you win some, you lose some

Yet again, I didn't fall for the music, but the visual is so well done! Check out this video for Swedish band Eskju Devine.

עד העונג הבא

סוף סוף הצלחתי להעלות פלייליסט חדש. זה מתחיל להפוך להרגל מגונה: יש לי רעיון לפלייליסט, אבל תוך כדי ביצוע זה הולך ומסתבך ואני חופר בנבכי האוסף שלי ואחר כל בנבכי האינטרנט שהם נבכים (אין באמת מילה כזאת, נכון?) הרבה יותר גדולים ובסוף יוצא משהו שהוא בכלל לא מה שתכננתי בהתחלה.
ככה גם פלייליסט המספרים – שירים שמספרים מופיעים בשם שלהם – הלך והסתבך לו כי השירים פשוט לא עבדו אחד ליד השני. ככה שזה לא שהשיר החביב בהחלט של Liz Phair זה ה"שבע" הכי טוב שמצאתי, זה פשוט התלבש פה הכי בסדר.
מצד שני זה מפגיש אותי עם פנינים שהיו חבויות ממני עד עכשיו. למשל Eight line poem של דייויד בואי או Six days war בביצוע המקורי של Colonel Bagshot (מי שזה לא יהיה) ולא בגירסה המשופצת והמוכרת יותר של DJ Shadow.
ובגלל שאני נורא נחמד אז גם הפלייליסט הזה זמין להורדה, עד הפלייליסט הבא.
ייגשמאש.

תקלה מופלאה

כבר חודש שהשיר הזה יושב לי על המחשב ואחרי ששוב ושוב שמעתי אותו, רק בגלל שלא זכרתי איך ולמה הוא הגיע, פתאום הבנתי שהוא משהו בסט. אם אני זוכר נכון זאת עוד איזו להקה שדגתי מפלייר (מלשון flyer לא player, כן?) ואם הפנמתי משהו מהתקופה באי, היא עוד תזכה ל-15 הדקות שלה. או שאולי בעצם היא כבר זכתה? אני לא בטוח איך כל העניין הזה של שעון גריניץ' עובד. לפעמים אני מרגיש שאני חי בעבר.

Switches – We lay down the law

Starman

כשאני והאחים שלי היינו ילדים ההורים שלנו אמרו לנו שאנחנו לא ממש מכאן. אז מאיפה אנחנו, שאלנו, מרוסיה? מברזיל? אבל ההורים שלנו אמרו שאנחנו כולנו, כל המשפחה, לא באמת בני אדם. מבחוץ אנחנו נראים כמו כולם, אבל מבפנים זה עסק אחר לגמרי. הם קראו ספר בשם "אנשי כוכבים" וסיפרו לנו שהמשפחה שלנו היא בדיוק כמו בספר. והם באמת היו משוכנעים בזה בעצמם, זה לא שהם ניסו לעבוד עלינו. אבא שלנו כל הזמן קרא המון ספרים על עב"מים והוא הגיע למסקנה שאנחנו סוכני חרש של ציוויליזציה רחוקה שנשתלו בין בני האדם. הוא אמר שאנחנו אפילו לא מודעים לזה, אבל כשיבוא הרגע "יעירו" אותנו כדי שנוכל למלא את משימתנו. כמובן שבתור ילדים קטנים לא הייתה לנו כל סיבה לפקפק באבא שלנו. ובאמת, תמיד ליוותה אותנו תחושת זרות בכל מקום. תמיד הרגשנו קצת שונים, קצת אחרים, לא ממש שייכים. אני עדיין מרגיש ככה לפעמים.
ואז, כמה מושלם, שיר על סופרמן.

לקח לי זמן להיתפס על סופיאן סטיבנס. אני יודע שזה דבילי אבל גם לי יש אלרגיה להייפ ופופולריות גורפת. למשל, עוד לא קראתי אף הארי פוטר. או למשל, כשכולם לא הפסיקו להתלהב מסופיאן סטיבנס אני נאנחתי אנחה עייפה ומזלזלת, הקשבתי פעם-פעמיים ושמתי בצד. אבל הזמן עשה את שלו ובסוף גם אני נשביתי בקסם. דביל, אבל לא מקרה אבוד.
בשבוע שעבר נחת לו הסופיאן בסטוקהולם ואני, שלא ממש מת על הופעות, ארזתי איתי את הויקינגית בהחלטיות ולקחתי אותה לראות את הפלא מקרוב. ואכן פלא. לקח לו בערך עשר שניות להטביע אלף איש בנהר של קסם אישי שזרם ממנו. וזה עוד לפני שהוא התחיל לשיר.
ככה זה כשעל הבמה עולים שנים-עשר אמנים מחופשים לציפורים-פרפרים והבחור קורא לעצמו צ'יף עיט גדול. ככה זה כשהצ'יף מביא איתו מהבית ארבעה חצוצרנים, שלושה חלילנים, שתי קרנות יער, זמרת ליווי פסיכית ואחד אלוהינו. וככה זה כשהכל קורה באולם שנראה כאילו רק אתמול נערך בו נשף מסכות בחסות לואי ה-14 ועכשיו זוכה לתצוגת התאורה הכי טובה שראיתי בחיי.
ההופעה כולה נבנתה על בסיס סיפור-שיר-סיפור-שיר כשהסיפורים מסופרים בחן אינסופי ונותנים את הרקע לשירים שבאו אחריהם והצצה לעולמו הביזארי-אבל-מקסים-ללא-גבול של סופיאן סטיבנס. בעצם, הייתי מוכן לשלם את 250 הקרונות בשביל לשמוע אותו מספר סיפורים וזהו. בכל פעם שהוא התחיל לדבר הופיעו באולם אלף חיוכים קטנים שבדרך כלל הפכו לחיוכים גדולים ככל שהסיפור נמשך.
פרפרים, פיות, סופרמנים, עב"מים וציפור-דורסת-צירעתית שרודפת אחרי שני ילדים בני שבע ביער עבות, כל אלה הגיעו לשיא כשסופיאן עמד לשיר שיר לחג המולד. אל הקהל נזרקו בובות סנטה קלאוס מתנפחות וצ'יף עיט גדול ביקש להקפיץ אותם מעל לראשים למשך השיר עד סופו "כדי שגם לנו על הבמה יהיה כיף".

