פוסט אקלקטי

וגר זאב עם כבש ובום פם עם בק ירבץ. כרגע נחים להם על נגן ה-mp3 שלי, בשלום ובאחווה יש לומר, The shins, Deftones, Zita Swoon, Beck, Cloud Cult ובום פם גם. יש פה כל מיני דברים שראויים בהחלט לפוסט משלהם, וכנראה גם יקבלו, אבל בינתיים תסתפקו בגירסת התקציר.
Wincing the night away של The Shins מסתמן כאחד מהדברים הנעימים יותר שנחתו אצלי לאחרונה. בדיוק מה שהייתי צריך. הם בשלהם, אין יותר מדי הפתעות, אבל זה נשמע מצויין.
Beck, ילד הפלא הנצחי שכולם כל כך אוהבים להלל אף פעם לא עשה עלי יותר מידי רושם. למעט כמה סינגלים מוצלחים פה ושם אף פעם לא הבנתי מה השוס הגדול. עכשיו הוא שוב צץ לו וזוכה לשבחים (חדשן, מקורי, הקלישאות הרגילות) ואני שוב לא מבין על מה ולמה ולא ממש נופל מהכסא. אבל בסך הכל זה לא רע. הפעם הוא החליט ללכת על לבלוז ולי יש חולשה לבלוז ככה שבינתיים הוא מחזיק אצלי מעמד.
"ממתי אתה שומע דפטונס?" שאל אותי שחר. אז זהו, שאני לא ממש "שומע" אותם, זה יותר "בודק מה הם עשו הפעם". ולמה? כי למרות שמאז כיתה י"א מטאל לא ממש מעניין אותי, הדפטונס הוכיחו שהם מסוגלים להפתיע ולמתוח את גבולות הז'אנר, ואפילו להראות שהם, אבוי, יודעים לכתוב לחנים בעלי יותר משלושה אקורדים. חבורה של נקבות. ב-Saturday night wrist הם אמנם לא מצליחים לעמוד בפיתוי ומדי פעם צורחים/שואגים כמו הבבונוס-מטאליס (זן אופייני ביותר לז'אנר, מרשים ברעמתו המתנופפת וקעקועיו המשוננים, אם כי אינו ידוע במנת משכל גבוהה) אבל לאורך רוב האלבום הם נשמעים ממש טוב.
על Cloud Cult שחר כבר הרחיב, תבדקו כמה פוסטים אחורה. אני פה רק לחזק. קצת מטורללים אבל עושים שמח, מה רע?
ובום פם, נו, מה ארחיב ומה אומר, הידיעה שמצאתי משהו שגורם לשכני לשולחן העבודה ניקלאס, ילד טוב שבדיה, לעווית קשה יותר מזו שחווה עת התנגנו להם אהוביי Balkan beat box, זה שווה הכל...

The Shins – Australia was removed after a kind request from the Web Sheriff. Howdy ho!
Beck – Dark star
Deftones – Cherry waves
Cloud cult – Lucky today
בום פם – עדי אדיוס

ואם חשבתם שזה אקלקטי, חכו לפלייליסט שעולה מחר...

It doesn't get any better than this

!ביבי? סי

אז הם אנטי ישראליים, אוהבי מוסלמים וממש כמו אנימטורים, הם גם אוהבים לדחוף דברים לטוסיק. אבל חוץ מטלויזיה טובה (תשאלו את פרנק), הם גם יודעים לעשות הפקות מוזיקליות גרנדיוזיות. קחו לדוגמא את ה-BBC Electric Proms, פסטיבל מוזיקה שכולל עשרות הופעות שנפרשות על פני רוב העיר. אבל לא סתם הופעות. לחברינו הבריטים היהירים יש את היכולות להעלות באוב אגדות כמו The Who, Donovan ו-James Brown ולשים אותם ליד אגדות בהתהוות וגם ילדים מוכשרים כמוThe Guillemots, Nitin Sawhney, Jamiroquay ושות'. חלק מההופעות היו אפילו חינם אין כסף לאלו שהיו ברי מזל לעלות בהגרלה (לא אני לצערי). בגלל רגשות האשם המכרסמים ברשת הבריטית בשל הסיקור התקשורתי במלחמונת לבנון האחרונה, הם מאפשרים לראות את רוב ההופעות, או קטעים מהם, לתקופה מאוד מאוד קצרה באתר שלהם. אכלו ושתו כי מחר נמות.

הערה: אין לראות בפוסט זה פגיעה באוכלוסיה ההומוסקסואלית, או הבריטית, או שתיהן, שהרי מיטב מחברי הם הומוסקסואלים, או בריטים, או שניהם.

מחבקי עצים

לשבת לבד באמצע יער עבות גשום ומרוחק ולבהות בעלים צפים על פני נחל זורם. לקחת שאיפה עמוקה מהאויר הקריר, הלח ולאט לאט להרגיש שהכל יכול להיות בסדר.
לא חשבתי שזה אפשרי אבל מישהו הצליח לזקק את התחושה הזאת לתוך אלבום.

Brightblack Morning Light - Everybody Daylight

...באוסלו?! מוזר

ההייפ חזק עם החברה הנורווגים האלה. האלבום הראשון של 120Days יצא לפני שלושה שבועות והוא מסתמן כאחד החזקים השנה, לפחות אצלי בסלון.
האלבום נשמע כמו מערבולת אחת של סאונד ושירה מלאת אוירה שזורמת בין קטעים קצרים לארוכים באופן שקשה ממש לזכור מתי שיר אחד נגמר והשני התחיל.
הרבה דברים עלו לי מהשמיעות הראשונות - U2, ג'וי דיויז'ן, קיור, סטון רוזס - אבל הם עדיין יחודיים מספיק בשביל להרגיש שזו יצירה עצמאית לחלוטין. הם משחזרים איזה צליל אייטיזי בואכה נייניטיז עם ליטוף שמן זית ואלקטרוניקה, אבל במקום להשמע כמו עוד להקה בריטית משומשת, הם הופכים אותו למשהו רענן ומקורי. קצת כמו I love you but I've chosen darkness, רק בלי החשיכה ועם הרבה פריגורט.

120Days - Come out, come down, fade out, be gone

הוא יפה וגם חתיך

בחיפוש מתמיד אחרי אפשרויות חדשות ודרכים להתחמק מספינת העבדים, החלטתי לנסות את כוחי בתור מדריך טיולים. אחרי 4 שנים בצופים, כמה קשה כבר יכול להיות לקחת כמה ישראליטוס לטיול הופעות בלונדון הבירה? בפרט כשמונוקרייב משלמים על ההופעות.
הקבוצה הראשונה הייתה "דובוני אכפת לי", שכללה את הגברת פוסטראומטיק וזוגה האדון "super-hardware-size-me", באמת חמודים. אבל מה, בימים שהם באו – בצורת. לא הופעה אחת לרפואה. לקחתי את הצ'אנס והלכתי איתם להופעה אקראית ב-Luminaire, המקום הכי שווה וגו', ויצאתי המדריך הכי גבר בצד הזה של תל אביב.
גם הפעם, החימום התגלה כראוי פלוס פלוס; הראשון לעלות היה Newton Faulkner, ראסטה בוי בריטי חמוד, מהסוג שהייתי מצפה לראות מסביב למדורה על החוף, מעביר ג'וינט ומנגן קאברים לקלאסיקות מודרניות. למעשה שזה בדיוק מה שהוא היה, רק שהעדר החוף והמדורות גרמו לו להפוך לגיטריסט ממש לא רע ופרפורמר כריזמטי לאללה. על בחירת הקאברים עודף הג'וינטים אחראי; זה התחיל עם קאבר לשיר פתיחה של Ice Age (מקורי!) ואחריו ביצוע יפהפה, די מושלם ל-Teardrop של מאסיב אטאק. בשלב כלשהו גם היה קאבר לשיר של בובספוג. תוסיפו לזה כמה שירים לא רעים בכלל שלו (תשמעו את full fat ותגידו לי שלא חשבתם על אליס אין צ'יינס הראשון) וקיבלתם הפתעה הכי כיפית.

