They never stop coming

These great Nirvana covers, can't have too much of that...

(סיכום 2007 (פיצוי על העדרו של

ושוב, בשנה השלישית ברציפות, אין לי שום כוונה לכתוב סיכום שנה. לא רק שאני לא כותב סיכום, אלא הפעם אני בורח הרחק הרחק, אל חופיו הלבנים של אוקיינוס שמשי, רק כדי לא להשאר כאן ולהעסיק את עצמי במרדף אינסופי אחרי כל האלבומים שפיספסתי.
אז מכיוון שאני תמיד טוען שאם אתם מציצים לפה מפעם לפעם אין באמת צורך בסיכום שנתי, ובשל הכתיבה הדלה בחודשים האחרונים וההעדרות הקרובה תרשו לי להשלים רק עוד כמה אלבומים שהיו צריכים להופיע פה מזמן.

את Patrick Watson גיליתי רק דרך האלבום האחרון של Cinematic Orchestra. קשה לשכוח את הבחור ההוא, בעל הקול השמיימי שמרסק לי את הלב שוב ושוב, ששר בכמה מהקטעים היפים ביותר שלהם אי פעם. השנה הוא הוציא את Close to Paradise, האלבום השני שלו. למרות שאף לא קטע אחד מהאלבום מצליח להגיע לשיאים שלו עם סינמטיק אורקסטרה, הוא עדיין לא רע בזכות עצמו. קשה לומר שזה אלבום טיפוסי לסינגר-סונגרייטר בעיקר מכיוון שווטסון מוקף בלהקה שלמה שמייצרת הרבה מוזיקה שלא בהכרח נשענת על הקול שלו. הקול שלו קצת פחות טהור וזך ומזכיר, יותר מכל דבר אחר, את ג'ף באקלי ז"ל. אם הייתי יכול, הייתי נותן לו מפתח לדירה שלי ומבקש ממנו להגיע אלי ולשיר לי שירי ערש היישר לאוזן, לילה אחר לילה.

Patrick Watson – Luscious Life
Patrick Watson – Storm

הפעם הראשונה שהקשבתי ל-Night Drive, החדש של Chromatics הייתה מאוחר מאוד בלילה, שכבר כולם ישנים והווליום חייב להיות מושקט לכדי לחישה כדי לא להעיר את ז'אדק הקטן, הזאטוט הפולני שישן מתחת לסלון שלי. זה היה לילה שקט במיוחד, בלי הרעשים הרגילים של יבבות שועלים, קרקוש של ענפי עצים שחובטים אחד בשני והנקישות המוזרות האלו ממההסקה בדירה הויקטוריאנית העתיקה שלי. מהקטע הראשון אפפה אותי תחושה מצמררת, הצטרפתי לנסיעת לילה מאוחרת בכבישים חשוכים וריקים מרכבים וברקע פסקול נאו-דיסקו מינורי ולא מלוטש, עדין ומופשט, שיוצר אוירה מיסתורית, ומשאיר אותי דרוך ורגוע בו זמנית. כשהאלבום הסתיים ישנתי את אחד הלילות הטובים ביותר שאני זוכר מזה חודשים.

Chromatics – I Want Your Love
Chromatics – Running Up That Hill :: Kate Bush Cover

לאלבום הבכורה של Le Loup, לעומת זאת, אני קצת מתקשה למצוא את המילים. אני עוד לא משוכנע שאני לגמרי מרוצה מהם, אבל אם יש דבר אחד שתפס אותי הוא המקוריות בצלילים שלהם שיוצרים פולק אלקטרוני מונחה בנג'ו עם שירה מרוחקת וחלושה. לא נראה לי שאצליח לפתות אותכם במילים כי כל השוואה שעולה לי בראש לא מצליחה לשבות את האוירה הנוקטורנית שאופפת את האלבום.

Le Loup - We Are Gods! We Are Wolves!
Le Loup – Canto I

ועכשיו כשסיימנו עם אלבומי הלילה, אפשר להתפנות לחלק הנמרץ של היממה. הראשונים בתור, רק מכיוון שהם המתינו הכי הרבה זמן, הם Pinback. אני חייב להתוודות שהאינדי-רוק שלהם לא בדיוק הז'אנר הטבעי שלי, בעיקר בגלל הניחוח הקליפורני שעולה מהם; סוג של מוזיקה שנשמעת לרוב כמו פסקול לקליפ סקייטבורדינג סופר-קולי שכזה. כנראה שהגעגועים שלי לימי הסקייטבורד הצליחו להסתנן לטעם המוזיקלי שלי, או שפשוט ההשפעות המוזיקליות שלהם פתאום מהדהדות באוזניי הרבה יותר חזק מבעבר. ב- Autumn of the Seraphs, האלבום האחרון שלהם, כמעט בכל צליל אפשר לזהות את ההשפעה של פוליס, שזאת, אם נודה באמת, הסיבה העיקרית שאני כל כך נהנה מהם.

Pinback – Barnes
Pinback – Blue Harvest

האלבום הבא היה אפילו עשוי להכלל ברשימת סיכום 2007 אם אי פעם הייתי כותב אחת. Friend or Foe של Menomena הוא חתיכת בון בון דלוקס. שימו לב לניים דרופינג הבא: Elbow, Supertramp,TV on the Radio וקורט Morphine – ערבבו את כולם ביחד וקיבלתם מנומנה. אחרי השמיעה הראשונה כמעט וזרקתי את האלבום לפח, לקחו לי כמה האזנות בריאות בכדי להבין במה מדובר. נסחפתי? ניפחתי? נפחתי? אין סיכוי, נשבע באלוהים.

Menomena – The Pelican
Menomena – Air Aid
Menomena – Boyscout'n

ואם זה לא מספיק אז גם האיסלנדי החביב מכולם, Mugison, חוזר באלבום חדש – Mugiboogie. מוגיסון החליט שהוא לעולם לא יחליט מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול ומערבב בתקליט רוק-בלוז מטונף וזועק עם יציאות רגועות יותר שגם הן עברו טיפול בידיו המגורזות. עוד לא לגמרי סיימתי להתמודד עם האלבום הזה, שמספק עוד ועוד הנאה, הרבה יותר ממה שזוג אוזניים מסוגל לעכל בשמיעה רצופה אחת. קחו את הזמן איתו, אבל קחו.

Mugison - Mugiboogie
Mugison – Jesus Is a Good Name to Moan

ואחרונים מפחידים, אם צלחתם את הדרך הארוכה והקשה עד לפה, הם החסידים הפינלנדים Alamaailman Vasarat שחוזרים גם הפעם עם Maahan, עוד אלבום כליזמר-מטאל היסטרי, ממש כמו זה שכתבתי עליו מזמן מזמן. אם פיספסתם אותם בזמנו, הנה ההזדמנות שלכם לכפרה. אני עדיין לא מבין איך טים ברטון עוד לא חטף אותם כדי להקליט את הפסקול לסרט הבא שלו.

Alamaailman Vasarat – Kyyhylly
Alamaailman Vasarat – Helmi Otsalla

הפוסט הזה נכתב במקום לקרוא על היעדים שאליהם אני נוסע, להמיר שטרות מלכותיים בשטרות ספוגים בקארי או לקנות תרופות נגד מלריה. להתראות בפברואר.

כוכב הקופיף

בכל פעם שמישהו חווה דעה שלילית באוזניי אני מיד מרגיש צורך עז לבדוק את הנושא בעצמי. אני מניח שהסיבה לכך טבועה ברצון להתנסות בכמה שיותר דברים כדי להכיר את הטעם שלי לעומק ואולי לאתגר ולהגדיר אותו מחדש. או סתם כי אני אדיוט. כמובן, התכונה האווילית הזאת גררה אותי לטעום לא מעט משקאות אלכוהוליים בטעם נוזל פתיחת סתימות, לראות לא מעט סרטים אסייאתים מחורבנים, להיות נחמד לאנשים מעיקים שנדבקים אליך כמו חתול ושאר דוגמאות מרתקות.
ובכן, לא תהיה זאת הפתעה שעל אף האזהרה הקשה מפיו של רנן שהדהדה בראשי (אם נשים בצד את היותו הפרפורמר הכי גרוע ביקום...) בחרתי ללכת להופעה של מר בראון ולראות במה מדובר במו עיני. למעשה, הלוואי ויכולתי רק לראות במה מדובר ולא לשמוע. לי ולרנן היו את חילוקי הדעות שלנו בעבר אבל הפעם אנחנו מאוחדים בדעותנו.
איאן בראון מכוער, מגלומן ואם הייתי צריך לנחש, הייתי מהמר שהוא חכם בערך כמו ויין רוני. כשהוא עלה לבמה לרקע פלייבק מיתרים מהאלבום האחרון עוד הייתי משוכנע שהנה, הנה ממש עכשיו הוא יפצח את פיו ויראה לכולם שהשמועות עליו זדוניות ושגויות. איאן בחר לעשות דבר אחר – איאן בראון קריאוקי, שזה אומר לתת ללהקה בינונית ודלוחה לנגן ברקע בעוד הוא שר כמו אחרון השיכורים בערב קריאוקי בבר עלוב באחד מהביבים של מנצ'סטר. הבחור רוקד בתנועות של שחקן כדורגל שמתחמם על הקווים לפני שנכנס למגרש, או לכל הפחות מישהו עם חתיכת שלשול רציני בתור ארוך במיוחד לנוחיות. אם לא די בזה, הוא מנסה לשכנע את הקהל לרקוד ריקוד אווילי שמורכב כולו מהקפצת כתף שמאל מעלה ומטה. כריזמה של כדורגלן, כבר אמרתי?
אני לא יודע מה קורה שם באולפן, ואם גם פה מדובר במקרה מילי ונילי או שטכנאי הסאונד שלו למד עם הארי פוטר, אבל מישהו חייב ללמד את איאן בראון לשיר. או לפחות להתחיל בלהרחיק את המיקרופון מהפה. חתיכת בבון, זה לא בננה שצריך ללעוס וגם לא מקל להרביץ איתו לקופים אחרים (בעיני רוחי, אני רואה את איאן בראון מככב סצינת הפתיחה לרימייק של אודיסאה בחלל 2001). לשיר נורא זה דבר אחד אבל לזייף לגמרי בשירים שלך עצמך? כמה גרוע צריך להיות בשביל זה?
ההופעה הייתה מעבר למאכזבת או מעליבה, היא חצתה את הגבול לצד המביך והנלעג. רק בגלל החברה שהייתה איתי בכלל טרחתי להשאר עד סוף ההופעה.

מעבר לפרפורמר הגרוע ביקום, גם הקהל היה מהגרועים ביקום וגרם לי לרצות לעזוב – אוסף של חוליגנים, שנהנים לשפוך בירה אחד על השני במקום לשתות אותה, ולשיר גרוע כמעט כמו איש הקוף. מה ששבר אותי באמת הוא קריאות ה-"איאן! איאן!" בנוסח אוהדי מנצ'סטר בדרך החוצה מבריקסטון. במו אוזניי האומללות שמעתי שלושה אנשים שונים נשבעים שזו אחת ההופעות הטובות שהם ראו בחייהם. שהאל ירחם על נשמותיהם העלובות. כמה חסד אפשר לתת לקוף המפגר הזה רק בגלל שהוא היה ב-Stone Roses? או לחלופין, כמה בירה צריך לשתות בשביל להגיד כזה דבר?
מכיוון שחסה נפשי על אוזניכם הרכות, הנה קליפ קצרצר, שיתמוך בגרסה שלי אם אי פעם תקום גרסה אחרת שתנסה לשכנע אותכם לראות את הכיעור בהופעה. ורק עוד פעם אחת בשביל שאני ארגיש שמיציתי את הדין: איאן בראון הוא קוף זייפן וטיפש (אבל היי, אני נורא אוהב את המוזיקה שלו).

