בשכונה

הדלתות נפתחות ב-19:30 מה שאומר שב-19:15 אני מגיע ל-100 Club ומחכה. הדלתות עוד נעולות. עדיין לא הפנמתי את העניין הזה שבהופעות, כמו ברכבות, האנגלים לא ממש שוויצרים. הדבר היחיד שבטוח הוא שבחצות הטיוב הופך לדלעת. חוץ ממני, עומד זוג ומחכה במורד המדרגות. ישראלים. עולם קטן וכו'. עוד נשוב אליהם בהמשך.
המקום, שנראה כמו מתנ"ס בכרם התימנים, מתמלא לאט באנשים, ואני, במקביל, בבירה. אני לא מצליח שלא לתהות איך ולמה קורה שלהקה כמו Clearlake (אני את שלי כבר אמרתי) שמאחוריה שלושה אלבומים טובים באמת, מופיעה במקום שהייתי מצפה לראות בו את סטלוס ואורן חן במקום באיזה מקום ראוי, לפחות שפרדס בוש או משהו. ומצד שני יש משהו חמוד בזה שהכל קטן, חורק ואתה שותה את הבירה שלך יחד עם הלהקה שעומדת לידך בלי שתזהה את הנפשות הפועלות.
נתחיל מהסוף. כשקלירלייק עלו הייתה לי תחושה שאני בהופעת קאברים - הסאונד היה מחורבן והווליום מכאיב (יומיים לא שמעתי באוזן ימין, בלאט), מה שלא השאיר זכר לקול הסמי-מיוסר של ג'ייסון פג (שהתחפש לקורט קוביין. לפני השוט-גאן). טוב, פוגרום זה פוגרום. אני איש של פוגרומים. לא נהניתי מהופעה קטנה ומרימה כזאת מאז שראיתי את Therapy ברוקסן לפני...אלוהים. עכשיו קלטתי. 14 שנים. צ'ק פליז!!!
בלי קשר לתגליות הכרונולוגיות מהשורה למעלה, אני רוצה לחזור אחורה בזמן לתחילת ההופעה, שם התחבאו Ralfe Band, שהוציאו אלבום ראשון לא מזמן. חמודים אלה. הזכירו לי קצת את הדצמבריסטס – פולק נעים כזה, מלא ואלס עם מטילדות, הרבה אקורדיון, פעמונים ואפילו שירים סיפוריים (אני חסיד נלהב של הז'אנר, כך מסתבר). הספקתי כבר לשמוע את כל האלבום כמה פעמים והוא בכלל בכלל לא רע. בכלל לא. טוב נו, הוא ממש לעניין. באתר שלהם יש כמה שירים ואיזה קליפ חמוד. וכמובן, חלל עמוק. נסתפק בזה.
ועכשיו נחזור לישראליטוס. כולנו כבר לא ילדים (אני חושב שהנקודה הובהרה) ולכן נתנו אחד לשני את הדיסטנס הראוי. ובכל זאת, רבאק, זה לא דרום אמריקה פה, אנחנו מדברים על קלירלייק בחור תחת. אז דיברנו קצת. בסוף, גם אם תנסה לברוח מזה, הכל שכונה. לא תאמינו מי אלה היו. האיש בעל 1000 הפרצופים בעצמו (לא. לא זאב רווח) בועז פדידה. וזוגתו ג'. מותק של אנשים.
אדון וגברת פדידה, לחזור במאי? הקיץ בפתח ויש מלא הופעות - הוט צ'יפ, זירו 7, הדצמבריסטס, מתיסיהו, דה ארליז – וזה סתם בשליפה מהמותן. לא חבל?

תוספת מאוחרת: קצת ויז'ואל מההופעה (נתרם באדיבות משפחת פדידה, שלא יוצאת מהבית להופעה בלי מצלמה)

ופרצת

צ'אנל 4 הבריטי, הערוץ שאחראי לסדרת המופת The IT Crowd (שנגדעה בדמי ימיה ואולי עוד תשוב ביום מן הימים או לפחות תצא בגרסת די.וי.די ואם לא זה יהיה ממש חבל) השיק באתר שלו חתיכת פרויקט בן זונה של unsigned bands, מקוטלגות לפי א'-ב', ז'אנרים, תתי ז'אנרים, תספורות וריח בבית שחי. בגלל שמדובר בלהקות שעוד לא חתמו יש הרבה מפ3ים להוריד ובכלל אני יכול להתפטר, לשבת בבית בתחתונים כמה חודשים ולחפש את הדבר הבא.
קצת חבל לי לשבת בבית, עכשיו שהאביב הגיע, אז אם למישהו יש הרבה זמן, סבלנות וחוש ריח של ויימראנר, הנה הלינק.

(עטר, זה נשמע לי תפור עליך כמו רוטווילר לילדה בת 4. בהצלחה.)

שיעור מולדת

בשבוע האחרון יצא לי להיות שוב בבלגיה כנציג ספינת העבדים. הפעם השלשלאות הכבדות שמחוברות לצווארי שוחררו קלות וכך, חמוש בחליפה, עניבה (אני עדיין לא מצליח לעשות את זה לבד) וכרטיס אשראי של מלך הספינה יצאתי לחקור את התרבות המקומית של מכלן.
אחרי שסעדתי את ליבי בספציאליטה המקומי, Mechelen Cuckoo, פילה עוף (שהוזן בתרופות פסיכוטיות?) ברוטב בירה עם אספרגוס עטוף ברצועות בייקון, יצאתי לקרוע את מכלן של הלילה. אך, אבוי, הס פן תעיר, אין אף אפרוח ברחובות העיר. מה לעזאזל עשה פה אלי אוחנה כל השנים האלו?
אבל וחפוי ראש שבתי למלון ופתחתי את הטלוזיה הזעירה, זפזפתי קלות עד שנתקעתי על ערוץ מוזיקה מקומית. ואו אז, חשפה בלגיה בפני את שדייה האמיתיים.
Humo's Top 20, ה"להיט בראש" המקומי הצליח להפתיע אותי 4 פעמים בשעה בודדה;

במקום השני: dEUS – What we talk about. טוב, נו, הם בלגים. אם לא פה, איפה הם יהיו מקום שני? ובכל זאת, ריספקט.

במקום הרביעי: Hooverphonic – Dirty lenses. מאיפה זה בא? שני האלבומים הראשונים שלהם היו מופת טריפ-הופי ואז בא השלישי, The magnificent tree, שהיה יותר פופי ועדיין משובח. ואחריו הגיע אלבום הקונספט המקושקש על ג'קי קיין (צ'אן?). בשלב הזה איבדתי עניין והפסקתי לעקוב. מסתבר שהם הוציאו אלבום כפול לפני כמה חודשים. הראשון הוא שוב אלבום פופי ברובו, לא רע, אבל לא לקח אותי לשום מקום חדש או ישן. השני הוא רמיקסים של כל השירים מהראשון שעשה Alex Callier, חבר בהרכב ומי שהפיק להם את רוב הדיסקים. פה כבר הם נשמעים קצת יותר כמו מי שאני אוהב, אבל לא לגמרי. משני הדיסקים אפשר כנראה ליצור איזה אוסף ראוי לזכר ימי הטריפ-הופ השם יקום דמם. הנה עוד שיר שתפס אותי מהאלבום.

במקום השישי: A Brand – Hammerhead. מי? האמת, לא שמעתי עליהם בחיים עד לאותו ערב. איטס נבר מינד. איזה שיר בן זונה! עוד לא שמעתי את כל הדיסק כמו שצריך אבל נראה לי שיש פוטנציאל שוס היסטרי. הנה טעימות ממנו, ואם בא לכם עוד קצת תחפרו באתר שלהם או ב'חלל שלי' שלהם .

ובמקום כלשהו שאני לא זוכר ולא באמת אכפת לי: Gorki – Joerie. אין מה לומר, שיר מיותר לכל הדעות. היום אני כבר ממש מחבב אותו. ככה זה שרואים את הקליפ אובר אנד אובר אנד אובר. אם אהבתם את הגרסה המצונזרת (הא!) תנסו את זאת. לא תתאכזבו. אתם יכולים להגיד עלי מה שאתם רוצים, אבל אני לא יכול שלא להעריך איכות שהיא תלויה לי מול הפרצוף ומתנגדת לכח המשיכה בצורה כל כך משכנעת.

והנה כפפה: רועי, אם אני חזרתי עם החרא הזה משלושה ימים בבלגיה, אתה מוכן בבקשה להסביר לי איך אתה לא מריץ פה פינה שבועית על שבדיה?

באיחור אופנתי

תפיסת הזמן שלי כנראה התחרבנה. בטח משהו בקבל השטף. איך שלא יהיה, מסתבר שהחדשות של לפני חודש או שניים דיברו על אלבום אוסף כפול ש-Massive Attack מוציאים בעוד שלושה ימים. לשמחת העולם החופשי, הם שיחררו גם סינגל חדש ומצויין, Live with me, שיצא פה לפני כמעט שבועיים, כשהוא בא עם קליפ מצמרר שמבויים על ידי ג'ונתן גלזר, שיודע לטעון רגעים יומיומיים באנרגיה שגורמת לבטן להתהפך ולשערות לסמור (כמו שהוא עשה בגאונות ב-Sexy Beast ו-Birth).
אהבתי את החיבור הבלוזי-אלכוהוליסטי. יכול להיות שהשיר קצת צפוי ומעט ממוחזר, אבל מצד שני – מה רע בעוד קצת מהקודר הקודר הזה?

Massive Attack ft. Terry Callier – Live With Me

B for Bracha

דמיקוליו הביט במסך כלא מאמין. הייתכן שהוא לא לבד? זו אינה אגדה אורבנית? מסתבר שאכן קיים שותף לכתיבת הבלוג. אמנם רחוק, קפוא ועסוק מדי ללא ספק, אבל חי וקיים ואפילו משתדל. אבל להשתדל זה לא מספיק. גם בוראט הבין זאת ולכן פינה לעצמו זמן בעיצומו של סופ"ש סקנדינבי לתפארת (5- מעלות, שמש ושלג לסירוגין, בשר ותפו"א בוואריאציות שונות). אבל מיד נתקל במכשול הבא: זו לא רק בעיה של זמן פנוי – פשוט אין על מה לכתוב.
כן, כן. המצב קשה. אנשי חוקנ'רול, האייפוד, הסיטימיול והעונג עושים עבודת קודש אבל מאז סיכומי 2005 המופתיים של האייפוד הרעב לא נתקלתי בקצה קצהו של משהו מעניין באמת. אולי עניין של טעם ואולי דיכאון חורף נורדי ואולי המצב באמת קשה. אבל יש כמה קצרים, בתקווה לעתיד טוב יותר:

ראיתי היום את V for vandeta ויצאתי בתחושה אמביוולנטית. האחים וושובסקי יודעים להביא אותה בסטייל ומשחקים אותה כל עוד הם נצמדים לשירים ולא למוזיקת סרטים תזמורתית ומשעממת. הם משחקים אותה גם בענייני ליהוק ואפקטים שמטרתם העיקרית היא למצוא חן בעיני מעצבים ישראלים גולים. והטקסטים שיוצאים להוגו וויבינג מהפה פשוט מעולים (כולל מונולוג של 3 דקות בערך שכמעט כל המילים שלו מתחילות ב-V). מעבר לזה הסרט קצת בעייתי.

אחרי האזנה ראשונה ושטחית לאחרון של קולדקאט אני חושב שאולי יש פה משהו טוב. לא היו לי שום ציפיות, בעיקר לאור הסינגל הראשון (Walk a mile) שהוא לדעתי קצת מסריח והכי חלש באלבום. אולי בקרוב יהיה לי על מה לכתוב...

הדבר הכי מגניב ששמעתי בשבועות האחרונים הוא Let it beast – אלבום שכולו מש-אפ בין הביטלס והביסטי בויס ובטח כבר קיבל חשיפה בבלוגים שהוזכרו שלוש פיסקאות למעלה. זה עובד באופן מופלא ויוצר משהו חדש שאוסף איכויות משני המקורות. סוף-סוף מישהו מוכיח לי שמש-אפ יכול לעבוד מעבר לגימיק. למי שלא מכיר, אני אעלה שיר בקרוב.

אחרון חביב – Tween הוא בלוג שמוקדש כולו ל-Motion graphics וכולל קישורים לחברות המובילות בעולם, עידכונים וטוקבקים מעניינים מאוד. והיום הופיע שם לינק לקליפ ל-Beneath the rose של Micah P Hinson. פשוט יפהפה.

פאצ'ה פיצ'ה בורדלו

הבטן שלי, מעבר למקום אחסון לבירה וייצור של מוך, מהווה מקור מצויין לתחושות. לפני חודשיים בערך ראיתי ש-Gogol Bordello מגיעים להופעה, והייתה לי תחושת בטן שזה הולך להיות שואו שחבל להפסיד. אפילו קיוויתי שאולי, עם קצת מזל, יהיה ארוע בסדר גודל של ההופעה של בלקן ביט בוקס שראיתי לפני כמה חודשים בארץ (כנראה ההופעה הכי טובה שראיתי עד הלום. בלי סופרלטיבים ובלי הגזמות).
הנה צ'ק ליסט קטן: בלקן ביט בוקס, גוראן ברגוביץ', שנטל, ניקודמוס, בום פם. אם אחד מהשמות האלו מעורר בכם דחף לקנות אקורדיון, לתלות מרטיניצ'קי על דש החולצה, ולהתחבר לחצי הבולגרי שלכם זה הזמן להשיג את Gypsy Punks.
ביום שישי פינקתי את הבטן שלי בכמה פיינטים כמחווה של הערכה. איזו הופעה...על הבמה יוג'ין האץ, מהגר ניו יורקי ממוצא אוקראיני, מלווה ב-4 פועלים רומנים מהקיוסק באלנבי פינת הירקון, ושתי פועלות ממוצא צועני-יפני (התבוללות זה אחלה). יוג'ין והחברים שלו מפוצצים באנרגיות מהסוג שבא בשורות לבנות. הם מתעללים בכינורות, בועלים את האקורדיון, וברגעי שיא אפשר למצוא אותם גולשים על תוף באס שהקהל מחזיק. מה שיפה הוא שגם שלמי שלא הכיר אותם טוב מדי, ממש כמוני, הספיקו שתי בירות בשביל לקפוץ כמו בלקני אסלי לצלילי הפאנק הצועני. אז קחו שישיית קרסלברג, קצת וידאו קליפים, מיי ספייס, את כל מה שיש להייפ משין להציע ו-Salut!.