Newton Faulkner – Teardrop (סטרימינג)

אחריו בא James Apollo, שנראה כמו מאור כהן, רוקד כמו אלביס פרסלי, נשמע כמו השדרן מכלבי אשמורת ומנגן רוקנרול אמריקאי מזן שכבר לא עושים היום. בהתחלה זה היה נחמד, אני חושב. או שאולי הייתי מהופנט ללוק ג'וני סוויד שלו, אבל אחרי כמה שירים הלכתי לאיבוד. אולי בכל זאת יש סיבה שלא עושים את המוזיקה הזאת יותר.

James Apollo – Three Birds

המתאבנים היו נחמדים, באמת, אבל המנה העיקרית, Paris Motel, הייתה גורמה. חתיכת תזמורת מגוונת המלונאים הפריזאיים - גיטריסט, בסיסט, מתופף, קלידן, ויולה, שני כינורות וקלרינט, והעושר הזה עושה להם רק טוב. נראה כאילו כל אחד מושך לכוון שלו – הבסיסט רוצה לנגן בלהקת רוק, הכנרית רוצה בפילהרמונית – והתוצאה הסופית היא מפגש במקום מצויין באמצע הדרך; פופ-פולקי-קאנטרי נעים וכיפי.
הדבק האמיתי של כל ההרכב הזה הוא הסולנית שלהם, שאוחזת בשיק יונית לוי-י, משאירה שלוליות כריזמה בכל צעד שהיא עושה, שרה בלי טיפת מאמץ בקול נשי יפהפה, וגם מנגנת נפלא בכינור. כלבה. אני שונא אנשים מוכשרים.
הדובונים עשו הכנה רצינית לביקור והקשיבו לפריז מוטל עוד בבית. הם היו כל כך מוכנים עד שהפזמונים דבקו בהם לחלוטין, ולהפתעתה הרבה של הסולנית, הגברת פוסטראומטיק הצטרפה אליה בשירה שוטפת בחלק מהשירים. היא לא נשארה אדישה ומיד הקדישה לזוג שיר. הקרדיט, כמובן, הלך אלי. נו ביזנס לייק שואו ביזנס.

Paris Motel – I Lost My Heart\Philippe Philippe

ויש גם עדות חיה ובלעדית:


יומיים אחרי שקבוצת "דובוני אכפת לי" עזבו, הגיעה קבוצת "המסריחונים". אך אבוי, לא יכולתי לצרף אותם איתי להופעה של הוט צ'יפ. עשיתי מה שכל מדריך אמיתי היה עושה ושלחתי את המסריחונים לבדם להופעה שהייתי הולך בעצמי אלמלא הייתי עסוק – Husky Rescue, כלבי האשמורת הפינדלנדים, בלומינייר. פליינג איט און דה סייף סייד.
לכתוב ביקורת על הופעה שלא הייתי בה זה כבר אפילו מתחת לרמה המוסרית הנחותה שלי. אבל לצטט אחרים אני תמיד מוכן:

"הבסיסט שלהם דפק לוק אבבא הכי סטריאוטיפי עם שיער-שפם-זקן קומפלט" (מסריחון לוי, 31)
"הם נראו שקועים בדכאון חורף קשה" (מסריחונת סטמפלר, 27)
"...מנגנים כאילו החיים שלהם תלויים בזה" (שוב המסריחון לוי, 31)
"Summer Time Cowboy, com’mon…!!! Sing with me" (הסולנית של האסקי רסקיו)
"She is sho fucken shekshy, man" (שיכור מקומי על הסולנית של האסקי רסקיו)

נשמע שהיה שם לא רע בכלל בכלל. גם נראה ככה:


ואם הגעתם עד לכאן, בטח תשמחו לגלות שהאסקי רסקיו מוציאים בקרוב אלבום חדש, Ghost Is Not Real. מתוכו יצא עד עכשיו רק סינגל יפהפה אחד עם וידאו קליפ קריר מלא אפקטים עוצרי נשימה.
אחרי ששתי הקבוצות הלכו התמלאתי ריקנות. הרגשתי כמו שינדלר; "המעיל הזה שאני לובש...יכולתי לקנות להם כרטיסים לעוד הופעה...הסטייק הזה...יכולתי להזמין אותם לעוד סיבוב בירות...". יומיים אחר כך חזרתי לעצמי. נראה לי שאני לא אהיה מדריך. אני איש חלש.

Emily

בשעה טובה אנו מתכבדים להציג את פלייליסט השבוע שכולו נבחר, שופצר, אוּייר וגוּמַר בידי מי אם לא עטר!!! זה פשוט חרוז נהדר!!!
אהמממ...
ובכן, נאספו כאן כל מיני שירים שבשמם מופיע השם אמילי. מעניין מה יש בשם הזה שמגרה את דמיונם של כל כך הרבה יוצרים, ולא פחות מעניין מה הוביל את יקירת הבלוג וסרבנית הכתיבה העיקשת לבחור באמילי כנושא לפלייליסט המושקע שלה – לעטר התשובות – אבל יש פה המון שירים מעולים שלא הכרתי ולא זו בלבד, הם גם חיים זה לצד זה באהבה ובהרמוניה. אנחנו אוהבים הרמוניה.
תודה עטר.

ובינתיים בארץ רחוקה אי שם בצפון אני שובר את הראש איך לגרום לקוראינו הנכבדים להשתתף קצת יותר בעשייה. זה בא בעיקר מתוך ההנחה שאנשים אוהבים להשתתף ולתרום, אבל אולי אני ממש לא בכיוון וכל מה שביקשתם זה משהו חביב לקרוא ולשמוע עם הקפה של הבוקר ושייעזבו אותכם בשקט, תודה.
כבר ניסינו לשחד אותכם שתכתבו פוסט ואחורי זה גם נתנו אפשרות לשלוח פלייליסט, אבל ההיענות קלושה למדי.
אז עכשיו ננסה משהו חדש. על Tinymixtapes בטח שמעתם. אנחנו לוקחים את הקונספט צעד אחד (קטן) קדימה: אתם מוזמנים לבקש פלייליסט בכל נושא שייעלה על דעתכם הפרועה. אנחנו נרכיב את הפלייליסט, נפרסם בנגן שלנו ואפילו נשקול לאפשר הורדה, אולי לזמן מוגבל.

אנחנו רוצים לדעת מה הקהל שלנו רוצה. תגיבו, תגיבו, כבד לי כבר כל הבייגלה הזה. נַייס טו מיט מי.