אנגליה היא כלבה

הסירו דאגה מליבכם, לא עבר חתול שחור ביני ובין הממלכה. אפילו הצינה שמביא איתו החורף לא מדכאת אותי, והכל תודות לתכונה האירופאית כל כך שרכשתי לעצמי – תכנון מראש.
כמו נמלה חרוצה, ידעתי שעלי למלא את הקן במלאי דאב ורגאיי לקראת התקופה הקרה עוד בחודשי הקיץ. למזלי הרב, לאחי-שלא-מאותו-האם-או-האב, הצ'יף ההולנדי, יש העדפה ברורה לכל מה שצבעו שחור, בנשים כמו גם במוזיקה. הניגרופיליה שבו חזקה כל כך שבנוסף לשאר התארים שהוא אוחז בהם, הוא גם שחקן בקבוצת כדורגל של קאריביים, שמסיבה בלתי מוסברת הסכימו לאמץ אותו לחיקם. ובכן, במפגש האחרון שלנו, תוך תהליך מדיטטיבי ממושך, בעודו מגלגל את עיניו לאחור וממלמל בהולנדית, העלה הצ'יף באוב רשימה ארוכה של המלצות שבלעדיהן חיי לא יהיו חיים לעולם. לא נותר לי אלא להוציא את הדף והנייר ולרשום בשצף כל מילה שיצאה מפיו. רק אחרי שהקשבתי לאלבומים עצמם הבנתי שקיבלתי מחרוזת פנינים במתנה.
הפנינה הבוהקת ביותר במחרוזת היא בלי שום ספק האדון Linton Kwesi Johnson, ג'מייקאני שגדל בבריקסטון, משורר שהפך לאקטיביסט פוליטי ונלחם בגזענות והאפליה כנגד האפרו-בריטים תחת שלטונה של גברת הברזל. בין שאר הפעילויות שעסק בהן, הקליט מר ג'ונסון כמה אלבומי מחאה שחיברו בין דאב ורגאיי והטקסטים שלו כנגד המשטרה, הממשלה, מזג האויר המחורבן וכל אקט גזעני באשר הוא. מה שהופך את החיבור הזה למיוחד כל כך הוא כנראה השירה של לינטון, אם אפשר לקרוא לה כך. מר ג'ונסון מדקלם את המילים המבריקות שלו בקול נמוך ומאיים במבטא ג'מייקאני כבד לרקע צלילי דאב ורגאיי שלווים ואופטימיים. קשה להסביר איך ולמה הדיסוננס הזה עובד אבל כשאני מקשיב למוזיקה שלו, התערובת של הזעם והרוגע משאירה אותי משועשע בעיקר והחשוב ביותר – מגנה עלי מפני נזקי מזג האויר החורפי. ולחשוב שאם לא היו מקפחים את השחורים האלבום הזה לא היה קורה... תודה לאל לגזענות.

Linton Kwesi Johnson – Inglan is a Bitch (הנה המילים, במקרה שתהיתם)
Linton Kwesi Johnson – Street 66

Sue me

Shit, it's been a while. Many things happened. For example: I changed to Mac. Yep, after being a devoted PC guy my entire life, I finally gave in to the slick attack from Apple and the whole VIP treatment that comes along with it. I also had a semi-traumatic visit in Israel, became a Swedish citizen, went to a Muse concert, saw Juno which is definitely the next movie you all want to see, saw No Country For Old Men which is definitely another movie you really want to see, heard almost no notable music in a long while, and finally - got to the realization that if I'll insist on writing in Hebrew I will probably just stop writing. The last few month proved that well. So anyone that has a problem with that - Sue me. As for everybody else, I hope it will be worthwhile.

***********

Now let's get down to business. Niggy Tardust is the breeze I was waiting for in this drought of new music. When I first played track #1 my immidiate impulse was to skip to track #2. And so I did. And then to #3. Not a promising start. But in a way unknown to me the Niggy found its way to my MP3 player and then, on a dark cold Stockholm afternoon, I realized that this shit is blowing me away and I just can't get enough of it. I guess this is the place to tell you that I don't perticulrly like hip-hop. Among my few hundred albums I think you will only find the Beasty Boys and Eminem as representatives of the genre. Yes, Eminem. I know, it's supposed to be kinda embarrassing, but whatchagonnado, I like the guy. Anyway, back to Niggy. Did I say it blew me away? Think about the first time you watched the first scene of Matrix with Trinity kickin' ass. Like that.

I start to believe that Trent Reznor, one of the minds behind the album, has to be one of the most brilliant rock musicians of our time. Some might say "pppfffff..." (as in "you are way way off") and some might say "duhh" (which doesn't need explanation), but it's not that simple. He is really trying hard, you know, to make his music very hard to listen to. Hiding it behind walls of noise, screaming, scratching. Let's face it, most of the time it sounds terrible, almost painful. But right under that surface lies something truely beautiful, intelligent, moving.

Fuck that, I think I'm just talking bullshit again. Go to www.niggytardust.com and get yourself the album. You can pay if you want or just grab it for free. Then listen real good and don't give up, it's great.

II אינטגרציה

יותר מחצי שנה מאז פוסט האינטגרציה הקודם. לא ככה תכננתי שדברים יראו, מצד שני, גם התשובה שנתתי בגיל חמש לשאלה "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?" לא בדיוק תואמת את מה שאני עושה היום (מה לעזאזל אני עושה היום?) כך שנותר לי להסיק אחת משתי המסקנות הבאות: א. אני עדיין לא גדול או ב. איזנהאוור צדק.
בכל אופן, הנה כמה דברים שהצטברו אצלי בחודשים האחרונים והגיע הזמן שימצאו את דרכם אל אוזניכם.

The Dandilions :: מלהקה שראיתי לגמרי לא בכוונה, הם הפכו לילדים החביבים עלי באי. ככה כנראה היו נשמעים הארקטיק מנקיז אם היו בוחרים לנגן קליפסו וסקא. הקינדרלך האלה מופיעים כמו מלכים והבסיסט השמנמן שלהם הוא חתיכת פיצ'ר. אם הייתי יכול, הייתי מחתים אותם היום.

The Dandilions – Grade A Victoria
The Dandilions – Luxembourg to Cologne

The Victorian English Gentlemens Club :: שלישייה מקרדיף שהצליחה להסתנן מבעד פילטר הבריט-פאנק השחוק שלי בעיקר בזכות הרצועה ההיסטרית הבאה.

The Victorian English Gentlemens Club – Ban the Gin

Black Affair :: עוד הרכב ניו יורקי מצטרף לרשימה הארוכה ארוכה של רטרו-אלקטרו-אייטיז-אפל. לפני כמה חודשים נרשמה התרשמות, היום פוהק פיהוק, אבל יכול להיות רק בגלל שהשבוע היה ארוך במיוחד. משהו בסאונד ובשירה עושה חסד עם הז'אנר המקורי.

Black Affair – Japanese Happening

Elmore Judd :: אמנם האלמור הזה לא צד ארנבים, אבל הוא דווקא שומר על השקט באופן יחסי; אלקטרוניקה מינורית, ביטים עדינים ו-fאנק למתחילים. קצת כמו כמו הג'וניור בויס, רק בלי הדרמה.

Elmore Judd – Tron Song
Elmore Judd – We Float in Time

The Studio :: רק עוד קצת אלקטרו ודי. רצועות ארוכות ארוכות שמתחילות לאט, ממשיכות במונוטוניות יחסית ונגמרות כשכבר איבדת את תחושת הזמן והמקום. אם תקשיבו להם מספיק החורף יעבור הרבה יותר מהר, אני מקווה.

The Studio – West Side

Urusen :: לרוב אני די סולד מפופ רך ורגיש – בדיוק מה שאורוסן מצטיינים בו – אבל פעם בנצח שיר קטן מצליח להתגנב ולמצוא את דרכו אל בת ה-16 שבתוכי. שיר כזה שמחכה לאיזו סצינת סיום בסרט שתאמץ אותו לחיקה.

Urusen – Impossibly

A Boy Called Doris – פופ מלנכולי, לעומת זאת, אני מחבב בקלות. קול מלחשש ועגמומי בליווי קסילופון, כינורות ושירה נשית קטיפתית עושים לי את זה תמיד. אם הייתי ילד בשם דוריס והייתי מתגורר במנצ'סטר, אני משוכנע שהייתי מזדהה עם המוזיקה אפילו עוד יותר.

A Boy Called Doris – Star Crossed Lovers

ואסיים באזהרה ממוקדת - רועי היקר, לא לכתוב לבלוג זה בסדר, באמת, אבל אם תעיז לא להקשיב לאחד מהשירים פה, את גופתך המנופחת יאלצו לשלות רק בקיץ הבא ממימי הארכיפלגו היפהפה שלכם.

?תעלול או כיבוד

יש משהו בחגים של הגויים האלה, משהו לא מחייב כזה, כיפי, שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו. אני מניח שזה חלק מהקסם שיש בדברים כשהם נחווים דרך עיניים זרות, אבל אנא מכם אל תפריעו לי כשאני נהנה.
את הכריסטמס וכל קדחת הצרכנות, הסכריניות המחליאה והמקהלות המאוסות בכל פינת טיוב למדתי לתעב במהרה, אבל ההאלווין עדיין גורם לי לחייך כמו ילד כל שנה מחדש.
הילדים האלו, שהולכים מחופשים ברחובות, עוברים בין דלת לדלת (בליווי מבוגר, כמובן, שהרי פדופילים זדוניים אורבים מאחורי כל דלת) ואוספים ממתקים לרוב (רק אם הם בעטיפה המקורית, שהרי תמיד יש את מי שיבחר לסמם את ילדיכם התמימים) חמודים בצורה בלתי רגילה. אפילו איש שכמותי, שביום רגיל היה שופך שמן רותח על ראשו של כל דרדק שיתדפק על דלתות ביתו, מוכן לפתוח את הדלת ולהציע לזאטוטים תאנים מיובשות (שאמא שלהם תקנה להם שוקולד, פרזיטים). אבל הילדים הם החלק הטריויאלי בליל כל הקדושים – איזה ילד לא יאהב חג שכזה? החלק המרגש באמת הם המבוגרים, שעוטים על עצמם את אוירת החג בחדווה שאין שני לה. לשבוע אחד, הבר השכונתי מכוסה כולו לפתע בקורי עכביש, מלא בעטלפי פלסטיק המשתלשלים מהתקרה, מצטייד בבובת ענק של מכשפה, מקשט את הכניסה בדלעות מאיימות, מחליף את כל תפריט המזון והאלכוהול לכזה שיתאים להאלווין (קוקטייל חדש על שם כל אחד משבעת החטאים), ומנגן ברגע פסקול קסום, מצמרר, משעשע ומפחיד בו זמנית. צוות הבר מחופשים כל אחד ליציר חושך אחר, בצורה שלא הייתה מביישת סט של סרט אימה בינוני, ולפחות מחצית מהקהל הקבוע בא מצוייד באביזרים שיגרמו לחצי האחר שלא התאים את לבושו למאורע להרגיש נבוך. אין כמו הרגעים האלה שבהם אתה יכול לחוש את הילד שבכל אחד מהמבוגרים סביבך, לראות את הניצוץ ששב לו לרגע לעיניהם ולדעת שאינך מפסיק לשחק כי אתה מתבגר אלא אתה מתבגר כי אתה מפסיק לשחק.

Steve Miller Band – Abracadabra
Ray Parker Jr. – Ghostbusters

This is insane!

Could be only me that is out of date, but this boy here just blew me away...

תגידו כן לזקן

כבר שלושה חודשים שאני מנסה למצוא את המילים שיתאימו למוזיקה של Yeasayer. מאז הסינגל שיצא באוגוסט ועד היום כבר הספיק לצאת All Hour Cymbals, אלבום הבכורה שלהם, שהכריח אותי לשבת ולכתוב. מה שסיקרן אותי בשני השירים היחידים שיצאו אז ממלא את כל האלבום כך שלא יכולתי לבקש יותר; Yeasayer מחדדים את ההגדרה של המונח 'אינדי' לאחר שאיבד את המשמעות שלו כשהפך לתוית המוצמדת לכל תוצר שאינו פופ מיינסטרימי. מבלי להכנס יותר מדי להגדרות ז'אנרים שבוודאי אכשל בהם, אספר לכם שיש באלבום כל מה שצריך בשביל לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו השנה. עם בסיס של רוק-גוספל-פולק הם יוצרים אוירה דרמטית ומרתקת שכובשת משמיעה ראשונה וחושפת רבדים נוספים עם כל האזנה. ככל שניסיתי להגדיר אותם, או למקם אותם ביחס להרכבים אחרים, הם הלכו והפכו לבלתי ניתנים להגדרה או השוואה. החמקמקות הזאת מעידה, ככל הנראה, על איכות. כשאני חושב על זה, עטיפת האלבום מתארת לא רע את מה שמתחבא בתוך הקנקן.
הרבה מילים ולא אמרתי כלום, אני חושש. אז אם אפשר רק בקשה קטנה – אולי תוכלו להקשיב לאלבום כולו מתחילתו ועד סופו ואז שוב, ושוב ושוב? תגידו כן.