כן כביר

יש סאונד כזה, קצת קשה לי להגדיר אותו, לא בהכרח שקט, אבל תמיד רך ונעים שגורם לי לשקוע קצת יותר עמוק בספה מבלי שאני מתכוון ולפעמים אפילו לחייך לעצמי בתענוג. זה יכול להיות פסנתר, גיטרה או חליל. זה יכול להיות כולם יחד. משהו שעושה לי אסוציאציות לסבנטיז.
נראה שהסאונד הזה חוזר, כל פעם באופן קצת שונה ממה שהוא היה פעם, ולרוב באופן כזה שהוא מתחבב עלי משמיעה ראשונה. הרכבים כמו The Squire Of Somerton (שהזכרתי מזמן), The Earlies, והאדון Devandra Banhart עשו אותי מאושר כמו שלא הרבה הצליחו. סיכוי לא רע בכלל שלרשימה הזאת יצטרפו גם Colossal Yes שהוציאו לפני שבועיים את Acapulco Roughs. העטיפה, שכולה הומאז' לסבנטיז, וגם האלבום עצמו מלאי נוסטלגיה. הרבה פסנתר, כלי נשיפה, שירה רכה ואוירה לייד בק. ואולי כדאי שאני אעצור כאן, לפני שאני שוב מנסה למצוא את המילים במקום שהן מראש אינן.

Colossal Yes - The Honeycreeper Smiles
Colossal Yes - Just Like a Mademoiselle

לגעת ביופי

סטנדרטים חדשים של אסתטיקה. ממש פה.

ביג שושוסקי

לפני שנתיים-שלוש בא אלינו לביקור במשרד סטיב שושוסקי, אמריקאי ממוצא פולני, סוג של מקרר נחמד שכזה. בנסיון להדגים את הכנסת האורחים הישראלית הצעתי שהוא ינגן את המוזיקה שלו ברמקולים של החדר בו ישבנו. איכשהו, לא ציפיתי לשמוע שום דבר מעניין באמת. וצדקתי. זה היה אוסף אקלקטי של שירים, רובם מצחינים, שלכאורה שום דבר לא מקשר ביניהם. השתדלתי להסתיר את תחושת הבחילה שאחזה בי כששאלתי "אז מה, סטיב, יש איזה רעיון מאחורי האוסף הזה או שסתם ניסית ליצור את האוסף המצחין ביותר ביקום?" התשובה שלו שינתה את הכל: "האמת, האוסף באמת יצא קצת מחורבן אבל בגדול הרעיון מאחוריו הוא אוסף של שירים שמזכירים בהם שמות של להקות/אומנים אחרים. אה, ואסור שאלה יהיו להקות ראפ או היפ-הופ...". עשן יצא לי מהאוזניים. רמה כזאת של אנאליות מוזיקלית מעוררת בי הערכה חסרת גבולות בלתי נשלטת.
אחרי ש-Hot Chip הזכירו את את סטיבי וונדר (פה) וגם את יו לה טנגו (פה) בשני שירים שונים מאותו אלבום, פתאום נזכרתי שגם Angil שר על יו לה טנגו ב-sons of benedict, והחלטתי שהגיעה השעה לתת לרעיון האוילי הזה צ'אנס נוסף וליצור איזה אוסף ראוי לזכר סטיב שכבר מזמן קפץ מספינת העבדים.
וכאן אתם נכנסים לתמונה. אין ספק שזאת לא עבודה לאדם אחד, על אחת כמה וכמה מישהו עצלן כמוני. אז תעשו טובה, תחשבו חזק ותזרקו בתגובות איזה שיר-שניים-שלושה. עם קצת עזרה אני מקווה להרכיב איזשהו אוסף ראוי שיופיע פה כמיקסטייפ ברבות הימים.

איי קראמבה!!!

שאיפה עמוקה מהונטולין. בעוד פחות משלושה שבועות Ojos De Brujo מוציאים אלבום חדש, Techari.
עברו כבר כמה שנים מאז שהם עשו עלייה מספרד ישירות לסלון שלי, וכבר חשבתי שקצת כמו Gotan Project, הם גמרו את הסוס.
הידיעה הזאת, שאומרת שבאלבום הזה הם משתפים פעולה עם Asian Dub Foundation, Nitin Sawhney ועוד כל מיני שמות אקזוטיים, גורמת לי להבין שהם על הסוס, וסנשו פנצ'ו על חמור לידם עם קסטנייטות ומיקסר. בינתיים, כל מה שהצלחתי להשיג זה קטע אחד, שנשמע המשך ישיר של Bari. לא בדיוק החידוש המרענן שציפיתי, אבל איכשהו, לא תשמעו אותי מתלונן. היום.

Ojos De Brujo – Piedras

אופס. אני שמח להיות זה שמתקן את עצמי; Gotan Project מוציאים אלבום חדש עוד חודש, Lunatico.

בוקר טוב בוכה הרחוב

אני מודאג. כבר שבועיים שהוא לא שם. הוא היה איתי יותר מחודשיים. בוקר בוקר, מחכה לי בפינת הרחוב. לא משנה מה מזג האויר, או באיזה שעה אני מגיע למשרד - הוא שם. בוקר בוקר, אני רואה אותו מרים את המבט מעבר לגדר שמפרידה ביננו מתאמץ לראות אם זה באמת אני עובר שם או סתם מישהו עם כובע גרב שמזכיר את שלי. ברגע שהוא היה רואה אותי, הוא היה עוזב את מה שהיה לו ביד, מחייך אלי חיוך ענק שחושף כמות בלתי סבירה של שיניים לבנות ענקיות, מניף את האגודל שלו גבוה לאויר וצועק לי באושר של ילד ג'מייקאני בן 6: "Good morning, maan!!!". וזה היה שמו מאז ולעולם – הגוד מורנינג מאן.
ככה כל בוקר, אני הייתי מצפה לעוד מפגש בלתי סביר עם הרסטה-מאן הפרטי שלי והוא מצידו לא הכזיב והיה שם (כמעט) תמיד, עם הרסטות שלו ארוזות בכובע אה-לה בוב מארלי. אם לומר את האמת, בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד הזיה שלי שמקורה בכמיהה האינסופית לשמש, בפרט בגלל שהגוד מורנינג מאן הוא כושי קטן (דבר די נדיר, חייבים להודות) וגם בגלל שהוא נראה נרעש ונרגש רק בגללי ודי אדיש לקולגה שלי שהלך יחד איתי ברוב הבקרים. אבל הוא לא יציר דמיוני הקודח. הוא אמיתי. והוא נעדר. אולי משטרת ההגירה גירשה אותו, אולי המעביד שלו פיטר אותו ואולי נהיה לו קר והוא חזר לאי שלו לחורף.
גוד מורנינג מאן, אם אתה קורא את השורות האלו – בבקשה, תחזור. השמש כבר עושה את הצעדים הראשונים, הקיץ עוד רגע כאן ויהיה פה חם. חייב להיות פה חם כבר, גוד דאמיט.

Kelley Stoltz – The Sun Comes Through

איזה חמווווד

לפעמים השבדים יכולים להיות כאלה חמודים. נגיד, בסופ"ש החולף התנסיתי לראשונה בקרוס-קאנטרי סקי. זה היה די מביך, לא ממש הסתדר לי עם הקרשים באורך מטר שמונים שנדבקו לי לרגליים, במקום לגלוש בעלייה יצא לי רוורס וכשסוף סוף הייתה ירידה לא הצלחתי לעצור ועפתי לתוך ערימת שלג. וחוץ מהויקינגית שלי שהצליחה להחזיק את הצחוק המתגלגל מתחת לצעיף, היו שם גם סבתא שמנמנה עם שתי נכדות בנות 5-6 ובמקום לצחוק עלי הם רק הביטו בי עם חיוך עדין שכולו אומר “dude, that's low...”. רוצים עוד דוגמה? נגיד, שבדיה לקחה מדליית זהב בהוקי, נגד פינלנד. זה בערך כמו שנבחרת ישראל תיקח את המונדיאל בגמר נגד גרמניה או איראן או משהו כזה. זה לא שינאה כמו שזה חוסר פירגון תהומי. ואתם יודעים מה? אף אחד לא השתולל ברחובות, אף אחד לא קפץ למזרקה (וטוב שכך, המים קפואים ומישהו היה שובר את הראש), אנשים פשוט שמחו, חייכו ושתו עוד בירה. וואלה חמודים. והשיא? ידידה ואבא שלה חזרו מהצפון העוד יותר רחוק לסטוקהולם ולקחו אותי טרמפ. 350 ק"מ של נסיעה בסופת שלג, וכשהורידו אותי, עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, הם עוד אומרים לי תודה על זה שהצטרפתי אליהם לנסיעה. סוף סוף מישהו מעריך אותי כראוי.
אבל לא רק השבדים, גם האמריקאים יכולים כשהם רוצים. למשל, המיקסטייפ לוולנטיינ'ס דיי הזה שהכינו ב-Exopolis, חברת עיצוב מקליפורניה. נכון חמודים?

רצח על רחבת הריקודים

אני עדיין מתקשה להאמין שאני כותב פוסט על השוגבייבז אבל נראה לי שהן הרויחו את זה בכבוד. או בחלטורה. לא חשוב. אני עדיין מעדיף למרוח אוקסי על החצ'קונים של אלכס טרנר מאשר למצוא את עצמי על רחבת ריקודים עם עם אחת מבהמות השוגבייבז.

Sugababes – I bet you look good on the dance floor

יש לו סאונד

הוא יכול להגיד שיש לו כשרון. הוא יכול להגיד שיש לו קשרים. מצידי, הוא היה אפילו יכול להגיד שיש לו משקפיים יותר מגניבות משל נפוליאון דינימייט. אבל סאונד? סאונד??? איך אני מת על ההומור האנגלי הזה.
מכל הדברים שיש באלבום של Tom Vek, סאונד הוא בלי שום ספק החוליה החלשה. ממש כמו הבאלאנס והקול של טום בעצמו.
אבל אל תתנו לסאונד, באלאנס או שירה לבלבל אותכם (ככה זה שמקליטים בגראז'). We have sound הוא אלבום דלוקס. ממש כמו ויסקי, אחרי השיר הראשון האחרים יורדים בקלות ועושים חשק לעוד.
כמו כל בסטיונר עם חלילית, גם לו יש עמוד במיי ספייס, אבל הוא גם השקיע וצילם כמה קליפים.

משחק מקדים

מרוב השתפכות על האקט של גברת גולדפראפ, כמעט ושכחתי לכתוב על המשחק המקדים. כשראיתי על הבמה 4 מיקסרים, אורגן וגיטרה הבנתי שהולך להיות פה משהו קינקי. על הבמה עלו Hot Chip, חמישה גברים שנראו כמו צוות מתכנתי ג'אווה באמדוקס, והרביצו את תורתם. כמו קבוצה של חסידים הם זעו ונעו קדימה ואחורה באקסטטיות כשהם רכונים איש איש על הקונסולה שלו, מנגנים את המנגינה שלהם. תוך דקות, הבאסים העיפו לי את הסתימות מהשיניים והראש שלי התחיל להנהן באופן בלתי רצוני כמו כלב על דאשבורד של פורד פוקוס.
עד עכשיו, אני עדיין לא מצליח להחליט כמו הם מי נשמעים. אולי סוג של פישרספונר בגירסה לא מלוטשת? לא יודע. ששמתי את היד שלי על Coming on strong שהם הוציאו לא מזמן, קרה דבר די מוזר. האלבום נשמע כמו גירסה כמעט אקוסטית של ההופעה, מה שהוציא לדעתי את הרבה כיף מהסיפור. ולמרות זאת, האלבום לא לגמרי רע גם בגרסה הזאת.
בשביל להבין על מה אני מדבר, אתם מוזמנים לשמוע אותם מנגנים לייב לראות את הקליפ הפסיכי שלהם לסינגל האחרון שלהם, ועוד קליפ ואם לא נמאס אז אפילו עוד קליפ. יכול להיות שאפשר להכריז על ז'אנר חדש – אלקטרו-חנון?

