמוע בשתיקה את הבירה ולהמתין בסבלנות.
האורות התעמעמו, וידאו ארט המציג נסיעה במכונית מנקודת מבטו של הנהג לאורך אחד מרחובות הענק של אמריקה הכניס אותנו לאוירה. קלקסיקו עומדים לקחת אותנו לטיול בעולמם. כאילו הזמינו אותנו לנסיעה חד פעמית בנבכי המוזיקה וההשראה.
אל ארבעת חברי הלהקה שראיתי לפני כחודש(ארבעה אמריקאים העונים בחזותם לכל סטראוטיפ דרומי, ולא ניתן לנחש מי ומה הם יכולים לעשות אם רק יתנו להם גיטרה או מסרק לנגן עליהם) הצטרפו שניים. ספידי גונזלס ואחיו והצעיר. זה יכול היה להתפרש כנסיון טיפשי לכונן דו קיום בין מדינות או להראות שאפשר גם אחרת. רד-נקס מימין ומקסיקנים משמאל. כמעט יכולתי להריח טאקו באויר. אבל קלקסיקו, בכנותם ואהבתם למוזיקה באשר היא, דילגו בקלילות מעל מלכודת הקלישאה והראו לנו שאפשר לשלב קאנטרי עם מקסיקני עם מערבונים עם רוק עם קלסיקה, וכל זה בלי טיפת שמאלץ. זה לא מאולץ, זה הם.
שיר אחרי שיר הם סחפו אותנו עמוק את תוך המסע. כמעט ללא התערבות בנעשה בעולם כעת והתרכזות מוחלטת בדבר שלשמו התכנסנו. רק הוידאו ארט מאחור רמז מידי פעם שהם יודעים טוב טוב איפה הם חיים.
קלקסיקו שבפורום לא היו קלקסיקו של הפאבלה. אבל הם הוכיחו משהו חשוב מאוד - שהם יודעים להתמודד עם סוגי חלל שונים, עם מתחים ואנשים, והמוזיקה שלהם מרחפת מעל כמו קסם. ההתרגשות הכנה שלהם שובה את הלב. בכל הופעה. על כל במה.

Calexico and Iron & Wine - Wild Horses :: Rolling Stones cover

פרנק במונו

פרנק זעתר, שדרן הקונכיה, במאי עולה ובין הדברים הראויים הבודדים שיצאו מנתניה החליט להעיר את הקרייבפלייר משנת הקיץ שלו עם פלייליסט מפנק. הנה מה שהוא מספר:
"הקונספט נולד כשחיפשתי שירים למיני-מיקסים שגיאחה הזמין אנשים ליצור בשביל אינדינגב (זה הפסטיבל הזה שיהיה בשבוע הבא). אז גיליתי שכל השירים שאני רוצה להכניס ארוכים מידי בשביל זה (הייתה הגבלה של 8-10 דקות) וכך נולד לו מיקסטייפ חדש. הוא עוד לא מוכן ואני חושב גם לבנות אותו בהמשכים, אבל זוהי מין גירסה ראשונית שלו."
אם אהבתם, תוכלו גם להוריד אותו כאן. ועכשיו, ילדים, כולם ביחד: תודה פרנק!.