כמו שאמרתי, אני לא ממש מת על הופעות, אבל את זאת אתם באמת לא תרצו לפספס.

The man of Metropolis steals our hearts
That was the worst Christmas ever!

ויש גם סיפור: חלק 1 וחלק 2

עיר בלהבות

זה היה אמור להיות פוסט קורע לב על ביירות בהופעה חיה, אך אבוי, באופן אירוני, סימבולי ובעיקר מבאס ביירות, הלהקה כמו המדינה, איבדה את יכולתה לתפקד – זאק קונדון, הפרונטמן המחונן, נפל למשכב. הייתי מאוד עצוב לגלות את הבשורה המרה, באמת. חודשיים שחיכיתי וציפיתי לרגע הזה יותר מהרבה הופעות אחרות. הלומינייר הבטיחו שכדאי לבוא כי להקת החימום a Hawk and a Hacksaw הופכת להיות המרכזית לערב, והרווח כולו שלנו. לא יכולתי שלא לרצות להאמין.
על aHaaH שמתי עין ביום שקניתי את הכרטיסים לביירות ועד להופעה אפילו הספקתי לשמוע את Where the wind blows, האלבום שהם הוציאו השנה, כמה פעמים בלי לגבש דעה מוצקה. aHaaH הוא הפרוייקט של ג'רמי ברנס, המתופף של ניוטרל מילק הוטל ז"ל, אבל אני תוהה אם יש להקשר הזה רלוונטיות אמיתית למה שהוא עושה כאן. לא סתם ההרכב שלו חבר להופיע עם ביירות; הנץ והמסור מנגנים גם הם מוזיקה צוענית-בלקנית משל עצמם. אין בה את העדינות והכאב שיש לביירות, וגם כמעט ואין בה מילים. מה שכן יש בה הוא אוירה אותנטית, דרמטית לפרקים שמזכירה את גוראן ברגוביץ' ברגעים הפחות מזיעים שלו. הלחנים והביצועים נשמעים כל כך נאמנים למקור שאני מנחש שג'רמי עשה סטאז' בכפר של בוראט.
לראות אותם בהופעה זאת חוויה אחרת; שני אנשים בסה"כ, הת'ר בכינור וג'רמי בשאר הכלים. וכשאני אומר "שאר" אני לא מתכוון שהוא מחליף כלים במהלך ההופעה אלא מנגן על כולם בו זמנית בתצוגה הכי מרשימה שראיתי מאז ההוא מ-Venice Beach. ברגעים היותר נפלאים הוא מנגן בו זמנית באקורדיון, תוף בס ושתי מצילות עליהן הוא מקיש בעזרת מקל תיפוף שמחובר לכובע מלא פעמונים שהוא חובש על הראש. הנה 1000 מילים בנושא. זה אולי נראה מטופש אבל זה נשמע נפלא באופן בלתי סביר. וגם לא אהבתם, אי אפשר שלא להעריך את הקוארדינציה שצריך בשביל כזה קונץ.
aHaaH ידעו שהם צריכים לפצות את הקהל שגדש את המקום ולכן לקראת סוף ההופעה הביירותים הנותרים, שהרגישו מבואסים ומיותרים, עלו לבמה ואפילו ירדו אל הקהל, כיאה למוזיקה שכזאת. כמובן, שהירידה הייתה מבוקרת ורגועה כדי לא להבהיל את תושבי האי שלא מורגלים באינטראקציה אנושית וחמה, אבל המחווה הייתה עדיין לעניין. אי אפשר לצפות מכל להקה שתפתח ותסיים כמו בלקן ביט בוקס (עדיין ההופעה הכי טוב שראיתי בחיי. בחיי).
בשבוע מאז ההופעה, חרשתי את האלבום והדעה שלי עליו התגבשה כמו גללי עיזים; הוא משובח כמו קבנוס וגבינה מעושנת עם כוס של לגוולין. איטס ורי נייס, יס?

don't like tea anyway

The music might not be exactly my cup of tea, but the video is so cool!