קום איל פו :CelebriT

אהרון דסקל וחגית טאובר בתפקיד עמנואל הלפרין על מוזיקה צרפתית כמו שצריך:

בון סואר וערב טוב - הצגת חצות. והפעם, פרנסואה טריפו: במאי שאהב נשים... ונשיות.
טריפו, מבקר שהיה לבמאי, הביא לקולנוע את בשורת הגל החדש. סרטיו התאפיינו באופי קליל ובלתי-יומרני, לא חששו לקחת סיכונים, התריסו כנגד המצב הקיים בבורגנות הצורפתית של אותה תקופה ונשאו עיניהם לאמריקה, "היבשת האסורה", אם תרצו, או החדשה, אם לא תרצו. יש בהם עומק וחדות שלא נמצאו קודם לכן; מעין סוג תרבות חדש המגרה את חושיו של קהל התרבות הישנה. המעבר הקשה הזה מאתמול להיום, או מהיום למחר, אם תרצו, גבה קרבנות-תרבות רבים, כאלו המביטים בדן שילון ורואים בו את ברנאר פיבו, כאלו המפלבלים (מלשון פלובר) עיניהם אל שלמה שרף ומדמיינים את מישל פלאטיני, כאלו המטים אזנם למשמע הרפתקאותיו המיניות של הנשיא קצב אך מפנטזים על לואי דה-פינס מקפץ בין אלפי שדיים רוטטים בריביירה, בסן-טרופה או אפילו בעמק הלואר. והרי רבות מן הנשים הישראליות וגם רבים מן הגברים מזכירים יותר את מפעל הצמיגים של מישלן, הסמוך דווקא לשדה התעופה של ליון במחוז קלרמון-פראן, שם ישבתי על כוס מרלו משובח עם בחור צעיר בשם אוליבייה שניסה למכור לי עשבי-הרחה.

אחסוך מכם את הרפתקאותיי עם נבחרת הטריקולור, כי אז מבקריי יכנו אותי ניימדרופר (במלרע, כמובן) סדרתי. לכן אתמקד במוזיקה הצרפתית או הפרנקופונית, אם תרצו. השנסון הצרפתי מצליח רק כאשר המנגינה תואמת למילים ככפפה ליד, או כפרומאז' לסופלה, אם תרצו. זה החל כבר עם ברל, ברסאנס, אזנבור, הארדי, מונטאן, פיאף, מוסטאקי וכמובן יוסי בנאי. זה המשיך עם אמנים כדוגמת Yann Tiersen והגיע עד ל-Married Monk ו-Sebastian Tellier ובכל זאת, עד שהחבר'ה מרוממה יחליטו שהיה עוד פיגוע ויקחו ממני את המיקרופון אספר לכם על מעלליי בצד השגוי של תעלת למאנש.

חברי ז'ון-פיליפ הצליח להביאני לתערוכה של אמנים צרפתיים בלונדון באומרו שהצרפתים אוהבים להוכיח את עליונותם בעוד שהאנגלים אוהבים שמשפילים אותם. כך התוודעתי ללהקה בשם סנט-אטיין, אשר ז'ון-פיליפ הציג כקרם דו-לה קרם של פאריז למרות בחירתם לשיר באנגלית. ז'ון-פיליפ טען בנחרצות כי הלהקה הפריזאית שאבה את שמה דווקא מקבוצת הכדורגל המצליחה, הפועל פתח-תקוה של הליגה הצרפתית. כדי להוכיח את עליונותי האינטלקטואלית היסיתי את ז'ון-פיליפ בגלותי לו כי העיר סנט-אטיין היא תאומתה של נצרת-עילית. חיוך ממזרי האיר פניי בעודו משתנק כשחתיכת בגט תקועה עמוק בגרונו והוספתי כי אני מעריך שבחירת השם נבעה מהצדעה לשנסונר הנודע אטיין דאהו, לאונרד כהן הצרפתי, אם תרצו.

כבר בקאבר ל"רק אהבה יכולה לשבור את לבך" של ניל יאנג (1990) התגלתה המוזיקה של סנט-אטיין כפופית עם קורטוב אלקטרוניקה הפונה לקהל איכותי המורגל בהאזנה למוזיקה אלטרנטיבית (או קלאסית, כמובן). הגל-החדש התבסס באלבום המופת "צלילם של המים" (2000), מתוכו התמכרתי לשיר המחולק לשלושה "כיצד נהגנו לחיות", המתרפק על העבר משל היה טריפו הצעיר ב"400 המלקות". העימות עם חיי הבורגנות הגיע באלבומם המסעיר והנפלא "מעשיות מן הבית שלמרגלות הכביש המהיר"(2005) המוכיח את עליונות התרבות הצרפתית, כשכל שיר באלבום מייצג דייר אחר בבניין משותף . תוכלו למצוא שם זוג המתווכח האם לנטוש את חיי העיר האפרוריים לטובת חיי הכפר ושיר בו הדיירת מבכה את מאהבה (הצרפתי, אם תרצו) שעזב, לצד שירים על השמש של הבוקר, בקבוקי חלב הסויה, התרפקות על חוויות הנעורים וכו'.

אני שואל את עצמי, עמנואל, שאלה לי אליך כאינטקטואל: מדוע זה אתה אוהב להקה רק על-סמך ז'ון-פיליפ, מבלי לבדוק עליה פרטים בויקיפדיה, למשל?
ומשיב לעצמי, ואללה, מסייה הלפרין, באמת תהיתי איזה פרבר איכותי של פאריז הצמיח להקה מופתית שכזו, יחידה במינה, אם תרצה.
ולכן אסיים מהדורה זו של הצגת חצות בבחינת המיקום הגאוגרפי המדויק של אותה להקה, המוכיחה תרבות צרפתית מהי , כשבמקביל אני פותח את הערך סנט-אטיין בויקיפד...
Qu'est-ce que c'est ? C'est impossible ! Ils sont anglais!
Je vous tuerai, Jean-Philippe! putain de merde!
ולילה טוב מירושלים, אליך שרי רז.

Saint Etienne - Only Love Can Break Your Heart
Saint Etienne - A Good Thing
Saint Etienne - Relocate feat. david essex

...תקשיבי לי, מיידלע :CelebriT

יואב (ואחותו האנונימית) אברמוביץ' בתפקיד עזר וייצמן על האש שבפנים:

כשאת טסה בגובה 2000 רגל בפייפר שהבריחו אותו בחלקים מצ'כוסלובקיה ואז הדביקו אותו במסטיק, ואז את צוללת עם הפייפר המתפרק שלך לכיוון טור שריון מצרי שעלול להגיע לירושלים הנצורה, אז באותו הרגע מדממת עננים מוחלטת את עוברת בצורה חדה למצב שבו את שומעת את המנוע צורח, ואת הכנפיים משקשקות, ואת הפרופלור מזמר, ואת הרוח שורקת, ואת פגזי הנ"מ מתפוצצים בבאסים עמומים – בום! בום! בום! בום! ואז, מיידלע, ואז, באותו הרגע, את שומעת מסביבך את הצלילים המתוקים ביותר שאוזן בן אנוש עשויה לשמוע מעולם, והכל ב-200 דציבל דרך עור התוף ישר לנשמה. עזבי את עור התוף ואת הנשמה, זה נכנס ישר לקישקעס, ונשאר שם לכל החיים. אבל, מיידלע, חבל שלעולם לא תשמעי את זה. שלא באשמתך את נקבה. מה לעשות, לא אשמתך, ככה אלוהים ברא אותך, נכון? כי בחיל האוויר שאני בניתי אין מקום לא למיידלע ולא לפייגלע – אלא אם כן זה החברות (או בני הזוג) של הטייסים. מצטער, אבל את יודעת איך אומרים: "הטובים לטיס..." ואת השאר את כבר יכולה להשלים לבד.