Yeasayer – 2080
Yeasayer – Sunrise
Yeasayer – No Need to Worry

רק על עצמי לספר ידעתי

נראה שתדירות הכתיבה שלי פה, שהולכת ופוחתת, לא באמת מושפעת מכמות המוזיקה שאני נחשף אליה. אם הייתי כותב על כל מה שמתנגן דרך הרמקולים שלי בחודשים האחרונים, הייתי יכול להוציא חוברת קטנה. אני חושב שמה שמניע אותי לכתוב הוא דווקא החיבור המוזיקלי לחוויות היומיומיות אך כשברוב ימות השבוע אני נרקב על הספה בסלון תוך בהייה במסך הלפטופ שלי, אלה לא בנמצא. אפילו על מזג האויר אין לי מה לספר מכיוון שברוב הימים שאני מתעצל אפילו לפתוח חלון, שלא לדבר על לצאת החוצה (השמועות מדברות על ימים יפים בשביל התקופה הזאת בשנה). כל מה שאני יכול לתרום כרגע הן תובנות בשילינג על דפוסי צריכת מוזיקה של 8-10 אלבומים ביום לפחות. לגזור ולשמור בפח.
אם בבקרים נורמלים, בימים כשהייתי יוצא את ביתי לעבודה, הייתי לרוב פותח את היום עם אלבום שיפיח מעט חיים בגווית הבוקר שלי כדי שאוכל לפסוע עד תחנת הרכבת, היום הדרישות שלי השתנו. הבוקר כמעט תמיד נפתח עם המקבילה המוזיקלית של שמיכת פוך מנוצות אווז שמנמן, בעליו של כבד טעים במיוחד. כשאני לוגם את הקפה של הבוקר באיטיות, ומביט מהחלון, כל מה שאני זקוק לו הוא פסקול שיגרום לעלים הנושרים לצנוח בהילוך איטי בדרכם מטה דרך חבלי הכביסה העמוסים לעייפה של השכנה הפולניה שלי (ע"ע "הקוּרבָה"). משהו סתוי מובהק אך חובה שלא יהיה מדכא ובוודאי שלא שמח מדי. אין שום סיבה לחגוג את סוף השינה. למזלי הרב, הספריה המוזיקלית שלי מתרחבת כדי להתאים עצמה לדרישות המגוכחות שלי שהופכות אותי קשה לתחזוקה מוזיקלית.
אחת התוספות האחרונות הוא Knives Don’t Have Your Back, אלבום הסולו הראשון של Emily Haines, שאליו הגעתי באיחור בזכות הקליפ היפהפה הזה. בהרכב שמלווה אותה באלבום הסולו הראשון שלה, אפשר למצוא חברים מכל הקליקה הקנדית; Stars, Broken Social Scene, Sparkle Horse ו-Metric שעם כולם שיתפה פעולה בעבר. האלבום מזכיר לי את Elysian Fields הנפלאים (שמככבים אצלי בהרבה לילות ובקרים אחרים). הקול של אמילי מלנכולי עם שמץ של אופטימיות, כיאה לשעות הבוקר. יחד עם הפסנתר העגמומי, השירים מתחברים לכדי רצף אחד שלם שקל להכנס אליו וקשה לצאת ממנו.

Emily Haines – Our Hell
Emily Haines – Mostly Waving

אלבום אחר שבא לסתיו הוא Tearing Sky של Piers Faccini, סינגרסונגרייטר שבכל פעם שאני הוגה את שמו, אני נתקף בדחף עז לפסטה ברוטב שמנת ועגבניות וכוס ריוחה גרנד רזרבה 2002. הרכות האינסופית בקול שלו יחד עם הגוון הבלוזי שמאפיין את המוזיקה שלו הופכת אותו בעיני לאחד היוצרים המעניינים ביותר בים של סקנדינבים (בלי להזכיר שמות) שגובלים בלהמאיס את הז'אנר.

Piers Faccini – Sharpening Bone
Piers Faccini – If I

בפרקים הבא, אם תרצו, אספר על פסקולים שנועדו להתגבר על רעשיהם של שני זאטוטים פולנים חסרי חינוך ובו זמנית להתאים לתה ועוגיות של אחה"צ. אומנות של ממש.

קארמה, פוליס

יום שבת 18:30 בערב. אני שרוע על הספה בסלון, מנסה עדיין להתאושש מה-Gosht שאכלתי בצהריים כשהטלפון מצלצל (האם זאת אמא שלי בטלפון?). אני מנסה להתעלם מהמטרד וקובר עצמי עמוק בתוך הכריות, מלטף את הכרס התפוחה שלי ומנסה להרגיע את עצמי לכדי נמנום.
"אתה רוצה ללכת להופעה של פוליס הערב בוומבלי? לחבר יש זוג כרטיסים שהוא מציע בחינם. אנחנו צריכים לצאת בערך עכשיו בשביל להיות שם בזמן" אומרת יקירתי בטון כמעט משועמם. הרגע שאליו אני מתכונן כל החיים הגיע. לא איבדתי עשתונות ומיד הגבתי בקור רוח. "זנק! זנק! זנק! 7 דקות ליציאה!!!" צרחתי עליה כמשוגע, תוך כדי ריצה אחוזת אמוק לחדר להתלבש. האימונים שעשיתי במשך כל השנים הוכיחו את עצמם ברגע האמת ויקירתי אף הגדילה ושברה את שיאה האישי כשהתלבשה, התאפרה ושטפה את שארית הכלים ב-06:38 דקות. הקארמה החליטה לפנק אותי באמת, ובנוסף לזוג הכרטיסים במקומות שלא יאמנו, העניקה לי גם אוטובוס שיקח אותי מפתח הבית עד וומבלי בדקות. מעניין מה היא עוד תרצה ממני בתמורה. כשהגענו לשם ניסיתי להבין איך ולמה נפלו הכרטיסים לידינו. מסתבר שהבעלים המקוריים שלהם, העדיף לצפות במשחק הראגבי של אנגליה מול דרום אפריקה שהיה באותו הערב (והסתיים בהפסד צורם לאנגלים). גם אם אמא שלי הייתה מגיעה לבדה לשחק בגמר ה-N.B.A מול הניו יורק ניקס (כמו חני והצביקאים) עדיין הייתי בוחר ללכת להופעה ולא לראות אותה מנצחת בשלשה היסטורית עם הבאזר
The Police היא אחת האהבות הראשונות שלי וסטינג הוא אחד האומנים הבודדים בחיי שאי פעם היה לי פוסטר שלו, כך שלראות אותם היה להגשים חלום קטן. ה- Wembley Arena שונה מכל מקום אחר שראיתי בו הופעות עד היום; ענק, מסודר, נקי ויש בו הרבה, הרבה זקנים. מצבי הגריאטרי הוא לא סוד, אבל ביקור בוומבלי ארנה הראה לי שהתהום עדיין עמוקה ויש עוד הרבה לאן להדרדר. אוסף מכובד של אנשים איטיים, כבדים ועייפים שאלמלא היו מסתירים להם, עוד היו צופים בהופעה בישיבה. אך אל דאגה, בין 50000 האיש שהיו שם, היה קומץ של חוליגן(ים?), שעבדכם המיומן בראשם, שרקדו, שרקו ומחאו כפיים גם כשלא היה צריך. כשפוליס התחילו לנגן פרצתי החוצה מהשורה בה ישבתי והשתחלתי במעבר בין השורות, בין אחרוני האנשים שעדיין לא מצאו את מקומם, קרוב לבמה ככל האפשר.
אם הייתי איש משתפך הייתי עוד עשוי להתלהב מהעובדה שאגדות חיות כמו סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד עומדים במרחק זריקת תחתונים ממני, אבל אני בא מאסכולה אחרת. אני פה בשביל המוזיקה, ואני חייב להודות שקיבלתי את כל מה שבאתי עבורו. אני מביט באנשים האלה על הבמה והם לא נראים כמו אוסף חטיארים שבא לקושש עוד כמה מילוני פאונדים לזכר ימים עברו אלא יותר כמו להקה שלא הפסיקה להיות רלוונטית אפילו לשניה אפורה אחת. חסרי גיל (השיער האפור והמשקפיים של קופלנד נראים כמו תחפושת) ועם השפעות זמן שרק הפכו את הביצועים למעניינים ומאתגרים יותר הם נותנים שואו כל כך... מושלם? הכל פשוט נפל למקום הנכון – הסאונד מופלא, הווליום מדויק, התאורה מרהיבה, הבמה נראית כמו רובוטריק שמשנה זוויות וגבהים בזרימה בלתי מורגשת בין שיר לשיר ומעליה מסכי ענק מפוארים. אבל מה שהאפיל על כל זה הייתה תגלית ביולוגית-אסטרונומית מרעישה: לגורדון סאמנר זורחת השמש מהתחת. אני חושב שאני עומד לקנות שוב פוסטר שלו ולתלות אותו בחדר השינה שלי מעל המיטה. איזה קול שמיימי, איזו כריזמה וכמה מדהים נראה הבן זונה המזדקן הזה. הזרועות השריריות שלו והגופיה שמראה שאין זכר אף לא לכרס הקטנה ביותר הן התרסה בוטה בפני הקהל המוזנח לגילו (מלבדי, כמובן). רק קצת פחות שובה ממנו, היה האדון קופלנד שהגן בקלילות על מקומו כאחד מחמשת המתופפים האהובים עלי בכל הזמנים. גם מר סאמרס לא אכזב ואפילו הצליח להפתיע (אותי) בכמה סולואים ארוכים ומשובחים, מהסוג שנותנים להופעה ערך מוסף והופכים אותה לאחת במינה.
אחרי שלושה שירים בקדמת הזירה, איש גדול עם וסט שעליו כתוב "Steward" טפח על כתפי בעדינות. אחרי שהבנתי שהוא לא עומד להגיש לי בירה ובוטנים, עשיתי את דרכי חזרה בבושת פנים לשורה ולכסא שלי והמשכתי לפזז משם. בשיר הרביעי שמתי לב שמתחילת ההופעה לא רק שאני מכיר כל תו ותו בכל שיר אלא שאני, האיש שמתכחש לקיומם של טקסטים בשירים, לא מפסיק לשיר לשניה אחת. המילים של פוליס נחרטו עמוק בנפתולי נפשי הרעועה, מבלי שבכלל ידעתי. ככל הנראה תוצאה ישירה של בילוי עם חוברות של דיסקים מול מרים-וובסטר בילדות.
בין ההדרן הראשון לשני, קרה דבר מוזר. חלק מהקהל התחיל לעזוב ממש כאילו מכבי ת"א מפגרת ב-23 נקודות מול ריאל מדריד 2 דקות לסיום. חבורה של בהמות מדושנות. אני מכיר כמה אנשים שהיו ראויים לקבל בחינם את הכרטיסים שלהם. בכלל הקהל, כמעט ולא היה מורגש ביחס לגודלו. מסה כזאת של אנשים הייתה צריכה להעיף את הגג של הארנה ולא לזמר את רוקסן כמו חבורת ריקודי עם לצלילי " זמר זמר לך".
אני מניח שבעתיד הקרוב יצא DVD שמתעד את אחת ההופעות. בינתיים תאלצו להסתפק בבוטלג נפלא של אחת ההופעות מהסיבוב של 2007 שהסתיים בשבת האחרונה (הנה חמישה נוספים אם אתם זקוקים לעוד אחת, שתיים, שלוש, אני, אחשוורוש).

