תדמיינו את התמונה הבאה: מוקדם בבוקר. עוד שבוע התחיל. הרחוב דווקא נראה מזמין מתמיד. העצים מלבלבים, השמש זורחת ובאופן טיפוסי לאביב השבדי הכל מתנפץ לי בפרצוף כשאני יוצא החוצה ומגלה שהטמפרטורה שוב ירדה לאזור ה-5 מעלות. יש לי בערך 150 מ' מהדלת עד לאוטובוס. אני לוחץ PLAY ומעביר את 150 המטרים עם חיוך אווילי מרוח לי על הפרצוף כאילו הייתי טובי מגווייר. כבר אז התחלתי להבחין במבטים המבוהלים קמעה מכיוון העוברים ושבים. אני מחכה לאוטובוס והשמש מתחלפת בטפטוף קל. האנשים האחרים שמחכים לקו 3 נראים כאילו הטפטוף הוא טפטוף קאסטום מייד שהוזמן במיוחד בשביל להרוס להם את הבוקר. אני, לעומת זאת, מרקד לי בקלילות בין הטיפות, החיוך האווילי עדיין מתנוסס לו על פניי נעדר כל חן ובושה. אם עד עכשיו השבדים הרטובים העלימו עין, אז ברגע שעולים לאוטובוס נראה שהגדשתי את הסאה. יש פה כללים מאד ברורים ולא ייתכן שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו. מותר לחייך אם אתה: א) בחורה צעירה ויפהפיה, ב) עם לפחות עוד חבר/ה, או ג) מפגר. בכל מקרה אחר אם אתה מחייך אתה אז זה כנראה כי אתה: א) מאושר (לא מתקבל על הדעת, ועל כל פנים זה לא תרוץ), ב) שיכור, או ג) זקנה (אבל הדיזל והאדידס מסגירים אותך מייד). אז בחור צעיר, במיוחד בחללים סגורים ולפחות עד סוף החודש, נא להשאיר את החיוכים בבית, תודה. ואני? אני אומר שיזדיינו השבדים ופרצופי הכרוב חמוץ שלהם. היום החיוך הזה לא הולך לשום מקום. The Balkan Beat Box are coming to town והם מביאים איתם ניחוחות של ג'חנון וגולדסטאר. Nu Med, החדש של BBB, הוא לא פחות ולא יותר טוב מהראשון שלהם וזה אומר שעוד אלבום פסיכי ומעולה התנחל לי באוסף. הם גם עשו בשכל ונתנו לתומר יוסף במה רחבה יותר והתוצאה תענוג. הם הולכים להופיע כאן בסוף החודש ולכל מי שעדיין לא ראה אותם בלייב – כנסו לאתר, תבדקו טוב טוב מתי הם מופיעים אצלכם בשכונה ותזמינו כרטיסים מראש. גם אם זו לא כוס הלימונענע שלכם, לא תמצאו הרבה הופעות יותר טובות מזאת של הבלקאן והקוף הדיגיטלי שלהם.
לוח הופעות, מוזיקה ווידאו באתר של הבאלקן. שימו לב ל-Hermetico ול-Digital monkey. קוקוריקווווו!!!!!
לפני שבוע ישבתי וצפיתי במשך כמעט שעה במשחק קריקט בנסיון נואש לפענח את החוקים לבדי. יום למחרת ביקשתי מקולגה שלי שישלים לי את הפערים (שזה, למעשה, רוב המשחק). הבחור כל כך התרגש ששאלתי משהו על קריקט עד שזכיתי להסבר מקיף בן שעה שהתחיל ביום בו יד אדם אחזה בפעם הראשונה במחבט קריקט והסתיים בשערוריית הנבחרת הפקיסטנית בגביע העולם האחרון. הרגשתי קצת יותר שלם. לחיות בארץ הזאת ולא לאהוב קריקט, רוגבי או כדורגל זה כמו לתלות על עצמך שלט נאון ורוד מהבהב באותיות G-A-Y. אבל למה אכפת לי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיקראו תיגר על זהותי המינית. ואז פתאום הבנתי – משהו קורה. המחסור בשמש הפך לפתולוגי; כבר שנה שאני מדבר על מזג האויר בלי הפסקה. קניתי יותר עניבות מטי שירטס בחודשים האחרונים. אני פולט "Sorry" גם כשאני נתקל בעצמים דוממים. אני מסתכל בטבעיות לכוון הנכון כשאני חוצה את הכביש. אני שותה יותר תה מאשר קפה (ויעזור לי האל, אפילו תה עם חלב בכמה הזדמנויות), והנורא מכל – אני מתחיל לגלות סימנים של חיבה לבריט-רוק. שאלוהים יגלח את המלכה.