אליסון, תעשי לי ילד

תסלח לי יקירתי, אבל הלילה, לפחות עד מחר בבוקר, כולי של אישה אחרת.
חזרתי לפני רגעים אחדים מהופעה של גולדפראפ בבריקסטון ואני מאוהב. איזו אישה מדהימה, גודאמיט. הבחורה הזאת איפשהו בשנות השלושים המאוחרות שלה (הגיל שלה כל כך סודי שאפילו גוגל לא יודע) והיא נראית, איך נגיד במילים יפות, הייתי מפרק לה את האגן. פעמיים (ושוב, יקירתי, את חייבת לסלוח). בכל אופן, היא עלתה לבמה, חמושה בפלטפורמות כסופות ובגד מינימליסטי, חושפת רגליים שנגמרות איפשהו באזור הגב הקדמי המפואר שלה, ועם פרמננט טרי בשיער. אם חשבתם שבזה הכל מסתכם, אתם לגמרי לא בכיוון, כאן הכל מתחיל. יחד איתה עולים לבמה קלידנית בבגד טורקיז נוצף ולוק לסבו-שיק, בסיסט שרירי עם גיטרה שקופה, קלידן בסטייל נאו-היפי עם אורגן-גיטרה שכמותו לא נראה מאז מודרן טוקינג ומתופף שנראה כמו פועל במה שממלא מקום זמני. אם זה לא מספיק לכם, תוסיפו גם 4 קוזינות שהיו לבושות לסירוגין בביקיני וראש של זאב ובגד גוף כסוף עם ראש של סוס שעשוי ממראות, תאורה מטורפת וקונפטי כסוף.
בכל מה שקשור לשואו, היה פשוט קרנבל פסיכי של גלאם-פופ. ההופעה עצמה הייתה מצויינת, גולדפראפ שרה מדהים, לפעמים זמרת ולפעמים כלי נגינה בזכות עצמה. מכירים את כל הקטעים שלה שנשמעים כמו סימפולים של הקול שלה? מסתבר שזה באמת הקול שלה. גם יפה וגם קול של סינתי.
הדבר היחיד שמנע מההופעה להיות מושלמת באמת, היה הקהל הבריטי המזויין. הקקות האלה, נראו כאילו הם סתם בפאב השכונתי, צורכים את מנת הבירות היומית שלהם, ורק במקרה גם גולדפראפ מופיעה שם. כנראה שזה מה שקורה שיש כזה שפע של הופעות. חולרות, לא יודעים להעריך את מה שיש להם. אני יכול להשבע שרובם מכירים רק את Supernature וגם משם רק את הסינגלים שטוחנים להם ב-XFM. כשגולדפראפ פתחה את ההופעה עם Utopia הקהל היה אדיש משהו, אבל עם זה עוד הצלחתי להתמודד. איפשהו באמצע ההופעה, שהייתה אוסף מעולה של שירים מכל האלבומים, היא התחילה לשיר את אחד מהשירים השקטים היותר יפים מ .Felt Mountain הקהל הבריטי מצידו שם את הנימוס בצד, ועשה רעש מהסוג הנפוץ במגרשי כדורגל. אליסון המושלמת שלי לא התבלבלה, הפסיקה את השיר באמצע ואמרה:
“Sorry, I can’t sing like that. I guess slow songs are a big no no…” ועברה לשיר הבא. משהו אומר לי שזה לא היה קטע מתוכנן. מבט חטוף בישבן שלה השכיח את כאב הבטן הרגעי שהרגשתי בשבילה. אליסון לא נהנתה מההופעה, אני די בטוח. ועם זאת, אין מה לבוא אליה בטענות – היא את שלה נתנה. עכשיו רק נשאר שהיא תתן גם לי קצת. ועכשיו רק נשאר לתת לכם טעימה ממה שמלכת אנגליה יכולה לעשות בהופעה, אם היא רק רוצה.

Goldfrapp - Let's get physical: Olivia Newton John cover

וגם להייפ משין יש תמיד דברים נחמדים להציע.

דאם דאם דאם

חלאס עם סיפורי חורף, זיינתי בשכל מספיק. יש אחת, אמיליאנה טוריני, ויש לה את הקול הכי מתוק מאז שוואנסה פאראדי חגגה בת-מצווה. לשיר שפותח את האלבום הנורא נעים שלה קוראים Nothing brings me down - או במילים אחרות: מה 'כפת לי! – והוא אפילו עוד יותר נעים.
ועוד דבר אחד: באחד הטרקים היא שרה "דאם דאם דאם דאם דאם, וּוהוּהוּ" שזה רצף מילים/צלילים אהוב עלי במיוחד.

II סיפור של חורף

למי שעוקב, בחורף הסקנדינבי יש כמה דברים יפים. ברוכים הבאים לצד האפל.
אני בדרך הביתה מהעבודה. שבוע אחרי הפוסט הקודם. יורד שלג. כבר אמרתי שאני אוהב שלג של פתיתים גדולים? אז כבר שלושה ימים שלא מפסיק לרדת שלג אבקתי ומעצבן. אני לא מבין הרבה בזרמי אוויר, רוחות וכדומה, אבל נראה לי לא הגיוני שלאן שאני לא פונה הרוח תעיף לי שלג קטן ישר לעין. לא יכול להיות אני משפיע עד כדי כך על מערכת האקלים. ובכל זאת זה בדיוק מה שקורה. אני מסתכל למעלה ונכנס לי הרבה יותר שלג לעיניים. Mental note – don’t look up.
וזה עדיין לא החלק הגרוע. גם לא זה שבגלל שלא נורא קר אז השלג הופך לבוץ אפור ורטוב. השבדית קוראת לזה "ערימת מים מלוכלכים". רק כדי שיהיה ברור, מלוכלכים כמו מים ששטפו איתם מנוע של לאדה 75'.
חדי האבחנה שביניכם שמו לב שאמרתי שלא כל כך קר. כולה 2-. לא כל כך קר. אני אמרתי את זה, אני שרגיל ללכת לים בנובמבר, לא איזה ילדה ויקינגית ששותה אנטי-פְריז לארוחת בוקר מגיל שלוש. זה בגלל שבני אדם הם יצורים שרואים את העולם באופן יחסי, ובאופן יחסי ל-13- אני עומד על כך ש-2- זה לא כל כך קר.
בכלל, נראה לי שכל עניין הקנה מידה נדפק לי לגמרי. אני מוצא את עצמי חושב שחבל לא לצאת החוצה כשיש יום יפה. יום יפה זה מה שקורה פעם בשבועיים-שלושה כשאין עננים והשמש זורחת וזה בדרך כלל מלווה בנפילה חופשית של הטמפרטורות לכיוון הדו-סיפרתי האידיוטי. ואני שוקל ברצינות לצאת להסתובב בחוץ במזג האוויר המגוחך הזה.
מה שבאמת הורס לי את היום זה הקרח. בלילה יורד שלג. בבוקר אנשים הולכים ברחוב ומהדקים את השלג טוב טוב עד שזה כבר לא ממש שלג, אלא יותר כמו ברד דחוס. ואז בלילה הבא יורד עוד שלג. אחרי שלושה ימים כאלה כל המדרכות מכוסות שכבה לא אחידה של 6-3 ס"מ קרח חלקלק ומעצבן. באמצע דצמבר אני נפרד לשלום מהמדרכה, ניפגש במרץ. בשביל לצלוח רחוב צריך נעלי טרקים, הרבה ערנות ולא מעט מוטיבציה.
עכשיו, אם להודות על האמת אין לי ממש שום שיר שקשור לכל הסיפור הזה, אבל השיר שבא עם פוסט החורף הקודם לקוח מהפסקול המגניב בעליל של Jarhead וכך גם אלה שפה למטה. יש שם אסופה של כמה שירים לא חדשים בכלל אבל כששומעים אותם עכשיו פשוט אי אפשר להתכחש למגניבותם הבלתי מעורערת. לצד Don’t worry, be happy האלמותי וטום ווייטס (שכבר קיבל ממני את הכבוד הראוי לו) יש שם גם את T-Rex ו-Public Enemy, אבל אלה שבאמת הכי מגניבים הם Naughty by nature וקנייה ווסט שהשיר שלו מלווה גם את הטריילר. לשמוע רק בווליום גבוה מאוד.

Naughty by nature – OPP

Kanye West – Jesus walks

A short one

If you go here and check the best short-subject film, you'll find a little gem: A beautiful video for "Drive" by Citizens Here and Abroad. Never heard of them, but I'm surely intending do investigate...

חננהלנד

יש דברים שמצריכים בגרות מסויימת בשביל שתהיה מסוגל להוציא אותם החוצה; להודות שלא הייתי מגרש את בראד פיט מהמיטה שלי, ללבוש חולצה ורודה, להזמין שוקו במקום קפה וכו'. הסירו דאגה מלבכם, אין לי שום כוונה לנבור במטרוסקסואליות שלי אלה לצאת בהצהרה חדשה-ישנה: אני אוהב בדיחות חנונים. באמת.
מה שגרם לי לצאת מהארון במקרה הזה היא The IT Crowd, סדרה חדשה שעלתה ביום שישי האחרון בפריים טיים של Channel 4, על צוות IT של שני אובר-חננות והמנהלת החדשה שלהם, עם פטיש לנעליים וידע רחב במחשבים (לקרוא אי-מייל, לשלוח אי-מייל, למחוק אי-מייל, עכבר, עכברים, קליק, דבל-קליק...). שלושתם עובדים בחברה גדולה ויוקרתית כאשר עבורם הכל מסתכם בלשבת בקומת המרתף ולשנוא את כל העולם משם.
ההפקה היא מאוד לואו-טקית, מלאת הומור בריטי פסיכי, סלפסטיק וכאמור, הומור חנונים משובח. זה נשמע פושר, אבל אם לשפוט משני הפרקים הראשונים ששודרו, יצא להם משהו בסט. הומר סימפסון היה אומר: "its funny because its true". אני אומר שגם אני וגם החצי היפה שלי, שעדיין מתקשה להתמודד עם העובדה שהיא חיה עם סמי-חננה שכמותי, השארנו שלולית על הספה בסלון.
טורנטים של שני הפרקים הראשונים מסתובבים חופשי, ולמרות שהקטע הזה ממש לא מייצג הוא הכי הרבה שהצלחתי להציג. בשביל להמשיך את המסורת שהתחלתי עם הפרסומות של אורנג', הנה הפרסומת שעשתה את הסדרה אפילו יותר מצחיקה.

סיפור של חורף

גם בעיצומו של חורף סקנדינבי שני שלג הוא עדיין בבחינת דבר קסום. אני בדרך הביתה מהעבודה. יום שישי, 17:50. יורד שלג. הרבה שלג. אנשים פה אומרים שיש שלג יבש ויש שלג רטוב. אני מחלק שלג לגדול ואיטי או קטן ומהיר. אני מעדיף את הגדול. שלג קטן ומהיר משום מה תמיד מגיע עם רוח והרוח משום מה תמיד מעיפה את השלג לפרצוף, ולא משנה לאיזה כיוון אני הולך. אבל היום יורד שלג גדול. הפתיתים נופלים לאט לאט, במין שלווה סטואית. אולי אם הייתי פתית שלג אז גם אני הייתי חי לי בשלווה סטואית. הכל נהיה לבן, זוהר. אני הולך לבד ברחוב צדדי. יש בשלג טרי ורך משהו בתולי כזה. אני יודע שבמקום שבו אני דורך עכשיו אני הראשון. אם מישהו כבר דרך פה היו עקבות, אבל אין, הכל חלק. כשאני מסתכל למעלה אני רואה מיליוני פתיתי שלג גדולים ושמנים עפים לכל כיוון אפשרי, כמו 20 להקות של סרדינים שהתערבבו אחת בשנייה ועדיין כל דג יודע בדיוק לאן לשחות. כשהאוויר עמוס בשלג זה כאילו שמישהו הוריד את הווליום של העולם לדרגה אחת לפני mute. הכל כל כך שקט. ובתוך השקט הזה השיר הבא שמתחיל להתנגן זה Soldiers things של טום ווייטס. לפעמים, ממש באקראי, רגעים מסוימים מקבלים פסקול מושלם וזה מרגיש כאילו שום דבר אחר לא היה מתאים יותר.

בל בלי סבסטיאן

וויסקי אני אוהב. כשמערבבים אותו עם דברים אחרים, פעולה בלספמית לחלוטין, מתקבלים דברים די דוחים. לאחרונה גיליתי עובדה מרתקת: אם לוקחים וויסקי אמריקאי ומערבבים אותו עם צמר גפן מתוק סקוטי מתקבל שילוב די מדהים. אין מה להגיד, יצא להם אלבום מאוד מאוד מקסים. מארק לנגאן נשמע כאילו הוא לא שתה או עישן כלום לפחות מאז אתמול בלילה ואני יכול להשבע שאני שומע אותו מחייך שהוא שר. זה מאוד פשוט, הבחור מאוהב. איזובל, מצידה, לא צריכה לעשות כלום חוץ מלשיר בקול הילדותי-סכריני שלה ולתת השראה למארק. אני לא זוכר איפה קראתי, אבל מישהו כתב ש"אם רציתם לדעת איך נשמע דואט בין מרי פופינס לשטן, האלבום הזה יתן תשובה די קרובה". ניד אי סיי מור?
התעצלתי להעלות שירים ולכן תסתפקו שמה שההייפ משין ימצא. וחוצמזה, פה יש קליפ לשיר שפותח את האלבום.

שמישהו יטפל בך

לא כל יום רואים משהו כזה. יכול להיות שאני לגמרי בפיגור כי מסתבר שהקטע הזה די ישן, אבל האימפקט לא עוזב אותי כבר שבוע. איזה איש גאון, איזה כשרון מבריק. מה הוא עושה שם? ואיך לעזאזל כל זה התחיל? יום אחד במקרה הוא שם כדור ביליארד בפה וגילה את היכולות המופלאות שלו? מה עוד הוא יכול לעשות עם זה? במקרים כאלה, אני פונה להשתמש בעצה הטובה ביותר שקיבלתי עד היום – במופרע ממך אל תחקור.
ובכל זאת, זה בלוג של מוזיקה, לא? אז הנה הקישור הכי ליים שתמצאו; הכינוי של הסטיבי סטאר הזה הוא The Regurgitator (מעלה הגירה) שזה גם שם של הרכב אוסטרלי שעשה רמיקס היסטרי לנעימת הפתיחה של הסדרה האלילית Are you being served שהייתי מכור אליה בתור ילד (למרות שאז בטח הבנתי רק חצי מהבדיחות והשנינויות הבריטיות). המוח שלי עובד באופן מאוד אסוציאטיבי, אז בשביל לחסוך מכם זכרון ילדות משמים, קבלו את השיר שהבטחתי.