אבל מה שאת כן יכולה לעשות, אם את רוצה לשמוע צלילים שיכנסו לך ישר לקישקעס, זה ללכת על האלבום החדש "מחתרת דצמבר", של הלהקה האהובה עלי, AFI. מה? מה את אומרת? "Decemberunderground"? אז את מכירה. נו... שככה יהיה לי טוב. גם יפה וגם אופה וגם יודעת אנגלית. לא חשבתי שהצעירים של היום מכירים את הלהקה. ידעתי שאתם מקשיבים לזבל כמו חיפושיות הקצב וצביקה פיק, אבל קצת מוזיקה אמיתית וטובה, קצת AFI? נו, יש עוד תקווה למדינה.

העניין הוא מיידלע, שאי-אז בתחילת שנות תשעים, כש-AFI עוד היו סתם עוד להקת פאנק גותית מקליפורניה, לא הייתי מעז להשוות אותם לצלילים המרטיטים של מטוס קרב. אבל את יודעת איך זה, כשאתה צעיר אתה חושב עם הצ'ופצ'יק, לא עם השכל. אחרי שש מלחמות הצוער הופך להיות אלוף, ואחרי ששה אלבומים שלמים אפילו להקה של זבי חוטם שחושבים שרעש זה מגניב מתחילים לחשוב קצת, למצוא כיוון, ולהוציא תחת ידם יצירת מופת כמו "שירו את הצער", או "Sing the Sorrow", כמו שאומרים באנגלית. זו הייתה יצירה מלאת הוד... מהפך תודעתי ומוזיקלי, שהיכה בסנוורים את כל העולם. ממש מלחמת ששת-הימים של הלהקה. הם נטשו את כיוון חקייני ה"Green Day" שרבים ייחסו להם, ודי בטעות, והלכו לכיוון רוברט סמית' ו"The Cure". בשדה הקרב המוזיקלי השינוי היה אסטרטגי, יותר מטקטי, ועשה להם רק טוב. כמו כשמדינת ישראל מפייפרים רועשים למטוסי סילון שואגים. עכשיו, עם "Decemberunderground", הם המשיכו באותו הכיוון והכניסו קצת סאונד אלקטרוני ואינדסטריאל. מהפך כמו האלבום הקודם זה לא – ומצד שני, אני חייב לציין בסיפוק, הם גם לא צועדים במקום. AFI, בניגוד לכמה אלופים שאי מכיר, לא נלחמים את המלחמות של אתמול, כי הם כל הזמן מחפשים את הקרבות של המחר.

תביני, AFI לא מסוג הטייסים, סליחה – המוזיקאים, שיוצרים אלבומים בשביל לספק את המבקרים, את המפיקים או אפילו את הקהל שלהם. הם יוצרים למען מטרה אחת, ומטרה אחת בלבד. להפיל כמה שיותר מטוסי אויב! לחסל כמה שיותר מיגים! סליחה, נסחפתי. להגיע לאמת המוזיקלית הפנימית שלהם. בינתיים מדובר במסע חיפוש, וכמו בהרבה דברים בחיים, להיות במסע זה אולי מסוכן, אבל זה הרבה יותר מעניין מאשר לדרוך במקום. אבל מה אני מספר לך את זה מיידלע? את בטח תלכי מפה ישר לשמוע את הלהיט החדש של האמריקאי החצוף הזה, אלוויס. נו, עם הנוער של היום, מה כבר אפשר לעשות...

AFI – The Interview

כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית :CelebriT

צאלה כץ ובועז פדידה בתפקיד זוהיר בהלול על נבחרות וולשיות:

אם כן, מאיר, כאן בקרית-אליעזר התכנסתי אני ורק אני, באופן ספונטני וספורדי ואולי במידת מה גם ספורטיבי, כדי לבכות את לכתה של אחת הלהקות האהובות עלי בעולם כולו, שהחזירה השנה את נשמתה לבורא והתפרקה. קהל ההמונים אינו גודש היום את היציעים, הכדורגלנים אינם שורפים את כר הדשא ומנהלי האצטדיון אף לא הדליקו את האורות, כך שזה רק אני כאן בחושך, זוהייר, באופן אינדיבידואלי, אינטימי וסנטימנטלי ברקוויאם ללהקת גורקי'ז זאיגוטיק מונסי. אינני יודע, מאיר, מה משך אותי בחבורת הוולשים הרעננה הזו. האירופאים הללו, בהירים ותמירים, מנפקים כאן מוזיקה אחרת מזו לה הורגלנו במגרשי הכדורגל בארץ. תמיד תהיתי על קנקנם של אותם אירופאים, אך מטעמים פוליטיים ויש שיאמרו גזעניים, נמנע ממני ברגע האחרון תפקיד שגריר ישראל בפינלנד, תפקיד אותו הייתי ממלא בצורה מופתית, נאמנה, פרפקציוניסטית, הומניסטית ואולי אף רליגיוזית. מילים אלו ניתן לומר גם על הלהקה, שאכנה מעתה גורקי'ז, מאיר, ובאופן פרטיקולרי על אלבומה המופתי במיוחד "כמה כמה אני להרגיש את הקיץ ההוא בלבי" שהשכיל לכבוש את לבבי. אך תחילה, ברשותך מאיר, להרכבים: הלהקה הוקמה סביב ארוס צ'יילדס ואחותו מיגן, אותם הקיפו נגנים טובים ורבים. הלהקה אינה דבקה בסגנון אחיד או ישן, אלא מתגמשת בהתאם לכל שיר ובכך מגשימה אידאולגיה של טוטאל-מיוזיק, או אולי אפילו פלקסי-מיוזיק, בדומה לנבחרת הולנד במונדיאל 1978. המוזיקה עצמה קלה לאבחנה כאלטרנטיבית, אקסטרווגנטית, אקלקטית, פרוגרסיבית, אינסטרומנטילית ואבולוציונית. הלהקה משתמשת באורגני מוג, בטרומבונים, בדיבור ואף מלמול במהלך השירים ובעיקר במלודיות והרמוניות חדשניות ולא-שגרתיות. מן העבר השני, כל שיר של גורקי'ז מתחיל בגישושים, אך ככל שנוקפות השניות המלודיה שועטת באיטיות אל קו מרכז המגרש, או השיר, ויחד עם החילופים במלודיות ובהרמוניות השירים מגיעים לשפע של מצבים והזדמנויות למאזין לזכות בהנאה אקטיבית, נאיבית, פרימיטיבית ועם זאת טרנסצנדנטלית. אין כאן פריצות ספקטקולריות אלא אמירה מלודית שנבנית אט-אט במשחק סבלני באגף הצלילים. כאלו הם הוולשים, פניהם לאו דווקא לאנגליה המודרנית אלא דווקא לתרבות האירית הקלטית הקדומה. כאלו הם גם גורקי'ז, מאיר, כאשר הם שרים לעתים גם בוולשית ואינם חוששים להישמע מוזרים קמעא, או כפי שעמיתנו המלומד מרוממה, אורי לוי, היה אומר: "בגבם למצלמה". מאיר איינשטיין: "תמשיך, זוהייר, תמשיך". אם כן, מאיר, כאן בקרית-אליעזר שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה יוצאים בהוצאה מחודשת השנה ואני ממליץ בחום ובמיוחד על Bwyd Time. זוהי להקה שחייבים לבדוק בצורה אמוציונלית ורציונלית כאחת. הייתי לוקח את בוקסת הדיסקים היפה ביותר בביתי, מאחסן בה את אלבומי הלהקה, ממרכז אותה בסלון ובוהה בה שעות, אך בשלב זה, מאיר, הרשה לי לאותת לך כי גם לי נגמרו הסופרלטיבים. מאיר איינשטיין: "זוהייר, תוכל רק לחזור על שם הלהקה, הדקה והתוצאה?" כן, מאיר, גורקי'ז זאיגוטיק מונסי. Gorky's Zygotic Mynci 1992-2006. ברשותך, מאיר, רק עוד אנקדוטה מינימליסטית אחת באשר לשמה של הלהקה המזוהה עם ווילס יותר מכל (למעט סופר פרי אנימלז הפחות טובים). כשנשאל לפשר השם הלא ברור, השיב ארוס צ'יילדז: "אילו ידעתי שהלהקה תצליח כל-כך, הייתי בוחר בשם אחר" ובנימה אופטימית זו, אני רוצה להודות לטכנאי ואני מחזיר את השידור לאולפן. ד"ש לעתאמנה ווהבי ואני מקווה שסיום חיי הלהקה יביא לסיום האלימות בינינו, תושבי הארץ היפה והמדממת הזו ושנדע לחיות בשלום, יהודים וערבים, כאן בקרית-אליעזר, אך גם בעכו וביתר רחבי המזרח-התיכון.