חבר שכמותך

אחרי שהבהרתי את עמדתי מול כריס, ידידי הפרלופוני, הוא אמר שגם הוא לא חובב פופ גדול אבל האול סיינטס החדש ממש מפתיע בכמה שהוא טוב (בגלל זה הוא מצליח כל כך, נכון כריס?). הוא גם הבטיח שלהבא הוא ישלח דברים שיהיו מסונכרנים עם הטעם המוזיקלי של מונוקרייב. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו מייל נוסף. פתחתי אותו מלא סקרנות אך ורק כדי לגלות שמדובר ב-Tiny Dancers, עוד להקה יורקשרית מעוררת פיהוקים.
בשלב הזה כבר התחלתי להשלים עם העובדה שלא תצא מהידידות הזאת שום דבר. הדבר היחיד שכריס סיפק לי עד כה הוא להיות מטרה לכל חץ אפשרי שרועי ואני תמיד רצינו לירות לעבר חברת תקליטים:
"נראה שהם אפילו לא מתאמצים לגלות כשרונות חדשים אלא רק מנסים לרכב על תשתית קיימת של להקות ולהפוך אותן למוצר רווחי" תקף רועי .
"וכשמתעסקים במוצרים, אסור כמובן לשכוח מי הצרכן שאליו הם מכוונים – בני נוער, שהם כנראה כח הקנייה הגדול ביותר למוזיקה. לא פלא שיש כל כך הרבה מוזיקה מחורבנת במיינסטרים" פסקתי בנחרצות.
מלאי סיפוק מעצמנו, הבנו שאולי בכל זאת כדאי שנשאר חברים של כריס. בדרכו שלו הוא גורם לנו להרגיש מאוד טוב לגבי העולם (אם רק היינו יכולים להשוות ולראות שגם יש לו יותר קטן זה היה ממש מושלם).
כריס חש כנראה בתנודות קוסמיות שליליות ואתמול שלח אלי את השיר הראשון שאני שמח לתת לו במה פה - Siobhan Donaghy (שלמרות השם היא לא אסיאתית. חבל). הילדה בת ה-22 הזאת הספיקה לעשות לא מעט לגילה. היא הוחתמה על ידי חברת תקליטים בגיל 14, הייתה חלק מהשוגבייבז עד לפני כמה שנים (אבל אנחנו נתעלם מהכתם השחור הזה) ומוציאה במרץ את האלבום השני שלה, Ghosts. בשיר שקיבלתי היא נשמעת כמו סוג של קייט בוש פוגשת את אניה עם ארומה רעננה. בשירים אחרים ששמעתי העבר הפופי שלה רודף אותה קצת יותר מדי בשירה ובעיבוד. מצד שני, היו גם הבלחות טריפ הופיות מעניינות. אני לא באמת יכול להבטיח לכם איכות אבל אתם יודעים, בסוף היום זאת המלצה מכריס ואת מה שצריך לדעת על הגבריות שלו אתם כבר יודעים.

Tiny Dancers – 20 to 9
Siobhan Donaghy - Ghosts

איי גאט דה בלוז

השבוע העלינו פה פלייליסט בלוז ואני חייב לומר ללא שמץ של צניעות שאני מרוצה ממנו עד השמים.
פעם בכמה זמן, לפעמים חודשים ולפעמים שנים, מתעורר בי רעב לבלוז ואז אני חוזר ומגלה אותו מחדש.
מה שהעיר את חיידק הבלוז משנתו הפעם היה קרלוס גֶרה, איש מוזר שמדביק עם מסקינג-טייפ דפים הנושאים את שמו בתחנות אוטובוס ברחבי סטוקהולם. האיש שהדביק את אחד הדפים שלו ממש לידי, התחיל שרשרת אסוציאציות שארכה כשלוש שניות וכללה אינספור תפניות ביזאריות ובכללן שפם של אריה ים, רהיטים תוצרת פינלנד ואת ג'פרי ראש, והובילה בסופו של דבר לווילי דיקסון. למי שלא מכיר, דיקסון הוא היוצר מאחורי כמה דברים באמת גדולים, ביניהם ארבעה שירים בפלייליסט שלנו. הוא האיש מאחורי Red house הנפלא של הנדריקס ומאחורי שני השירים של לד זפלין, שהם לעניות דעתי שניים מהשירים הטובים ביותר של הלהקה. בעצם, אין לי שום בעיה להכתיר את You shook me בתור היציאה המושלמת ביותר של לד זפלין ובאותה נשימה גם לבלוז הכי טוב שאני מכיר. כדאי מאוד לשים יד על I am the blues של דיקסון. השם אומר הכל.
אחד הדברים שאני אוהב בבלוז זה שהוא בעצם הבסיס לרוב המוזיקה המערבית המודרנית וזה מה שמאפשר לנו למצוא עיבודי בלוז יפהפיים לכל כך הרבה שירים. ככה התגלגלתי ל-Hey Joe בביצוע הוירטואוזי של רוי ביוקאנן, Taxman הביטלסי שמקבל המון גרוב תחת ידיו של סטיבי ריי ווהן (שבעזרת-השם-בלי-נדר-טפו-טפו עוד ייקבל פוסט של כבוד משלו) וכמובן החידוש המצמרר של ווילי נלסון ל-Amazing grace. עוד דבר מגניב לגמרי זה שאתה פתאום קולט שלא חייבים להיות שחורים, שמנים ומזיעים כדי שייצא לכם בלוז מגניב. ככה אנחנו מגלים פתאום שגם לקלקסיקו ו-Iron & wine, הווייט סטרייפס וטום ווייטס יש יציאות בלוז משובחות. טוב, לטום ווייטס יש אלבום שלם כזה. Used songs, מומלץ גם למי שבשבילו טום ווייטס הוא קצת קשה מדי.
ודבר אחרון: בתוך האוסף הגדול למדי של נינה סימון שיושב לי במחשב התחבא לו Blues for mama שמעולם לא צד את תשומת לבי. זה שיר בלוז מושלם, Case study של איך בלוז צריך להשמע. תענוג צרוף.