Regurgitator – Are You Being Served

תגליות מאוחרות

חשבתי הרבה על מה שחברי הזקן והחכם אמר כאן לא מזמן, ולמרות התגובה שלי, שמתייגת אותי כטיפוס אנאלי שיתן צ'אנס שני לכל אלבום, אני חייב להודות שאני סובל מאותם הסימפטומים בדיוק.
אני חסר סבלנות, אני חורץ דעה, אני מתעייף בקלות ואני רוצה את הסיפוק שלי כאן ועכשיו. זאת בדיוק הסיבה שהייתי יהיר מספיק בשביל לבטל את האלבום של Tapes 'n Tapes, שחרצתי את גורלו בפזיזות. בשמיעה ראשונה, הוא לא נשמע מגובש ותופס את האוזן יותר מדי, אבל במבחן הזמן, הוא אלבום לגמרי כיפי, וכדאי שאני אתקן את העוול.
זאת כנראה גם הסיבה שלקחו לי בערך 10 דקות בשביל לאהוב את Cedars של Clearlake ששמעתי השבוע בפעם הראשונה (אני בפיגור, אני יודע. Amber, החדש שלהם שיוצא מחר, כבר מסתובב חופשי בסייבר ספייס הקרוב לביתכם). סידרס הוא מסוג האלבומים האלה שמרוב שהוא נשמע מוכר, הוא גורם לי לתהות אם שמעתי אותו בעבר והספקתי לשכוח. אוסף של שירים קליטים במשקל קל-בינוני, ולא ממוחזרים יותר מדי. יש לי תחושה חזקה שהוא יעמוד במבחן הזמן, ואני כבר מאוד סקרן לגבי החדש. מבטיח לעדכן עוד כמה ימים. בינתיים, דגימה מסידרס, למי שעוד לא מכיר (אני לבד פה?) ומיקס של הקריבו לשיר מאמבר.

Clearlake – The Mind Is Evil
Clearlake - Good Clean Fun: Caribou remix

קוסינוס סולמית

בשירותים מעופשים של דיג'יי בר מה-זה-מגניב, שממוקם על חורבות של שירותים ציבוריים, תוך כדי שאני מרוקן מעצמי פיינטים של בירה שימצאו את דרכם לתמזה, הייתי עסוק בקריאה אינטנסיבית של דף A4 שהיה תלוי על הקיר, מודפס בפונט אריאל 8, וכולו המלצה ארוכה ומנומקת על להקה אלמונית בשם Sine Star Project.
לקרוא תוך כדי שאתה משתין זאת לא משימה קלה, לזכור את השם של הלהקה עד שאתה מגיע הביתה זה כבר ממש משהו שמצריך כח רצון עז. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שכשמדובר בכח רצון, אני הראשון לפרוש. בדרך נס, כשהתעוררתי היום בצהריים, הדבר הראשון שעלה באוב היה השם של הלהקה.
מוקדם לומר אם תצא מכאן בשורה אמיתית, אבל שמיעה ראשונית בהחלט עשתה לי חשק לשים את היד על האלבום. קצת קשה בהתחשב בעובדה שהוא יוצא רק עוד שבוע. בינתיים תסתפקו באתר שלהם שמציע כמה שירים וב-myspace שמציע כמה אחרים. אם הם יהיו להיט היסטרי אני מבטיח להסתובב עם חזה נפוח מגאווה. אם לא, אז its nevermind.

לופי דה-לופ

And the glass handed kites של Mew מתנגן אצלי כבר שבוע ב-repeat, וזה כי:

הם עושים מעשים מגונים במקצבים שלהם.

יש שם משהו לא הגיוני אבל בכל זאת עובד.

הלחנים פשוט מעולים.

זה לא רועש מדי, לא שקט מדי, לא עצוב מדי, לא שמח מדי. בשבדית קוראים לזה לוֹגוֹם. בדרך כלל אני ממש לא בעד אבל במקרה הזה כן.

אחרי מבול מוזיקה משובחת מאיסלנד, נורווגיה, שבדיה ופינלנד – גם לדנמרק מגיע קצת יחס.

האלבום הוא כמעט כולו יצירה אחת רצופה ללא הפסקה וללא ירידה באיכות. סחתין.

שירה בשני קולות עושה לי את זה מאז ששרנו "אל בורות המים" במקהלת ביה"ס בכיתה ב', ו-Mew שרים אפילו בשלושה.

יש כל כך הרבה שירים טובים שזה ממש לא משנה מאיפה מתחילים ואיפה מפסיקים.

הם אומרים “ostrich” באחד השירים. יען בשיר זה עניין חסר תקדים מבחינתי.

Better late than never

I wouldn't say I completely agree with the list, but still, when you come across 50(!) downloadable music videos you gotta share it. Have fun!

אשליה מתקנת

הימים מתחילים להתארך, אני מרגיש את זה. כשאני יוצא מהבית לעבודה ב-7:45 כבר לא לגמרי חושך וכשאני יוצא מהעבודה ב-17:15 אני יכול להשבע שממש לא מזמן הייתה שקיעה. הייתי רוצה לספר שאני מתנחם בעובדה שבמהלך היום יוצא לי לתפוס איזה כמה דקות שמש נעימות אבל זה פשוט לא קורה. גם כשהעננים האפורים משחררים אותה לחופשי היא לא אותה השמש החמה והמלטפת שאני זוכר אלא שמש קרה וזועפת.
לקחת בחור נאו-מזרח-תיכוני כמוני ולמנוע ממנו שמש זה לא דבר אנושי לעשות. זה חזק ממני. לאט לאט, אני מרגיש איך זה מחלחל אל כל תחומי החיים שלי. אפילו הטעם המוזיקלי שלי מגיב למחסור; כל אלבומי הפולק, הסינגר-סונגרייטר והסיגור רוסים למיניהם שבימים כתקנם בישראל באו לידי ביטוי מועט מדי, הפכו להיות הדבר היחיד שאני שומע. הרגשתי שאני חייב לקום ולעשות משהו או שעוד מעט אני אתחיל להשמע כמו אחד מחברי מפקדת 'האייפוד הרעב', שמקבל זקפה קלה מכל גשם מקומי.
אז אחרי חודשיים שכאלה, שבהם אני סובל מעודף גיטרות אקוסטיות, עודף כלי מיתר ובעיקר מעודף מלטונין, החלטתי שאם השמש לא תבוא למוחמד, מוחמד יעמיד פנים שהוא באי טרופי ועל הזין שלו שהוא בעצם באי אפור וגשום. זה התחיל ב-Los De Abajo שסיפרתי עליהם כאן לא מזמן, וממשיך בצלילה מכוונת אל תוך מחוזות הרגאיי, דאב, סקא וכל מה שיכול לגרום לי להזות שמש ענקית וצהובה שמחייכת אלי מהשמיים. אז בשביל לתת לכם טעימה מארוחת הבוקר שלי, הנה Fat Freddy's Drop שמערבבים, בקצב של איש שמן במיוחד, רגאיי, סקא והרבה נשמה היישר מניו זילנד הרחוקה. ג'ילס פיטרסון כנראה סובל ממחסור חמור מאוד של שמש אם הוא בחר ב-Based on a true story שלהם לאלבום השנה 2005 במוזיקת עולם. אם בא לכם להשקיע דקה, תרשמו לאתר הזה ושם תוכלו לשמוע לייב סשן שלהם (ועוד הרבה אחרים ושווים) שאין לי ספק שכשהוא נוגן לונדון חוותה את אחת הפעמים הנדירות של שמש מקומית.

Fat Freddy's Drop – Ernie

כתום חזק

אורנג' שיחקו אותה. ביג טיים. הם הצליחו לגרום לבן אדם כמוני, שלוחץ על mute בפנאטיות כשהוא רק שומע את החיתוך של המעבר לפרסומות, לשבת בקולנוע ולקוות, ממש לקוות שאולי הפעם יצא לי לראות (שוב) את אחת הפרסומות שלהם. הם מריצים את הליין הזה של הפרסומות כבר חודשים וזה לשניה לא נמאס.
אין לי ספק שזה לא היה עובד בארץ ולמען האמת אני לא לגמרי מבין איך זה עובד בממלכה המאוחדת. זה אינטיליגנטי מדי, שנון מדי, מופרע מדי ויש בזה ניצוץ של גאונות. הנה כמה דוגמאות שנבחרו בקפידה. אל תפספסו אפילו אחת.

Darth Vader pitch
John Cleese pitch
Mini Me pitch
Steven Segal pitch
Orange Wednesdays
Oriental Wise Man

מלא קסטות

פעם בכמה זמן אני נופל על שיר או להקה שעקרונית הייתי אמור לדלג עליה בלי היסוס ולהמשיך הלאה, ואיכשהו, בדרך מיסתורית, היא מצליחה לחמוק מהאבדון ומתיישבת הישר בתוך התת מודע. אני שונא שזה קורה ועדיין מנסה למצוא דרך לתקן את הקלקול הזה שלי. בינתיים, הייתי רוצה שתסבלו ביחד איתי; Tapes 'n Tapes הוציאו לא מזמן את The Loon שלא ממש עשה גלים (עדיין?) אפילו בביצת האינדי הקטנה ביותר, אבל סיפק את ההמנון המשובח הזה (וגם עוד כמה שירים בסדר):

Tapes 'n Tapes – Insistor

Respect

מישהו אמר לי לא מזמן שהבעיה העיקרית שלו עם שיתוף קבצים ומוזיקה פיראטית היא שזה גורם לו לא לתת למוזיקה את הכבוד הראוי. כלומר, בתוך המבול המוזיקלי המתפרץ מסולסיק ודומותיה ממש קשה למצוא זמן להקשיב לאלבום אחד פעם אחר פעם עד שיורד האסימון. וזה ממש לא בא לבטל את הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה שבה אנחנו נחשפים למוזיקה מדהימה ממאלי, מקסיקו ואיסלנד וליוצרים נפלאים אבל ממש על סף האנונימיות (שללא שיתוף הקבצים אולי היינו שומעים עליהם אבל לא באמת הולכים לקנות את הדיסק). אבל בכל זאת יש לי הרגשה שפיתחתי לי איזה פילטר אינסטנט כזה שחורץ דעה תוך האזנה חטופה אחת. זה לא שקודם הייתי ממש עמוק, אבל כשאתה נחשף לדיסק חדש פעם בחודש אז אתה נותן לו גם צ'אנס שלישי ורביעי. עכשיו כשמחכים לי עוד 4-5 שעדיין לא שמעתי אז אם אלבום לא הצליח לכבוש איזושהי פינה מיד אני פשוט עובר לאלבום הבא. הבעיה שלי עם זה היא שזה נורא פופ. זה המשמעות של פופ – מוזיקה שבנויה להתחבב עלינו מיידית, ללא צורך בתהליך עיכול. המחיר שאנחנו משלמים הוא שפופ בדרך כלל לא עומד במבחן הזמן. אז או שהפכתי לחובב פופ או שבגילי המתקדם צברתי כבר מספיק ניסיון בשביל להבחין מהר במה שאני אוהב. וחוצמזה גם יש לי מזל ששותפי לבלוג, דמיקולו היקר, ניחן בפילטר שמכויל קצת אחרת משלי, ככה שגם כשמשהו טוב חומק ממני זה לפחות נלכד אצלו.
ואם כבר פופ אז את השיר החמוד הזה של לזלי פייסט (Leslie Feist) בטוח כבר שמעתי קודם אבל אין לי מושג איפה. אני כמעט בטוח שזה היה בסרט, אבל גם פרסומת זו אפשרות. עזרה תתקבל בברכה. האלבום, Let it die, בסדר אבל לא יותר מזה.

ארוחת מיקרו

לפעמים שהעצלות והרעב גוברים על כל הגיון וחוש הטעם, אני מוצא את עצמי מוציא ארוחת מיקרו מוכנה מהמקפיא ומפשיר לי ארוחת ערב. לרוב, אני אוכל אותה בחוסר טעם עם תחושת שנאה עצמית ושנאה גדולה יותר למי שניצל את החולשה האנושית שלי והמציא את הארוחה. אבל יש גם את אותם פעמים בודדות שאני אומר לעצמי: "ואוו, שיחקו אותה. לפלסטיק הזה יש טעם שממש מזכיר שניצל" ומיד קם ומחממם לעצמי עוד אחד.
זה פחות או יותר מה שקרה לי ששמעתי את ה-Editors בדקה הראשונה הרגשתי שאני שומע עוד נסיון מיחזור עייף לצד הקודר/מתייסר של האייטיז (אם תשאלו אותי, הגבות של מדונה היו לא פחות קודרות מאף שיר של הקיור, אבל זאת אופרת רוק אחרת לגמרי). ככל שהדיסק התקדם עוד ועוד, יחד איתו התחזקה גם התחושה שכבר הייתי בדיסק הזה, ועדיין יש פה משהו טוב ברקע. איכשהו, שהדיסק נגמר עדיין לא הצלחתי להזכר את מי בדיוק הם מזכירים לי. בשלב הזה, מצאתי את עצמי שוב בדרך למיקרו עם עוד שניצל בצלחת. היה טעים אפילו יותר מהראשון.

באי של טוקשה

כשאני יקנה אי (ואני יקנה אי) אני יקנה גם להקה. כי באי שלי יהיה תמיד תמיד שמח. ואם כבר יש לי אי ויש לי להקה הם ישירו בספרדית. ככה זה. יש לך אי? אתה צריך להקה ששרה בספרדית. יש דברים בחיים שאין מה להתווכח עליהם. כבר קניתי אי, עכשיו נחרבן הכל ונביא לשם את...נגיד...נגיד... ארקטיק מנקיס? כל הזמן רק יגידו לי "מזיע לי, חריף לי, מתגעגע למלכה, רוצה הביתה..." לא, לא מתאים.
ואם כבר להקה ששרה בספרדית אז נראה לי שאני יביא את Los de Abajo כי אלה יודעים לעשות הכל אלה. תגיד להם רגאיי - יעשו רגאיי לטיני, תגיד להם תעשו גוראן ברגוביץ' – יעשו גוראן ברגוביץ' לטיני, תגיד להם לטיני – יעשו לטיני לטיני. לא מאמינים לי? אם הגויים ב-BBC נתנו להם פרס, מי אתם שתגידו לי, מי?! עזבו, לא חשוב, יצא לי את החשק. אתם לא מוזמנים לאי שלי.