The Police – Synchronicity II:: Live at Anheim 21-06-2007

אבל הביצוע הטוב ביותר בכל הזמנים לשיר של פוליס הוא בכלל זה:

ערוך אך לא בהכרח מוכן

יומיים בלבד אחרי מאנו צ'או חזרתי שוב לבריקסטון אקדמי. הפעם היו תורם של The Editors לנסות ולהפוך אותי למאושר קצת יותר. הרגשתי כמו חייל שחוזר אל שדה הקרב; זעקות כאב האוזניים של ההולנדי הדהדו בראשי וריח הזיעה המתוקה של התאומות הסיאמיות עלה באפי. כל זה לא יחזור, אמרתי לעצמי. ולמה שיחזור? הקהל היה מורכב רובו ככולו מחנוני בריט-רוק אנגלים ולבנים, בני מעמד הביניים הגבוה. אין סיבה לחשוש מבחורות שיתחככו בי הערב, אני לא בצבע הנכון. וגם אם הווליום יהיה מוגזם, הוא לא יחדור את אטמי האוזניים המרהיבים שלי (אחרי שנתיים הגיע הזמן להתחיל לשמור על האוזניים שלי, אם אני מצפה לחיות פה עוד כמה שנים).
וכך בדיוק היה. האדיטורז נתנו את ההופעה הכי צפויה ומדוייקת כשכל פריטת גיטרה מנייריסטית, אחיזה של המיקרופון ושירה אמוציונלית נראו אותנטיים כמו חזה מסיליקון וספונטניים כמו ההצגה ה-500 של "צלילי המוזיקה". לאטמי האוזניים שלי לא היה שום שימוש שהרי הסאונד והווליום היה מושלמים כצפוי. הקהל מצידו, מחא כפיים במקומות הנכונים, קפץ בדיוק מופתי כשנדרש לעשות כך, קרא ללהקה לחזור להדרן כשהסתיימה ההופעה, והתפזר לביתו בסדר ובזריזות לדוגמא מיד לאחריה.
אם להיות הוגן, אין לי שום דבר נגד האדיטורז. האלבום האחרון שלהם מבריק וגם ההופעה לא הייתה רעה בשום אופן, אולי קצת לא מלהיבה. אני חושב שבסך הכל עדיין לא התגברתי על הערב האבוד עם מאנו צ'או. כנראה זה היה מוקדם מדי בשבילי לנסות ולצאת עם אחרים מהר כל כך.
עם או בלי רגשות מעורבים, מה שאני מאוד אוהב באדיטורז הוא היכולת שלהם ליצור מוזיקה עם סאונד דיסטנקטיבי שגורם לך לזהות אותם מסאונד של ריף גיטרה אחד. אם לא הייתי יודע שהשיר הבא הוא גרסת כיסוי, הייתי מוכן להשבע שהוא שיר מקורי שלהם (מה שהופך אותו, ככל הנראה, ליופי של קאבר).

The Editors – Lullaby:: The Cure cover

הולנדי מעופף, תאומות סיאמיות, גאווה איטלקית והמלך הערום

זה היה אמור להיות אחד הימים המושלמים בחיי. בחוגים מסויימים של טיפוסים נאלחים נהוג לומר ש'אמור' זה שם של דג. מעניין אם הוא הולך טוב עם צ'יפס.
להופעות אני הולך הרבה, אבל הופעה של חוזה-מנואל תומאס ארתור צ'או זה חתיכת ארוע היסטורי שגרם לי להרגיש כאילו זאת ההופעה הראשונה בחיי, אני נשבע. בחודשיים מאז שקניתי את הכרטיסים, הייתי משוכנע שמשהו ימנע ממנה להגיע להופעה – נסיעת עבודה לא צפויה, מחלה פתאומית, שביתת רכבות או איזשהו אסון טבע שרק מחכה לפרוץ. לפרקים, הפכתי לפרנואיד מוחלט והאמנתי שאני עומד למות לפני ההופעה. כמה גדולה הייתה ההקלה שחוויתי כשהתעוררתי בחיים בבוקר יום ההופעה אל חופשה שדאגתי להזמין מבעוד מועד. לא רק שעדיין הייתי בין החיים אלא גם ההולנדי המעופף, אותו איש יקר שהכיר לי בערבות אריזונה את מאנו צ'או לפני 8 שנים, קפץ לביקור במיוחד להופעה. סגירת מעגל מרגשת (ומלאה בארומה הומו-ארוטית, אני יודע). לפני שיצאתי מהבית נשאתי תפילה קטנה לאלוהי האנדרגראונד שישמור על הויקטוריה ליין והתחלתי בצעידה לתחנה. מרוב התרגשות, השארתי את הכרטיסים בבית, אבל אל דאגה, מכיוון שאני מסוג האנשים שבודקים כל 5 דקות אם הכרטיסים עדיין במקומם, גיליתי את העניין בזמן. כל כוחות הרשע בעולם לא הצליחו להתנכל לי. האמנם?
ובכן, כמו שאמרתי, להופעות אני הולך הרבה, אבל מה שקרה בבריקסטון לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם. אפילו בלקן ביט בוקס לא התקרבו לזה. הקהל היה מורכב מערב רב של תרבויות, מינים, צבעים וגדלים, שיכורים ברובם, ולכולם דבר אחד במשותף – הערצה עיוורת וטוטאלית ללטיני אחד קטן ורדיו הבֶּמבָּה שלו. היה סוג של אנרגיה באויר, שנוצרת יש מאין במצבים בהם אוסף של אנשים חדורי אמונה מתגודדים יחדיו. קצת כמו הסוציאל נשיונליסטים בשנות ה-30 בגרמניה, אבל הפעם עם כוונות חיוביות הרבה יותר. עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה, כבר היה קשה לעמוד באופן יציב. בריכת גלים אנושית. משמאלי עמדו שלישיית איטלקים שיכורים, שנראו כמו הגירסה הגאה לחוליגנים של כדורגל. מחזה חמוד במיוחד. אחד מהם סיפר לי בצעקות על כמה שהוא התחנן לחופשה מהבוס שלו בשביל לראות את ההופעה, וכשהוא לא קיבל אותה הוא פשוט החליט ללכת בכל מקרה כי בכל זאת, לא כל יום מאנו מגיע ללונדון.”Its going to be VERY gay tonight!!!" הוא הכריז. "כולם פה דפוקים לפחות כמוני" חשבתי לעצמי מחויך, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהבחור מנסה למצוא את דרכו אל 'ליבי'. יקירתי וההולנדי עמדו בצד משועשעים, נהנים לראות אותי כושל בנסיונותי לנער את הבחור מעלי. כמלאכיות עליון, הופיעו מולי לפתע תאומות סיאמיות ענוגות שהופרדו בצורה מושלמת, וחצצו ביני לבין לוגמי המקינטות לתמיד. עוד לפני שהספקתי להודות ולהציע להם גמול הולם מאנו צ'או עלה לבמה.
את רוב השיר הראשון לא ממש שמעתי בגלל השאון האדיר שהיה בקהל. בריכת הגלים הפכה בין רגע לצונאמי גועש. וכך מצאתי את עצמי ניתז ממקום למקום, מתפלש בזיעה בינלאומית שכמותה רק זונות בערי נמל לחות במיוחד זוכות לספוג. בשיר השני הייתי עסוק בלקפוץ ולרקוד יחד עם עדר של אחוזי אמוק. בשיר השלישי, בעודי עושה ככל שביכולתי לשרוד, משהו מעכיר שלווה חלחל לי לתודעה – משהו פה לא עובד. הווליום מוגזם, המוזיקה התאבכה לכדי ענן של רעש שבקושי אפשר למצוא בו את הקול של מאנו, הסאונד היה זוועה ובכלל, לאן נעלמה ההפקה הגאונית והעושר המוזיקלי? ואיפה החצוצרות, לעזאזל? המוזיקה שלו הופשטה לגרסת הרחוב האגרסיבית שלה והוקרבה על מזבח הגוד-טיים. כשניסיתי להתרכז לרגע ברצינות במה שאני שומע פתאום הבנתי שכל מה שיש פה הוא אוסף של מעברים כמעט בלתי אפשרי בין פאנק לרגאיי לפאנק וחוזר חלילה. לא הרבה אינטלגנציה מוזיקלית, אבל ציון 100 עגול בהתחרעות מול קהל. אל תבינו לא נכון, זה לא שפתאום באמצע ההופעה החלטתי לנתח את מה שקורה מולי ולהסיק שזה לא מוצלח אלא פשוט אחרי ההתלהבות של כמה השירים הראשונים זה פשוט, נו, לא היה ממש כיף גדול כמו שקיוויתי שיהיה. בשלב די מוקדם יקירתי נפרדה לשלום ופרשה אל אחורי הקהל. אלמלא שתי התאומות שבחרו לחכך את ישבנן הענוג בי, כל אחת בתורה, במודע ובמכוון (שכה יעזור לי האל), אולי הייתי מצטרף אליה לנסות ולשמוע אם משם אפשר להנות מההופעה. אבל כאמור – פוגרום זה פוגרום.
באיזשהו שלב רציתי לזעוק: "המלך ערום! המלך ערום!" בנסיון לשכנע את כולם שמגיע לנו יותר מזה. למעשה, אפילו צעקתי את זה בקולי קולות אבל קולי נבלע בהמולה ההיסטרית ומעבר לכך, מלך הבונגו באמת היה כמעט ערום על הבמה, כך שאף אחד לא היה מבין מה אני רוצה.
כשיצאתי מההופעה הייתי מוצף תחושת אושר מהולה בעצב, או אולי עצב מהול באושר. התאומות נעלמו כלעומת שבאו, האיטלקים שבו בלי חולצות ועם מבטים שיכורים עוד יותר. את שברי ההולנדי הייתי צריך לאסוף בזהירות מהרצפה אחרי שאיבד שמיעה באחת האוזניים. לא הייתי אמור להיות מופתע מכל מה שקרה – הרי אלבום ההופעה שלו נשמע די דומה למה שהייתי עד לו, ולמרות זאת עמוק בתוך תוכי ידעתי שלא בתחושה כזאת היה אמור להסתיים הערב. במחשבה שניה, אולי זאת הרגישות המוגזמת שלי. אולי זאת הנאיביות שבי שגורמת לי לחשוב שאפשר לזהות מראש רגעים שיחרטו כבלתי נשכחים. או אולי פשוט לא שתיתי מספיק. לא חשוב. הוא עדיין אחד האומנים הבודדים ששמור לי אליהם חסד אינסופי וכנראה ששום דבר לא ישנה את זה.
הרגע שריגש אותי בהופעה (מלבד הקליימקס עם הסיאמית השמאלית) היה לשמוע את הקהל, שהיה מורכב ברובו מזרים בארץ נוכריה, שואג את Clandestino יחד עם מאנו. ואם הריגוש נראה לכם תמוה, כנראה שלא התעמקתם במילות השיר.

יד ראשונה, מרופא

לפוסט הזה יש תאריך תפוגה קצר במיוחד; בדרך נס נשארתי עם כרטיס עודף להופעה sold out של מאנו צ'או בבריקסטון אקדמי ביום שישי הקרוב. הכרטיס הזה, יכול להיות שלכם במחיר עלות של 21 דרכמות בריטיות. ואם לא תרצו להראות בחברתי, זה בסדר גמור מצידי, אני הייתי עושה את אותו הדבר.
בפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היו לי 2 כרטיסים חינם ל-Of Montreal ולא הצלחתי למצוא אף לא חבר עלוב אחד שיצטרף. אפילו לא הצלחתי לתת את הכרטיס במתנה למישהו בתור להופעה ועד היום אני חושש מהקארמה שתנשך אותי בישבן על המחדל הזה. אנא מכם, עזרו לי להמנע משינייה האכזריות של גברת קארמה ומצאו בעלים ראוי לכרטיס הזה, אחרת הוא הולך לפח (לשאלתכם, ספסרים לא קונים e-ticket).

בטרם עט

אתמול קיבלתי את ההודעה מחבר משותף שצאלה כץ-סוחמי כבר לא עמנו. כמה עצוב. אמנם הכרתי מעט ממנה אבל לפעמים תחושת האובדן לא עומדת ביחס ישר להכרות אלא דווקא לחוסר ההכרות. קצת כמו שהרגשתי שקורט קוביין מת. תחושת החמצה מרירה שכזאת.
את צאלה פגשתי בפעם הראשונה בהופעה של אלף אפס (להקה שהייתה בה סולנית לתקופה) באיזה בר ליד הברביקן. משהו בה היה כובש לגמרי. היא ירדה מהבמה והשאירה שלוליות של כריזמה אחרי כל צעד. מסוג האנשים שהייתי מגמגם אם הייתי צריך להתחיל ולדבר איתו, רק שהיא זאת שפנתה אלי. לא היה לי מושג מי היא, או אפילו שהיא ישראלית. הפתעה נעימה. כשהתחלנו לדבר, הייתי מוקסם לחלוטין; תוך דקות הרגשתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, וכל מה שנשאר זה רק להשלים כמה פרטים טכניים. מאז השיחה הראשונה כמעט ולא עסקנו בפרטים האלה. תמיד גלשנו לנושאים אחרים – שירה, אוכל, פוליטיקה, סרטים, אומנות, אינטרנט, מוזיקה. המון מוזיקה. עבורי היא הייתה כמו אחות גדולה שיודעת על החיים כמוך, רק מעט יותר וגם אחות קטנה שאפשר להצחיק עם שטויות ולשחק יחד שעות ב-XBOX (שלה). ואני עדיין מרגיש שאני לא יודע עליה כלום.
אני מניח שאני חייב לה לא מעט בכל מה שקשור לכתיבה, היא הוותה תמריץ לכתיבה שלי ולקחה אותה למקומות חדשים (לא בהכרח דברים שמתפרסמים על גבי דפים אלו). היא שינתה את כל התפיסה שלי על שירה, וגרמה לי בגילי המופלג לצלול לעולם שלא הכרתי. בזכותה השירה יצאה מהדכאון שאחרים התעקשו כל כך לשמר. הייתה בה מקוריות שמספיקה לשלוש תקופות חיים.
כל כך מוזר שהיא פתאום כבר לא. בזמן האחרון, בצ'אטים חטופים היא תמיד הייתה ספק עסוקה ספק טרודה והנחתי שנשוב לדבר כשהיא תתפנה. באחת השיחות האחרונות, כשדרשתי בשלומה היא ענתה משהו בנוסח "אתה יודע איך זה, לפעמים הדרך הטובה להתמודד עם בעיות היא פשוט להניח שהן לא שם..." מכל המשפטים, דווקא זה מהדהד לי בראש.
לפעמים אני חושב שאנשים כמו צאלה אף פעם לא היו איתנו באמת, הם עברו פה לרגע, ברוח סערה, ונעלמו כמו שהופיעו. אם היא הייתה יודעת שאני כותב עליה את הדברים האלה היא הייתה גורמת לי להצטער על כך. כשמדובר בה, תמיד עדיף לחגוג.
להתראות צאלה, נפגש בסופרפארם.