הפעם החלטתי לתת לכם להוריד את אוסף הבלוז אבל רק עד שייעלה הפלייליסט הבא. תהנו.

ועכשיו טיזר:
Hi, I’m Sufjan Stevens, but tonight you can call me Chief great eagle, the head master of the northern winds, the conductor of the ceremonies and lord of the fairies and the butterflies
במילים אלה נפתחה ההופעה של סופיאן סטיבנס בסוטקהולם. בקרוב במונוקרייב הקרוב לביתכם.

בצפר Fuck

כשהייתי בתיכון אמא ואבא תמיד אמרו לי: "חכה, אתה עוד תתגעגע לימים האלו...". אני נחרתי לעברם בבוז ואמרתי: " למעבדה לכימיה? למזכירות? למורה לתנ"ך?! למה בדיוק אני אתגעגע, הא? למה?!". הייתי ילד ציני וטיפש. השנים עברו ובטח השתניתי לא מעט. אבל דבר אחד לא השתנה – אני לא מתגעגע לתיכון. או לפחות לא התגעגעתי עד יום רביעי האחרון.
מה שהציף את הגעגוע היה לא אחר מהופעה של Tapes ‘n Tapes ב-King’s College, אולם קטן אך מאובזר שנמצא בקומה רביעית של קולג' בלונדון. וזה מוזר כמו שזה נשמע. למרות שלמקום היו את כל הסממנים הנכונים – בר, יציע, תאורה – עדיין הייתי משוכנע שלאון, המורה להתעמלות, יכנס עוד שניה ויצעק על כולם לעוף משם כי יש אימון של הנבחרת כדורעף, וכמובן, לפני שאנחנו עפים כדאי שנעשה חימום לגב תחתון כי זה מאוד בריא.
לאון אמנם לא הגיע אבל האולם הקטן התמלא אט אט בסטודנטים בגיל שקרוב יותר לגיל תיכון מאשר לכל דבר אחר. כשטייפס אנד טייפס עלו כבר היה חם וצפוף שאלה הם למעשה התנאים האידאלים להופעה שלהם. לא לוקח להם הרבה זמן להתניע ותוך שיר וחצי הם ב-zone. נראה שבאופי שלהם הם להקה של מועדונים ומקומות קטנים והם הכי נהנים להופיע באולם בי"ס.
אני יודע שטייפס היו ועדיין מושא של דיון אינטרנטי שלם על מהות ההייפ, אבל עזבו אותכם מתיאולוגיה מוזיקלית. הם עושים מוזיקה הכי כיפית, בלי גרם של פוזה ונראה שאם או בלי פרשיית ההרצת מניות של פיצ'פורק, הם היו מצליחים באותה מידה. וחוץ מזה הם הדבר הכי קרוב לפיקסיז שאפשר לראות היום לייב. וגם כדאי מאוד.
ואז, בעודי בוחן שוב את סוגיית ההייפ, מוקף בכל הנוער המזיע והשמח הזה, פתאום זה קרה. ~פלאשבק~.
אני יושב יחד עם עוד כמה מאות תלמידים באולם של תיכון קריית שרת (הנמסיס של תיכון אילון בו למדתי) שהיה אולמה הביתי של נבחרת הכדורסל ששנה אחר שנה הייתה גונבת את האליפות מתיכון מתוסכל אחר. טקס סיום שנה כלשהי בלי אג'נדה אמיתית. אחרי כמה נאומים מנומנמים, אליקו המנהל עולה לבמה ובקולו הצרוד מסיגרים מכריז: "גבירותי ורבותי, משינה!!!" אני כבר לא זוכר אם ידענו שהם מופיעים או לא אבל איך שלא יהיה, הופעה של פרטית של משינה באותם שנים הייתה שקולה להתגלות אלוהית. האקסטזה הנלווית להתגלות שכזאת הייתה אחת מהטובות, ורועי עדי (תגיד להם משהו, רועי...)
בדיוק שהתחלתי לשחזר בראש את החרא-ירא-בוטרוס-ראלי, הפלאשבאק נקטע באיבו על ידי ינוקא גדול מימדים שנזרק לעברי. כשהקצתי, גיליתי שאני במרכזו של מעגל פוגו. שככה יהיה לי טוב. מעגל fago יהיה תיאור מדוייק יותר לחבורת הילדים שהשתעשעו בהיסוס כמו תינוק שבוחן את גבולותיו מול ההורים (או המאבטחים במקרה הזה). בפעם הבאה הייתה זאת בחורה שעפה לכווני. בשביל להמנע מהצקות חוזרות ונשנות ששיבשו את השלווה הקוסמית שלי, החלטתי למצב את עצמי בתור אלפא-מייל, טיפוס מעוות ומסוכן, מחורע אמיתי, ודחפתי את הבחורה על החבר השמנמנן שלה וכך, ביחד, הם הושלכו לקצה השני של הרחבה. לא צריך להיות גדול וחזק בשביל זה, זה עניין של טכניקה ונסיון. ואני ששרדתי את מטאליקה ות'ראפי בתור עולל, מה זה כמה קסטות בשבילי?
המשך ההופעה הייתה על מי מנוחות, להוציא כמה מבטים מוזרים מסטודנטים אקראיים. חמודים כל כך.
בדרכי החוצה מהקולג' הבנתי לפתע – ווקסמן טעה; זאת כן המסיבה שלנו (ואני אבכה אם יבוא לי).