האמת היא שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה אבל המציאות רצתה אחרת. לא רציתי לכתוב כי לא היה לי הרבה מה להגיד. הייתי בהרבה הופעות טובות יותר וגרועות יותר אבל לההופעה הזאת פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה שיצא היה אוסף של נהמות, זעקות ואנחות מלוות בפירכוסים רנדומליים. הציפיה הייתה מרגשת. לא סתם עוד הופעה, אירוע נדיר – הופעה בודדה, הראשונה של Archive באנגליה מזה 6 שנים ועוד בחור-דה-לה-קרם כמו ה-Borderline, שמכיל כמות די מגוכחת של אנשים ולרוב מאכלס כל מיני להקות אלמוניות בדרגה כזאת או אחרת. לא די בזה, הליין אפ באותו ערב כלל שתיים מאותן להקות אלמוניות שאינן ראויות לאיזכור וארכייב לקינוח. אין לי מושג מה עובר בראש של הלהקה התמוהה הזאת, אבל היי, יו טייק ואט יו אר גיון, רייט? כשאני מנסה לפשפש בזכרוני, אני נגעל קצת מכל מיני דברים מזעזעים שאני מוצא שם. כשלבסוף אני שם את היד על הזכרון מערב ההופעה, דבר מוזר קורה; אני זוכר את להקות החימום, את הקהל (צרפתי ברובו) שלאט לאט מילא את המקום, אני זוכר שהם עלו לבמה ואז.... כלום. סוג של חור שחור. ואז הם יורדים מהבמה. מה היה שם לעזאזל? למה אני לא מצליח לשחזר כלום? מה קרה למנגנון המחורבן הזה (שאני אף פעם לא מצליח לכבות) שהופך את המציאות לפוסט תוך כדי שהיא מתרחשת אל מול העיניים? אני חושב שנשאבתי פנימה מהר מדי, המוח עוד לא הספיק לעכל והגוף התמסר, נשבה בצלילים הפוצעים של ארכייב. העיניים נעצמו, המוזיקה התחברה בחוטים דקים לקצות הידיים והרגליים שלי והפכתי להיות בובה בתאטרון של ארכייב, לא שולט בגוף ולא במחשבות. זה היה נפלא, ממכר וקצר בצורה שערוריית. פחות מ-45 דקות של הופעה, מה שאומר ארבעה-חמישה שירים פחות או יותר. הסיבה הראשונה שבכל זאת החלטתי לכתוב היא שארכייב מוציאים החודש אלבום הופעה ב-Zenith בפריז, טריפ חובה על המדף שלי, והרגשתי צורך לזעוק את הבשורה השמימה. הסיבה השניה היא שנראה שהם מפסיקים עם החרם המוזר על האי הטרופי ובינתיים יש לפחות עוד הופעה אחת ביוני ב-Dingwalls, מקום קצת יותר ראוי. בגלל האורך המגוכח של ההופעה הקודמת הנהלת מונוקרייב אישרה לי רכישת כרטיס גם להופעה הבאה. איך אני אוהב לעבוד בשבילם.
יום שבת בבוקר. כבר שבוע שאני מחכה לרגע הזה. היום אני הולך לשחק כדורעף חופים, כמו בימים הטובים. אין חוף בלונדון? אל תבלבלו אותי עם עובדות. סוד שמור הוא שמאחורי הזולו בר , במרכז הכרך האפרורי, מתחבא מגרש חולי שרק מחכה ליום שמש יפה כדי לארח חבורות של חובבי כדורעף משוללי ים ולזכות אותם גם ב-BBQ ובירות כיד המלכה. ובכן, אותו יום שמש מיוחל הגיע סוף סוף. חמוש במתנת היומולדת המעולה ביותר שקיבלתי מאז גיל 6, יצאתי את ביתי אל תחנת הרכבת הקרובה, אך אבוי, דקות אחרי שיצאתי את דלתי והתחלתי להחליק כמקצוען אמיתי, גורם לילדות בנות 8 ולאמהותיהן להסתכל עלי בהערצה, נתקעה רגלי השמאלית בחריץ בכביש ומצאתי עצמי דופק שפגאט מרהיב. הילדות ואימותיהן לא ביזבזו שניה ומיד הניפו שלטים עם ציון אחיד: 10.0. מאז נדיה קומנצ'י לא נראתה שלמות שכזאת. מלא גאווה ובעיקר דואב מאלמנט הקרקע שנכפה עלי דידיתי חזרה אל ביתי, אך ורק כדי להחליף לנעליים רגילות. שאני אוותר על הכדורעף בגלל שריר מתוח? אני גבר קשוח ומסוקס! אמרתי לעצמי וחשקתי שיניים בעודי צולע אל תחנת הרכבת. בחירה חכמה, אמרתי לעצמי כשהגעתי לשם ומצאתי את עצמי משחק בין אוסף אקלקטי שלא לומר אקזוטי של שחקנים; פולנים, דומיניקנים, דרום אפריקאים, צרפתים, ספרדים וישראלי התערבבו בחולות. על חוסר היכולת הפיזית שלי באותו יום פיציתי בחכמת משחק, כזאת שניתן לרכוש רק בגילי המתקדם. לשמחתי הצלחתי להיות השחקן השלישי הכי גרוע ואני כמעט משוכנע שהם יסכימו שאצטרף אליהם שוב. בשביל להסביר את היותי עלוב (באופן יחסי, כמובן) תרשו לי לספר על השחקן הטוב במגרש; JP, צרפתי ממוצא סיני שרק עבר בלונדון לבקר חבר, הוא בחור צעיר למדי, שחקן ליגה ונבחרת צרפת בכדורעף (כך שמעתי), גולש סנובורד מקצועי שזוכה לחסות מאוקלי ונייק וגולת הכותרת – מאסטר בקונג פו. מאסטר אמיתי, כזה שגדל במנזר שאולין, אכל אורז יבש וישן על מסמרים. אחרי שהפצירו בו הוא התרצה לתת דוגמא ליכולותיו. הוא מתח את ידו קדימה וביקש מאותו בחור מפציר לנסות ולדחוף אותו. רק כדי להשלים את התמונה הבחור הדוחף הוא דרום אפריקאי, מטפס הרים בזמנו הפנוי, ובנוי כמו אל יווני בלי גרם שומן אחד על הגוף. כמו בסרטים הקונג פו הנחותים ביותר ראיתי את הדרום אפריקאי מנסה בכל כוחו בעוד שריריו של JP רועדים מעט מהמאמץ אבל היד שלו נשארת מקובעת במקומה כמו גזע עץ. "שאולין ווליבול..." חשבתי לעצמי תוך כדי התפעלות מאחת ההנחתות המושלמות של המאסטר. מרוב השתאות שכחתי ש-JP משחק בקבוצה הנגדית והכדור עשה את דרכו במהירות אכזרית לכיווני. לא איבדתי עשתונות והשתמשתי ברפלקסים החייתים שלי