Los de Abajo – Los Lunaticos
Los de Abajo – De Marcha

עכבישים קופצים ואיש מוזר

בדרך כלל פרטים ביוגרפיים על האמנים החביבים עלי לא נראים לי דבר שממש חשוב לדעת. מצד שני כל מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לגמרי חולה על כל מיני עובדות מיותרות לחלוטין כמו זה שעכבישים קופצים הם לא ארסיים, או זה שבאחת השפות המדוברות בניגריה משמעות המילה 'היי קולו' היא בו-זמנית גם 'הכל' וגם 'כלום'. אז השבוע, כשישבתי והתמוגגתי לי מ-Cripple Crow, האחרון של דבנדרה בנהרט, תהיתי פתאום איך זה שהמבטא הלטיני שלו כל כך מושלם. בדיקה מהירה העלתה שהאיש המוזר גדל בוונצואלה. זהו, עכשיו הנושא הביוגרפי קיבל את תשומת הלב הראויה וכל מה שנשאר לי להוסיף זה שהאלבום הזה לגמרי עשה לי את השבוע ככל הנוגע למוזיקה. איזה כיף. ואני בכלל לא התלהבתי מכל מה ש-ד' עשה עד עכשיו, אבל פתאום אני שומע את הפרוייקט הענק (23 שירים) הבלוזי-קאנטרי-לטיני-ביטלסי והכל שם מקסים ונעים ויפה ובדרך כלל אפילו מעלה חיוך. רוב הזמן Chinese children כיכב בתור הקטע החביב עלי, אבל לקראת הסופ"ש I feel like a child עקף אותו בסיבוב. אולי זה היומולדת ה-29 ההולך וקרב...
בטוח שהאלבום הזה כבר נטחן בביצת בלוגי המוזיקה המגניבים, אבל מה 'כפת לי!

איזוטריה אהובתי

על החצי היפה שלי עובר תהליך מרתק בשנים האחרונות; חשוב לציין שמראש לא מדובר באדם שלמילה מיינסטרים יש תוקף ממשי לקיומו, ועדיין אט אט היא הולכת ומתרחקת מהמרכז (שלא נאמר הנורמל), וגולשת אל מחוזות האיזוטרי פינת הפעם-לגמרי-נסחפת.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה התחיל בסרטים כאשר כאן ההעדפה הברורה הייתה לכל מה שבא מהטווח הגאוגרפי של מזרח אירופה ועד המזרח הרחוק. במוזיקה התהליך הזה התחיל בשלב מאוחר יותר – אני עוד זוכר בבהירות את היום שבו היא הגיעה עם הדיסק של Royksopp מחייכת חיוך יודע נסתרות, הרבה הרבה לפני שמישהו ידע עוד איך להגות את השם שלו. ולמרות שהתהליך התחיל לא כל כך מזמן הרי שכאן ההתדרדרות היא מהירה וקשה. יום יום אני מקבל דרישות קשוחות להשיג דיסקים אחרי שזאת בילתה אחה"צ שלם ב-HMV והחליטה שיש להקה בולגרית ששרה שירי פולקלור נפאליים וממה שהיא שמעה זה בלי שום ספק הדבר הבא.
לפעמים, אני חושב שהיא סתם עושה את זה בשביל לראות כמה רחוק אני אלך בשבילה, ולפעמים, בחיי זקני, הבחורה שמה את היד על דברים לא רעים בכלל. הנה דוגמא לאחד שנשמע כמו העידן רייכל של הסנגלים ועושה מוזיקה שכולה צפון אפריקה פוגש את דרום הודו. לא בהכרח משהו חדשני או שאף פעם לא שמעתי, אבל בלי שום ספק איכותי ועושה מאוד נעים באוזן.

Thione Seck – Siiw

והפצרה: אם מישהו רוצה לשמש בן לוויה לבחורה המדוברת להופעה של Bauhaus בפברואר בלונדון, שיזרוק איזה מייל או משהו כי לי לא ממש בא על ההופעה.

בריסטול מגולגל

הביקורת הזאת שקראתי לא מזמן גרמה לי הקשיב שוב ל-Mattafix ולהבין סופית שהאלבום הזה לא מרגש אותי בשום אופן. משהו בו נותן את התחושה שהוא מוצר מאוד מלוטש, מופק בקפידה, ונשמע הכי קרוב שאפשר למוצרי פופ רכים וקלים לעיכול. השירים בדיסק באמת לא מקבץ של "להיטי הסנפות" (בעיקר בגלל שאנחנו עוסקים פה בז'אנר אחר לגמרי של סמים) אבל הסיבה היחידה שהדיסק הזה גורם לי לרצות לבכות הוא בגלל שהוא כל כך רחוק מבריסטול.
עם עינים דומעות, תחושת החמצה ורצון עז לפצות את עצמי הוצאתי את Big World Small World של Smith & Might, לחצתי פליי ונרגעתי. שנים אחרי עידן הטריפ הופ והדיסק הזה עדיין נשמע מקורי ורענן. איזה סאונד, כמה נשמה, איזה גיוון.
S & M הם זוג מפיקים עם נטיה חזקה לדאב, רגאיי וברייק ביט שאם אני לא טועה, היה להם חלק לא קטן בכל המוניטין שבריסטול קנתה לעצמה . רוב הזמן הם הפיקו מוזיקה לאחרים ולשמחת העולם גם הוציאו קצת חומר משל עצמם. מכל המעט שהוציאו הדיסק הזה נכנס אצלי לעשיריה הפותחת של אלבומי הטריפ הופ רבתי. יש בו מהכל וכמו כל דיסק שכזה עדיף להאזין לו מהתחלה ועד הסוף. אז הנה קצת מההתחלה וקצת מהסוף. בשביל השאר תצטרכו להתאמץ קצת.

Smith & Mighty – No Justice
Smith & Mighty – Rescue Me, Pt.2

חברים של סטיב זיסו

אחרי הפורקן שלי בפוסט הקודם, החלטתי לחזור למתכונת הישנה: אני שומע משהו טוב וזורק פה כמה שורות. אולי כמה המלצות טובות יפצו על העדר הסיכום.
אז הפעם אלה The Octopus Project שהוציאו אלבום עם שם שנשמע כמו התשובה שג'ורג' בוש היה נותן אם היו שואלים אותו מה התקציב שצריך למלחמה בעיראק: one ten hundred thousand million. התמנונים עושים רוק-אלקטרוני אינסטרומנטלי כיפי מלא בסמפולים וקרקושים והרבה דברים שהמילים לא יפות להם אלא רק האוזניים. באתר שלהם אפשר לשמוע הרבה דוגמאות מאלבומים קודמים ומהאחרון, שאפילו זכה לביקורת בינונית++ בפיצ'פורק.

The Octopus Project – The Adujstor
The Octopus Project – Music Is Happiness

השאלה הזהה ואחת חדשה

אני יושב אחרון בשורה בשלב השאלה הזהה. כל אלה שלפני היו רהוטים, מדוייקים והצליחו להשמע מקוריים. אני חושב על מה שאני רוצה להגיד ואני מתכסה זיעה קרה ומתחיל לשכוח דברים בסיסיים כמו לוח הכפל או כמה אלבומים הוציא אדם. רגע האמת הגיע. אני אוזר אומץ (או לחלופין מסתווה מאחורי מעטה של פחדנות) ואומר:

"אני לא מתכוון להכריז על אלבומי השנה שלי. לברור את האלבומים שיצאו ב-2005 מתוך אלה ששמעתי בשנה האחרונה זה כמו לאכול רק את המלפפונים בסלט יווני. מה גם שאם לשפוט לפי הערימה שמצטברת אצלי אני אהיה אולי מסוגל לעשות את זה בסוף 2007. אני משוכנע שאתם, בדיוק כמוני, קראתם את הסיכומים באייפוד הרעב, בחוק'נרול וגם פה במונוקרייב ואני מסופק אם אתם צריכים עוד אחד.
ועכשיו, שניה לפני שכולכם סוקלים אותי בעטיפות דיסקים שבורות תרשו לי להשאיר אתכם עם תהיה: בסיכומי השנה האלה אני נתקל בלא מעט אלבומים שזאת הפעם הראשונה שאני שומע עליהם, ואני שואל את האחראים לדבר למה שדבר כזה יקרה? למה לא כתבתם על האלבומים האלה קודם? לא בשביל זה אנחנו פה?"

הס הושלך באולם. פידבק מהמיקרופון צרם ברמקולים. חשתי לשניה בהתרגשות מסויימת בקהל וכמעט ופלטתי אנחת רווחה. ואז, כמעט בבת אחת, נעמדו כולם על הרגליים ומטר של עטיפות דיסקים שבורות עשה את דרכו לכווני.

מה עשיתי בחופש הגדול

הדבר הכי גרוע בבי"ס יסודי היה לכתוב חיבור "מה עשיתי בחופש". כבר בכיתה ג' זה נראה לי קלישאתי ונדוש כל כך שלצייר בטיפקס על הקלמר ג'ינס ולהריח לורדים נראו לי כמו פעילויות הרבה יותר חשובות להתפתחות האינטלקטואלית שלי. אבל עם הזמן החיים לימדו אותי כמה שיעורים חשובים לגבי קלישאות. למשל שהן באמת עובדות ובגלל זה בדיוק הן הפכו לקלישאות.
אז עכשיו שיש לי תירוץ כזה מעולה גם אני יכול לעשות סיכום שנתי. תמיד רציתי לעשות אחד כזה אבל אף פעם לא היה לי קהל (ואולי גם עכשיו אין ממש, אני לא סגור על זה). וחוצמזה סיכום זה סוג של הכללה, והכללות – ואני יודע שהן מטבען לא מדויקות - עושות את העולם קל יותר לתפיסה. לפחות אצלי זה ככה.
אז אלה האלבומים שכיכבו אצלי, חלקם יצאו השנה וחלקם לא, אבל זה מה יש:

Mugison - כבר קיבל אצלנו שני פוסטים. הדבר הכי טוב ששמעתי, לוקח את השנה בהליכה.

1 - אין לי מושג מאיפה זה הגיע אלי אבל מדובר באוסף שכולל את השינס, בק, הווייט סטרייפס, לד זפלין, רדיוהד, פרל ג'אם, ברנדן בנסון, אליוט סמית', בת' אורטון ועוד הרכב בשם Five for fighting עם מייקל ג'ורדן (שלא שר אלא השיר עליו).

Lagrimas Negras - שוב אין לי מושג איפה נתקלתי בזה פעם ראשונה. אולי בביקורת ב-Ynet, אולי בחיטוט אקראי בסולסיק, אולי בפאב ליד הבית. אבל זה פשוט נפלא. שני ענקים, אחד בפלמנקו ואחד בסלסה, באלבום שהוא מעין הכלאה של שני הסגנונות עם בלוז וג'אז רך. וזה כל כך יפה.

Brendan Benson - האיש והווניל. פשוט וטוב. למי שלא קרא, תחפשו בפוסטים קודמים.

Doris - זה לא בנות פסיה, זה איך שג'אניס ג'ופלין הייתה נשמעת על קוקטייל של פרוזאק, אקסטא וסטרפסילס. הרכב בנות שבדי מתחילת הסבנטיז שנשמעות כאילו באותה שנה היה בסקנדינביה רק קיץ ודובוני אכפת לי היו בשלטון. טוב, אולי הגזמתי קצת, אבל שמח.

Marilyn Manson - במקרה חזרתי להקשיב ל-The age of grotesque ותשמעו, כל עוד אנחנו לא מדברים על אופנה הבנאדם יודע מה הוא עושה. צליל מעולה, לחנים מצוינים ואפילו המילים זה לא מה שחשבתם. אולי לא כל כך מפתיע למי ששמע או קרא ראיון עם הייצור.

The Shins - גיליתי אותם רק השנה אבל היה לי נורא כיף. זהו, פשוט כיף. אין לי מה להוסיף.

שלום חנוך - יכול להיות שכשאתה לא חי בארץ אז מוזיקה ישראלית מקבלת קצת ערך מוסף. אולי זה בגלל שאתה לא נתקל בה במקרה. זה תמיד עם כוונה ולפיכך בזמן הנכון. ובלי כל קשר "יציאה" זה אלבום משובח ביותר.

M.I.A – הכי קול שיש.

Balkan beat box – לקח לי קצת זמן אבל בסוף נכנעתי לפאן ולגיוון ולאוטנטיות ולאיך שהכל יושב בול. וחוצמזה זה תמיד משעשע לראות את ההבעה של ניקלאס, שבדי חביב שיושב לידי בעבודה, כשתומר יוסף פוצח ב"בה בה בה בה בה בה".