אפרופו, מי שישים את ידו (פרנק?) על המידי האגדי שעל שמו נקרא הפוסט, יזכה להיות יקיר הבלוג לשנת 2006.

עולה עולה

Rock bottom riser של Smog, וידאו (וגם השיר עצמו) שעושה לי נעים. כזה מינורי, בקטנה.

הייפ שמייפ

במהדורה האחרונה של Fact Magazine (הגרסה המודפסת) התפרסם קטע מעניין שמדבר על ההייפ האינטרנטי בכלל ועל סנדי ת'ום ומיספייס בפרט, ומסביר יפה שכל הרעיון של להקה שצומחת מהשטח אמנם נורא קוסם לאנשים אבל הוא לחלוטין לא מציאותי. אולי פעם הוא היה וגם זה בספק. ברוב המקרים מדובר ביחסי ציבור מתוחכמים שמנצלים את החולשה האנושית של כמיהה להרגיש חלק מקהילה שלא נשלטת על ידי המדיה. או בקיצור Ghost Marketing.
רועי אומר שהקטע ארוך מדי ומלא בסלנג בריטי מעייף ואני אומר שהוא עדיין שווה קריאה, אז הנה הקטע סרוק להנאתכם.
החיסון שעשו לי בטיפת חלב בילדותי נגד הייפ די אפקטיבי, אבל לפעמים אני נכנע לסקרנות העדרית שלי, בפרט אם יש סיכוי שבאמת מדובר במשהו יוצא דופן; בחודש האחרון לא היה מגזין, פלייר או עטיפה של מסטיק שלא השפריצה בחום על Bat For Lashes. מדובר בנטאשה חאן (נכדה של), קוזינה מוכשרת במיוחד שהוציאה בספטמבר את Fur and Gold, אלבום הבכורה שלה.
אני לא באמת יודע אם המקורות שלי נשלטים על ידי מעצבי דעת קהל מתוחכמים או לא, אבל זה לא ממש חשוב כרגע; פיסה של איכות אמיתית נפלה לידי פה.
אני לא חסיד גדול של קול נשי ועם זאת הספיקו לי שתי שמיעות בשביל ליפול בשבי. הקול הסהרורי שלה יחד עם המוזיקה המיסתורית והאפלה שולחים אותי לעולמות קסומים שבהם פיות, חדי קרן ותימנים שמנים קיימים לא רק באגדות.
אם תרצו לדמיין איך היא נשמעת, תנסו לבחוש בקדירה את קייט בוש, ביורק, הוסיפו קורט של טורי איימוס וזרזיף גולדפראפ, אבל נראה לי שיהיה יותר מתורבת מצידכם ללחוץ על הלינקים למטה.

Bat for Lashes – Horse and I
Bat for Lashes – Trophy

Giddy-up!

כפי שהובטח, להלן השתלשלות המאורעות המצמררת, שבטח תסופר ותדובר עוד רבות בדורות הבאים. זהו סיפור של תמימות ועורמה, של טוּב ורוע, החטא ועונשו, צ'יץ' וצ'ונג. זהו סיפור על היום בו מונוקרייב, סאב-פופ, השינְס ואחד, שריף, נפגשו מסביב למדורה.