כדי לעצור את ההנחתה האימתנית. בעזרת הפרצוף כמובן. יום ראשון בבוקר. היו לי הרבה תוכניות להיום אך כשל מערכות כללי בגופי שיבש את כולן. במקום לצאת ולסגוד לשמש, שכבתי על הספה הסלון, משותק ברובי, מיילל ומתחנן ליקירתי הרחמנייה שתגיש לי אוכל, תביא לי את הטלפון או שפשוט תגאל אותי מיסוריי. "פעם אחרונה שאתה מקבל כזאת מתנה. ביומולדת הבא זה יהיה הליכון וחיתולים למבוגרים" היא פסקה. מסריח מ-Tiger Balm, העברתי את שארית היום עם הפרקים הראשונים בעונה השישית של The Shield (השם יקום דמו של לם) ובלהקשיב למוזיקה שהזנחתי קצת לאחרונה. מסתבר ש-Githead, שלא זוכים למספיק חשיפה משום מה, הוציאו אלבום שני, Art Pop. נשמע שעוד כמה האזנות יגרמו לו לגדול עלי יפה. גיטהד לא ילדים והם נשמעים בהתאם; כשאחרים עושים מוזיקה כזאת זה נקרא מיחזור, כשהם עושים אותה זה הומאג' לעצמם שהרי הם חלק ממי שהיו שם באייטיז והמציא אותה. ולא רק הם הוציאו חדש. גם החדש של Alpha, מלכי חדר המיטות, שהבטחתי בשמם שיצא השנה, מסתובב חופשי. שום דבר מפתיע, המשך די ישיר ל-Stargazing שלא מצליח להגיע לגבהים (או יותר נכון למעמקים) של שני האלבומים הקודמים, אבל כשמציעים לי תוספת קינוח אני כמעט אף פעם לא אומר לא. אני מקווה שגופי יצליח להחזיר את כל החלקים הפגועים למצבם המקורי בקרוב. אמרו לי שהחיים אחרי גיל 30 מלאים בשיעורים מרתקים, חוויות מעשירות וברגעים בלתי נשכחים. לי מנגד, יש תחושה שסופי השבוע שמו לעצמם למטרה אישית לחסל אותי. אבל אל דאגה, אני עוד אחליק אל השקיעה (בלי להתרסק על האספלט) ואנחית כדורים (מבלי לשבור רגל בנחיתה). או אולי פשוט אשאר בבית לשמוע מוזיקה. אני די טוב בזה.
Githead – Drive By Githead – Jet Ear Game {tracks removed by Githead's request. now go buy the album kids} Alpha – Stumbled
בנסיבות שאיננן תלויות בי מצאתי את עצמי בדוסלדורף. לשלוח אותי לשם ביום שאחרי יום השואה זה עסק נפיץ. מטופש, אני יודע, אבל בתקופה הזאת בשנה אני מוצא עצמי תמיד מלא כעס כלפי כל מה שקשור לגרמניה. מהרגע שנחתתי חיפשתי קורבן להתפרצות בלתי נשלטת של זעם ותסכול מצידי. כמה קיוויתי שיעצרו אותי השוטרים בשדה התעופה לבדיקה אקראית. כל ההתנהגות החשודה והפרצופים הקרימינליים שניסיתי לעטות לא עזרו. אף שוטר לא הסתכל אפילו לכוון שלי. "אנטישמיים..." מילמלתי לעצמי "אני עוד אראה לכם מה זה!". הקורבן הפוטנציאלי הבא היה נהג המונית. כשנפתחה דלת המרצדס, הייתי כבר מוכן להתנפל על העורק הראשי ולעקור אותו מצווארו בנשיכה מדממת אחת. דמיינתי איך אני עומד מעל גופתו המפרפרת של הנהג וצורח בעברית "למי קראת ז'יד? למי? כלב בן כלב!!!". התוכניות שלי נמוגו בין רגע שמהמונית יצא היפי מזדקן עם שיער ארוך ולבן אסוף בקוקו וזקן צרפתי בלבן תואם. כשישבתי במונית עוד הייתי כולי מרוחק ומכונס בתוך עצמי. הנהג לא ביזבז רגע ומיד ניגן דיסק. "הוא מנסה להתחבב עלי, אני מרגיש את זה" חשבתי. מהרמקולים בקעו צלילים מוכרים. Foreigner בהופעה חיה. "הוא בטח מנסה לרמוז לי משהו על זה שאני זר, הכלב" הסתתי את עצמי, אבל כלום. חוץ מכמה שירים שאליהם הוא הצטרף בתיפוף מושלם על ההגה, וכמה קללות על Neuss וכמה שהיא עיר מחורבנת ואיזה מסכן אני שהכריחו אותי לבוא לפה, לא קרה דבר. מה זה? גרסה ייקית של ביג ליבובסקי הבאתם לי פה, מה יש לשנוא פה? לעזאזל! תנו לי מישהו לשנוא כבר! כשהגעתי למלון חיכו לי על הכרית סוכריות גומי. בצורת כבשים. "צאן לטבח, הא? אתם חושבים שלא הבנתי? אני אראה לכם מה זה" סיננתי ומיד הדבקתי את המסטיק שלעסתי מתחת לשולחן בחדר. נקמה קטנה אבל לפחות התחלתי. "אני דורש מגהץ וקרש גיהוץ לחדר 410 מיד!" שאגתי על פקידת הקבלה בטלפון בנסיון להכניע את הגזע הארי לגחמותיו של יהודון אחד. תוך דקות הגיע מבוקשי לחדר. עם חיוך. אני, כמובן, רתחתי ומיד פיתחתי תאוריה שלמה על ההשפעות הגאוגרפיות מהארצות השכנות שבוודאי עיצבו את אופיים הנחמד של תושבי דוסלדורף ולאות מחאה הלכתי לישון. למחרת בבוקר, סוף סוף, מצאתי את מבוקשי. הוא צעד לחדר באיחור, לבוש בחליפה מעומלנת, עניבת פפיון מגוכחת, ארשת פנים קפואה והציג את עצמו כאינגו, חבר הנהלה בכיר מאוד מאוד, 30 שנה בחברה בלה בלה פאקן בלה. כל מה שראיתי מול עייני הייתה מטרה. "הלו, מי ניים איז הר ברטשטין, יור פאדר קילד מי גרנד-פאדר, פרפר טו די!" שיננתי לעצמי את משפט המחץ שאומר לו לפני שאחנוק אותו עם הכבל של העכבר. אבל זה לא קרה. אפילו הבן זונה המתנשא הזה התרצה והפך כולו נופת צופים אחרי שבילה חצי יום בחברתי ושיבח את העבודה הטובה שעשינו. חזרתי ללונדון בראש מושפל, בלי טיפה של דם על הידיים ובלי תחושת סיפוק מנקמה מאוחרת. גרמניה 1 : שחר 0. הפסדתי בקרב אבל עדיין לא הפסדתי במלחמה. יש לי לפחות חודש להתכונן למערכה הבאה, שהרי אני עומד להעביר את מירב הקיץ שלי בדו קרב הזה. אחלו לי בהצלחה, אני זקוק לה.
ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.
ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.
ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר. מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי. אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו? אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...
היום בבוקר הסתכלתי במראה ולמרות שלנגד עיני היה אדם חולה, עם תסרוקת אה-לה-יאיר גרבוז, לבוש בפיג'מה מסמורטטת הרגשתי אכבר גבר. הסיבה לכך פשוטה יש לי חברים חדשים במייספייס. הם הציעו לי חברות ואני הסכמתי. אבל אל תראו אותי ככה, אני לא זונה של סייבר ספייס, אני את החברים שלי בורר היטב. אז דיברנו קצת, שאלתי אותם את השאלות הרגילות – מאיפה אתם בארץ? איפה הייתם בצבא? כמה זמן אתם ביבשת? כמה אתם משלמים על החדר? וכו'. לא ממש מצאנו שפה משותפת עד שפתחתי את המייספייס שלהם ואחרי שיר או שניים שפשפתי את אוזניי כלא מאמין – האם זה אני שפספס אותם או שמא אלה הם שהצליחו להשאר סמי-אלמוניים בעל כורחם? איך שלא יהיה, Stateless, הם חתיכת מציאה; סינתזה מבריקה בין דיג'יי שאדו, ארכייב, רדיוהד וקולדפליי. הם הוציאו אי.פי ב-2004 ועוד אחד (מצויין) ב-2005, ובשעה טובה עוד מעט יוצא להם אלבום שלם. אני חושש שהם פיספסו קצת את רכבת ההייפ, אבל מה, חברים שלי, לא אפרגן?
שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י. כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו. אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי. אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.
בינתיים הצלחתי להשיג רק שיר אחד מ-!Hey Eugene האלבום החדש של Pink Martini שיוצא בתחילת מאי. למעשה שמעתי את השיר הזה בהופעה שלהם לפני שנה פחות או יותר, וכבר אז הוא נשמע לי שמאלצי אפילו בשביל המרטיני הורוד. אבל כמו שכבר הצהרתי בעבר, אני סאקר של כל מה שהסופר-גרופ-שגם-אמא-שלך-מאוד-תאהב יוציאו אי פעם כנראה, וחוץ מזה עברו פחות מ-7 שנים מהאלבום הקודם שזאת חתיכת התקדמות. קראתי איפשהו שצפויים באלבום שירים מצויינים, ובפעם הראשונה גם שיר בערבית. סלאם. קדימה יוג'ין, תתחיל להדליף שירים.
לפעמים השמש זורחת מהמקומות הכי פחות צפויים. על Astronomy for Dogs, האלבום הפופ-פסיכדלי הכי קולי שאפשר להוציא בימינו אנו, חתומים שלושה בחורים סקוטים. ולא סתם שלושה בחורים, שניים מהם הם אקס Beta Band והשלישי הוא Lone Piegon בעצמו. יחדיו הם עונים לשם המאוד וינטג'י The Aliens, שם שעשוי לספק תאוריה אפשרית לעובדה שחבורה של סקוטים מהמאה ה-21 נשמעים כמו גולשים קליפורנים משנות השישים של המאה הקודמת. חייזרים בהסוואה או לובשי חצאיות שיכורים, מי בכלל יכול להבדיל ומי רוצה. העיקר שימשיכו להנפיק חומרים שעוזרים לי בהזיות הקיץ שלי.