Kolkoremix – I Love the Police (מתוך Kolkoremix, רמיקסים לקול קורא, הפרוייקט האחרון של צאלה)
כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית (פוסט של צאלה במונוקרייב)

חמון חמון

לפעמים יש לי הדחף להכנס למשרדיו של לייבל מסויים, למצוא את מי שאחראי שם על הכל ולחבוט בו עד זוב דם עם רול של נקניק סלמי מעושן. למה? מיזנטרופ שכמותי לא זקוק לסיבות מיוחדות בשביל לברוא פנטזיה שכזאת, אבל במקרה הספציפי הזה דווקא יש אחת. Sine Star Project, אותה להקה שגיליתי לפני כמעט שנתיים בעודי עסוק בפעולות מיחזור, הוציאה בלייבל One Little Indian אלבום שנעלם במצולות עוד לפני שהספיק אפילו לשים מצופים. מאז שנתקלתי בו מצאתי עצמי חוזר אליו שוב ושוב, באופן אקראי אך עקבי. אני לא אנסה לשכנע מישהו שזאת יצירת מופת אבל אין לי צל של ספק שעם היד המכוונת הנכונה הם היו יכולים להיות היום בנעליים גדולות בכמה מידות מהכפכפים הבלויים שעל כפות רגליהם המקופחות. עם סולן שנשמע כמו הצד האפל של קולדפליי, סאונד רדיוהדי– מיוזי והרבה פסנתר הם מצליחים להשמע כמו משהו מוכר וטוב אך מרענן ויחודי באותה המידה.
אז למה אני רוצה להכות את אנשי הלייבל? משתי סיבות – הראשונה, כי גם בי טבוע הישראלי שחושב שאם הייתי במקומם, הייתי מצליח לעשות עבודה טובה יותר. ספקולטיבי, יומרני, אינפנטילי – יכול להיות, אבל נראה אתכם מוכיחים אחרת. הסיבה השניה היא שסיין סטאר פרוג'קט מוציאים אלבום שני בפברואר הקרוב שעד כה לא השמיע אפילו קול נפיחה חלושה ולהזכירכם, האוזניים שלי מכויילות לתדרים שכאלה.
כדי לתקן את העוול, הנה דוגמיות מאיך שהאלבום הבא עומד להשמע. שימו לב לדקונסטרוקציה המבריקה לשיר של ביורק (שחתומה איתם באותו הלייבל). וחוצמזה, כדי להמנע ממפגש עם איש מעורער עם סלמי בידו, מומלץ להקשיב לאלבום הראשון לפחות פעם אחת.

Sine Star Project – Army of Me:: Bjork Cover
Sine Star Project – PostHuman

עוד שיבא

לפני שנתיים בערך Morcheeba הוציאו את The Antidote שגרם לי לרצות לשנוא אותם עד אין קץ. ככה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, נעלמה לה Skye, הסולנית עם הקול כל כך מזוהה איתם ובמקומה הופיע קולה השחור והבוטה של זמרת נשמה. אם זאת היתה סוג של התפתחות טבעית של להקה עוד הייתי יכול לחיות עם זה, אבל לי זה בעיקר נשמע כמו נסיון להשאר בתחום המוכר רק עם סולנית חלופית. קצת כמו שרדיוהד יחליפו את ת'ום יורק ביזהר אשדות.
אז בתאוריה יכול להיות שצדקתי, אבל למרות כל האנטי-דוד שלי לאלבום, הוא לאט לאט הפך להיות אחד החביבים עלי באותה שנה. אמנם מורצ'יבה הזיזו לי את הגבינה אבל במקומה הם הניחו המבורגר עסיסי. אז יכולתי לשבת ולהתבכיין על זה שפעם הייתה להם את הגבינה הכי טעימה בעולם, או פשוט להכנע לרעב ולבחור בקציצה נוטפת השומן. בהיותי חזיר קולינרי כמו גם מוזיקלי, הבחירה הייתה ברורה.
אם להמשיך באנלוגיית המזון האינפנטילית (אין גרוע ממני במטאפורות ואנלוגיות, אני מניח שזה כבר ברור עד עכשיו) מורצ'יבה של סוף 2007 בחרו לפתוח טאפאס בר. מישהו שם כנראה הבין שאין סיבה לנסות ולשחזר את העבר עם סקיי וכדאי פשוט לעשות קצת מכל דבר. ב-Dive Deep, האלבום החדש שלהם, הם נעזרים בלא פחות מ-4 סולנים שונים. גם פה, בשמיעה הראשונה אמרתי לעצמי שזהו, הם נשמעים כמו כל אחד אחר, ושנמאס לי מהם סופית ומצידי שיגלגלו את עצמם לקונוס וידחפו למקום חם ולח. מצד שני, אם האלבום עובד, למה שיהיה לי אכפת מי חתום עליו? מורצ'יבה עדיין עמוסים בכשרון, שומרים על סגנון די מובהק ויודעים להפיק אלבום כמו שאגאדיר יודעים להגיש המבורגר מפנק אחרי כל השנים האלו. אולי כדאי שאני אפסיק לשלוח אנשים לביקורים במחוזות רקטליים בנדיבות שכזאת.

Morcheeba – Enjoy the Ride :: feat. Judy Tzuke
Morcheeba – Sleep On It :: feat. Thomas Dybdahl

המשת"פ שתפס אותי יותר מכולם באלבום הוא Thomas Dybdahl, בחור נורווגי שנשמע כמו החלק השליו באישיות הדו קוטבית של ג'ף בקלי יבדל"א או לפחות כמו האח האובד של Kings of Convenience. מסתבר שהוא סינגרסונגרייטר (סינגרסונגרייטר? באוסלו? מוזר...) די מוצלח בארצו הקטנטונת ומאחוריו כבר כמה אלבומים שגיליתי זה עתה וממרומי שמיעות בודדות אני מרגיש נוח לומר שהם בצד הנכון של הפולק-פופ. השירים שלו עם מורצ'יבה, לעומת זאת, טובים הרבה יותר מכל מה שמצאתי באלבומי הסולו שלו. לשמוע את מורצ'יבה עם קול גברי לבן וסקסי עושה לי את זה מאוד. מבחינתי אפשר להציע לו משרה מלאה, העולם כבר שבע מפולק סקנדינבי, המעט שהוא יכול לעשות זה לתבל המבורגרים.

Thomas Dybdahl – U

אקספרס של תיקוני חצות

העובדה שאני תירוץ עלוב ליהודי, לא אומרת שבחצות היום אני לא מרגיש אשם. אמנם, לא על חורבן בית המקדש אבל עדיין רגשות אשמה. אני מתחיל לחשוב שהמקור לרגשות היא כל המוזיקה הזאת, שאולי במקרה מישהו אי שם יפספס אם אני לא אספר עליה. מעורר רחמים, אני יודע, ובכל זאת, הנה כמה צעדים קטנים בדרך לגאולה:

Kidkanevil הוא החלק שאחראי על הביטים ב-Stateless, שכבר נאמר עליהם דיו על גבי דפיו המצהיבים של מונוקרייב. לפני ואחרי סטייטלס (וגם מצדדיהם), הוא אומן בזכות עצמו שממקסס, מסמפל, מנער (לא מערבב!), משחלץ ושאר הדברים שהנוער של היום (ואתמול ושלשום) עושים. אלבום הבכורה שלו, Problems & Solutions, מלא בכל טוב ומוצף בגרוב, צ'יל ג'אז וfאנק. קצת כמו דיג'יי שאדו רק בלי הפוזה של לבן-בחוץ-שחור-בפנים, והרבה, הרבה יותר כיף.
בפעם האחרונה ראיתי אותו מחמם את Bonobo. אם הוא היה לבד על הבמה אני חושש שזה היה עלול להיות מעט משעמם אבל בשביל זה יש חברים – Truthspeaker, ה-MC הכי כריזמטי שיגרום גם לשונא ההיפ הופ הכי גדול לקפוץ כמו פיצה, Yarah Bravo, היפהופיסטית מולטית דחוסה, ואחרונה חלילנית צד שינקה גרוב מבקבוק כתינוקת. זה היה כל כך טוב, שכשנגמרה ההופעה חשבתי לעצמי עד כמה בונובו יצטרכו להתאמץ בשביל להתעלות על מה שהיה שם. בונובו, דרך אגב, התאמצו והשאירו אותו הרחק מאחור בהופעה וירטואוזית שהראתה לעולם ש"ג'אז" היא לא מילה גסה (כוס כן).
הנה מה שחלילנית, גמדה קופצנית ודיג'יי אחד מוכשר יכולים לעשות ל"דבקה רפיח", קטע שכולכם מכירים (בגרסה של יהודית רביץ או זאת של עופרה חזה, תלוי מי אתם).

Kidkanevil - F.I.R.E. (Feat. Yarah Bravo)

בז'אנר אחר לחלוטין, אבל עם גרוב משל עצמם, Grand National הוציאו את A Drink & A Quick Decision. הסאונד האלקטרו פופי והסקסיות נשארו. גם ההשפעות הניו אורדריות בואכה פוליס עדיין שם. אבל משהו באלבום לא מושלם; השירים איבדו מהקליטות האבסולוטית שאפיינה את האלבום הראשון כל כך והם נשמעים מפוזרים מדי. אבל אם לא היה שם משהו ראוי בכל זאת, לא הייתי טורח להפרות לכם פה את השכל מלכתחילה.

Grand National – By the Time I Get Home There Won't Be Much of a Place For Me
Grand National – Cut by the Brakes

Calexico היא אחת מהלהקות האלו שהיחס שלי אליהן לא לגמרי ברור. יש אלבומים שלהם שאני נוצר בכל מאודי וכאלה שהעפתי לכל הרוחות. עדיין לא פיצחתי את החוקיות של מתי יוצא איזה אלבום ומה המקור של הדו קוטביות שלי כלפיהם, אבל אני משוכנע שזה מתועד איפשהו ברשימה האינסופית של "דברים שאני אומר שיום אחד אני אעשה אבל אין שום סיכוי שאני אגיע אליהם אפילו אם אני אהיה מגובס בבי"ח ויהיה לי את כל הזמן שבעולם". החשוב הוא ש-Tool Box, האלבום החדש שלהם שהוקלט תוך כדי מסע הופעות, שייך למחנה הראשון. אלבום אינסטרומנטלי, עדין ויפהפה שנשמע כמו פסקול למערבון שאף פעם לא צולם. אינסטנט קלאסיקה במחוזות ביתי, ואלבום הלילה המועדף בחודש האחרון וסביר שגם הבאים.