הים רגש באותו יום מבשר רעות. השמיים קדרו והמטירו על מרחבי הממלכה הצפונית סופת שלג עצבנית. אני, לעומת זאת, לא רגשתי ו/או קדרתי. אני כתבתי פוסט זריז ואקלקטי על כמה דברים שיושבים לי על נגן ה-mp3. אחד מהם, האלבום החדש – חדש מדי, כך מסתבר – של השינס, אליו היה מצורף שיר להורדה. לא עבר זמן רב ותגובה לא אופיינית הופיעה (לא אופיינית גם בעצם היותה כי כמעט אף אחד לא טורח להגיב פה). היה זה השריף. השריף, שמייצג את סאב-פופ, אמר שהוא מבקש מאיתנו להסיר את השיר האמור מהאתר ומהשרת באופן מיידי. השריף היה די נחמד. הוא אמר שהוא מבין שלא הייתה לנו כל כוונה רעה ושאנחנו בסך הכל ממליצים פה על דברים שאנחנו אוהבים, אבל מאחר והאלבום עוד לא הופץ ולסאב-פופ יש תוכניות מאוד ספציפיות לגבי איך הם רוצים להפיץ אותו, שיתוף האלבום שדלף בבלוגים עשוי לפגוע בכולם. כלומר, בעיקר בנו, כי אם לא נעשה מה שהשריף אומר הוא, אם כי לא במילים אלה בדיוק, יזיין את האמ-אמא של הצורה שלנו. הסרנו. בטח הסרנו, הרעיון של כנופיית כלבי-דין רודפת אחרינו בערבות השלג לא ממש קסם. גם לא התחשק לנו להפוך לאיזה שעירים לעזאזל של השריף. גם לא לסתם שעירים, פיכס.
כאן עלתה מחלוקת קלה בין שחר לביני לגבי דרך התגובה הראויה. בעוד שחר נקט בגישת ה"אוקיי, עשינו מה שביקשתם, לא צריך לאיים, תעזבו אותי בשקט", או בקיצור גישת "יאללה יאללה, על מי אתם עושים דאווין?", אני הלכתי יותר לכיוון של "לא התכוונו, רק רצינו להמליץ, רוצים ביס מהסנדביץ' שלי?" או במילים אחרות " 'בקשה אל תרביצו לי".
הדבר הוליד שתי תגובות, אחת מהשריף ואחת משרה, שהיא איזה משהו במשהו מרקטינג של סאב-פופ.
השריף, כנראה בעל יכולת ביטוי מוגבלת, אמר בדיוק את מה שאמר קודם. אנחנו מעריכים ידה-ידה-ידה אבל דיר בלאק נזיין לכם ת'צורה.
שרה הייתה קצת יותר אמהית. היא הבטיחה לנו שהחבר'ה בסאב-פופ ממש לא חושבים שאנחנו האוייב ואין להם שום כוונה לשסות בנו את הפיראנות צמאות הדם שלהם, וזה "למרות שלכולנו ברור איך התגלגל האלבום המודלף לידיכם". היא פשוט ביקשה שנכבד את רצונם שלא להפיץ הלאה וגם הרגיעה שחלק מהסינגלים יהיו זמינים להורדה חוקית וחינמית מאמצע החודש כדי שיהיה שיתוף פעולה עם קהילת הבלוגרים וככה סאב-פופ תעשה בוחטה ענקית של דולרים ירקרקים ושרה הקטנה תקבל את הקידום שמגיע לה כבר הרבה זמן.

אני חייב להודות שהדבר הראשון שהתחשק לי לעשות כשכל העניין התחיל היה לשים את כל האלבום להורדה באיזה חור אנונימי באינטרנט וגם לנקום בהם עם איזה פוסט שייקרא לאנשים לא לקנות את האלבום כי סאב-פופ הם תאבי בצע מנייאקים ועובדי אלילים. מהר מאוד התעשתי והבנתי שאין לי שום כוונה לפגוע בשינס, שזה שאנשי תעשיית המוזיקה הם תאבי בצע זה סקופ ממש קטן ושאין לי שום דבר נגד עובדי אלילים. וחוצמזה אני אמנם לא מוזיקאי אבל כן יוצר, ובטח היה מבאס לי את התחת לראות פרוייקט שעבדתי עליו הרבה זמן מודלף רגע לפני הבכורה. ומצד שני.
מצד שני אני חייב לתהות איך קורה שאלבום "דולף" 4 חודשים לפני מועד ההפצה המתוכנן. סאב-פופ טוענים שהאלבום הופץ לעיתונאים למטרת review ושהוא הופץ בגירסת 128kbps בלבד. זה מעניין מאוד לאור העובדה שהעותק שהגיע לידיי הוא באיכות טובה בהרבה וחף מכל watermarks שהחברה טוענת שהשתילה. ולמה לעזאזל 4 חודשים לפני? לוקח כל כך הרבה זמן לכתוב "review"? וכל זה כשהם בהחלט מודעים לסכנת ההדלפה המרחפת מעל הבייבי שלהם (מסתבר שהשינס החביבים הם כיום הנומרו אונו של סאב-פופ, חברה שבעבר התגאתה במפלצות כמו נירוונה, הסמשנינג פאמפקינז וסוניק יות'). הישראלי שבי מייד קם ואמר "איזה חבורה של מטומטמים. אין להם מושג מה הם עושים". אבל אז קם הפרנואיד ואמר (גם הוא בנימה ישראלית) "שתוק יא דביל, אתה לא קולט שהכל בכוונה? ככה יוצרים הייפ..."