Gorky's Zygotic Mynci - Christina
Gorky's Zygotic Mynci - Where does yer go now
Gorky's Zygotic Mynci - Gewn Ni Gorffen

Know my name, bitch!

A messenger conversation earlier today:

Roi says:
ok, the fuss around the Borat movie is swelling up to monsterous proportions. I have to change my blogger nickname. And since you mentioned my real name a few times already I think I'll just use it and get it over with
Shachar says:
let get out of the closet together
Shachar says:
starting today?
Roi says:
tonight
Roi says:
we can write a short shared post
Roi says:
little one
Shachar says:
want to make it a conversation style?
Roi says:
we can try
Roi says:
we can actually use this one
Roi says:
word by word
Shachar says:
pack it man
Roi says:
ya man!

No more Borat and Demiculo, Just Shachar and Roi from now on.

Chris Cornell - You know my name

על הסכין

מוכרי אבטיחים בשוק תמיד מנסים לפתות אותך עם פלח משולש קטן במין משחק מוחות אה-לה ויזיני בנסיכה הקסומה; אם המוכר מוכן שתטעם כנראה שהאבטיח טעים אחרת הוא איבד לקוח. מצד שני, אם תטעם את הפלח כבר לא יהיה נעים לא לקנות ויותר מזה, כבר נבנה סוג של אמון בינך ובין המוכר כך שאם תסרב לאבטיח אחר מזה שטעמת, הוא ממש יפגע. מכל הסיפור הזה המרויחים העיקריים הם מוכרי האבטיחים. כבר קרה לי לא מעט פעמים שחזרתי הביתה עם אבטיח חמוץ. אבל מה שלא קרה לי אף פעם, הוא שכשפתחתי את האבטיח בבית גיליתי בתוכו שתי נינג'ות במופע קברטי.
נשמע מופרך? זה בדיוק מה שקרה לי ביום שבת האחרון. לא עם אבטיח אלא עם ההופעה של The Knife. הצמד השבדי הגאוני הזה הגיע לפורום (בפורום? בפורום! חולצות יפות יש לשחקנים...) ואני הכנתי את נעלי הריקודים הצהובות שלי לחריכת רחבות רצינית.
"מי צריך חימום? ברצינות, שורפות לי הרגליים (יש למישהו במבה?)" חשבתי לעצמי, אך כמו תמיד, אף אחד לא שאל בעצתי. לפתיחת ההזיה עלתה גברת מיוחדת מאוד העונה לשם Planningtorock, שאלמלא הייתה דומה דמיון מפליא לבחורה מטורללת שפעם יצאתי איתה, כנראה שלא הייתי מזכיר אותה. PTR היא אומנית מיצג שלבושה בפראק לבן, מחליפה כובעים ביזאריים (שנראים כמו קסדות של storm troopers), שרה מעט ומייבבת הרבה, בקול שמזכיר את ג'ניס ג'ופלין, על רקע פלייבק. ואת כל זה היא עושה כשהיא עומדת על כיסא ומאחוריה מוקרנים וידאו Fארטים עם אפקטי בר מצווה ובהם נחשו מי מופיעה? היא עצמה באותה תלבושת וכובע. נפלאות הטכנולוגיה. זה נראה ממש ככה, וזה לא היה רע בכלל. מוזר, מאתגר, שונה אבל ממש לא גרוע. משהו במונוטוניות והדיסהרמוניה יחד עם ההופעה המוקצנת שלה תפס אותי. או אולי בעצם זאת הייתה הנסיכה השבדית הקרירה שעמדה לימיני והתעלמה ממני בצורה שלא מותירה ספק – היא רוצה אותי.
מאז ששמתי לב שהיא שם הכל השתנה; ההמתנה להופעה נראתה כמו נצח. והיא עמדה לה שם לידי, נשענת על המעקה בוהה בנקודה אקראית בחלל כמו שרק יפהפיות אמיתיות יודעות. ואני עמדתי לידה, בוהה בנקודה אקראית בחלל רק קצת יותר נמוכה מזאת שלה (בכל זאת, גבוהה ממני בראש). The timeless art of seduction. את המתח המיני שהיה בינינו היה אפשר לחתוך בסכין.
התמזל מזלי, והסכין לא איחרה להגיע (האמת שהיא איחרה אבל זה לא מתלבש טוב). ובכן, כאן מגיעה התפנית בעלילה השחוקה של אוסף הפוסטים על הופעות חיות; כמו שכבר הזכרתי בסיפורים על האנה האקלברג ואדמ, אני לא טורח לבדוק איך נראה האומן לפני ההופעה. בהיותי עצל ושפל, אני גם לא טורח לקרוא ביקורות על הופעות אלמלא הם נכתבו על ידי. הכשל המודיעיני הזה שלי עלה לי בצניחת לסתות רצינית כשהאחים הסכינאים עלו לבמה.
מסתבר שהצמד השבדי מופיע לבוש בחליפות נינג'ה שחורות ומסכות סקי תואמות, כאשר לפניהם על הבמה מסך סמי-אטום שעליו מוקרנים וידאו Fארטים, מאחוריהם מסך נוסף שגם עליו, הפלא ופלא, מוקרנות נפיחות וידאו, ומצידיהם בובות ענק של רב חובל עם פרצוף מפלצתי ואיש זקן שמסובב מנואלה של מכונת נגינה. תוסיפו לזה שלל אורות צבעוניים על הבמה, אוסף מנורות אולטרא סגול ו...עוד 3 מסכים קטנים שעליהם, כן, וידאו-ים קטנים, לרוב של פרצופים שהצטרפו אליהם בשירה. אנשים כלבבי. מחרבנים על העולם ועוד עם שיק גלייריסטי.
החלק המוזיקלי בהופעה היה גם הוא מפתיע לא פחות. כל הציפיות שלי לגרסאות אנרגטיות וקורעות של השירים שלהם הוחלפו בביצועים כמעט זהים לאלבום כשבכולם האחות למשפחת Dreijer עומדת במקום ושרה בקול המדהים שלה על רקע פלייבק מלא בעוד האח גם הוא נטוע במקומו ומתופף בכבדות מה על תופים אלקטרוניים. ברגעים מסויימים אני מוכן להשבע שהתיפוף שלו לא היה מסונכרן עם הצלילים שבקעו מהרמקולים.
רציתי לקפוץ לקדמת הבמה ולצעוק: "המלך ערום! המלך ערום! אתם לא מבינים שהבדיחה על חשבונכם?! בזמן שמילי ונילי השבדים נותנים לכם הופעת קריוקי איכותית, באותה השעה במקום אחר יש עוד הופעה של The Knife עם זוג נינג'ות אחר!". לשמחתי, מנעתי מעצמי את המבוכה הזאת בעיקר בגלל שהייתי עסוק בלהנות מכל שניה (ואולי גם קצת כי לא רציתי לחרב את הסיכויים עם הבלונדה). אז זה פלייבק – סו פאקן וואט? אני במסיבה ענקית בגלריה ורוקד לצלילי הסכין.
האמת שאני חייב להוריד את הכובעון בפני האחים. הם לקחו את האמת הפנימית שלהם עד הסוף. כל קטע וקטע היה מלא מתח ואנרגיה אבל לא התפרץ אפילו לשניה. הקהל לא קיבל אף לא דבר אחד שהוא ציפה לו. אפילו Heartbeats, המגה-להיט שלהם, בא בגרסת כיסוי בלתי רקידה בעליל, שלא לדבר על ההדרן המדוד של שיר אחד שחתם הופעה קצרצרה בת שעה. גם כשמחרבנים לי על הראש, אני יודע להעריך איכות מהי.
ומה עם השבדית, אתם בטח (אמרתי בטח) שואלים. במהלך כל ההופעה היא עמדה לידי ורקדה בטירוף, שזה אומר, ואני לא צוחק, לחכך את קצות האצבעות עם הקצב ולמחוא כפיים חרישית ובנימוס בסוף כל שיר. ניכר שהיא נהנתה מכל שניה בחברתי ושסיפקתי לה ערב שהיא לא תשכח. אחרי כזה קליימקס כבר לא ראיתי לאן הקשר שלנו יכול ללכת. והיא גם גבוהה ממני בראש, שזה לא בא בחשבון.