*מאסיב אטאק

אני קצת באופוריה, אז נא לסלוח על ההגזמות וההשתפכויות. מצד שני – זה שאני באופוריה גם אומר משהו. חזרתי עכשיו מהבכורה של קינג קונג בשבדיה. חשבתי הרבה בדרך הביתה איך אני הולך לכתוב את הפוסט הזה ועדיין אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.
אז נתחיל מהשורה התחתונה: קינג קונג של פיטר ג'קסון הוא דבר מדהים. מרהיב. מפעים. ספקטקל עצום* על כל צדדיו. רכבת הרים מוטרפת של שלוש שעות שמעיפה* אותך משיא לשיא כמעט בלי הפסקה ומשאירה אותך בסופה מותש לחלוטין אבל רוצה עוד פעם. המחשבה שעברה לי בראש הכי הרבה פעמים במהלך הסרט הייתה "!?now what" והדבר הראשון שעבר לי בראש כשהופיעו הקרדיטים בסיום היה "?what the hell are they going to come up with to top that". כי כרגע זה באמת נראה בלתי אפשרי.
בבוקר, בדרך לעבודה, נתקלתי בביקורת בעיתון שבדי שקטלה את הסרט. אני לא ממש יודע מה היו הנימוקים כי אני לא יודע לקרוא שבדית, אבל שני כוכבים זה די אוניברסלי. כן, אחרי יותר משנה כאן אני עדיין לא מדבר את השפה אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקרוא עיתון בבוקר. טוב, אולי "לקרוא" זה קצת הגזמה, אבל יש אחלה תמונות ואני מצליח להתמודד עם תחזית מזג האויר ולוח שידורי הטלוויזיה. נחזור לענייננו - מאחר ואני בדרך כלל מסכים עם הדרוגים של העיתון הזה, הציפיות מהסרט הונמכו בהתאמה. בערב, כשיצאתי מהסרט, חשבתי רק על כמה ענק פיטר ג'קסון (וכמה קטנוני, מריר ופלצן אתה צריך להיות בשביל לתת לסרט הזה רק שני כוכבים. וגם עם זין קטן). ואני אפרט.
ג'קסון היה יכול ליפול בקלות עם הפרוייקט הזה, בעיקר אחרי ההישג הבלתי מתקבל על הדעת של "שר הטבעות". זה קרה ל... אוקיי, כאן רציתי לכתוב "גדולים וטובים ממנו", אבל זה מינוח מאוד מאוד לא טוב. אני לא חושב שיש גדולים וטובים ממנו כיום. לא באגף הזה של הקולנוע. אבל זה בדיוק העניין, ג'קסון מראה לענקי הקולנוע איך עושים את זה ענק* ועדיין טוב. ג'ורג' לוקאס נראה לידו זקן ומגושם, ובעיקר טכני מדי. מרידלי סקוט אי אפשר לדעת מה ייצא כל פעם. האחים וושבסקי יודעים לעשות מגניב-כזה-כאילו אבל כשהם ניסו לעשות "גדול" יצא להם בעיקר קיטץ'. על ספילברג אני לא מתכוון לכתוב מילה אחת רעה, אבל גם לו כדאי להסתכל על ארבעת הסרטים האחרונים של ג'קסון בעיון – יש מה לקחת משם.
אני לא מדבר על האפקטים שנעשו בדרגת שלמות כזו שהופכת אותם לשקופים לגמרי אפילו לעין מקצועית והדיון בהם הופך ללא רלוונטי (ראיתי את הסרט עם חברים מהעבודה – חברה לאנימציה ואפקטים – ובסופו החלטנו לסגור את הבאסטה כי חבל על הזמן...). אני גם לא מתכוון להצלחה האדירה בלקחת סיפור נאיבי ולהעביר אותו דרך פילטר ההפקה של מאות מיליוני דולרים ועדיין לא לאבד את הקסם.
אני מדבר על אפקט ה-*WOW!. זה הרגע הזה בסרט שאתה רואה משהו וזה מה שבא לך להגיד: וואו!. או: שיואו!, גם הולך. ולג'קסון יש את זה כמו שמעולם לא היה לאף אחד אחר. זה בדיוק הדבר שהופך את "שר הטבעות" לטרילוגיה מדהימה ושהעדרו הופך את סדרת סרטי "הארי פוטר" לשעמום טרחני. זה מה שהפך את המטריקס הראשון לדבר כל כך גדול והיה חסר בשניים האחרים. מה שעושה את "טוראי ראיין" לחוויה כל כך חזקה. וזה מה שהופך את קינג קונג לדבר הכי גדול* שראיתם מאז שהמצלמה של ג'קסון עמדה בשערי מורדור. ג'קסון מצליח לגרום לקרבות הענק של "נקמת הסית'" להראות כמו משחק מחשב חסר קסם ולשעטת הדינוזאורים וסצנות הטי-רקס ב"פארק היורה" להרגיש כמו מתאבן חביב, ועכשיו למנה העיקרית, קינג קונג.
זה לא שאין בסרט דברים פחות מוצלחים, אבל הוא גורם לי להיות סלחני מאוד כי החוויה הכוללת היא כל כך מוצלחת וטוטאלית שזה ממש לא נורא אם פה התפספס משהו.
וכן, נכון, הגורילה משחק קצת תיאטרלי מדי. איפה ביל מאריי כשצריכים אותו...

* ניתן להתייחס גם באופן מילולי

הכרזת עצמאות

עבורי קנדה תמיד הייתה השממה הענקית הזאת בצפון אמריקה שסובלת מפיצול לינגויסטי מגוחך או במקרה הטוב המדינה ה-51 של ארה"ב. בימים אלה ממש אני על סף הכרזתה של קנדה כמדינה עצמאית ומתוקנת.
לאחרונה (שנה-שנתיים?) יצאו ממנה לא מעט בשורות מוזיקליות של ממש: ארקייד פייר, וולף פרייד, סטארס, ואני בטוח שזו רק רשימה חלקית. יש לי גם תחושה ברורה שלרשימה הזאת עומדת להתווסף Telefauna שגיליתי לאחרונה.
כל מה שהם הוציאו עד עכשיו הוא אי.פי. אחד עם 4 שירים שהיה חתיכת מתאבן לעניין (כמעט את כולם אפשר לשמוע כאן או להוריד מהאתר שלהם). טלפאונה נשמעים כמו הרבה דברים אחרים אבל כמו שום דבר בדיוק, וזה תכונה חשובה מאוד בשביל להקה. אפשר לאמר שזאת הגדרה שלי לנאו-מקוריות. איך שלא יהיה, כבר מזמן לא הרגשתי כזאת תחושת התעוררות אחרי שיר אחד. אם קנדה תמשיך ככה אולי הם עוד יצליחו לכפר על מייקל בולטון וסלין דיון.

יחסינו לאן + צדדים חדשים

לא קל לתחזק בלוג שאחד הכותבים בחזקת נעדר (אדם, אם אתה שומע אותי צור קשר עם אמא ואבא), השני עסוק באתר החדש שלו ובלהתחבא מהרשויות השבדיות שהתחילו לדפוק על דלתות של משתפי קבצים במשקל קל והשלישי נאבק שבועות בחברת הטלפונים הבריטית שקיבלה הנחיה ישירה מהמלכה שאוסרת לחבר אותו לאינטרנט. בתנאים לא תנאים, תוך כדי גניבת אינטרנט מהשכנים, ועם הבטחה לחזור בקרוב, אני מביא לכם את הפוסט הבא.
את המגזין TimeOut אין שום סיבה להציג. אני כמובן לא מדבר על הז'ורנל המקומי בישראל (שמנסה להתחרות ב'עכבר העיר' ואיכשהו יוצא שהוא מתמודד בכלל מול 'רייטינג') אלא על הגרסה הרצינית יותר של המגזין שיוצאת בערים רק-קצת-יותר-גדולות מתל אביב. בקיצור, מגורילה שכזאת, הכי הרבה אפשר לצפות שתבוא איזה הפתעה בדמות שניים-במחיר-אחד למוזיאון חיל השריון הבריטי ולא ליציאה הזאת. הקונספט מגניב לגמרי – אושיה מוזיקלית מקומית נבחרה להיות מדריך הטיולים שלכם בעיר הגדולה. בשונה מלונלי פלנט ושאר מזיקין, האושיה תיקח אותכם למקומות שכנראה לא הייתם מגיעים אליהם בלי הנחיה ממקומי אמיתי, עדיף אחד בעל אורינטציה חזקה למוזיקה. שלרגע לא תחשבו שמדובר פה בספר או באיזה אתר פלאש מרדים – המדיה שנבחרה לתענוג הזה היא דואלדיסק ,שזה CD מצד אחד ו-DVD מצד שני (קצת כמו ספרקלטת רק בלי שלמה אבס), כשה-CD הוא קומפילציה משובחת שנבחרה בקפידה על ידי האושיה וב-DVD הולכים איתו יד ביד למקומות המומלצים. אם לא השתכנעתם עד עכשיו זה רק בגלל שלא עשיתי ניימדרופינג לאושיות המדוברות: פישרספונר לניו יורק, איוון סמדג' לפריז, ודמיאן לזרוס ללונדון.
בקיצור, תענוג לכל החושים, מתנת חנוכריסמס מושלמת שאני אשמח לקבל. תודה.

חיה טובה

הופעות חיות נחשבות תמיד לגולת הכותרת של המוזיקה. איכשהו אני לא ממש שותף לקונצנזוס הזה. לא מעט פעמים אותם המרכיבים שאמורים לתת את הערך המוסף, כמו הקהל, הסאונד האוירה ואלמנט ההפתעה, היו אחד לאחד הסיבות שבגללן הייתי מעדיף להתרווח על הספה בבית ולשמוע בפעם המיליון את הדיסק במערכת. חוצמזה, אני סובל מבעיה ייחודית שעוד לא מצאתי לה אח ורע – העובדה שהמוזיקה, שהיא ללא ספק דבר שגדול מסך כל חלקיו, מתפרקת מולי לרכיבים שלה ומותירה אותי עם תחושה מבלבלת שגורמת לי לאי נוחות מסויימת.
ולמרות כל ההקדמה הארוכה, ראיתי לא מעט הופעות בחיי הקצרים וחסרי המשמעות ובחודשים הקרובים אני מתכוון להגדיל את הכמות הזאת באופן ניכר. יריית הפתיחה הייתה בהופעה של Elbow שהוזכרו לטובה לא מזמן. ברגע שהסולן שלהם (גיא בשבילי) פתח את הפה, שכחתי מכל עכבה אנאלית שבאתי איתה מהבית והתמסרתי לקול הנפלא שלו. כמה רוך, כמה רגישות, כמה אהבה שיש בקול הזה. אל תטעו, לא מדובר פה באיזה יפיוף בריטי עם תספורת מקוקלת אלא על בחור לא ממש קטן, מזוקן שנתמך במקל הליכה ומדדה באופן מגושם מצד לצד על הבמה. מעין גירסה מנצ'סטרית לאריק סיני. ועם זאת, הבחור משאיר שלוליות של כריזמה אחרי כל צליעה שלו. אני מוכן להשבע שהיו שם ארבעה חברי להקה נוספים אבל אני, הייתי שבוי לגמרי בקסם הווקאלי. היה משהו כל כך אבהי ואמיתי בקול שלו שלמרות כל מאות האנשים שמילאו את הבריקסטון אקדמי הרגשתי אינטימיות אמיתית כאילו הוא שר רק בשבילי.
ובאשר לחברי מעבר לפינה, שלא ימכור לכם סיפורים. אפילו בחורות לא הבריזו לי כמו שהסיטי מיול הבריז. חוץ מלהגיד שיש לו תור לבניית ציפורניים הוא אמר הכל. לא נורא, בכל זאת נהניתי.

פסטיבל

כרגע רץ בסטוקהולם פסטיבל הסרטים הבינ"ל של העיר וכשהעבודה דואגת לכרטיסים בחינם אז רואים הרבה סרטים. בינתיים כל מה שראיתי היה אחלה, אבל שלושה סרטים היו ממש מעולים.
קודם כל History of violence שפתח את הפסטיבל. איזה תענוג של סרט. הקצב מטפס לו מההתחלה המנומנמת בקרשצ'נדו של אלימות עד... אוקיי, אני לא אוהב ספוילרים, אז נעצור כאן. בקיצור, הסרט הכי טוב של דייויד קרוננברג, שגם הפעם לא מצליח להתאפק ומביא אותה בכמה שוטים בכיכובם של נוזלי גוף שונים ומשונים.
Anthony Zimmer הוא סרט צרפתי שאם צריך לשייך אותו לז'אנר מסויים אז זה ז'אנר "קייזר סוזה". מין מגה-פושע שכולם רוצים לתפוש אבל לא יודעים אפילו איך הוא נראה. אבל תסמכו על הצרפתים שיידעו לסגנן סרט כמו שצריך עם צילום מדהים, עלילה מהודקת וסופי מרסו בהופעה שגורמת לבעלי כרומוזום Y להזיל ריר.
ואתמול זה היה Proof שעשה לי את זה. גווינת' פאלטרו נותנת את משחק חייה, ולמרות שלא סבלתי אותה עד אתמול מעכשיו אני אפתח קצת יותר ציפיות כשהשם הזה יופיע תחת סרט חדש.
דרך אגב, עדיף להימנע מהטריילר, הוא מחורבן לגמרי.

עוד בהמשך השבוע: The myth, Lady vengence & Lonesome Jim

בוקר טוב

בוקר. שאון אחיד של ריצודי מוניטורים ותקתוקי מקלדת עולה מכל התאים של ספינת העבדים המודרנית. רק מתא אחד, בוקע צליל שונה. עבד שחור אחד סורר יושב, קורן מאושר ומאזין לשיר עם גיטרה חורקת שאת הסאונד שלה כבר אי אפשר לשחזר היום, עם מילים בלתי אפשריות כמו שרק חנוך לוין יכול ועם גרוב שבא מעולם אחר.
הזוי? וודאי. תלוש? בלי שום ספק. מפתיע? בוודאי שלא. הרי מדובר באותו בחור שהציע נישואין לאשתו כשמאחוריו טירת פוליגל שהקים לגדות הירקון וברקע מתנגן "לו הייתי פיראט" ורץ מרתון שלם עם חולצה ורודה. חברים בוחרים באהבה או שלא בוחרים בכלל.