אני מרוצה. עברתי שלב. התבגרתי. באמת. פעם הייתי מתרגז כמו ילד מכל דבר שלא היה הולך כמו שרציתי. היום אני לומד לחייך ולהגיד, אם זה לא מתאים לי אני לא חייב להיות פה. לא, אני לא מדבר על העובדה שהעתקתי את מגורי לאי האפרורי (למרות שיש אנלוגיה מסויימת). אני כמובן מתייחס לעולם הצר של הופעות חיות; אם פעם עוד הייתי מקלל כל פעם שמישהו בעל את עור התוף שלי (ע"ע אליס אין צ'יינס וטרייל אוף דד), היום אני פשוט קם והולך אחרי חצי שעה של הופעה הביתה שמח וטוב לב. הפרחחים התורנים שגרמו לי לשבור את הכלים היו Archie Bronson Outfit, חבורת נהגי המשאיות המזוקנים שהתחבבה עלי כל כך בחודשים האחרונים. וגם הפעם, הסאונד היה נורא, הארצ'יס נראו מדוכדכים ולקחו חצי דקה הפסקה בין שיר לשיר כדי לריב עם הסאונדמן, הוייבס היו מעיקים וכו'. למי אכפת? בטח לא לכם. רק שבשונה מפעמים קודמות, בעודי עושה את דרכי החוצה שמעתי את הסולן אומר קבל עם ועדה של שיכורים: "אם אתם רוצים את הכסף שלכם בחזרה, דברו עם החברה האלה" ומצביע אל הסאונדמנים, "ואם לא את הכסף, אז לפחות תרביצו להם אחרי ההופעה או משהו". יצאתי מחויך מהאולם ולא בגלל הדברים שאמר הסולן, שלושת הפיינטים ששחו בכרסי או אפילו העובדה שהבחורה ב-cloak room בלעה אותי במבטי זימה כשאספתי את המעיל שלי. חייכתי כי הבנתי שאני בכלל לא כועס. איבדתי כמה שעות וכמה פאונדים בחיים. משניהם יהיו עוד בשפע, אני רוצה להאמין.
אי שם בחודש ינואר, יום שישי 08:55 בבוקר. אני מתיישב על הספה בסלון ומולי שני לפטופים, בכל אחד פתוחים שני אתרים שונים למכירת כרטיסים. בעוד 5 דקות בדיוק מתחילה המכירה לארקייד פייר בבריקסטון אקדמי. אני חייב למחוק את החרפה של ההופעות של רדיוהד ושל פרל ג'ם שפיספסתי כי לא הייתי זריז מספיק. אחרי 5 דקות מתוחות ורוויות בלחיצות על F5 וסינון קללות לאויר, עשיתי את זה. יש לי זוג כרטיסים לאחת משתי ההופעות. הללויה! 40 דקות מאוחר יותר גיליתי שהוסיפו שתי הופעות נוספות ושלכולן אזלו הכרטיסים, מה שהעצים את הזיקפה המנטלית שלי עוד יותר. אם למדתי דבר אחד בחיי העלובים יהיה זה להזהר מהייפ ואף פעם לא לפתח יותר מדי ציפיות. במקרה המדובר עבודת ההכנה הייתה ארוכה ויסודית. יום יום הזנתי את עצמי במנטרות בנוסח: "המוזיקה שלהם וודאי לא תעבוד בהופעה" ו"הקהל האנגלי כבר ידאג לחרבן לך הכל" וכמובן "זכור את מאסיב אטאק (ואת סמי ג'נקינס, את ה-5 בנובמבר ולהדביק את ירושלים לחיכך)". ביום ההופעה ממש רציתי להוציא את הכרטיסים ולנפנף בהם לעוברים ושבים כאילו אני מחזיק בידי את כרטיס הזהב לביקור במפעל של וילי וונקה, אבל כמובן שהייתי חרד מדי לגורלם והעדפתי לטמון אותם עמוק עמוק בארנק ולבדוק בכפייתיות שהם עדיין שם פעמיים בשעה. ובכן, כשהגיע הרגע שאליו התכוננתי נמרצות דבר אחד היה ברור – אין סיכוי שאני אצא מאוכזב מכאן הערב. מה שלא ידעתי באותו רגע הוא עד כמה לא מאוכזב אני אצא. ההופעה של הארקייד פייר הייתה המקבילה המוזיקלית לסצינת הפלישה לנורמנדי בטוראי ראיין. מהרגע בו נדלקו אורות הבמה ועד סוף ההדרן, ההופעה הייתה רצף אחד של אדרנלין וגירוי חושים קיצוני. הכל היה כל כך טוב, טוב מדי כמעט – הסאונד היה אגדי, הבמה הייתה מושקעת וכל אחד ואחד באולם הענק הזה, מהסולן ועד אחרון הצופים ביציע, עשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת. הבגרות המוזיקלית של הארקייד פייר גרמה לי לשכוח שהם בעצם חברה די צעירים. צעירים ונמרצים. צעירים ונמרצים מאוד מאוד. האנרגיה שבקעה מהם נזלה מהבמה אל תוך הקהל והתערבבה בין האנשים, סוחפת אותם בהתלהבות. בכל שניה מההופעה כל אחד מעשרת האנשים על הבמה לא הפסיק לשיר לרגע, עם או בלי מיקרופון. תענוג לראות להקה שמצליחה להנות כל כך מהמוזיקה של עצמה. הארקייד פייר באו למלחמה והם הביאו איתם עוגב. אין משחקים על הבמה ואין אינטראקציה מיותרת עם הקהל. הפניות היחידות היו קריאות מצד הסולן שניסה לגרום לקהל לעמוד בקצב של הלהקה: “Is there anyone out there at all? I can’t fucken hear you…” הקהל האנגלי מצידו עשה את הבלתי יאמן והתנהג כאילו יש מולו הופעה. טוב, זה היה יותר מזה – הקהל היה מדהים. שר כל שיר, רקד, קפץ, דחף, חיבק והשתולל באקסטזה טוטאלית בלי הבדלי גיל, גזע, דת וקבוצת כדורגל אהודה. לקחו לי שני שירים בשביל להבין שאם אני לא אסחף יחד איתם, אמצא עצמי נרמס תחת כפות רגליהם. מי היה מאמין שהמוזיקה של הארקייד פייר יכולה להרקיע לכאלה גבהים? לא שאני חושב, חס וחלילה, שהיא פושרת – שהרי המוזיקה שלהם מסוגלת להצית אש באופן ספונטני כמו גם לרסק כמה וכמה לבבות גם כשהיא נשמעת דרך אוזניות מסכנות – אבל לרגע לא האמנתי שככה היא תשמע בלייב. בבוקר שאחרי, ניגנתי את Neon Bible באוזניות. פתאום האלבום נשמע חיוור ועייף, הסאונד חלוש. כנראה שבאמת הייתה הופעה גדולה. מעניין אם יום אחד, כשאהיה זקן באמת, בהבלחות הצלילות שלי מתוך הדימנציה, אספר לנכדים שלי שהייתי בה. מסכנים שכמותם. יוטיוב מלא בקטעים מארבעת ההופעות בבריקסטון אבל זה שלמטה תפס אותי במיוחד. בדקה הרביעית בערך, המצלמה מסתובבת ומצלמת את הקהל. אני נשבע שהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותו... אם בא לכם לשמוע אותם לייב אתם יכולים להוריד לכם הופעה שלהם מפברואר האחרון.