Calexico – Above the Branch

להרגיש בבית

כבר חודשיים שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר יותר מעשר דקות. אני מנסה בכל כוחי לשרת את הנביא הגדול ששכר אותי, אבל כושל יום אחר יום. אולי אני צריך ריטלין. נראה שהכל התחיל כשעברתי לעבוד מהבית. אוסף הפיתויים גדול מדי – דיסקים, מפ3ים, מוזיקה באינטרנט וכמובן – כביסה (פורנו? למה חשבתם שאני אכתוב פורנו?). אולי זאת סוג של מנת יתר של מוזיקה. עודף דברים טובים ללא הגבלה. כמו במטריקס, כשהכל טוב מדי, אני מאבד עשתונות. המנגנון שהופך מוזיקה למילים כבה. ערימות של מוזיקה, תערובת עשירה של רגשות ואף לא שורה אחת שכותבת את עצמה. כל פוסט הופך למאבק ועד שכבר משתרבבות להן כמה מילים, אני כבר לא זוכר מה רציתי לומר. ואז חם לי, ואני רעב, ואני בדיוק חייב לתלות את התמונה הזאת שכבר עומדת פה חודשיים, וכבר מזמן רציתי לזרוק את הנעליים האלה ו...שוב איבדתי את חוט המחשבה. מה רציתי לומר, לעזאזל?
כן, Sigur Ros. החברים האיסלנדים מוציאים בנובמבר את Heima (בית באיסלנדית), סרט שמתעד מסע הופעות לא רשמי, שעשו כשחזרו הביתה לאיסלנד מסיבוב הופעות עולמי מפרך. המיקומים של ההופעות היו במיטב המסורת האיסלנדית האיזוטרית – מפעל דגים נטוש, מחנה מחאה בקרבת סכר שנוי במחלוקת וכו'. למה לראות סרט על מסע הופעות שלהם? קודם כל, הטריילר הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי. קשה לומר אם המוזיקה שלהם משלימה את הנופים או להפך, אבל יחד הם הופכים ליופי אינסופי. מעבר לכך, מתוך הערכה עצומה להרכב היחיד שגרם לי להזיל יותר מדמעה בהופעה (ולא להיות מסוגל לכתוב עליה עד עצם היום הזה). הבשורות הטובות לא פחות הן שיחד עם הסרט יוצא Hvarf/Heim, אלבום אוסף כפול עם קטעים חדשים וגרסאות אקוסטיות לקטעים מאלבומים קודמים.
חוץ מהם, עוד יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים ל...שיט! אני חייב להשקות את העציצים. ולהוציא את הזבל. ולקנות תפוחים. ודבש.

Sigur Ros - Fonklagi / The Funk Song (Live In Reykjavik 1998)
Sigur Ros - Rokklagi / The Rock Song (Live In Reykjavik 1999)

אחכה לך בשדות

אף פעם לא מצאתי את הרעיון של פסטיבל מוזיקה קוסם במיוחד. כל הקונספט של להיות קילומטרים מהבמה, מוקף בעשרות בריטונים שהתקלחו בפעם האחרונה לפני 3 ומאז צרכו כמות בירה ששקולה לאגם קטן בסקוטלנד לא קוסם לי. ואם במקום סגור הם לא סותמים את הפה לשניה, מי יודע מה יקרה בפסטיבל. ובכלל, זה בטח כמו מין במושב האחורי – זה רק מצטלם טוב.
אבל, לפעמים אפילו זקן עקשן שכמותי מניח את העקרונות האינפטיליים שלו בצד; כששמעתי על פסטיבל חדש, Field Day Festival, בן יום אחד, מטר מהבית, במחיר של הופעה וחצי, עם אוסף אומנים שגרם לי לזיקפה קלה, לא היססתי. הקיץ הזה שחון בהופעות גם ככה, אין סיבה לא לפנק את עצמי.
האתגר הפסיכולוגי לאדם אנאלי כמוני הוא עצום – הבחירה לאיזה מההופעות ללכת והידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד הופעה אחרת היא משהו שמצריך התכוננות אמיתית מצידי. כדי להתחיל בהתרסה עצמית, לקחתי את עצתו של ויק מאקי (עצה שכמעט עלתה לו בחייו מאוחר יותר) והחלטנו להגיע לשם שעה אחרי ההתחלה הרשמית, דווקא.
בפעם השלישית בקיץ בסך הכל, בדרך נס, התפזרו להם העננים הרעים וחשפו מחזה נדיר של שמש קופחת. בטי שירט מהוהה, מכנסיים קצרים וכפכפים צעדתי לי בנונשלנטיות על הדשא אל תוך מתחם הפסטיבל כשמהבמה המרכזית בקעו צלילים מוכרים. Caribou כבר התחילו לנגן. רצתי כמו ילדה מבוהלת, משאיר את כל הנונשלנטיות מאחורי, והשתחלתי בין הקהל הדליל אל קרבת הבמה.
Caribou 13:30. באמצע הרחבה בול בין שני הרמקולים, בקרבת הבמה, רחוק מאחור – לא משנה איפה עמדתי ומי מאחורי ומצדדי – הסאונד היה מחורבן. אני מניח שזה לא באשמת הקריבוס. הבמה בנויה כנראה להופעות פסטיבל, קצת יותר רועשות וכובשות. המוזיקה של קריבו, התפזרה לכל עבר והעדינות המורכבת שלה הלכה קצת לאיבוד באויר הפתוח. הפיסות שהצלחתי ללכוד באוזניי עדיין היו נפלאות; גרסאות פסיכדליות במיוחד לאלבום האחרון, עם סולואי תופים ארוכים שמנוגנים בו זמנית על ידי שני מתופפים (קונץ שקונה אותי תמיד). עשה חשק לעוד, מזל שהיו עוד 9 שעות של הופעות.
Strange Death of Liberal England 13:50. האי.פי. הראשון שלהם סיקרן אותי לשמוע אותם בהופעה חיה. עם סולן שנראה כמו הצאצא הישר של ניקול קידמן וסיידשואו בוב לינוקות האלה יש בעיית כריזמה קלה, אבל שום דבר שהזמן ואוקסי לא יתקנו. 30 דקות של הופעה הם לא בדיוק פרק הזמן שישנה משהו ולכן החלטתי לפרוש לכוון ההופעה הבאה (אין לי רגע דל).
Fridge 14:30. יסלחו לי האייפוד הרעב ושאר העולם אבל פרידג' לא עושים לי כלום. נתנו הופעה טובה, אני מניח, אבל עשן הצלייה של מה שהיה פעם פרה פיתה אותי להקשיב להופעה מרחוק בעודי עומד בתור האינסופי להזין את עצמי. היום עוד ארוך, אני חייב אנרגיה.
James Yorkston 15:45. אחרי שתי הקציצות השרופות, שהיו מביישות אפילו את המבורגרי, ובפרט בשל העדר הבירה (תור של 20 דקות? אני אשאר צמא בחושך, תודה) הייתי זקוק למנוחה. עשינו את דרכנו לבמת הפולק, את ההופעות כאן רואים בישיבה. בעודי נמרח תחת עץ רענן, הלפרקון הסקוטי עלה ונתן כמה שירים. יופי של פסקול לנמנום אחרי הצהריים.
בתום השלף שטונדה הגיע המשבר הראשון: בבמה המרכזית The Aliens עולים עוד רגע, בבמה שהתרסקנו בה אלה Vetiver שמופיעים מיד. הסתכלתי לתוך נפשי וחיפשתי את התשובה הנכונה והטהורה ביותר כששמעתי את קולו של מאקי ממלמל מתוך שינה "אני מפה, לא זז לשום מקום". ובכן, הפור נפל.
Vetiver 16:30. כבר הרבה זמן שקיויתי לתפוס את החבורה הזאת. פתי-בר נראים בדיוק כמו שדמיינתי. למעשה, אם לא הייתי יודע מאיפה הם והיו מבקשים ממני לנחש לא הייתי חושב על שום מקום אחר מלבד סן פרנסיסקו, וליתר דיוק הייתי מוסיף שהם כנראה גרים בקומונה ב Haight-Ashbury. אחד אחרי השני, אנשים ויתרו על רעיון הישיבה והתחילו להתגודד בקרבת הבמה. אני לא יכול לדמיין דרך נעימה יותר להקיץ בצהריים חמים מאשר פתי-בר. אינדי פולק אמריקאי מחבק שמוגש על ידי אוסף של חברים של דבנדרה בנהרט. תענוג.
Adem 17:30. "תגיד, זה לא הקובי האוז הזה, שניגן בבס אצל פרידג'?" שואל אותי ויק. "אבחנה דקה, ניכר שאתה בלש מוכשר, האדון מאקי" עניתי. את אדמ כבר ראיתי וזאת בדיוק הסיבה שהתעקשתי לראות אותו שוב. מהרגע שהוא מגיע, נעים פתאום. אין תחושה שלבמה עלה כוכב ענק, אלא חבר שלך, שרק במקרה עוד לא יצא לכם להכיר. מאדמ קורנת צניעות ורגישות וזה עוד לפני שאני מזכיר את המוזיקה שלו. למעשה, המוזיקה שלו היא השתקפות די מדוייקת של איך שהוא נראה. הוא גם היחיד שמסוגל לגרום לי לרחף לחלוטין, לשכוח שאני במקום פתוח, בין עשרות אנשים ולקחת אותי איתו למסע באהבה וכוכבים אחרים. יום אחד אני עוד אחבק אותו. בסוף ההופעה ויק מאקי ניגב את הדמעות שלו בשרוול שלי, הודה לי שגררתי אותו לפסטיבל ושהכל היה שווה רק בשביל החנון הרגיש הזה. אין כמו גבר מסוקס שבוכה ממוזיקה בפומבי. פעם אחרונה שאני משמיע לו את אדמ.
Archie Bronson Outfit 18:30. מישהו במארגנים התבלבל או סתם חשב שיהיה מצחיק לשים את ארצ'י ברונסון בבמה של הפולק. אנחנו, כמובן, בחרנו באופציה העצלנית ונשארנו לראות אותם. באופן לא ברור מצאנו את עצמנו עומדים בשורה הראשונה, כמו שתי גרופיות, משלימים עם העובדה שעור התוף שלנו עומד לצאת לקרב על חייו בחצי שעה הקרובה. לארצ'י ולי היה חשבון קטן לסגור מאז הפגישה האחרונה שלנו. זאת ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם להראות לי שהם יודעים להופיע כמו שמספרים. בשניה שהם עולים לבמה, עוד לפני שניגשו לכלים, הם פונים להחליף מילה עם הסאונדמן. הנה זה מתחיל, חשבתי, התירוצים עוד שניה יעופו לכל עבר. אבל זה לא קרה. ארצ'י התחילו לנגן וזה היה כמו טיפול שורש עם פטיש אויר, כמו התחושה בלשון שמלקקים בטריה 9 וולט, רק בכל הגוף. איזה אנרגיות. אבל מי שהכי בלט, היה נגן כלי הנשיפה שלהם. הבחור הוא הדבר הכי חבוט שאפשר לדמיין, כמו כלב אשפתות מוזנח ועקום, הוא עומד על הבמה, תמהוני ברמ"ח איבריו – שיער מדובלל באורך משתנה, זקן עבות ומלוכלך ופנים חרושות קמטים. את השמיעה, אני מניח, הוא איבד בהופעה השלישית שלו עם ארצ'י. למעשה, הוא נראה כאילו ביום יום הוא במצב של עלפון סטטי מצריכה מוגזמת של אלכוהול וסמים, מלבד הפעמים שמעירים אותו בבוקר ההופעה ומאביסים אותו בקפה, מקווים שגם הפעם הוא ישאר בהכרה עד סוף ההופעה. כשהוא מנגן על שני הסקסופונים שלו בו זמנית, הכל נראה מוצדק. העיניים שלו נעצמות, הפנים מאדימות ממאמץ, השיער מכסה את הפנים, והחריקות הצורמות שלו משלימות את הרעש הגאוני של החבורה המאותגרת גילוח הזאת. אבל הוא לא היחיד ששופך את דמו על הבמה; המתופף מרביץ לתופים כאילו חייו תלויים בזה. חם, מעייף, קשה – לא חשוב. חייבים להמשיך לתופף. לקראת סוף ההופעה, הסאונדמן ניתק את החשמל. בחיי. הם ניגנו בווליום גבוה מהמותר (הא?) והתעקשו לא להנמיך את המגברים. סיפור גבורה מודרנית, אני אומר לכם. צריך ללמד את זה בבתי ספר.
אחרי האקסטזה הזאת באה דילמה נוספת – Battles מול Bat for Lashes. הגוף שלי היה טעון ויברציות ודרש עוד ולכן נאלצתי להתנצל בפני נטאשה (שעמדה מאחורי באדמ, גררר...) ולהזיז את עצמי לכוון הבמה המרכזית.
Battles 19:30. אם שכרוני אינו מטעה אותי לא הזכרתי אף פעם את השם הזה על דפי הבלוג. לא חשבתי שיש מה עוד להוסיף על הביקורות המהללות שבאו מכל כוון אפשרי ושכמותן לא קראתי בשנים האחרונות. האמת היא שבפעמים הראשונות לא הבנתי על מה מדובר והייתי קרוב מאוד לצאת בפוסט "המלך ערום", רק שעד שהתיישבתי לקרוא אותו שמשהו קרה . האלבום לאט לאט נפתח אלי וגילה לי עולם פנימי עשיר, מסקרן ומאתגר. אם עושים את המאמץ, באמת מגלים את אחת היצירות היותר יחודיות בשנים האחרונות, כזאת שבשביל לתאר אותה צריך להמציא מילים חדשות. הבעיה היחידה היא שזהו אלבום שממש צריך לרצות לשמוע לפני שמנגנים אחרת חוטפים כאב ראש מיידי. האם אפשר בכלל לשחזר את כל הרבדים המוזיקליים – התיפוף, הלופים, הגמדים והשריקות בהופעה? ומה יהיה אם בשלישי לא יבוא לי? התשובה פשוטה; זה נשמע מצויין, אפילו מרשים. ועם זאת, נשארתי אדיש. יכול להיות שזה אלבום כזה שהוא יצירת מופת בגבולות הסלון אבל מחוצה לו הוא פשוט עשוי להיות מחוץ לקונטקסט. צרות של עשירים, אני יודע.
Late of the Pier 20:15. מאז פעם אחרונה שהזכרתי אותם, הילדים האלה נהיו דבר די חם פה באי. כשהגעתי לבמה שלהם מצאתי שוב 4 עוללים מנגנים. הגיל הממוצע של להקות באי הזה יורד ויורד. אחרי דקות של הופעה הם מורידים חולצות וחושפים מחזה קשה. אף לא שערה אחת לרפואה על גופותיהם הבתוליים. במקום השערות (או בשל העדרן) מצויירים להם קווים שחורים שמחלקים את גופם לצורות גאומטריות שונות. מחאה על שיעורי הבית בהנדסת המרחב שקיבלו לחופש? מסרים שטניים לחנונים? הומאג' לטנגרם? אני זקן מדי בשביל להבין. התייאשתי מהם די מהר – הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם ופחות מדי במוזיקה שלהם וחוץ מזה לידי עמדה ילדה בלונדה מטומטמת שהתעקשה לדרוך עם נעלי העקב המחודדות שלה על כפות הרגליים השבריריות שלי. מאז התפוז המכני לא נראתה באנגליה התעללות כה מזעזעת בזקנים.
וכאן מגיע הקליימקס בסיפור הכה ארוך הזה. דילמה משולשת – Four Tet, The Liars או Justice? ברגעים הקשים ביותר, אני מוצא את עצמי צלול באופן מיוחד. במצבים הלחוצים ביותר, אני מוצא את השלווה הפנימית שלי בקלות יתרה. ידעתי בדיוק מה הייתי צריך לעשות. פסטיבל שלם בלי בירה אחת. מה היה לי עוד לעשות שם? 10 דקות הליכה מהפארק המתינו לנו שני פיינטים מהבילים. סיום הולם ליום שכזה.