גבי שושן – התעמלות בוקר

סיפורי מוגי

אולי קצת מוקדם בשביל סיכומי סוף שנה אבל אני חושב שלפחות אצלי יש מנצח ברור וללא תחרות אמיתית במצעד "הדבר הכי טוב ששמעתי כבר הרבה זמן, שגם אחרי 200 שמיעות מצליח להישמע טרי באוזן ולרגש כל פעם מחדש". Mugison, שכבר הוזכר אצלנו בפוסט הבתולין, לא מפסיק להדהים אותי וכבר כמעט 4 חודשים ועדיין לא ירד לי לרגע מהנגן אמפי. כמו שקראתי איפהשהו השבוע – מה לעזאזל הם שמים להם במים שם באיסלנד? התשובה היא כמובן גופרית, אבל אני לא בטוח שזה רלוונטי לענייננו.
עוד השבוע: גיליתי שלמר מוגי היקר יש אתר והוא מלא בדברים טובים. יש שם כמה שירים להורדה, קליפים, אקורדים ומילים. כדאי גם לקרוא קצת מהביוגרפיה שלו ושל האלבומים, איש מעניין מוגי. הדובדבן שבקצפת זה שיר חדש מהאלבום שהוא סיים להקליט ממש בזמן האחרון, ובתור אחד שאוהב קצפת הרבה יותר מדובדבנים, הקצפת היא כמובן העובדה שיש אלבום חדש שעומד לפרוץ כל רגע!!!
כדאי גם לראות את הקליפ ל-2 birds, פיתרון הכי מקסים בעולם לאיך לתת דואט בהופעה כשבת הזוג לדואט לא יכלה להגיע.

www.mugison.com

שפת אימי

בימים שהמילה גראנג' עוד הייתה חמה וטריה היישר מבית המאפה בסיאטל בואך לוס אנג'לס הייתי עסוק בחיפוש אובססיבי אחרי כל הרכב שיש לו קשר כלשהו לנירוונה, סמאשינג פאמפקינז, פרל ג'אם, הצ'ילי פפרז ושאר ירקות. לא היה אכפת לי כמה קלוש הקשר – פרוייקט צדדי, להקת בת, גלגול קודם – העיקר לשים על זה את היד בתקווה לשמוע עוד מהמוזיקה הממכרת הזאת (אלה היו הסימפטומים הראשונים של האובססיה שלימים הביאה אותי למצבי הנוכחי). ברב המקרים זה עבד ומצאתי דברים מצויינים כמו Brad, Green River, Mad Season, Mother Love Bone האגדיים ובטח עוד כמה.
תוך כדי אריזת הדיסקים שלי בנסיבות שעוד נגיע אליהם בהמשך, נתקלתי באחת מהלהקות האלה שלגמרי שכחתי מקיומה; אני חושב שהקשר של Mother Tongue לכל הז'אנר היה שהסולן שלהם ניגן כמה דקות עם הצ'ילי פפרז לפני שהם נהיו גדולים וחשובים ובעטו אותו לטובת דייב נבארו. לא יכולתי להתאפק וישבתי לשמוע אותם מהתחלה ועד הסוף ואחרי כל הזמן שעבר מאז, וכל הסגנונות שעברתי דרכם עדיין התרגשתי. משהו בסאונד המלוכלך שלהם, בתיפוף הנפלא ובמוזיקה הכואבת והשורטת שלהם נשאר עמוק בתוכי.
עד היום לא פגשתי אפילו מישהו אחד שמכיר אותם. אני לא יודע מה בדיוק זה אומר עלי ובכל מקרה אני לא מתכוון להשתנות בקרוב אז הנה המאמץ הקטן שלי לתקן את העולם.

Mother Tognue - Broken
Mother Tongue - Mad World

It's so much fun with Michel

A new video for The white stripes by Michel Gondry. Sweet...

Denial twist

השפעה טובה

אין ספק שהכתיבה שלי מפרה אנשים, גם אם האנשים האלה הם ברובם אני. ועדיין, איזה כיף זה לדעת שאם לא הייתי כותב את הפוסט הזה ולא הייתי שומע את הדיסק (בהמלצתי) אז לא הייתי נזכר בביצוע של ה-Flying Pickets ל- I heard it through the grapevine ואז הפוסט הזה לא היה נכתב. כולי פרפטום מובילה.
אז הפליינג פיקטס הם חבורה של חנונים סקסונים או לפחות ככה אני מדמיין אותם. אני לא מדבר על הזן הפרנץ פרדיננדי שמתלבשים גיקי אבל עם גיטרות ביד אין ספק לאיזה מחנה הם שייכים אלא על הזן שעושה הצגות סוציאל-קומוניסטיות בקולג' ובערב בשביל להוסיף קצת קינקיות מנגנים בפעמונים של של כנסיות. יכול להיות שאני טועה אבל בכל אופן, לשמחת העולם, אחד התחביבים שלהם הוא שירת א-קפלה ופה אין מה להגיד, הם לקחו את הז'אנר הכי רחוק שאפשר והפכו אותו למשהו הרבה יותר מראוי ואפילו מרגש.
את Lost Boys שהם הוציאו ב-84' אני אוהב עוד מאז שאני ילד ובעיני הוא אלבום תמים ומקסים עם עיבודים נפלאים ואינטילגנטים לקלאסיקות שגם ככה אני אוהב. וכשאני חושב על זה, לתת לילד לשמוע את כזאת מוזיקה זה קצת כמו לקנות לו ברבי במקום משאית. מזל שלי.

Flying Pickets – I head it through the grapevine
Flying Pickets – Space Oddity

?האלבום הכי טוב שלא שמעתם

את הכותרת הזאת לקחתי מאמאזון, מהביקורות על You all look the same to me של Archive.
אין לי מושג אם שמעתם או לא, אם מישהו מכיר את ההרכב המוזר הזה. קשה לי להאמין שדבר כ"כ טוב לא צבר עדת מעריצים שצמאים ליציאה הבאה שלהם. מצד שני פנדורה לא מכירה אותם, Allmusic ו-Amazon מכירים חלקית. מצד שלישי אני מודע לעובדה שאלבומים והרכבים שאף אחד לא מכיר הם בדיוק האובססיה של קהל הקוראים שלנו. אז מקסימום לא חידשתי כלום, אבל בכל זאת.
למה הרכב מוזר? כי אחרי שהוציאו באמצע הניינטיז את אחד האלבומים המושלמים האלה, שאי אפשר למצוא מה אפשר לשפר בהם, כזה שאפשר לכתוב לפיו את ההגדרה של טריפ-הופ ולשכנע איתו כל אחד מה כ"כ נהדר בז'אנר הזה, אחרי זה הם מביאים לנו מין רכיכת פופ חלושה שנשמעת כאילו היא באה ממנהרת הזמן (הסדרה, התקופה, תבחרו אתם), ואז חוזרים בשלישית עם אלבום מופת נוסף, בסגנון אחר לגמרי, פינק-פלוידי באיכות, בעומק ואפילו בסגנון, שממשיך אחרי שנה-שנתיים לעוד אחד כזה אבל פחות מעניין כי הוא נשמע כמו כל מה שלא נכנס לקודם, וזה כנראה המשפט הכי ארוך שכתבתי בחיים שלי.
בקיצור - Londinium חובה, Take my head רק בשביל שיר הנושא, You all look the same to me מדהים, Noise נשמע כמו שאריות ועדיין טוב, ומסתבר שיש גם פסקול ואנפלאגד שעוד לא שמעתי בעצמי.
באתר של הלהקה יש טונות של חומר, אודיו, וידאו ומה שרק תרצו. בתאבון.

www.archives-archive.com

לונדונקרייב - חלק ג

האנגלים אוהבים לתרום. קל ונעים לראות אותם מפרישים מעשר מכל תשלום לאיזו מדינה נדכאת באפריקה שכל הילדים בה חולי איידס, רעבים, וממש מבואסים מזה שהם כושים בנוסף לכל. ניחא לתרום לשירותרום, שמטפל במגזר של הילדים הירוקים האלה שמדי פעם מתים בשביל המדינה, אבל הבריטים הלכו צעד אחד רחוק מדי –The Prince’s Trust ; קרן שנועדה לעזור לאנשים צעירים בתחילת דרכם. סתם אנשים כמוני שבא להם, לדוגמא, להקים רשת של דוכני סחלב בלונדון (סטארט אפ מטורף שלי, דרך אגב). בהתחלה זה נשמע לי מופרך. אח"כ פשוט התחלתי לקנא.
אבל עזבו מלהתבאס מישראל/לצחוק על הבריטים מה שמעניין באמת זה איך הם מגייסים את הכסף. יפה ששאלתם. במקרה יצא לי לראות בטלויזיה את טקס ה –fashion rock שהם כבר עורכים 3 שנים ומכניס מיליוני דרכמות. כל מה שיש בו זה להקה שעולה לבמה ונותנת שיר בלייב ובו זמנית צועדות להן דוגמניות ועליהן מיטב מחצלות של מעצבי העל. נשמע משעמם ופלצני? נכון. אבל איזה הופעות שוות! Amerie דפקה איזה שלושה שירים ברצף (שזה כמעט כל הרפטואר) ולמרות שהיא שרה עם פול פלייבק עדיין גרמה לי להזיל ריר, Blondie עם דבי האריס הזקנה-אך-עדיין-בועטת כיסחו את One way or another וגם Roisin Murphy, אלילה בהתהוות, Skin ואפילו Zucchero, שנראה כאילו שלפו אותו מסמטה עבשה במיוחד, נתנו יופי של ביצועים. והכל בשביל הסחלב שלי. מרגש.

לונדונקרייב - חלק ב

באופן כללי אני נוטה תמיד להיות חיובי ולחפש את הצד הטוב בכל דבר. סוג של אופטימיות מחליאה שכזאת שהיא ורק היא מונעת ממני מלקחת אלה ולהפוך את העולם למקום מעט יותר יפה. דרך משקפי השמש הורודים האלה, אפילו מלחמה יכולה להראות חיובית – אם לא היו מלחמות, לא היו אנשים שיוצאים נגד המלחמות. ואם לא היו אנשים שיוצאים נגד המלחמות, לא היה מי שירתום את מיטב אומני האי שפעם היה אמפריה להוציא כזאת קומפילציה משובחת. וכהתנצלות רשמית על ההעדרות הממושכת קבלו את כולו. פחות אתי מזה לא תמצאו בשום מקום. מצד שני, אתי לא עובדת כאן יותר.

לונדונקרייב - חלק א

כדי לא לתת לקולגה לפתוח פער, הייתי חייב לנסוע בעצמי ללונדון ולבדוק את הדברים מקרוב. גוד דאמ איט, הכל קורה שם. אני לא יודע מאיפה להתחיל. זה הולך להיות ארוך:

ספר – מעצבת העל שאני הכי אוהב בעולם קנתה לי במתנה את הספר המגניב הזה; מדריך של rough guide שכולל מאות פלייליסטים של להקות, ז'אנרים, נושאים (כמו 'קאברים שמוצלחים יותר מהמקור') ושאר ירקות (שירים מהסימפסונים, שירים שהוזכרו בספרים של מורקמי וכו'). תענוג של ספר, תודה יקירתי.
סרט – לפני ההקרנה של Wallace and Gromit צורף סרט קצר של הפינגווינים ממדגסקר שהיו האופ-סייד-קיקס הכי קרועים והדבר הטוב היחיד שיצא מהסרט. בקיצור, הפעם הם לבד, יוצאים למבצע צבאי מטורף בסרט שדוחס כל מה שמוגש בשעה וחצי לתוך 10 דקות. ככה אנימציה צריכה להיות.
עוד סרט – כל כך הרבה ציפיות וכל כך מעט מה להגיד. The corpse bride החדש של טים ברטון יפהפה, מלא בדיחות חמודות ועשוי נפלא. יחד עם זאת, הוא פשוט לא מצליח להלהיב. בכלל. קשה לשים את האצבע אבל נראה שבגלל שטים ברטון כל כך מגוון ומלא דמיון ביצירות שלו עד היום, נוצרה אצלי ציפיה רצינית שהוא יקח את הסרט הזה למקום חדש, כזה שאפילו הוא עוד לא היה בו. איכשהו זה לא ממש קרה. אולי זה העלילה שלא מצליחה לרתק, אולי זה חוסר ההצלחה להתעלות על – The night before Christmas ואולי זו התחושה שברטון מתחיל למחזר את עצמו, קשה לאמר. איך שלא יהיה, אני עדיין מחכה בסבלנות לעוד איזה ביטל ג'וס.

Jane

אתמול הייתי באירוע ההשקה של פסטיבל הסרטים הבינ"ל של סטוקהולם. הופיעה שם להקה בשם המתנוסס בראש הפוסט, שניגנה מוזיקה דמויית מורצ'יבה – פאנקי, קצת דראם נ' בייסי, עם נגיעות של סיקסטיז/סבנטיז, בסך הכל הם היו טובים. על הבמה היו בו-זמנית:
גיטריסט שנראה כמו ברוקר לא מוצלח אבל מרביץ פרצופי עצירות שטרם נראו כמותם.
מתופף ובאסיסט שכנראה הם אלה ששיחקו את האחים הלבקנים ב-Matrix reloaded.
מתופף קונגות שבטח קוראים לו קורקי. או שהבנתם או שלא.
חצוצרן שכנראה פוטר מוקדם יותר באותו יום ממשרת מסדר קרטוני חלב בסופר.
טרומבוניסט שהתחיל לעבוד באותו יום כמסדר קרטוני חלב בסופר במקום החצוצרן.
זמרת רקע שנראית כמו הילדה-הכי-יפה-בגן-אבל-בכל-זאת-לא-מקובלת עם צמידים של וונדר וומן וכובע של סבא שלי.
עד עכשיו הכל אמת וגם זה – ראפר טנזני עם ראסטות בגובה 1.60 מ' ועם ידיים כ"כ קצרות שהוא נראה כמו גירסת ההיפ-הופ של דובוני אכפת-לי.
אחיו למחצה של הדובון אכפת-לי שנראה כמו פליט סומאלי, אבל קצת נשי.
הם היו מגניבים, אבל אני, אני בהיתי כל הזמן במחשוף של הזמרת השבדית שנראתה בדיוק כמו שאתם מדמיינים...

גלידה

לדעתי גלידה טובה נמדדת בווניל שלה. כי עם גלידות כל אחד בא עם רעיון חדש וזה לפעמים מדהים (סחתיין לראשון שחשב על גלידה פיסטוק) ולפעמים לא (אני מת על אבוקדו, אבל בגלידה? אבוקדו?). אבל בבסיס, בהתחלה של הכול נמצא הווניל ואני חושב שאם אתה יכול להביא אותה בווניל מעולה אז מכאן והלאה הדרך פתוחה, זה אולי לא הטעם הכי מרגש בעולם, לא ממש מתוחכם ולא ממש מקורי אבל זה הטעם הכי… הכי נכון. וזאת מטאפורה לחיים בכלל, כי אם הצלחת לעשות משהו נכון באמצעים הבסיסיים, בלי אפקטים ופלאג-אינז, אז בטוח תצליח גם עם.
ברנדן בנסון עושה מוזיקה בטעם ווניל, אבל איזה אחלה ווניל. רוק פשוט ומשובח. אולי אמצע הדרך, אולי לא הכי מקורי בעולם, לא יוצא דופן בשום דבר חוץ מזה שהכל נשמע טוב ונכון. וזה, תודו, לא דבר כל כך רגיל. בנסון הוציא כבר שלושה אלבומים וב-allmusic.com כולם רשמו לפחות ארבעה כוכבים.

www.brendanbenson.com

Eye candy

סטודיו CG ניו-יורקי מביא אותה בקליפ מדהים ל- Sixes last. הוידאו קליפ לקטע של Alias הוא סוכרייה אמיתית והקטע עצמו גם לא רע. Alias הוא ראפר לשעבר שעשה בשכל ועבר ל-electronic side of the force. הוא עדיין מסתייע בכמה ראפרים ולפעמים מביא ביציאה של שיר א-לה Notwist. השאר זה מוזיקת ציקצוקים מגניבה וקרירה שנעים לשמוע ברקע, קצת כמו Boards of Canada אבל פחות משעמם, קצת כמו Apparat אבל יותר מלודי וקל לעיכול. אלבומים שכדאי: Muted, All things fixable.