The Knife – Heartbeats:: Planningtorock remix
Planningtorock – Changes
Planningtorock – Hiding where I’ll find me

תוספת מאוחרת - גרסת ההופעה:
The Knife - Heartbeats:: One music sessions

בוקר טוב עולם

אוקיי, הפלייליסט הזה היה אמור לעלות לפני שבועיים בערך. אבל גם בשבדיה, הארץ הכי מתוקנת שאני מכיר, יש לספקי האינטרנט תקלות. ואז ביקור מולדת ואחר כך קצת לנוח מהמולדת. אבל כל זה לא צריך לעניין אתכם. מה שכן מעניין זה שאחרי שקיבלנו על פלייליסט הסתו יופי של תגובה – זה פשוט עשה ליואב את הבוקר – לא נותר לי אלא להציק שוב לשבדית הבית: "הם מאוד אהבו את הפלייליסט שלך" התחנפתי, "אפשר להזמין עוד אחד? אולי איזה פלייליסט של בוקר?" העלמה הרימה את עיניה מבין מגדל ספרי האנתרופולוגיה (גם שבדית וגם אינטילגננטית). מבט סקפטי רמז לי שפלייליסט אני לא אראה בקרוב אבל לא ויתרתי. אל השבדית היישרתי מבט והיא השפילה את עינייה. עלק. "יאללה" ניסיתי שוב, "תחשבי על הבוקר האולטימטיבי שלך, תתפנקי על איזה טוסט עם קוויאר, ועוד אחד עם צ'יז אנד האם ותוסיפי לזה את כל מה שבא לך לשמוע באותו זמן. הזדמנות של פעם בחיים!"
זה עבד, ובאמת, מי ייסרב להזדמנות שכזאת?
מה שמרתק הוא שהתוצאה לא דומה לשום פלייליסט בוקר שאני הייתי מרכיב, אבל בדיוק לשם כך התכנסנו כאן אנו, לא ממש חכמי מועצת, לעשות דברים מעניינים ולא את המתבקש.
ומילה מהשבדית: "יא אֶנְסְקאר אַט מינה מוּרְנאר וא סוֹ האר. אוֹטְמינְסְטוֹנֶה איבְּלַנְד." – הייתי רוצה שהבקרים שלי יישמעו ככה. לפחות מידי פעם.

ואם כבר פלייליסטס, הנה לינק שהייתי צריך לחלוק כבר מזמן. מישהו הכיר בעובדה שמעצבים הם אנשים מגניבים מטבעם והמשיך והניח שאם כך אז כנראה יש להם טעם טוב גם במוזיקה. התוצאה מעניינת.

mixtape.nitrocorpz.com

It's a bird, it's a plane...

It's a DJ, it's a VJ, it's a mash-up, smash-up and ketchup. It's Eclectic Method in the kitchen. It is, really.

והרי התחזית

18:45. נעים.
מחוץ לאסטוריה בחולצה ארוכה ובלי מעיל. הרבה אלקטרוניקה תהיה בשבוע הזה. ההופעה של Hot Chip סולד אאוט מזמן אך משכימי הרכישה (שזה אני) לא יצטרכו לקנות כרטיס ב-60 שילינג מהספסרים.

19:38. מתחמם.
שוב שכחתי שאין סיבה לבוא מוקדם. עוד בירה. עוד SMS. עוד סיגריה. ואני בכלל לא מעשן.

20:15. חם.
למשימת החימום נרתמו יקירי מונוקרייב, הג'וניור בויס. לוונדרקידס הקנדיים לא היה סיכוי לצלוח עם המוזיקה הרגועה יחסית שלהם את הרעש של הקהל הבריטי. לא משנה כמה גבוה היה הווליום, וכמה מוגזם היה הסאונד, הילדים לא הצליחו להשמע כמו אז בלומינייר. קצת מאכזב, בפרט בגלל שהחיבור שלהם להוט צ'יפ הוא כמו חמאת בוטנים וריבה (שזה טוב, כך שמעתי). מצד שני, אולי כל השפע הזה הפך אותי לאיסטניס ואם מה שאני מקבל לא ב-ד-י-ו-ק כמו שאני אוהב, אני מתחיל להתבכיין.