אם צלחתם את הפוסט הארוך ביותר עד היום, אתם נמנים כנראה על האוסף האיכותי של קוראי מונוקרייב. אז קודם כל, הנה לכם מיקסטייפ (גם בנגן למעלה) בהשראת האומנים בפסטיבל, אלה שראיתי ואלה שלא. מעבר לזה, בוודאי תשמחו לדעת שהיום ממש מונוקרייב חוגג שנתיים. רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה והרהורי פרישה בפוסטים הקרובים.

תמיכה טכנית

אני זקוק לעזרה פה – יכול להיות שאין ברשת האינסופית הזאת מקום אחד שמציע לי שירות פשוט כמו לבשר לי מתי אומן שאני אוהב מוציא אלבום חדש? אין לי עניין במרדף אחרי אלבומים חדשים או להיות הראשון שמבשר על גילוי אחד שכזה, כל מה שאני רוצה הוא סך הכל להיות לעקוב אחרי הקריירות של כמה הרכבים ועוד כמה זמרים כדי להמנע מתגליות מאוחרות (כמו, לדוגמא התגלית האחרונה ש-Mugison הוציא אלבום חדש לפני שנה).
אז יש מיי ספייס ובלוגים ומיילינג ליסטס ו-RSS ואון ליין רדיו שמנחש איזה מוזיקה אני אוהב אם אני קורא את בוקבסקי ונועל סטילטו אדומות. ויש הופעות (אם מישהו חוזר להופיע פתאום אני יודע שהוא משחרר אלבום חדש בקרוב, מאוד מתוחכם). ויש גם את זה, אבל זה קרוב בקושי למה שאני מחפש. בבקשה, תגידו לי שאני אדיוט, ניאנדרתל, חי בעבר וכבר מישהו המציא את זה. פאק איט, מצידי קחו את הרעיון ותהפכו לעשירים בזכותו, אני לא אדרוש תמלוגים, רק תנו לי את זה.
אז הנה התרומה הצנועה שלי למען עולם שלם יותר; Turin Brakes מוציאים אלבום חדש בסוף ספטמבר, Dark on Fire, שכולי תקווה שימחה את זכר האלבום האחרון והמיותר שלהם. הסינגל הראשון ממנו מבשר טובות באופן מפתיע. בעוונותי, נקלעתי לפני שבועיים להופעה לא רשמית לחימום הקנה שלהם ואני חייב להודות שהיה תענוג לראות אותם, מזדקנים לאיטם (אולי גידל כרס מרשימה וגייל הצמיח קרחת מפתיעה) ועדיין מצליחים לבצע את השירים מהאלבום הראשון כאילו הוא זה שיוצא למדפים בקרוב ולא הרביעי.

Turin Brakes – Dark on Fire

חוץ מהם, גיליתי באיחור אופנתי שהמחבל הלטינו-שוודי הרגיש, גם הוא, מוציא אלבום חדש בספטמבר. בהחלט הגיע הזמן לעוד קצת ממנו.

Jose Gonzalez – Killing for Love
Jose Gonzalez – Down the Line

ואסיים במלך הקופים שאם לשפוט על פי הפרסום הרשמי, The World Is Yours עומד להיות האלבום הטוב ביותר שלו עד היום. בדרך כלל שסופרלטיבים כאלה מתחילים לעוף מצד האומן, אני מתכונן לגרוע ביותר. האדון בראון מתעקש להיות אומן עם אג'נדה פוליטית ילדותית ואני חושש שזה מתחיל לעייף. הוידאו לסינגל הראשון (יחד עם שינייד אוקונור) ישודר היום בחצות. עד אז, הנה טעימה ממנו.

Ian Brown – Illegal Attacks

תכתוב, הוא אמר לי תכתוב

"אתה בסה"כ מטפח אישיות לא יציבה ומתנדנד בין מיזנטרופיה על גבול שנאת האנושות והתבדלות מוחלטת לבין כריזמה, חביבות כללית וצורך באמפתיה שגורמת לך לחפש ערך במה שאנשים חושבים עליך ומרגישים במחיצתך. כמו איזוטופ גרעיני יש בזה המון אנרגיה אבל זה קצת מסוכן." (חבר יקר מנסה לסכם את האישיות שלי במשפט יחיד, ומצליח.)

כבר שבועיים שאני לא מפסיק להגות במשפט הזה. קורא אותו שוב ושוב ומנתח כל מילה משל מדובר בטקסט תנכ"י. מעבר לתוכן הגאוני שבו, אני לגמרי נפעם מהקלות הבלתי נסבלת של אותו חבר לבטא דברים בצורה כל כך רהוטה ומבריקה ובאופן ספונטני לחלוטין. ברגעיו המזוככים ביותר, הוא פולט פנינים, שכמו טקסטים מספר אהוב, הולכים איתך לאורך שנים ואתה חוזר ומצטט אותם באוזניי אחרים או סתם לעצמך. כבר שנה אני מפציר בו שיכתוב משהו – שיפתח בלוג, שיתארח במונוקרייב, כל דבר, לא חשוב איפה, העיקר שיכתוב – אך לשווא. סרבן הכתיבה ממשיך להעלות נימוקים מלומדים למה זה לא הדבר הנכון לעשות. אני בטוח שהפוסט הזה רק יתן לו עוד סיבה ללמה לא להתחיל (לחזור?) לכתוב.
כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על אותם יוצרים עלומים, מוכשרים כמו שדים, שאף פעם לא שמעתם עליהם מהסיבה הפשוטה שהיו פרפקציוניסטים מדי, ביישנים מדי, או קטני אמונה מכדי לעשות את הצעד וללכת עם הכשרון שלהם. כל כך הרבה זמרים שונאים את הקול של עצמם, כל כך הרבה סופרים מתעבים את הטקסטים של עצמם ועם זאת ממשיכים ליצור מתוך בערה פנימית וכתוצר לוואי גורמים לאלפי אנשים בעולם אושר עילאי. אם רק הייתי מצליח למצוא את נקודת הבעירה שלו ולזרוק גפרור דולק לתוכה.

Mugison – Go Blind

טאליבן טאליבן*

הנה כמה דברים שאין להם שום קשר אחד לשני:
זה מתחיל ביום שבת האחרון כשהיינו אצל ההורים של הויקינגית. השמים החליטו בנדיבות לא אופיינית לעשות עימנו חסד ולאפשר טיול של כמה שעות ביער. כמו שידידי הנודד ראה במו עיניו, היערות השבדיים מצטיינים בכל מיני פירות יער חביבים יותר ופחות, להנאת ובאחריות המשתמש. הרפרטואר כולל המון בלוברי (שזה כנראה אוכמניות בעברית), קצת ראספברי (פטל) ולחדי העין הממתק הכי שווה - תותי בר (שזה כמו תות שדה, אבל קטן קטן וטעים טעים). אז מן הסתם אכלתי מכל הבא ליד, ואל היד בא הרבה. כשחזרנו הביתה הכריחו אותי לשתות כוס שרי, פחית בירה ויחד עם האוכל כמה כוסות יין. אני אומר הכריחו כי ככה זה בבית של הויקינגים, כמו שאמא של שחר מכריחה את כל מי שנכנס אליה הביתה לאכול ג'חנון, מלאווח והר של סלטים, ככה הם אונסים אותך לשתות יינות משובחים, סינגל מאלטים וביום טוב גם איזה וינטאג' פורט. אכן חיים קשים. הארוחה עצמה כללה שיפודי סלמון על האש, תפוחי אדמה בתנור ולקינוח הר של בלוברי פאי. בלוברי בלוברי בלוברי. אני מת על המלה הזאת. אחרי האוכל הכריחו אותי שוב לשתות עוד שלוש כוסות יין (לא רציתי אבל הויקינגים האלה, לא יודעים מה זה לא), ומכאן ואילך העניינים התחילו להדרדר. הערב הסתיים בהקאה ממושכת של תערובת סגולה מלווה בכאב ראש אכזרי. ולמה אני מטריח אותכם בפרטים האלה? כי להקיא בסגול זה לא עניין של מה בכך והישג כזה מן הראוי שיובא לידיעת הציבור (למעשה דבר שכזה לא נראה מאז אותה אשה לאוטית חביבה שהגדילה ופלטה מקרביה ממש לרגליי גוש סגול בגודל של תפוח אדמה במהלך נסיעה אינסופית ממקום שכוח אל אחד לאחר. כאמור, הישג מכובד, אבל יש לי עדיין הרבה מה ללמוד).
וכמו שהזהרתי, לעניין אחר ולחלוטין לא קשור. תחזית מזג האויר בשבדיה זה אחד הדברים הכי פאטתיים שיש למדינה הדי מוצלחת הזאת להציע (מיד אחרי הקציצות השבדיות חסרות הטעם שמשום מה הפכו לטריידמרק של המטבח השבדי). או שהמערכת האקלימית פה יותר מסובכת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני או שכל החזאים לא גמרו תיכון, אבל בשורה התחתונה - אין להם מושג מה קורה. וזה לא רק, נגיד, לדעת אם בסופ"ש הבא יהיה מעונן או חם או קריר, זה למשל לנחש שהשנה לא יהיה קיץ. אני מבין שאפשר לפספס יום פה ויום שם אבל עונה שלמה? היום למשל, לפי שלושה מקורות שונים, היה אמור לרדת גשם. כמובן שגשם לא היה. היה יום יפהפה (בפעם הראשונה מאז יוני), מה שגרם לי ללכת מהעבודה הביתה ברגל. התפריט כלל 3 פרארי חדשות שחנו ברחוב ליד המשרד, לא מעט שבדיות מחוייכות בלבוש שגרם לי להיות מחוייך גם כן (חיוך קצת אחר ככל הנראה, פחות סקסי, יותר מפגר), והרבה שמים כחולים. הכחול פה, דרך אגב, הרבה יותר כחול מאשר בארץ, אבל גם הרבה יותר נדיר. וגם הדשא ירוק יותר, אני נשבע ואנחנו אפילו לא שכנים. את 45 הדקות החביבות בדרך הביתה ליווו La Pegatina. אין לי הרבה מה להגיד עליהם חוצמזה שהם אומרים "רומבה" הרבה (אז כנראה יש בזה רומבה), מאנו צ'או קשור אליהם איכשהו וזה האלבום הכי קייצי שאפשר לדמיין. תדמיינו קיץ לא חם מידי, פואבלו ים תיכוני ומאנו צ'או וקיבלתם את Al Carrer.
אמרתי לכם לא קשור.