1st-ave-machine

טובה תמונה אחת

אוסף מבורך של ארט לאלבומים שאנחנו אוהבים.
דסקטופ פרדייז!!

שיר אהובת הספן

יצאנו ממזח לא מוכר בבריסטול, אל עבר השקיעה. גלים של מוזיקה אלקטרונית מתנפצים על החרטום. מדי פעם הרוח משנה כיוון, אבל אנחנו בשלנו. הקפטן: דיוויד אדוורדס, הספינה: Minotaur Shock. אני על הסיפון מחזיק חזק, רתום לזוג אוזניות, מקווה לא ליפול.

בדרך נזכרתי בכמה הפלגות דומות עם הרכבים דומים, אבל שמחתי שהפעם אני עם דיוויד - בעיקר בגלל המגוון. למרות כמה גלים לא נעימים, רוב הדרך מלאה ריגושים והפתעות - אלקטרוניקה שמצדיקה את עצמה, עם מגוון גדול של השפעות המשתלבות לנרטיב מלודי, מרענן ואינטלגנטי. אם לרגע נמאס מהרוח, אפשר לרדת לקבינה ולהתפעל מהאיורים המקסימים, בהשראת הים, המעטרים את האלבומים ואת האתר.
חזרנו בשלום הביתה, וקיבלנו שי לחג – מיקס של שעה ורבע שאפשר להוריד מאתר הבית של Minotaur Shock, על ידי לחיצה על הספינה. הפלגת נסיון באיזור הנמל אפשרית כאן.
מומלץ! לא לימאים בלבד.

כרובי

בעודי קורא ב-Giantstep ביקורת מפרגנת לאללה על Balkan beat box נתקלתי בניים-דרופינג של Nikodemus. אז כרגיל שלחתי את הציפור הכחולה לחפש, וכרגיל אחרי שהספקתי לשכוח מכל העניין נוחת אצלי אלבום העונה לשם הסכריני Coney Island love. מסתבר שניקודמוס הוא איזשהו די.ג'יי ניו-יורקי שהתבקש לקמפל קטעי אתנו-צ'יל-אאוט בהשראת קוני איילנד, הלונה-פארק המיתולוגי של ניו-יורק. מה שיצא נשמע בהתחלה כמו עוד אוסף שרוכב על הגל של Thievery corp. ודומיהם (ולפני שלוש שנים זה לא היה דבר רע, אבל בחייאת, מיצינו לא?), אבל בעודי מקלל את הרגע שבו בחרתי להכנס לחדר כושר אני מתחיל להבין שיש פה משהו קצת אחר. אולי לא המציאו פה שום דבר חדש, אבל יצא לניקודמוס הזה אחלה אוסף, מגוון ושמח, עם המון סגנונות שונים, ממוזיקה בלקנית דרך ברזילאית ועד ערבית ואפריקאית. מה גם שהחיבור בין האתני לאלקטרוני כמעט תמיד מגיע כאן עם טוויסט קטן ומפתיע. בשורה התחתונה, ולמרות הז'אנר השחוק – גרובי מגנובי.

ויש גם טעימות

If only every girl were as good as this one

Even if you agreed with the very mild enthusiasm over Beck's latest album released March this year - "Guero” - you must catch the amazing music video done for the track "girl". Concept taken straight out from old Mad magazine back covers I've got rolling around, into a fresh 2005 music video. What you get: cool video, cool effects **bonus**: cool socio-critical narratives aimed at WASPland. Directed by "motion theory".

שהאל ישמור

עוד לא נרגעתי מהעובדה שכמעט ועבר לידי החדש של Elbow ופתאום אני מגלה באישון לילה ש - Deus הוציאו אלבום חדש ואנונימי לפני יותר מחודש. לתופעה שכזאת יכולים להיות בדיוק שני הסברים:

1. האלבום כל כך מחורבן שלאף אחד לא אכפת ממנו. לא מעניין אותי. עדיין שווה שמיעה ולו רק בגלל חסד נעורים. וחוצמזה, חסרים דברים מחורבנים שיש הייפ היסטרי מסביבם?
2. כל האנשים שאני מכיר וגם אלה שאני לא מכיר, ניסו להסתיר ממני את האלבום כחלק מקונספירציה מכוונת כלפי שאת קנה המידה שלה עוד קשה לי להעריך (תספורת קארה זה לא גברי? אני לא מבין...)

בכל אופן, דאוס חזרו אחרי 6 שנים עם Pocket Revolution ואפילו עוד לא הספקתי לשמוע יותר מכמה שירים ולראות קליפ אחד שלהם. עד כה הפרוגנוזה שלי אומרת שהם נשמעים מבוגרים מתמיד, האנרגיות והנמרצות שלהם עברו חלפו ועוד לגמרי לא ברור אם נשאר להם מה להגיד.
אם למישהו יש מה להוסיף, עכשיו זה זמן טוב. אני הולך לשמוע את הדיסק.

dEUS – 7 Days, 7 Weeks

Can't have it all...

Super cool video by Olivier Goundry for Tiga. The song is nothing to flip over though...

Tiga - You gonna want me

מרפקים ליונים

כבר לפני שבועיים Elbow הוציאו דיסק חדש, ואיכשהו, למרות הביקורת המפרגנות והעובדה שמדובר ביופי של דיסק, לא נרשמה התלהבות במחוזותינו וחבל. מצחיק שפעם חשבו שהם רוכבים על גל של להקות שרוצות להיות רדיוהד (אמרו את זה גם על מיוז בזמנו, לא? נו שויין...). בקיצור, בשונה מהאחרון של ה- Doves, השכנים ממנצ'סטר, שהיה בינוני ביום נדיב, נראה ש- Leaders of the free world הולך להכיר את הרמקולים שלי טוב.

Elbow - Leaders Of The Free World

הגיג

יכול להיות, ממש לא בטוח, אבל יכול להיות שמתהווה כאן טרנד שיוכיח סופית שאנחנו כבר לא ילדים. אני מזיין לאנשים את השכל עם זה כבר שבועיים שלושה ובלחץ המערכת עכשיו זה גם עולה על הכתב. זה התחיל במינון הולך ומתגבר של רוק וגראנג' בנוף המוזיקלי, רמיקסים לפרודיג'י, גיטרות מנסרות צצות בכל פינה, הטריפ-הופ האהוב והטוב חוזר! אימצתי את מוחי הבלשי המבריק בנסיון לפענח מה קורה פה. אני רואה מסביבי ג'ינסים קרועים, כמו בסוף היסודי, משהו כמו 90'-91'. הטרנד הנוכחי הוא רטרו אייטיז, שיושב פה כבר כמה שנים ומיצה את עצמו עד תום. אני קרוב לפיתרון, חסרה רק עוד חולייה אחת בשרשרת... ובכן, שרלוק המלוק עושה זאת שוב! מה בא אחרי האייטיז? הניינטיז! וזה יכול להיות גדול! שימו לב שהרטרו תמיד יותר טוב מהמקור: האייטיז היו ימי הביניים, דה דארק אייג'ס שבין תור הזהב של לד זפלין, פינק פלויד והנדריקס לרנסאנס של נירוונה, פרל ג'אם, הסמאשינג פאמפקינז ופיית' נו מור (וכמובן מופע הארנבות של ד"ר קספר), קוונטין טרנטינו וקייט מוס. רטרו האייטיז הביא לנו הרבה מאוד דברים מעולים כמו פישרספונר וגולדפראפ, ולמרות הג'ינס עם הקרעים והטי-שירטס הוורודים, לפחות הגבות העבות נשארו בגדר טעות היסטורית. אז עכשיו זאת באמת הולכת להיות חגיגה, אפילו אם נצטרך לסבול ילדים עם חולצות פלאנל משובצות. קוונטין טרנטינו כבר חזר, קייט מוס גם כן, ונקודת הפתיחה כל כך גבוהה שאי אפשר ממש לפספס. תמיד חשבנו כמה זה היה נפלא שתקופת התיכון שלנו נפלה בדיוק על השנים הכי טובות של הניינטיז עם כל השמות שכבר הזכרתי ועוד כל כך הרבה אחרים, איזה כיף זה שהטעם המוזיקלי שלנו התהווה והתעצב בתקופה כל כך עשירה מוזיקלית. מצד שני, זה גורם לך להרגיש ממש זקן כשתקופה שכבר עברת חוזרת כרטרו...

עוד משהו שצים לא צריכים להתעלם ממנו

את החיבה שלי לכל מה שאסיאתי אין טעם להסתיר. במוזיקה, לצערי, כמעט ואין לזה ביטוי. עד כמה שאני סובלני ופתוח אני כמעט לא נופל על דברים שבאו מהמזרח הרחוק ולא נשמעים לי כמו חלק מהפסקול של Tekken . עד שנפלתי על ה-EP החמוד הזה של Gutevolk. הוא נשמע מספיק קרוב לדברים שאני מכיר ואוהב ועדיין יש לו את הטוויסט העדין והמינורי שכל כך קוסם בכל התרבות הזאת.
מאחורי ההרכב עומדת יפנית קטנה (מפתיע) ולא ממש יפה שהוציאה כבר שני דיסקים קודמים. יכול להיות שאני נסחף פה, אבל מבחינתי המוזיקה שלה לא נופלת מ-mum וסיגור רוס. יש לה עוד מה ללמוד מהידידים האיסלנדים ויש סיכוי לא קטן שהיא תלמד, תפנים ותראה לכולם מאיפה משתין הניגירי. אם זה עובד בהופלנדית זה יעבוד גם ביפנית. ואם לא, נעשה לה שצוג'י-גירי.

Gutevolk - Twinkle Star's Cycling Bolero
Gutevolk – Light Parade

כבשה שחורה

תוך כדי שיחת חג משעממת מצאתי את עצמי בוהה, באופן הזוי לחלוטין, בערוץ AXN בפרק של צוות לעניין (איזה גברים אמיתיים. לא להאמין שהם ישבו בכלא על פשע שהם לא ביצעו). פתאום, שמעתי שיר מוכר מנגן מהטלויזיה. מה זה? מרדוק שומע fאנק? B.A. לא היה מרשה לזה לקרות. סובבתי את הראש למסך וגיליתי את Rick James חמוש באפרו הכי מושקע הכי נפוח והכי אני-שם-זין-על-כולכם-ואני-אלך-עם-כבשה-על-הראש, נותן ביצוע חי של Super Freak לאסירים בבית כלא, כשאחד מהאסירים בו הואIssac Hayes . איזו פנינה. תוך כדי הכתיבה גיליתי גם שעם השנים הנפח באפרו שלו ירד בגלל תחזוקה ירודה ובימיו האחרונים הוא נראה כמו יזהר כהן. איש מגניב, קצת חבל שהוא מת.

Rick James – Super Freak

יאללה מכות 2

באופן עקרוני אני לא אוהב המלצות שליליות, אני פשוט מעדיף לאכול את החרא בעצמי. אני גם לא כל כך אוהב לתת המלצות שליליות, אבל הפעם מדובר במקרה מיוחד.
הטריילר של Ong Bak השאיר אותי קפוא וממלמל ביראת קודש "אונג באק...טוני ג'ה...". אחרי הסרט כבר לא מילמלתי כלום אלא זעקתי לשמיים "אלוהים! למה הוא לא היה יכול למות בתאונת עבודה?".
זה נכון, טוני ג'ה באמת מדהים. חוץ מהעובדה שיש לו כריזמה כמו לדובי גל. והמכות בסרט ממש מעולות, מהטובות שראיתי. כמה חבל שהם תקועות בתוך הסרט הכי משעמם, דבילי ומעיק בז'אנר שגורם ל"ספורט הדמים" של ואן דם להראות כמו יצירת מופת של פליני.
כל מה שאני מאחל לאדון ג'ה זה מפגש עם כל משטרת הגירה ביום שישי בתחנה המרכזית בת"א. זה בטח יהיה יותר מעניין מהסרט.

בהסוואה

השם הסליזי של ג'יגולו לטיני ש-Pepe Deluxe בחרו לעצמם רק מנסה להסתיר את העובדה שהם בכלל פינלנדים (שוב מוזיקה סקנדינבית! משהו פה מסריח...). גם המוזיקה שלהם לא נושאת שום מאפיין סקנדינבי או מאפיין מובהק אחר. היא פשוט טובה.
באיחור אופנתי (כמובן), אני לא מפסיק לטחון את Beatitude שלהם מ-2003, שהוא דיסק של פריסטייל אמיתי, כזה שעובר חופשי מסגנון לסגנון בלי להשאיר שום עקבות, ובקלות אפשר לחשוב שהוא בכלל אוסף. סוג של פסקול ממש כיפי שכל אחד ימצא בו משהו שהוא אוהב. קשה לי להסביר איך ולמה אבל כל פעם כשנגמרות ה-72 דקות שלו אני מתקשה להזכר מה היה כל כך מטריד קודם ושוקע לאוירת יום שישי בים.
איך שלא יהיה, פינים או מקסיקנים, אוסף או לא אוסף, זה חתיכת דיסק ברמה שמסיבות תמוהות שמר על פרופיל נמוך (או ששוב אני בפיגור המסורתי שלי).

Pepe Deluxe – Indifference
Pepe Deluxe – Numa