anyway, שורה תחתונה או סיכום ראוי אין לי. מה שיש זה שאני בהחלט מוכן לכבד ברצון בקשה של אמן לא לשתף את המוזיקה שלו, ומכבד שלא ברצון דרישות של שריפים למיניהם. אני בטוח שהאפוקליפסה של תעשיית המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה כיום הולכת וקרבה.
Viva la revolucion!!

Tribo de Jah - I shot the sheriff

נ.ב.
למי שעדיין לא הבין, האלבום החדש של השינס שייצא בסוף ינואר הוא משהו גוטה גוטה, כיף של אלבום.

!לא, לא, ברצינות

המערכה הקטנה שהייתה מול Sub Pop הסתיימה בתיקו לטובתנו. אבל את הסיפור המעניין הזה אני משאיר לרועי לספר לכם בקרוב. אם הוא לא עושה את זה, תנדנדו לו. זה סיפור מרתק שיהדהד עוד שנים, בעיקר בבית אבות שרועי ואני נחלוק ברבות הימים.
סיפור קצת פחות דרמטי אבל לא פחות חשוב הוא שיתוף הפעולה של מונוקרייב ו-Parlophone. כמו החיבור של גוגל לאפל, גם פה מדובר בשותפות שמכה גלים בתעשיה. בגדול השיתוף מבוסס על המודל העסקי הבא: אנחנו מקבלים מפעם לפעם mp3 ואם יפים השכנים בעיננו, אנחנו ממליצים עליו בבלוגנו. כשנצבור 6,000,000 הורדות שיגיעו מאיתנו, נוכל לבחור מתנה מבין כדור ים מתנפח, רדיו שעון אופנתי או ערכת חוקן ביתית.
אז אתמול הגיע אלינו השיר הראשון, שגרם לי להשאיר שלולית גדולה על הכסא המשרדי המשוכלל שלי; מכל הלהקות שבעולם קיבלנו את הסינגל החדש של All Saints. האינטגריטי המקצועי שלי אמר לי לשלוח את השיר בחזרה לכריס, הבחור הנחמד מפרלופון, ולהגיד לו שבחתונה שלו ינגנו את אול סיינטס, אמן, ושאם עוד פעם הוא שולח לי משהו כזה אני בא אליו למשרד ומנגב את אחורי עם משטח העכבר שלו. אבל הייתי כל כך מרוצה ומשועשע מזה שבכלל שלחו לנו משהו וכמו פרסי משוק הפשפשים, שעל המכירה הראשונה ביום אף פעם לא מוותר (זה עושה עין הרע מסתבר), החלטתי שאני נותן במה לאול סיינטס החדש, שככה יהיה לי טוב.
ועכשיו תענו לי ברצינות – זה רק אני, או שהשיר הזה ממש בסדר? הוא לפחות מתחיל אחלה. ואז הן שרות. בכל מקרה, רק שתדעו, לא מכרנו את נשמתנו לשפן וביקשנו יפה מכריס שפעם הבאה, בלי פדיחות, ושיתחיל לשלוח סמפלים מרדיוהד החדש או לפחות דברים מעניינים מ-Regal, לייבל האינדי שלהם.
אה, וכריס ביקש יפה גם שאני אזכיר שביום חמישי מדליקים את אורות הכריסטמס באוקספורד ושעה אחר כך אול סיינטס יחתמו על האלבום החדש בוירג'ין. הסברתי לו שזה חג של גויים וגם ככה כל הקוראים בישראל, אבל הוא הפציר בי והבטיח שיוסיף לרשימת הפרסים חנוכיה וייר-לס. אז הזכרתי.