הנה בשורות טובות לסוף השבוע: Oi Va Voi שחררו שני שירים מהאלבום החדש למייספייס שלהם. הראשון, Further Deeper, עם Alice Mclaughlin, הסולנית המדהימה שהופיעה איתם בהופעה הבלתי נשכחת בנמבוקה. אני נאלץ להודות שלמרות שבהופעה סגדתי לרגליה היחפות והסקסיות, בסלון הבית שלי היא נשמעת קצת אמצע הדרך. מזל שיש את אוי ואבוי מסביבה. לעומת זאת, השיר השני, Yuri, הוא הדבר האמיתי. כיף לי איתו מאוד מאוד כבר כמה ימים. בדיוק ככה רציתי שאוי ואבוי ישמעו בגילגול השני שלהם. האלבום החדש, סלף טייטלד, יוצא ב-30 באפריל. יש למה לחכות, השבח לאל.
לרגע קצר, היה פה אביב, אני מוכן להשבע. היו כבר כמה ימים בהם המעיל החורפי שלי פינה את מקומו למעיל קיצי (אוכסימורון שמתקיים בארצות קרות), השמש תפסה את מקומה במרכז השמיים והשקדיה ברחוב שלי לבלבה בורוד מרנין. יומן השולחן הנערץ שלי הכריז רשמית אתמול על היום הראשון באביב. אני מנגד מצאתי את עצמי שוב חובש את כובע הגרב והצעיף ומביט מחלון המשרד החוצה אל האפור הגדול שמחכה לי בחוץ. המילים היחידות שאני מכיר בעברית שיתארו את מה שירד מהשמיים אתמול יהיו "ברד" או "שלג". אני נוטה להאמין שזו מגבלה של השפה העברית מאחר וזה היה דבר דומה אך שונה לחלוטין משני אלו. רועי בוודאי יוכל לתרום פה מחוכמתו הקלימטולוגית (ולהוכיח שהוא עדיין בין החיים). את מה שהרגשתי כשהבנתי שאאלץ לצעוד לתחנת הרכבת דרך סופת הרפש הזאת ניתן לתאר דווקא בעברית יותר טוב מאשר כל שפה שאני מכיר: "כוס אמ אמ אמק..." (עברית תקנית, בדקתי). כבר התחלתי להאמין שיש סיכוי שהמקור לדכאון היה החורף והנה עוד רגע הוא חולף. אם לשפוט לפי העובדה שארוחת הבוקר שלי הייתה מורכבת מ-4 כוסות קפה וחבילה של Jaffa Cakes, אני חושש שנגזר עלי להמתין עוד כמה שבועות עד שאוכל שוב לבחון את מצבי. בימים הספורים האלה בהם הציץ האביב מעבר לחשכה החורפית, הצליח לתפוס אותי לפתע צליל חדש שזכה להתעלמות שלא באשמתו. צליל מרענן ואופטימי שרק חיכה לאביב כדי לפרוח. כששמעתי אותו, הסתכלתי על האייפוד שלי ואמרתי לו: "איפה החבאת את זה?" "זה לא אני, חבוב, זה אתה... האלבום הזה כבר כאן חודשיים" הוא ענה. "הא! האייפוד שלי מדבר! רק שלא תהיה לי רעב פתאום, כבר יש אחד כזה" אמרתי והגברתי כדי לא לשמוע אותו עונה שוב.