21:25. חם מדי.
הוט צ'יפ עולים לבמה אחרי הפוגה ארוכה. לא ברור מתי זה קרה אבל מרביעיה הם עברו שדרוג לחמישיה (בדיחה גיקית אחת ודי).
בשונה מהג'וניור בויס, השביב החם הבינו מזמן שאלבום זה דבר אחד והופעה זה דבר אחר (את זה אני זוכר מהפעם ההיא עם גולדפראפ) כך שנקודת הפתיחה שלהם טובה יותר. דקות אחר כך הבנתי שיכול להיות שהיא טובה מדי.
מהרגע הראשון, כמו כל רכיב אלקטרוני שמתחמם יתר על המידה, הוט צ'יפ התחילו להתחרפן; בעודף החומרה שהיה להם על הבמה (שבנסיבות אחרות היה מספיק בשביל לבנות את R2D2) הם השתמשו בעיקר כדי להפוך את הסאונד לעמוס, ואת השירים לסמיכים ובלתי ניתנים לעיכול.
הם היו קצת יותר מדי out there בשבילי בשלב הזה. איכשהו נזכרתי בקולטריין ובתקופה המאוחרת שלו שבה הוא התחיל להשתגע לחלוטין ולעשות מוזיקה קשה ומורכבת שאני כמעט ולא מסוגל להקשיב לה. הדומה ביניהם הוא ששניהם יודעים בדיוק מה הם עושים, איך הם נשמעים וגם למה. אני לעומת זאת, לא.
באופן די נדיר (נדמה לי ש)אני מכיר את כל מה שהם אי פעם הוציאו כולל EPs ובי סיידס, ועם זאת לא מעט שירים לא זיהיתי – האם זאת קללת האסטוריה ששבה לרחף מעלי כמו אז בהופעה של אליס אין צ'יינס? לא סביר. רק לפני שבועיים מיי מורנינג ג'קט היו פה ונשמעו מושלמים. אני לא יודע מה לומר. אולי אלה הבאסים המוגזמים האלו, שגרמו לאיברים הפנימיים שלי להסתדר מחדש, ולמוח שלי להפוך לעיסה.
אבל זה הלך והשתפר. החצי השני של ההופעה פיצה על הראשון. הביצועים ל-No Fit State, Boy From School ו-Beach Party היו כל מה שאפשר לבקש מביצוע לייב – יותר מהר, יותר גבוה, יותר יפה יותר חזק. עד לסוף ההופעה כבר הבנתי מה קורה מולי ובדיוק שנהייתי מרוצה נגמרה ההופעה. ואז בא ההדרן (איזו מילה לעוסה) והביא איתו ביצוע אקסטטי וארוך במיוחד ל-Over and Over. כל הסצנה שיוותה לעצמה איכויות של רייב (עוד מילה לעוסה) טריינספוטינג-י. מבחינתי, הקטע הזה היה שווה את כל ההופעה.
רק במקרה הצלחתי למצוא גירסה לאובר אנד אובר שנותנת רושם קלוש על איך הם עשויים להשמע לייב, וגם קאבר חמוד שממחיש שמאחורי כל מתכנת מוצלח מתחבא גם מוזיקאי מוכשר. לפעמים.

Hot Chip – Over and over: Maida Vale session version
Portastatic – Boy from school

אורז אירלנדי

עוד רגע יוצא החדש של דמיאן רייס וביצת הבלוגים גועשת. אני חייב להודות שהקטע היחיד שהצלחתי לדוג מהחדש לא גרם לשערות גב היד שלי לסמור. מצד שני, מכל הבחישה הזאת צץ לו פתאום קאבר אחד מופלא שהוא בהחלט חומר לעיצוב שיער.

Damien Rice – 9 Crimes
Damien Rice – When doves cry

הסוף :CelebriT

הייתה פה פעם תחרות, זוכרים?
אמרתי סוף ספטמבר, נכון. לא בדיוק יצא. אבל הבטחה זה הבטחה. לאורך השבוע הבא יתפרסמו שלושת הפוסטים הזוכים והכותבים המוכשרים (טיזר: אחת מהם היא סלב!) יזכו בחולצה שאנשים הציעו כליה תמורתה ובאלבום שכמותו לא נראה מאז שירשתם את אוסף התקליטים של סבא רבא.
שמעתי קצת תלונות, אפילו מאותם אנשים שהרימו את הכפפה, שהמשימה הייתה קשה מדי, אבל אני מוכרח להודות שהתוצאה הסופית פשוט מבריקה. הרבה תודה לכל מי שכתב. לא יכולתי לכתוב שום דבר טוב יותר בעצמי. שווה את כל הכסף שמונוקרייב הוציאו על זה. בכלל אני מאוד מעריך את זה שזה לא ירד מהתקציב הופעות שלי. אנשים נחמדים הבוסים שלי.
ובשביל לא לשבור את ליבם של אלו מכם שלא כתבו, הנה בשורות מרנינות – חולצת מונוקרייב תעמוד למכירה לתקופה מצומצמת החל משבוע הבא במחיר עלות.

אדממה

יום שבת שעבר הוביל אותי סוף סוף אל The Spitz. היום האחרון של חודש פסטיבל פולק שהיה שם ואת כולו הפסדתי. כמעט את כולו. להופעה של Adem הספקתי להגיע. שניה לפני שאני מתחיל בואו נסכם ש-Adem בעברית זה אדמ, כי אדם יש רק אחד.
אבל רגע לפני אדמ, עוד יש לי משהו להגיד על אחד משני האומנים שפתחו את הערב. הבחור המדובר הוא Aidan Smith. אני מתוודה שלא הכרתי את השם קודם לכן וכששמעתי אותו הייתי בטוח שתהיה לי בשורה על הנקסט בסט טינג. כשהגעתי הביתה גיליתי שמאחורי הבחור עומדים 4 אלבומי אולפן, סו איטס נבר מינד.
המוזיקה של מר סמית הזכירה לי מעט את אנדרו בירד בגרסה המזייפת, שזו חתיכת מחמאה וגם משפט מחייב מצידי. יש לו מין סוג של קול כזה שאו שאתה נתפס אליו מהשניה הראשונה או שאתה לא מבין מה רוצים ממך. אני נמנה עם המחנה הראשון. למרות שיש אלמנטים פולקיים במה שהוא עושה, יש גם אלמנטים פופיים וג'אזיים ברורים, עם מגוון כלים מרשים ומרתק, כך שלא ממש ברור לי איך הוא הגיע להיות חלק בפסטיבל פולק. יהיה לי קצת קשה לתת טייטלים או לתאר במילים את המוזיקה שלו ואדמ עוד מחכה אז תאלצו להסתפק בטעימה