La Pegatina - Penjat
La Pegatina - Petrolero
*La Pegatina - No a la guerra

מעשיות היהודי הנודד – פרק ב

ושוב בארץ הקודש. כמו בכל ביקור, גם הפעם זכיתי לבלות לא מעט בעיר האבות (או לפחות אבא שלי) - חולון. כמה רומנטי לשבת על ספסל באחד מהגנים בעיר ולבהות בזקנות מדדות בדרכם לבית האבות, עם כדורי הטניס הירוקים המשופדים על רגלי ההליכונים שלהן. כמה מרנין לראות אמא צעירה וחטובה שואגת על בנה הרך ששיחק בארגז החול: "מה, התלכלכת?! תמות לא תקבל ספיידרמן! תמות!". כמה נוסטלגי לעבור מול המכבסה בשכונה ולהריח שוב את תמהיל הניחוחות הבלתי נשכח של כביסה רעננה וקקי טרי של כלב המרוחה על המדרכה מול הכניסה. אין כמו בבית.
רק דבר אחד הפריע לי. כל נסיונתי למצוא פסקול הולם לעירי הנאווה כשלו לחלוטין. כל כך התרגלתי לרחובות לונדון שלובשים צורה אחרת לצלילי המוזיקה המתנגנת באוזניי באותו הרגע. האמנם אין אף אלבום אחד, אף לא רצועה אחת שתוכל לרקום את רחובותיה לאריג אחד נסלח? התשובה בלתי נמנעת וכואבת: לא. לעיר כל כך תפלה ומאוסה עוד לא נכתב הפסקול המתאים וכנראה גם לא יכתב.
באותו ערב, חזרה בתל אביב, אחרי כמה גולדסטאר מרפרשות, הקצב התחיל להלום באוזניי בפראות.

Digitalism - Pogo
Teenage Bad Girl - Cocotte

עין אחד כחול, עין אחד אדום

זה רק נדמה לי או שמרילין מנסון מעולם לא זכה לפופולריות משמעותית בישראל? קצת קשה לי לומר כי אני לא בדיוק שייך לדור הנכון ואין לי חברים שכן, וחוצמזה אני בכלל לא חי בישראל. אבל התקשורת הישראלית הרי מאכילה את הציבור בדיוק במה שהוא רוצה, ואני לא רואה שום איזכורים לנ"ל.

נכון, הוא נראה דוחה, הוא עושה מוזיקה לילדים דחויים, נותן שואו אינפנטילי למדי ובגדול עושה יותר מדי רעש. אבל מדובר באחד האנשים היותר מעניינים שמצאתי בעולם המוזיקה. זה התחיל בראיון המבריק שהוא נתן ב"באולינג לקולומביין" וזה המשיך בכל אחת מהפעמים האחרות שיצא לי לשמוע/לקרוא את מה שיש לו להגיד. הבנאדם אינטיליגנט, מפוקח ומחושב, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ויש לו טונות של כישרון וכריזמה.
כישרון? אז זהו, שאם תשימו רגע בצד את כל ענייני התדמית והשואו (שנועדו למשוך את כל הילדים האמריקאים שרוצים לעצבן את אבא ואמא ולבזבז כמה שיותר דולרים על דיסקים, הופעות ומרצ'נדייז), תגלו קריירה מוזיקלית שמתפתחת בצורה מעניינת מאוד. מנקודת פתיחה של בעיקר הרבה צרחות ודיסטורשן הוא עבר לנו-מטאל. זה הלך ונהיה יותר מעניין עם אלבום קברטי למדי ולאחרונה יש לנו יצירת פופ-גל חדש-מטאל מצויינת. לאורך כל הדרך צצו קאברים מדהימים לשירי אייטיז שעלו בהרבה על המקורות ומיצבו את מרילין מנסון כאחד מאמני הקאברים הטובים אי פעם. ולאורך כל הדרך זכו האלבומים להפקות מדוייקות כמו מורה למתמטיקה פולניה בשם אוגניה, אבל עם הרבה יותר סטייל.
האלבום האחרון שיצא הקיץ וזכה להתעלמות די גורפת בארץ, נדמה לי, הוא הרבה יותר מלודי וכמו מיוז בקיץ שעבר נשען על לחני פופ בעיבודים כבדים ומושלמים.
אני די בטוח שכמו פוסט סולואי הגיטרות שלי, גם הפוסט הזה מפספס בענק את קהל הקוראים של מונוקרייב, אבל יאללה, שיהיה.

Marilyn Manson - Personal Jesus
Marilyn Manson - Red carpet grave
Marilyn Manson - Heart shaped glasses

הצבא השחורדיני

לא רע. אחרי שהתבכיינתי לשחר שאין לי כוח להתמודד כל פעם מחדש עם העברית בבלוגר הוא גילה לי שאפשר לכתוב ולפרסם ישירות מגוגל. היינו עוברים לוורדפרס אם היה לנו זמן וכוח ולא היינו עצלנים כמו שאנחנו, אבל וואללה זה עובד, כמעט מושלם. אין יותר תירוצים.

***

לפני כמה שבועות אני בדרך הביתה מהעבודה. אני יוצא מהבניין ואת פניי מקבלים כמה עשרות אנשים לבושי שחורים ונראים מאיימים למדי. בחינה מדוקדקת יותר גילתה שרובם נראים כמו ויקינגים גלוחי ראש ומקועקעים לעייפה. מבט נוסף גילה לי שהם גם נראים חזקים מאוד, כועסים מאוד ושיכורים מאוד. כנראה שהתגלגלתי איכשהו למחנה קיץ של נוער היטלר או משהו כזה. לא נורא, אני אשכנזי וכמה שזה בעייתי עם ערסים חולוניים, זה דווקא שימושי באירופה. ואז אני רואה אחד מהם מתקרב אלי בצעדים מהירים. אוקיי, אשכנזי או לא, האף היהודי הסגיר אותי... אבל לא. פרט קטן שפך אור חדש על הפרשה. על החולצה של הבחור היה כתוב "Stockholm Black Army". צבא שחור? הפיהרר בוודאי מתהפך בקברו. ובעצם, הם נראים די נחמדים, אפילו מחוייכים. מיצמצתי בעיניי ובחנתי שוב את הנוף. מטאליקה. לכולם יש חולצות של מטאליקה. שבדיה שוב הצליחה לתעתע בי ולהסתיר ממני את קיומה של הופעה של מטאליקה באיצטדיון מול 60,000 צופים.
נראה למישהו פה שמטאליקה היו מביאים היום 60,000 צופים להופעה? 20,000? לא נראה לי. החברה הישראלית היא יישות דורסנית למדי שלא ממש מרשה לאנשים לעשות את מה שהם אוהבים. היא נותנת חופש פעולה מסויים אבל רק בתוך המסגרת המקובלת. אתה רוצה להיות מיינסטרים - תשמע גלגלצ וכוכב נולד. רוצה להיות בשוליים המגניבים - תשמע ברייט אייז. רוצה לשמוע מטאליקה - מה, אתה דפוק?
בין 84 ל-91 הלהקה הזאת הוציאה בזה אחרי זה 4 אלבומי מופת שלא שמעתי בערך מאז המצאת ה-mp3. בהיכרות המחודשת שערכתי עם החברים הטפילד ושות' התבלט דווקא Orion, קטע אינסטרומנטלי שתמיד הערכתי אבל הפעם יותר. אני מאוד מקווה שיש לנו לפחות כמה קוראים שלא נחשפו למטאליקה בגיל/צורה/תזמון הנכונים או סתם לא אוהבים מטאל ויסכימו בכל זאת לתת עוד צ'אנס, כי אז זה אומר שעשיתי משהו טוב.

Metallica - Orion

מעשיות היהודי הנודד – פרק א

דברים מוזרים קרו בביקור האחרון שלי בארץ; בעודי טובל במימי הים התיכון, נהנה מגרם השמיים הצהוב והמחמם שכמעט ושכחתי שקיים, הרגשתי דקירה חזקה בבוהן כף רגל ימין שגרמה לי לזעוק כמו הבחור ההיסטרי שאינני ולשחות/לרוץ בחזרה אל החוף כשחלחלה אוחזת בגופי. כשהגעתי לחוף, גיליתי שלא היה זה מוחי הקודח שהזה ואכן בקצה האצבע מופיע סימן נשיכה קטנטן. דג נגס בבוהן שלי. לא ידעתי איך להגיב – האם אפשר לחזור למים או שמא החיה הרצחנית עדיין שם, אורבת לי רק כדי לחסל אותי סופית? לא רציתי לשים את מבטחי בזימיו של הטורף האנטישמי, ארזתי את בקבוק הבירה הריק שלי והלכתי משם.
בהמשך אותו יום, תחושות זרות החלו להציף אותי; כמעט ולא הצלחתי לעזוב את האמבטיה ושכבר הייתי מחוץ לה, כל מה שרציתי היה לגמוע עוד ועוד מים. מאוד מהר הבנתי מה קרה. הדג שנשך אותי לא היה דג רגיל וממש כמו ספיידרמן, הגוף שלי מתחיל בתהליך מטמורפוזה. With great power comes great responsibilty, שיננתי שוב ושוב לעצמי תוך כדי שאני מנסה לנחש מה יהיו כוחות העל שלי. שום דבר לא הולך להיות אותו הדבר, חשבתי בעודי מדמיין איך אראה בבגדי לייקרה צמודים.
למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהשינוי היחיד שעברתי הוא הקשקשים שהופיעו על ראשי והדחף הבלתי נשלט להתמרח בגזר מבושל וחזרת. "כוס אמאמממק של הדג הזה! אני נהיה גפילטע פיש!!" זעקתי אל בעלי ההוסטל ברחוב הירקון שבו התגוררתי. אחרי מבטים נבוכים שהחליפו ביניהם, הם רמזו שיעדיפו לא להתמודד עם ריח הגוף העתידי שלי וביקשו ממני בנימוס לעזוב את המקום.
ידעתי שרק דבר אחד יכול לעצור את התהליך. לא המתנתי דקה ומיד שמתי את פעמי אל מסעדת ארז בכרם, שזה הלחם ארז של התימנים (לחוח במקום לחם רימונים וגויאבות, סחוג במקום ריבת בצלצלי שאלוט וכמהין וכו'). "לחוח ושש צלוחיות חילבה! מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי!" צעקתי בכניסה. עוד לפני שהספקתי למצוא לי שולחן פנוי ההזמנה שלי כבר הייתה מונחת על השולחן (זה לא הגיוני, אני יודע, אבל ככה זה קרה, אל תפריעו לסיפור). השעות שאחר כך היו השעות הקריטיות. כמו אחרי ניתוח מסובך, ידעתי שאין מה לעשות מלבד להמתין. האם אריח מדג או מחילבה? בכל רבע שעה ריחרחתי את בית השחי שלי בשביל לראות האם יש התקדמות אך לשווא. רק בערב אותו היום, הופיעה לה לפתע הצחנה האהובה והיקרה. "אני מצחין! אני מצחין!" שאגתי בהתלהבות ורצתי לחבק את בעלי האכסניה שברחו בבעתה ונעלו עצמם במשרד.
אי שם, במימי הים התיכון הקרוב לביתכם, מסתתר לו אויב אכזרי שיכול לשנות את חייכם מכף רגל ועד זים. ראו את עצמכם מוזהרים.

Black Strobe – I'm a Man

זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I