השיער שלי הוא התכונה הטובה ביותר שלי. אני לא אומר את זה כדי לרמוז שאני אדם שפל ועלוב, אלא פשוט כי זאת עובדה מוצקה שאין להתווכח עימה והיא חשובה להמשך הסיפור. השיער שלי כל כך מוצלח, למעשה, שהוא מושא לקנאה של גברים (ולא רק כאלה בשלבי התקרחות שונים) ונשים (כמעט כולן למעט יקירתי, האוחזת בגנים משובחים משלה, וכל הנשים האסייתיות באשר הן). המרקם שלו קטיפתי, הברק שלו מעורר התפעלות ומסרק עובר דרכו כמו טיסה של יונייטד אירליינס דרך מרכז הסחר העולמי. קצוות מפוצלים או קשקשים נתפסים בעיני כמחלות של אנשים חלשים. כל שערה ושערה יודעת את מקומה ותפקידה באריג המושלם שמכסה את ראשי בגאון. בצניעות אוסיף ואדגיש שרצף גנטי מוצלח כל כך הוא דבר נדיר במחוזות ארציים. אך ורק טבעי שאם עלה בגורלך להיות בעליו של פלא שכזה, תמצא את עצמך מפתח קשר תת הכרתי עמוק מאוד אל האוצר שלך עד כדי התנהגות קיצונית משהו משל היית גולום. ואכן, כבר שנים שאני ושערי מהווים מקור ללעג לסובבים אותי, הרואים ביחס שלי לשיער הפרעה נפשית קלה ומושא להקנטה. אין לי טענות כלפיהם, ככה זה שיש לך משהו שלאחרים אין ולא יהיה. השוני, הזרות והקנאה לעולם יפערו פערים. אך אני מתעלם מהם וממשיך לשאת בגאון את המתנה שניתנה לי. עוד לפני שתכונות הקסם של שערי התגלו בפני, ולמעשה מאז שאני זוכר את עצמי (תמונות הבר מצווה הם העדות הרחוקה ביותר) הסתפרתי רק במקום אחד, אצל ספר מחונן אחד שבידיו הנאמנות בלבד הסכמתי להפקיד את מלאכת התחזוקה הרבעונית של שערי. לפעמים בלילות, הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה מחלומות בהם דבר נורא קרה לו ואני נאלץ להחליפו באחר. כשעברתי ללונדון העניין היה ברור לחלוטין – אני מסתפר רק כשאני מגיע לביקורים בארץ, ועד כה כל זה עבד לא רע בכלל. אך בביקור האחרון הייתי יהיר והעדפתי לוותר על התחזוקה. חודשים עברו ושערי פרח ושגשג לאורכים מרשימים אך גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם החזות שעלי לאחוז בה במסגרת תפקידי. שבועות שהילכתי ברחובות שכונתי בנסיון לתור אחרי מספרה שנראית אמינה דיה שאסכים להכנס בשעריה. הימים חלפו והמשכתי לדחות את הקץ עד שערב אחד הבנתי שאני חייב להסתפר מיד. הגעתי למצב שממנו יראתי מכל – אני צריך להסתפר כאן ועכשיו. אבל איזו מספרה פתוחה ב-18:30 בשכונה? לא...לא, לא, לא, לא!!! המספרה של הערבי! שהאל הטוב יעזור לי ולא אכפת לי איזה מהאלים, העיקר שיהיה הטוב מביניהם. בחיל ורעדה צעדתי פנימה מקווה לטוב ביותר ומצפה לרע ביותר. אחרי דקות מצאתי את עצמי חפוף ומרוכך, מוזיקה ערבית מתנגנת ברקע, ומעלי עומד הספר בפנים אדישות. הישיבה בכסא הרגישה כמו הוצאה להורג. הסברתי לו בעדינות שאני לא מצפה לשום תספורת אמו אלא רק לתחזוקה שוטפת. כשהמספריים שלו התחילו לחתוך הסתכלתי על עצמי במראה וגיליתי שאני חוור לחלוטין. "מאיפה אתה?" שאל אותי הספר וקטע את הריכוז שלי בלעיסת מסטיק בעצבים. "אה...אני מפה, Ealing Broadway" עניתי בהתחמקות. "כן, אבל מאיזה ארץ אתה במקור?" שאל הספר בעודו ממשיך לגזום את שיערי היקר מפז. "אני מישראל" גמגמתי בגאווה וראיתי איך שארית הצבע בפני אזל לחלוטין. "אני מכיר את ישראל...חיפה, נצרת, אל-קודס..." אמר הספר. "נחמד, ביקרת פעם בישראל?" שאלתי וקיוויתי שיש לו קרובי משפחה נוצרים אי שם בטירה. "לא, אני פשוט מכיר. היה לי פה גם עובד ישראלי עד לפני שבועיים, מירושלים" הוא ענה. "מה אתה אומר... חשבתי שאני מכיר את כל שני הישראלים בשכונה" אמרתי בהקלה כלשהי. "אבל הוא היה פלשתינאי, לא יהודי" אמר הספר במבט חודר. "זה לא באמת חשוב לי, אתה יודע...." אמרתי ובעיני תחינה. הדבר האחרון שרציתי היה שחמתם של בני ערב תשפך על ראשי, וחמור מכך על שערי. במבט לאחור, הייתי צריך להזכיר את תרומתי הנדיבה בהופעה של מאסיב אטאק. "אז תגיד, מאיפה אתה?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה ביננו לפתע. "אני מתוניסיה" ענה הספר בקרירות. "אחלה של סנדביצ'ים יש לכם" פלטתי את הנתון הטוב היחיד שהצלחתי לדוג באותו הרגע על ארצו הנלוזה. ההערה האחרונה שלי לא הצליחה לקדם את השיחה או להוריד את רמת החרדה שלי. המשך התספורת היה מורכב בעיקר משתיקה וקולות גזיזה של מספריים שחוקות. אני מצידי, התכוננתי לרע ביותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, במקרה הגרוע, זה יהיה כמו אז, לפני הצבא, כשנפרדתי ממחלפות ראשי. ואז עלו הזכרונות של ההורים שלי, מצביעים עלי ביד אחת ואוחזים בבטניהם ביד השניה, בעודם מתגלגלים מצחוק ומשווים את המראה שלי לזה של אסיר נמלט, ניצול שואה וכו'. לא אמתח אותכם עוד הרבה; למזלי, האל הטוב, אותו אחד שהמציא את Herbal Essences, ירד מן השמיים והגן על שיערי המופלא מפני כליה. כמעט וחיבקתי מאושר את החבר התוניסאי החדש שלי לפני שעזבתי את מספרתו וגיליתי שלא נעשה כל נזק ליקר ברכושי. כשהצצתי בשעוני התקשתי להאמין שעברה בסה"כ חצי שעה מאז שצעדתי פנימה. אלא היו 30 הדקות מהארוכות בחיי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רק עם ניחוח של מרכך זול בשיערי.