All Saints – Chik Fit

Mash my bitch up

תן משלשל בערפל

לא יכולתי לבקש הופעה מתאימה יותר לליל כל הקדושים מאשר I Love You But I’ve Chosen Darkness. אולי Cradle of Filth. הלומינייר לבש אוירת חג עם עטלפים שתלויים מהתקרה, ברמנית ערפדית (גררר...) ומלא קורי עכביש וגולגולות פזורות בכל עבר.
אני לא בטוח שיש מקבילה אנגלית לביטוי "לא כל יום פורים" אבל עם כל האירוניה האוילית זה בדיוק המשפט שהייתי בוחר לתאר בו את הערב הזה. נראה כאילו הוא זכה לאותו טיפול שמקבלות הכתוביות בסוף פרקי ההאלווין של הסימפסונס (תודה פרנק!).
בשונה ממסורת הופעות החימום המשובחות, הפעם היו שתי להקות מחורבנות באמת. הרגע היחיד ששווה איזכור היה בהופעה של The Low Lows. הסולן שלהם, שנראה כמו נהג משאית עם זקן עבות, מעיל ג'ינס, כובע בייסבול וכפפות אצבע, זעק לפתע בין שני שירים:
Mom! Can I get a drink here?!
What do you want? Same thing? coming right up ענה קולה של אמא, שהגיחה לפתע בין האנשים בקדמת הבמה.
אני הייתי מאוד מרוצה מהסצינה ההזויה ומיד צרחתי לעברה: !!!Mom! The meatloaf! Fuck. למזלי הקריאה שלי התקבלה בהבנה.
כשכבר ILYBICD עלו לבמה האוזניים היו קצת עייפות אבל לא משהו מעורר דאגה. אחד הדברים היפים במוזיקה שלהם הוא האוירה האפלה (הממ...בחירת מילים מקורית) והמהפנטת שעוטפת אותה. בהופעה חיה, האוירה הזאת די נעלמה ובמקומה הופיעה אנרגיה פולנית, נגינה נמרצת ורעש. הרבה רעש. מהסוג שפורטיס נוהג לעשות. זה אמנם לא היה בדיוק מה שציפיתי, אבל אם נשים בצד את הכמיהה שלי להופעה אינטימית ושקטה, זאת הייתה הופעת רוק בריאה של להקה שלרגע לא נשמעה כאילו יש מאחוריה אלבום אחד בלבד.
עד כמה שנהניתי, את השירים האחרונים בחרתי לראות מהבר. "אתה לא נהנה?" שאלה אותי הערפדית.
“I love them, but I’ve chosen Guiness” עניתי בשנינות רגע לפני שנעצתי לה יתד עץ בלב.
הוידאו שצילמתי בלתי שמיע לחלוטין בגלל הווליום המוגזם אבל אם בכל זאת בא לכם, תהנו. בתמורה הנה קטע יותר מוצלח מהופעה שהייתה למחרת.

ים של בייגלה

הרבה מוקדם מהצפוי, ובטח מהרצוי, שוב יורד פה שלג, ושוב אני מוצא את עצמי הולך ברחוב והשלג עף לי לפרצוף. אני לוקח בפינה שמאלה, לא יכול להיות שהרוח נושבת בשני כיוונים שונים בו זמנית. אז זהו שכן.

החלטתי להתלונן. הלכתי לחלון הקטן בכניסה לרכבת התחתית, איפה שתמיד אנשים מתלוננים. ישב שם הודי משועמם שנראה כאילו לא נתנו לו לצאת מהבוטקה שבועיים והוא ממש ממש צריך פיפי.

אמרתי, אני רוצה להתלונן על זה שהרוח תמיד נגדי והשלג עף לי לפרצוף. אמר, תראה, פה זה מערכת סוציאליסטית. אמרתי, מה קשור? אמר, עושים מה שלטובת הכלל. אמרתי, נו, ולהעיף לי את השלג לפרצוף זה לטובת הכלל? אמר, ומה עם כל האנשים שהולכים לכיוון השני? אמרתי, וואללה.

***
וככה, בעוד השלג נערם לו לאיטו אני באירוניה מושלמת מכין את הפלייליסט החדש שמוקדש לתשוקתו של שחר לאכול בייגלה על החוף. מסתבר שאין שם בחוץ שום שירים טובים על בייגלה. ובבקשה לא לנפנף לי במוניקה סקס. אז מה שיצא זה הרבה שירים על הים, ובסוף אחד שקשור להרגשה שיש אחרי שישבת כל אחר הצהריים על החוף ולא אכלת כלום ופתאום האיש של הבייגלה מתחיל לצרוח "כבד לי, כבד לי, תקנו כבר" ועוד אחד שמוקדש לאיש הבייגלה שבטח זה מה שהוא היה אומר אם במקום כובע קאובוי מנומר הוא היה חובש פאות ביזאריות ומסתובב בלונדון במקום בגורדון...

מוטב מאוחר

זוכרים שפעם מזמן סיפרתי לכם ש-The Earlies מוציאים אלבום חדש באוגוסט? ובכן, היום קרב ובא; The Enemy Chorus יצא בתחילת 2007. את הקטע הראשון והמצויין, No love in your heart, אפשר לשמוע במיי ספייס שלהם. עוד 3 חודשים?! זה מוקדם זה? נו מילא.

Kris Kros

Kris Moyes is the nuttcase responsible for the previous video we posted. Does anybody realize how much work it took for him to take all those shots? Anyway, here you can see more of his work (QT, slow).
And now he scores again with this gem of a video for Wolfmother's "White unicorn". Cool song too.

NICE!

This beautiful video was done with one stills camera and a lot of patience (QT).