Aidan Smith – Early as the trees

ואז עלה אדמ. לא בדיוק מה שחשבתי. איכשהו שוב התערבבו לי דמיון ומציאות. האומן המקסים והמרגש הזה נראה כמו החבר החנון שלך, שתמיד שרץ בסינמטק והיה תמיד מוצא השפעות טריפואיות בסרטי בורקס ספרדיים ולא מצליח לעצור את עצמו מלדבר עליהן שעות. אני לא יודע למה, אבל לי היה בראש אימג' של בחור רגיש ושובה שכזה שגורם לבחורות כמו גם לבחורים להנמס וליפול שבי ברגע שהוא פותח את פיו. מעין ג'ימס בלאנט בלי הבאט פלאג.
לפני שאני חוטף מבול של יריקות מלוות בהאשמות על היותי שטחי, חשוב לי להבהיר שאין לי ציפייה אמיתית שכל האומנים יהיו יפים כמו המוזיקה שלהם או לפחוץ יפים כמוני. ועדיין, ממש כמו במקרה האנה האקלברג, הוא פשוט ממש לא מזכיר את המוזיקה שלו. אולי כדאי שמעכשיו אני אציץ בתמונות לפני ההופעה כדי שמקרים כאלה לא ישנו.
אבל אם להיות כנה, כל זה ממש לא משנה. זה הרי רושם ראשוני ושטחי ואת אדמ, גם אם לא הייתי מזהה ברחוב, אני מכיר כבר לא מעט זמן. והוא נפלא בדיוק כמו שהוא. על הבמה הוא מחוספס, אמיתי, ערום. חי. הכריזמה וההנאה שלו פורצת החוצה עוד באקורד הראשון. והוא נשמע מעולה.
קצת קשה להסביר את מה שהרגשתי בהופעה. מוזר בעיקר, אבל מוזר טוב. השירים שאני מכיר וכל כך אוהב הפכו שוב לאישיים. הכאב שבהם הוא כבר לא הפרשנות האינטימית שלך לכאב שבשירים של אדמ אלא הכאב שלו עצמו. הוא עומד על הבמה במוחצנות נעימה ושר על מערכות היחסים השבורות שלו, על הגעגועים לבית שלו ועוד הרבה דברים אחרים שלשיוכם אין ספק – של אדמ.
זה לא שהמוזיקה איבדה את ההשפעה שלה אלא שהנוכחות שלו הצליחה באופן מיסתורי לשנות את אופן החיבור לשירים מסימפטי לאמפתי. מימד נוסף שנחשף בפני שלא מונע על ידי הרגשות שמתעוררים אצלי, אלא חיבור ישיר ללב של אדמ. לרגעים הרגשתי שאני יכול לחוות הכל דרך העיניים שלו, לחוש את כל מה שעבר עליו כשהוא כתב כל שיר ושיר. אכן מוזר.
וללא שום קשר, שמחתי לשמוע שהוא הופיע עם Vetiver באיזה מיני סיבוב ונורא התלהב מהם. בדיוק הדברים האלה מביאים חיבורים שגם אם תנסה לא תצליח ליצור שידוך מוצלח יותר. ולא פחות מעניין, אדמ המליץ בחום על ההופעה של ליסה ג'רמנו ב-Luminaire, אם מישהו מחפש איזו הופעה מושלמת, וסיפר כמה היא השפיעה על המוזיקה שלו וכו'.
בדרכי החוצה עצרתי להחליף איתו כמה מילים. לא יודע למה, נורא התחשק לי פתאום. הוא עמד שם בצד מסכן כזה, חמוד, עם שקית של קרח על אחת האצבעות שנפצעה בתאונת עבודה מצערת (לנגן בטמבורין וקסילופון באותה היד? מה חשבת שיקרה?). אני חושב שרציתי להגיד לו משהו כמו: "אני מבין" או אולי פשוט "תודה", אבל איכשהו אמרתי: "הייתה יופי של הופעה. ממש נפלאה. אני מקווה שאתה מתכנן להגיע לישראל מתישהו. יש לא מעט אנשים שמחכים לך שם".
שיט. באמת אמרתי את זה עכשיו? ואט דה פאק?! רוח החג נכנסה בי? או אולי רוחו של מני פאר? שישו הצלוב יעזור לי. מה שחשוב הוא שאדמ אמר שהוא ממש ישמח להגיע. אז יש לכם למה לצפות.
וכמובן, כדרכי בקודש ובחו"ל הבאתי איתי מצלמה בעיקר בשביל לפנק אותכם במתנת החג הבאה:

אני מבר סלונה

הנתון המוכר ביותר לעולם לגבי החורף השבדי הוא התרומה שלו לאחוז ההתאבדויות הגבוה. נתון פחות מוכר לעולם, אבל שגור בפיו של כל חובב מוזיקה מתחיל, הוא שאותו חורף ממש תורם גם לאחוז הסינגר הסונגרייטרים הגבוה שהמדינה מייצרת. הנתון הכי פחות מוכר, אפילו לג'אנקים מוזיקליים רציניים, הוא השפעתו של הקיץ השבדי על האונה הימנית של המוזיקאים המקומיים.
הדוגמא האחרונה לתופעה המדוברת הם I’m from Barcelona סופר גרופ של 29 חברים, שנראים יותר מהכל, שהאל יעזור לי ולהם, כמו חוסים בהוסטל של קורקי. מקהלת האיקאה הזאת הוציאה לפני חודש את Let me introduce my friends, מקרה קשה של הזייה קולקטיבית וגם האלבום הכי happy happy joy joy שיצא הקיץ.
אני בטוח שאם מישהו יחקור את העניין הזה לעומק הוא יגלה שכל האלבומים של אבבא ואייס אוף בייס הוקלטו בין יולי לספטמבר בשנה שבה הם יצאו ולכן אני רוצה לחזור ולהזהיר, אל תתנו ליוהרה הלבנטינית להשתלט עליכם; אמנם בישראל יש 35 מעלות באוקטובר, אבל מצד שני עוד לא ראיתם כיתה טיפולית מויצ"ו פתח תקווה מנסה לשכנע אותכם שהם מברצלונה:

מוות לעננים

החורף כבר באופק הנראה לעין ויחד איתו יבואו שוב גם התלונות החוזרות שלי לגבי העדר השמש, האקלים המחורבן של האי הטרופי וכו'. אבל שניה לפני שכל זה קורה, אני רוצה להתמוגג לרגע; המממ, סתיו. הטמפרטורות מושלמות. הימים מתחילים להתקצר אבל עדיין ארוכים מספיק בשביל לא לרצות למות. הפארקים חוזרים לצבעם הירוק ומלא החיים. העצים מתנערים מהעלים, ואלו צובעים את המדרכות והכבישים בצבע חום-אדמדם יפהפה.
וכמו הרבה צירופי מקרים מענגים, יחד עם ההתאהבות שלי בסתיו שכמותו לא הכרתי עד היום, יצא לי לגלות באיחור את Advice from a happy hippopotamus האלבום האחרון של Cloud Cult משנה שעברה.
כת העננים נשמעים לי מאוד כמו להקה בלגית (או לכל הפחות סקנדינבית) אבל באופן מפתיע למחצה, הם ממיניאפוליס. הם עושים רוק מלוכלך באלקטרוניקה כמה שמאפיין אותו יותר מהכל הוא המוטיב הנאיבי. להשמע נאיבי זה אולי קל כשאתה עושה מוזיקת פולק קלילה, אבל ברוק זה כבר משהו אחר לגמרי. בשירה, בלחנים, בטקסטים ואפילו בעטיפה יש משהו מאוד חופשי, נטול ציניות. לפעמים מלא רצינות ולפעמים משתטה לחלוטין, אבל תמיד כנה ואמיתי. ממש כמו ילד קטן.
25 שירים, רובם רודפים אחד את השני, חלקם מופיעים כרצועות נסתרות, חלקם אינסטרומנטלים וכל אחד מהם מספר סיפור שונה. רסיסי חיים, מנקודת מבט בוגרת אך לא מפוכחת או לחלופין ילדותית ומאוד מפוכחת. האב ובנו בעת ובעונה אחת. וזה יפהפה ומרגש ומצחיק ומצמרר. ובכל פעם שהאלבום נגמר אני מיד רוצה לשמוע אותו שוב כי יש לי עוד כל כך הרבה ממה ללמוד, ואני הילד ואני האבא ואני לא רוצה שזה יגמר אף פעם. וגם לא הסתיו.

Cloud Cult – Transistor Radio
Cloud Cult – Car Crash
Cloud Cult – Happy Hippo