בערב היום בו כתבתי את הפוסט העכור הזה, בתזמון שמיימי שכזה, הגיעו The Earlies והחזירו אותי לחיים. כמו מילה של חבר או מגע ספונטני ואוהב ברגע שהכי היית צריך ולא ידעת, הארליז, עם המוזיקה הנפלאה והחיוכים הענקיים שלהם נתנו לי מנת קרני שמש מוזיקלית שהחזירה לי את החיוניות שבמוזיקה. במחיר כרטיס ובירה קיבלתי גם מסאג' מרומם ללב. באופן דקדנטי למדי, זאת הפעם השניה שאני רואה אותם בהופעה בלונדון אני חושב שהפעם נהניתי אפילו יותר. כמה אושר האנשים האלה מפיצים. משהו בהרכב הבלתי אפשרי הזה משדר אהבה אמיתית לדבר ומשרה אוירה של נינוחות רבתי. הארליז מדגימים איך אפשר למלא אולם שלם באנרגיה חובקת מבלי להשתולל על הבמה, לזעוק ולצרוח. תמהיל נכון של כשרון, הנאה וכנות מרכיבה שלם שגדול מסך כל חלקיו. הם גם כנראה הלהקה הכי down to earth שיש; כשלהקות החימום על הבמה הם לא בחדרי ההלבשה, מעשנים ג'וינטים לפני ההופעה, הו לא; הארליז מתגודדים בשורה הראשונה, רוקדים, שרים, מריעים ומעשנים שם את הג'וינטים של לפני ההופעה. אחרי ההופעה, אפשר למצוא אותם בבר הקרוב לבמה מזמינים לעצמם בירה ומתמנגלים עם העוברים ושבים. כל כך אנושי ונכון. גורם לי לתהות איך כך האומנים האחרים מוותרים על החוויה הזאת. הארליז ממשיכים להביא איתם חברים מוכשרים. בפעם הקודמת אלה היו Dawn Landes ו-Midlake (שניהם הוציאו אלבומים לא רעים ב-2006). הפעם היו אלה Half Cousin ו-Maps. על Maps היה זכור לי משהו שקראתי בסינמסקופ, איזו הבטחה גדולה לעתיד. ובכן, באותו ערב לאוזניים העייפות שלי (עוד לא לגמרי חזרתי לעצמי כאמור) זה היה נשמע בעיקר משעמם. Been there, done that got the t-shirt. אם תהיה התרגשות, וחוששני שתהיה (באי הזה יש מגמות שאין לי יכולת להבין אבל אני כבר מצליח לחזות מעט מהן), אני לא חלק ממנה. לעומתם, חצי בן דוד היו משהו אחר. בשיר הראשון הייתי משוכנע שזה סתם עוד זבל אנגלי, אבל מהר מאוד הם הצליחו לחדור דרך שמיכת האטימות שעטפה אותי. טיפה של אינבידואליזם, סאונד מרושל וחורק במכוון וסולן עם ששר בטון רך עם מבטא סקוטי חמוד להפליא, לא צריך יותר מזה. ג'אנק פופ מושלם. האלבום השני שלהם, Iodine, יוצא ממש עכשיו (תקשיבו ל-Absentee במיי ספייס שלהם בשביל להבין ממה התלהבתי). אולי עוד שבועיים אני כבר אהיה מאוהב. בפעם האחרונה שכתבתי על הארליז, הייתי קצת סקפטי לגבי The Enemy Chorus, האחרון שלהם. מאז זרמו הרבה פיינטים בתמזה ואני יכול להרגיע ולומר בבטחה שהארליז יודעים מהם הם עושים. אם הם רוכבים בכוון מעט שונה מהאלבום הראשון, זה רק בגלל שלשם הם כוונו את הכרכרה (זה מאוד אופנתי עכשיו, כרכרות). הם פה לעוד הרבה זמן ואני מוכן להמר שהם עוד ישתבחו וילכו.
אני לא יודע, אני לא יודע. רועי מנסה להרגיע ואומר לי שזה בסה"כ דכאון חורף וזה מאוד נפוץ באירופה בתקופה הזאת של השנה, ושכל הסימפטומים מתאימים בדיוק ושבאפריל הכל יהיה מאחורי. אני רוצה להאמין שהוא צודק. כבר חודשיים בערך שמשהו שם בפנים לא לגמרי במקום. דכאון חורף? לא נשמע לי נכון, רק כאן למדתי לאהוב את החורף באמת. כבר 4 סופי שבוע לא יצאתי מהבית. אני רק רוצה לישון. התיאבון היחיד שיש לי הוא לעוגיות, והמדאיג ביותר – איבדתי עניין במוזיקה. אני ממשיך לנגן אותה מסביבי כל הזמן מתוך הרגל אבל כמעט הכל עובר לידי. לא מעט פעמים העדפתי פשוט שקט. אני לא באמת יכול להתלונן, שום דבר לא רע, הכל רק מאוד משעמם, ריק מתוכן. מעסיק את עצמי בזוטות מונוטוניות וחלולות כמוני שמעבירות לי את הזמן. אני חושב שאני מבין למה פינק פלויד התכוונו ב-comfortably numb. זה לא נפלא כמו השיר. כבר הרגשתי דומה בעבר, אני בטוח, וזה עבר, אני חושב. לא מצליח להזכר איך. ומה אם הפעם זה לא? יכול להיות שזה אף פעם לא יעזוב? אני לא יודע. אני צריך לזכור לקנות עוד עוגיות.
פעם, לפני שנים רועי עבר לסטוקהולם. שנה מאוחר יותר שחר עבר ללונדון. הגעגועים ללשבת יחד, להקשיב למוזיקה ולקטול אחד את טעמו של השני גרמו לנו לפתוח את הבלוג. מאז זרמו הרבה מים בתמזה, וגם הקמנו חברת הפקות.
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר