ואתם תזהו אותנו לפי שובל הגללים

לשנה החדשה קניתי לי יומן שולחני של The Far Side שכבר שנים לא מפסיק להצחיק אותי. כן, אני יודע, זה רק פסע אחד מחנוניות אולטימטיבית (שזה יומן שולחני של דילברט), אבל זה הופך את היום שלי למעט, ממש מעט, יותר יפה.
אני מתחיל להאמין שליומן הספציפי שקניתי יש יכולות נבואיות לגבי ההופעות שאני הולך אליהן; מתחילת השנה, איכות האיור והבדיחה היו ביחס ישר להנאה שלי מההופעה באותו הערב. מטופש, אני יודע, אבל בכל זאת, אני בארץ של הארי פוטר, מי יודע מה יכול לקרות פה.
ביום שלישי האחרון, לדוגמא, הבדיחה הייתה צפויה ולא מוצלחת והאיור לא היה מעניין במיוחד. כמה חבל שבאותו ערב הלכתי להופעה של Trail of Dead. בואו נתחיל מהסוף – אין לי מושג איך הסוף נראה. יצאתי מההופעה לפני שהיא הסתיימה, בני זונות.
זה שלא נהניתי, ממש סבלתי. הסאונד התחרבן לרמות שלא יאומנו והווליום היה לא בריא. את השירה בקושי היה אפשר למצוא בין כל הרעש. הגיטרות צרמו והכאיבו ואפילו הסאונד של הקלידים עוות בצורה שבוודאי תחשב הישג אמיתי בקרב טכנאי סאונד. כל הצלילים התאבכו לכדי עיסה דביקה שנדחסה באלימות אל תוך האוזניים המסכנות שלי. אני חושב שהצלחתי לזהות 3-4 שירים שאני מכיר. כל השאר גלשו אל מחוזות הבלתי אפשרי.
אני יודע מה רנן יגיד – "בכיין, אמרת אותו דבר על ההופעה של אליס אין צ'יינס". אז כן, החוויה הייתה דומה בגדול רק שפה נוסף מימד של הרגשה שמחרבנים לי על הראש באופן אישי. פחות משבוע קודם הייתי באותו מקום בדיוק, וה-Cold War Kids נשמעו קרוב למושלם. בחיי זקני המגולח, היה לי יותר כיף במשרד באותו יום מאשר בהופעה.
ואם אפשר פניה אישית ל(רון) שובל המתים – למה לעזאזל אתם צריכים לסגל לעצמכם מניירות איפנטיליות של להקת מטאל בשקל? לטפס על הרמקול ולשיר, להרביץ לגיטרה פתוחה באגרסיביות ולהוציא אצבע משולשת תוך כדי תיפוף זה כזה ניינטיז שבא לי להקיא עליכם. למה זה טוב? אולי זה "מגניב" כשזה אמיתי לא כשזה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
אחרי המפלה, ברגע של ייאוש ברכבת הביתה, חשבתי לעצמי: "מה נהייה ממני? לצאת מהופעה באמצע? זהו? הזדקנתי? האוזניים שלי כבר לא עומדות בזה יותר? ". כשהאוזניים עדיין מצלצלות, ניגנתי את Wasted state of mind בפול ווליום עד שלא שמעתי את החריקות של הפיקדילי כשהוא דוהר דרך Leicester Square. "בני זונות! למה? למה לא יכולתם להשמע ככה?". אני חושב שבאותו הרגע פצחתי בברוגז רשמי עם כמה אמריקאים מטנסי.
אני יודע שבוידאו למטה הכל נראה מעולה, רק הסאונד לא משהו. אז נכון המצלמה שלי לא מי יודע מה (אני שומע מגבית למען "צילום איכותי בהופעות למונוקרייב"?), אבל הסאונד במציאות היה קרוב מאוד למה שאתם שומעים פה, רק בווליום של טלויזיה בבית אבות כש"יומן" משודר.
טוב, די להוציא קיטור. אח"כ הפסיכולוגית שלי אומרת שאני טיפוס שלילי, קטנוני ומעצבן, הכלבה.
"שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. תחשוב חיובי, תתרכז בדברים הטובים בהופעה. ועכשיו, כשאתה רגוע, אתה יכול למצוא משהו טוב בחוויה שלך?"
"התיפוף היה מעולה"
"יופי, יופי. מה עוד?"
"עוד? עוד?? תגידי את מטומטמת? לקרוא את יודעת? חרא של הופעה אני אומר לך! חרא!"

De puta madre

The music, the fashion, the moves, the singing - this guy is so bad in every little thing that he can't be anything but admirable. Luis Aguilé superstar.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.

היא עוד תמות, היא עוד תמות, זה ג'וק קטן וזה עובר והיא תמות

אז יצאתי טמבל. אני לא ממש מתרגש מזה, נסיון של שנים. האמת היא שאני לא אוהב ביקורות שליליות, אין בהן באמת ערך ולהיות ציני זאת לא חכמה לילדים גדולים. אז כדי לנסות ולכפר על אוירת הבאשינג שאפפה אותי בכתיבת הפוסט הקודם, באתי בשביל לפרגן, אבל לא למפלצת, אלא לכמה להקות אלמוניות שהצליחו לתפוס לרגע או שניים את אוזניי הזקנות והעייפות (2007 הורגת אותי, אני לא רואה איך אני צולח אותה).
ההימור שלי לטווח הארוך יהיה כנראה על Sophe Lux מפורטלנד, אורגון, שהוציאו ממש עכשיו את האלבום השני שלהם Waking the Mystics. אני לא ממש יודע אם דגתי אותם או הם אותי. מה שאני כן יכול להגיד הוא שאחרי ששומעים את הסולנית שלהם פעם אחת, אי אפשר לשכוח אותה לעולם. סוג של קייט בוש עם טאצ' קאברטי פסיכוטי ו-R כמו שרק תימניות שגרות בוואלי וקוראות לעצמן ברברה יודעות להגות. אם זה גימיק, זה עובד גם בפעם השניה והשלישית. האופרת רוק הכי מרעננת ששמעתי מאז רוקי הורור שואו.

Sophe Lux – Target market
Sophe Lux – God doesn’t take American Express
Sohpe Lux – Stella

לטווח הקצר, אני מהמר על The Bird and The Bee. אם תגידו שסרחתי טוטאלית והפכתי לזונה של פופ, אני אאלץ להסכים. להגנתי אני אנסה לטעון שגם בקול של הסולנית של הצמד הזה יש משהו, אחר לחלוטין משל סופי-לוקס, שגורם לי לרצות להקשיב לה עוד ועוד. ואולי פשוט נדבקתי מרועי בקופנהגן באיזה סטרפטוקוקוס-שמאלץ, שמעתי שזה נפוץ בשבדיה. אני מקווה שהרופא ירשום לי כמה הופעות בשביל להעביר את זה.

The Bird and the Bee – Fucking boyfriend
The Bird and the Bee – Again & again

?את עוד לא מתה

יש לי חבר ילדות שאוחז ביכולת די נדירה שאותה היה נוהג להפגין מפעם לפעם בנסיבות חברתיות כאלה ואחרות. הבחור יודע לנגן את "קום בחור עצל" בו זמנית בשני חלילים כאשר כל אחד מהם תקוע לו בתוך נחיר אחר של האף. מחזה מרשים, כשרון אדיר. לאחרונה נולדו לו תאומים ואני חושב שדבר קשור בדבר, אבל אני מתקשה להסביר לעצמי איך ולמה.
הסיבה שנזכרתי בכשרון המיוחד כל כך שלו פתאום היא בגלל שאני מתכוון להתקשר אליו בקרוב ולבקש ממנו לשלוף את החלילים, לנקות את האבק ולחזור להתאמן – אני רוצה להוציא לו אלבום. אני יודע מה אתם חושבים: זה גימיק דבילי, זה לא יעבוד ואף אחד לא ירצה לקנות את זה. שטויות. אתם לא מבינים דבר וחצי דבר. אני פשוט מתכוון להרים טלפון ל-Astralwerks והם כבר ידאגו לשאר. אם זה עבד להם עם יוקו אונו אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה.
בת 74 המפלצת (אבל עם גנים יפניים מה שאומר שהיא עשויה להראות בת 40), ומסרבת למות. מבחינתי התפקיד שלה על פני האדמה נגמר ביום שבו היא התאלמנה, ואני חושב שגם שאר העולם לא ממש מת עליה, אבל זה לא מפריע לה להוציא עוד אלבום, ועוד לקרוא לו בשם המתחכם "Yes, I’m a Witch". וידוי חושפני? אולי. שירת הברבור? נקווה. כנראה שהשם שלה עדיין מהדהד באיזה חדר נידח איפשהו; היא הצליחה לחבור לאוסף מרשים של אומנים (The Flaming Lips, Le Tigre, Porcupine Tree, Apples in Stereo, Polyphonic Spree ) שתרמו למאמץ והקליטו איתה (שלא לומר בשבילה) את האלבום. אני במקומם הייתי חושש להפגש איתה פנים מול פנים. לא נראה לי שזה עושה טוב לקארמה.
את האלבום במלואו לא שמעתי, ואני חושב שאני גם לא אשמע. ברצינות. למה? מי צריך את האלבום הזה? למה זה טוב? אם הייתה מוכרת לי איזה ציור, הייתי קונה. לא בשביל הערך האסתטי, אלא רק בגלל שאחרי שהיא תתפגר אני אולי אוכל לקנות לי איזו דירה. אבל אלבום? באמת שלחלילן מחולון שלי יכול היה להיות עתיד לא רע.

Yoko Ono - Kiss Kiss Kiss
Yoko Ono - Toy Boat

הר מורנינג קנדי

כששמעתי את השיר שפותח את האלבום החדש של 4 Hero הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "אחלה שיר בוקר!". חצי שנה לקח לקנדי למתג את עצמה ולהפוך את צמד המילים "שיר בוקר" לקונספט של ממש. לא רע בכלל – לקולה, אייפוד וג'יפ לקח קצת יותר זמן. ההישג המרשים הזה מזכה אותה בריספקט עז, חיבוק וירטואלי ובהקדשה של השיר הבא לה ולסן פרנסיסקואית שלה.
ואם נחזור ל-4 Hero, אז החדש שלהם, Play with the changes, הוא כולו אלבום בוקר גרובי, סקסי, נעים ומלטף שהצליח אפילו לגרום להורים שלי להפסיק את תגרת הבוקר שלהם לאיזו שעה קלה בבוקר יום שבת.

4 Hero & Carina Andersson – Morning child

מתנה משמיים

אני יודע, אני יודע, יותר מדי פוסטים בשביל שבוע אחד, אבל יש סיבה חשובה.
בסיכום 2006 הגנוז שעשינו רועי ואני, כל אחד נתן את הרשימה שלו והשני כתב שורה של התייחסות לבחירה. תמיד מפתיע אותי לגלות שלמרות שההשקה המוזיקלית שלנו הולכת ומתרופפת (על אחת הבחירות של רועי הגבתי: "ומה אומר על זה הגניקולוג שלך?"), עדיין יש איזה גרעין של חיבור בין הטעמים שלנו שלעולם יהיה שם. היה רק אלבום אחד שהופיע בשתי הרשימות, ועוד מ-2005; Advice from a happy hippopotamus של Cloud Cult (שכבר הללתי אותו בעבר). כנראה שכשהמוזיקה כל כך טובה, על טעם וריח אי אפשר להתווכח.
אז לכבוד היומולדת שלך, רועי, כת העננים החלה אתמול להעלות למייספייס שלהם שיר אחד ליום מהאלבום החדש שלהם The meaning of 8. אני לא אופתע אם גם בסיכום 2007 הם יסיימו ברשימה של שנינו.
האלבום שלהם מגיע לחנויות רק באפריל אבל ניתן לרכישה (אלבום, ויניל, מפ3) דרך האתר שלהם. אחרי שקוראים את הטקסט הזה, איך אפשר שלא להעריץ את הישבן הידידותי לסביבה של Craig Minowa, ולרוץ לקנות אל האלבום שלהם ב-10$? אני ברצינות שוקל לחפש את אלו שישתפו את הדיסק הזה בסולסיק ולרדוף אותם אחד אחד, כמו ויזנטל. ראו הוזהרתם.

Cloud Cult – Take Your Medicine
Cloud Cult – Chain Reaction
Cloud Cult – Pretty Voice

!!!סופלייז

הייתם מאמינים שעלם החן הזה חוגג היום 30 שנות חיים?
אכן כן, חברים. רועי, חברי היקר, החצי השני של מונוקרייב, הגולה השבדי, זולל המילקים, סרבן הקפה, אלוף החניות (בדימוס) והאיש שתבע את הביטוי "קטסטרובקה", חצה היום קו כרונולוגי אל עבר הלא נודע (שזה בגדול כמו אתמול, רק יותר טחוב) ועל כך הוא זוכה בפוסט שלם משל עצמו.
ולא רק זה, לרגל המאורע יתכנסו בסופ"ש הקרוב מייסדי מונוקרייב למפגש פסגה והוללות בעיר הטרופית היחידה ששוכנת מרחק שעתיים טיסה מלונדון ומסטוקהולם – קופנהגן. התוכנית כוללת קפיאה מקור, שתייה לשוכרה, אכילה גרגרנית וציד אגרסיבי אחרי דניות בלונדיניות חטובות ושופעות שיסתיים כמובן בחדר במלון (בו בנות הזוג שלנו מסובבות את הגב אלינו איש איש במיטתו ואומרות, אחת בעברית ואחת בשבדית: "מה קרה? פתאום אתה כבר לא רוצה דנית? מה בכלל כל כך יפה בבלונדיניות? ומה יש לעשות עם כל כך הרבה חזה?").
אני סוטה מהנקודה שלשמה התכנסתי כאן – רועי. יומולדת. 30. מזל טוב. בקרוב אצלי. (בקרוב אצלי??!! גוועלד!).
אנא מכם, הזליפו לזקן קצת שמן לעצמותיו המקרקשות, נשפו קצת רוח במפרשיו הבלויים וזרקו איזה מזל טוב בתגובות. לי לא נותר אלא לקנח ולומר – מזל טוב, איש נדיר שכמותך! אוהב אותך הרבה. וגם זאת שישבה לידך בתיכון עד ששרית המניאקית העבירה אותה מוסרת חיבוקים ונשיקות.

Sugar Cubes - Birthday

מדבשה ומעקצה – חלק ב

כמו בכל דבר בעולם בכלל ובישראל בפרט אין טוב בלי רע, אין קל בלי קשה ואין ג'חנון בלי ביצה. בבוקר שאחרי ההופעה של Planningtorock קיבלתי את איזון הקארמה המהיר ביותר שאני זוכר. הנפלא בסיפור הזה הוא שבחרתי בו בעצמי – הקרנת טרום טרום בכורה מיוחדת של הסרט "בופור".
"בופור" הוא סרטו של יוסף סידר המבוסס על "אם יש גן עדן", ספרו של רון לשם. את הספר עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא, אני חייב להתנצל, אבל יש לי סיבה טובה. אחד מהסיפורים המובאים בספר מבוסס על סיפורו של נועם ברנע, חברי האהוב, שנהרג לפני 8 שנים בלבנון. ההקרנה המיוחדת הייתה לקהל מצומצם של משפחה וחברים של נועם ברנע ושל צחי איטח, שנהרג גם הוא בלבנון וסיפור נפילתו מובא גם הוא בסרט.
אני לא חושב שבכלל ניתן לתאר את התחושה שהייתה לפני ההקרנה. מי בכלל רוצה לראות שחזור ויזואלי של קרוב שמת בלחימה? אם להיות כנה, התכוונתי להגיע לסרט, לחרוק שיניים, לנשוך שפה, להתפתל בכסא ולעזוב את המקום כמה שיותר מהר. סרט ישראלי על צבא? תעשו לי טובה, ראיתי כבר מספיק מהחרא הזה ולא סבלתי אף שניה. אני די מתעב את הז'אנר.
עברו כבר כמה ימים מאז שראיתי את הסרט והוא לא מרפה ממני. מעבר לחיבור האישי (שבעיני הוא לא טריוויאלי בכלל, באותה מידה יכולתי להרגיש ניכור עז או כעס) מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים ביותר שראיתי מעודי. רמת ההפקה, הצילום, הבימוי והמשחק מעולות וזה מבלי להוסיף את הדיסקליימר "בשביל סרט ישראלי". הסרט קשה ומדכא מאוד, אבל הגדולה האמיתית היא בעובדה שהוא לא עושה את זה בעזרת מלודרמטיות רגשנית וסחטנית שכל כך מאפיינת סרטים בז'אנר אלא על ידי אותנטיות טוטאלית. הבחירה להביא את הסיפור מנקודת מבט היפר-ריאליסטית/סוריאליסטית מתבררת כאפקטיבית בצורה בלתי רגילה והאוירה שנוצרת שואבת אותך עמוק עמוק לתוך המציאות המסויטת. אם יש סרט אחד שעלה לי בראש כמקור להשוואה הוא The Thin Red Line של Terrence Malick. אני לא בטוח אם זה אומר משהו למישהו, אבל בעיני מדובר בסרט האנטי מלחמתי הטוב שנעשה ובכלל אחד הסרטים הכי טובים שזכיתי לראות.
נראה שכבר כתבתי מספיק. אולי כדאי שאני אשאיר את ביקורות הקולנוע למקצוענים, לכתוב על מוזיקה אני בקושי יודע; באוגוסט יאיר רווה התנבא ואמר שבופור יהיה הסרט שיזכה בפרס אופיר ב-2007 ויהיה נציג ישראל לאוסקר ב-2008. וזה מבלי לראות את הסרט. יפה יאיר. מעניין מה יהיה לך לומר על הסרט.
באופן אישי, אני לא יודע לגבי האוסקרים אבל אין ספק שבופור הוא סרט חשוב ברמה היסטורית ותרבותית וראוי שילמדו אותו עוד שנים מהיום.
אחרי הסרט הייתי המום ונסער מדי ולא הספקתי לדבר עם יוסף סידר או רון לשם. אני לא בטוח שידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור – פשוט תודה.
באתר של הסרט אפשר לראות שני טריילרים (הראשון מוצלח, השני מחמיץ משהו מהותי) ולשמוע קצת מהמוזיקה המצמררת שהלחין ישי אדר לפסקול.

מדבשה ומעקצה – חלק א

רצה הגורל ומצאתי את עצמי שוב בישראל בשבוע האחרון (מנטל נוט: בביקור השלישי תוך חודשיים לאף אחד כבר לא ממש אכפת ממך). בהיותי אדם אופטימי (להוציא דכאונות, פרצי זעם ומחשבות אובדניות לפרקים) שמחתי בחלקי ומיד רכשתי לעצמי ולכמה קרובים ורחוקים כרטיסים ל-Planningtorock בלבונטין, אותה הופעה שהייתי אמור להפסיד.
ובכן, היה זה קונבנשן יקירי מונוקרייב לדורותיהם: הגברת פוסטראומטיק, אומן הגרפס-בוקס יואבי (ודנההההה גם), בועז פדידה וזוגתו ג' ואפילו עטר עשתה את המסע המפרך, תוך כדי חירוף נפשה, מכרמיאל לתל אביב וחזרה. ההפתעה הגדולה באמת היתה שחוץ מהם הלבונטין היה מלא עד אפס מקום.
מנקודת המבט שלי הייתה הופעה מושלמת; מה אפשר לבקש יותר מלהיות רווי בירה (גולדסטאר, רועי! גולדסטאר!), מוקף בחברים שוחרי מוזיקה, לעמוד מטר מבמה קטנטנה שעליה עומדת ג'נין ולראות אותה נותנת את ה-PTR show? אישה אחת עם לפטופ, שני כובעים וכמה וידאו קליפים מעשה ידה להתפאר שמוקרנים על הקיר מאחוריה. איזה אנרגיות יש לאישה הזאת, גוד דאמיט. משהו בוויבס שלה מאיים להתפוצץ אבל אף פעם לא מקיים. עם השירה של ג'נין והנוכחות המרתקת שלה למי אכפת שהמוזיקה מפלייבק? בעיני, היא הרבה יותר מזמרת. היא אומנית טוטאלית שמזכה את הצופה בצלילה חטופה אל תוך הקרביים שלה. לא דבר קל לעשות.
ההופעה הייתה קצרה, אבל סמיכה כמו דייסת סולת עם קינמון (ארוחת הבוקר האהובה עלי עד גיל 7); שיר רודף שיר רודף שיר ותוך שעה כולל הדרן ג'נין מסיימת את כל האלבום פלוס שיר חדש. כשהיא חוזרת להדרן היא עולה עם בקבוק שמפניה, מחלקת כוסות לשורה הראשונה וזוכה לשיר יומולדת אוהד מהקהל. כמה שהיא נראית צנועה, כמעט ביישנית, כשהיא לא עושה את הקטע שלה.
מכל הערב הזה, הדבר היחיד שהיה מאכזב משהו היה הקהל – טוב שבאתם בהמוניכם, באמת, אבל איפה הטמפרמנט הלבנטיני? מה עם קצת לרקוד, לזוז, משהו? אני לא מצפה שתתפתלו לכל הכוונים בוולגריות חסרת חן כמוני, אבל לפחות תנו לי את הנחת של לחזור ללונדון ולהיות מסוגל לצחוק על הצנוניות האנגלית, אני לא יודע מה אני אעשה בלי זה. אני רוצה להאמין שזה היה רק בגלל שאנשים עוד לא הכירו מספיק ממנה. אנא מכם, תקנו את העוול וקנו את האלבום שלה, היא הולכת להיות גדולה, אני מרגיש את זה בשערות שפמי.
ולסיכום, אם לא הייתם שם, פחחחח עליכם (רעננתי את סלנג היורדים שלי). הנה קצת ממה שהפסדתם, באדיבות עטר שבחרה לראות את ההופעה דרך העדשה (ויש גם תמונות):

פרידה מלגולנד

כמו שבוודאי שמתם לב, זמן רב כבר לא הזכרתי את מכלן אהובתי. הסיבה לכך היא שקפטן ספינת העבדים החליט לסיים את הקדנציה הבלגית מוקדם מהצפוי, ואני כמו עבד נרצע שמאמין שהוא סמוראי, החזרתי את המקלדת לנדן והמשכתי הלאה.
אבל בלבב, פנימה, בלגיה הומיה; הצדפות, הבירה, השוקולד, כל המיתוסים האלה– כולם אמיתיים. אמיתיים וממכרים. מעבר לגעגועים, יש בי גם תחושת החמצה. בלגיה היא אחת המדינות הכי מרתקות מוזיקלית באירופה בעיני. העובדה היא שבעשור פלוס פלוס האחרון יצאו ממנה הרכבים שאין שני להם.
מאוסף הביקורים הקצר שלי שם אני יכול להגיד דבר אחד בוודאות – הסצינה המוזיקלית בתוך בלגיה עשירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת כלפי חוץ. אני לא מצליח לעכל את העובדה הזאת לחלוטין. אולי חושבים שהאנגלית שלהם לא טובה מספיק? שהעולם שבע מלהקות בלגיות? או שאולי הם סובלים מרגשי נחיתות בגלל שכל אירופה חושבת שהם העם הכי טיפש במערב? באמת שאין לי מושג.
אני חושב שבשביל להבין איך בלגי חושב צריך קודם כל להבין איך איש לגו חושב, שהרי למרות שהלגו הומצא בדנמרק, ברור בלי צל של ספק שבלגיה הייתה המודל. אם אתם חושבים לרגע שאני הוזה, צאו לסיבוב ברחובות עיר לבחירתכם ותגידו לי בעצמכם שלא קיים איזה מכנה משותף בלתי מוסבר לכל האנשים ברחוב – א-מיניות, הבעה סתומה ושיער של אבי טולדנו. בדיוק כמו אותם אנשי לגו קטנים ואהובים הלובשים חיוך אוילי ונראים כרפליקה אחד של השני, לא משנה אם הם אביר, שוטר או פיראט.
שוב נסחפתי. מה שבאמת רציתי לומר הוא שלאחרונה גיליתי את Zita Swoon שהם אחד מתוצרי המפץ הגדול שנקרא dEUS – המייסד של הלהקה, Stef Kamil Carlens, הקים יחד עם טום ברמן את דאוס ובמקביל הקליט עם עוד להקה שברבות הימים התגלגלה והפכה להיות זיטה סוון. אבל בשכונה הבלגית לזיטה יש מדרכה משל עצמם. המוזיקה שלהם היא כמו העוגה המושלמת. כל נגיסה מענגת וגורמת לך לרצות עוד, אף פעם אי אפשר לקבל ממנה בחילה וכשאתה מגלה שהיא הסתיימה אתה מחייך לעצמך בשובע. אחת הסיבות שהיא כזאת היא הגיוון שבה – שירים בצרפתית א-לה מנו צ'או, פופ מתקדם, ברייקים ג'אזיים חכמים כשאת כולם מחבר הקול המלחשש והיחודי כל כך של סטף.
מי שגילה לי את זיטה, הוא אנטוורפופיל (שזה אחד שאוהב את אנטוורפן, כן?) כבד ששפך עלי לאחרונה כמות מטורפת של להקות שיצאו מהעיר הזאת בעשורים האחרונים ואני פשוט לא עומד בקצב. אם ירצה הגורל, אני עוד אשב עם הגורו שלי ואכתוב פה איזה מדריך נבוכים למוזיקה מאנטוורפן.
עד אז הנה שתי דוגמאות שבחרתי כמעט באקראי מ- A Song about a Girls, אלבום מושלם מסוף 2004 שלא זכה לרבע מההתייחסות לה זכה האחרון של דאוס לדוגמא. אני מוכן להשבע שבאחד מהשירים הם גנבו מיוני רכטר. אולי בגלל זה סיבוב ההופעות האחרון שלהם מוגבל לבלגיה וצרפת. אנשי לגו שובבים שכמותם.

Zita Swoon – Individu Animal
Zita Swoon – Intrigue

כל כך רזה

דקות ספורות לפני שעלו הדובונים האפריקאים לשואו (שו! שו! שו!) שלהם, היה על הבמה איזה בחור אחד חמוד לצבוט-לו-בלחי שעשה עבודת חימום שהייתה מזכה אותו במשרה באמישרגז. K’naan (קיי-נאן עם מילעיל, לא כנען) הוא סומלי כחוש וחמוד עם החיוך הכי כובש, כזה שרק עוללים וחיות קטנות מסוגלות לייצר. הוא קורא לעצמו The dusty foot philosopher (שזה גם שם אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שנפטרה לה). קצת גזעני, אבל אני חושב שחל על זה אותו חוק כמו כשכושים קוראים לעצמם "ניגר".
לכושון המתוק הזה יש כריזמה שאומנים היו מוכרים את נשמתם לשפן בשבילה והוא מנצל את כולה כדי לעשות היפ הופ עם שליחות, כזה שמספר על החיים באפריקה, ועל כמה שאנשים יכולים להיות רעים. פה ושם הוא גם משחיל ירידות על ראפרים אחרים ומספר שבמקום ממנו הוא בא, מוגדישו, ילדים הולכים ברחובות עם AK47 ואנשים מקצצים אחד לשני איברים חיוניים עם מצ'טה על בסיס יומי, אז שישקלו שוב את השימוש במילה "הארד-קור".
אני חייב להודות שהיפ הופ זה, איך לומר בעדינות, לא בדיוק הז'אנר האהוב עלי בעולם אלא אם כן יש בו איזה טוויסט או אדג' כמו במקרים של ביסטי בויז, Ojos de Brujo ו- 5Nizza לדוגמא. אצל קיי-נאן ההיפ הופ מחובר יפה למוזיקה אפריקאית ובחלק גדול מהקטעים הטקסטים (נו, הדיבור הזה שבא עם המוזיקה) הפוליטיים-חברתיים שלו יושבים טוב. כל כך טוב, שאני כמעט מרגיש שבזכות זה שהקשבתי להם, עשיתי משהו בשביל לשנות את העולם. מה שיפה באמת הוא שהבחור לא בא בגישה המיליטריסטית-מצ'ואיסטית-שוביניסטית המחורבנת שמרוחה על כל הז'אנר הזה. קיי נאן מלא אהבה ורוך ומאמין שאפשר לשנות את העולם אם רק נאהב אחד את השני יותר (מה שמעלה תהיה רצינית לגבי איך לעזאזל הוא שרד את מוגדישו). אם הוא היה אתיופי (או אפילו תימני), שרי אריסון הייתה חוטפת אותו מזמן לאיזה קמפיין.

K’naan – Hoobale
K’naan – My old home

כל כך שמן

נניח שאפשר היה למדוד מוזיקה במשקל. ונניח שאלבום ממוצע שקל כמו אדם ממוצע. לפיכך אלבום כבד, למשל של Tool היה שוקל בערך כמו גארי אולברייט. אלבום של לילי אלן כנראה היה שוקל כמו ילדה יפנית בתלבושת אחידה. נניח. אם יורשה לי להמשיך באותו קו, ויורשה, אז כרגע יושבים לי במחשב מאות ואולי אלפי ק"ג מיותרים. אין לי זמן אליהם, אין לי כוח אליהם ואין לי חשק. וזה הכל באשמת הבלוג. תראו, יש פה מאמץ אמיתי להביא ולחדש ולעניין. זה מצריך אצבע על הדופק, וזה מתיש. חוצמזה אני לא מבין, 90% מהדברים שכולם מתלהבים מהם נשמעים לי בין משעממים למעצבנים. ואני מדבר על אנשים עם אנשים עם טעם טוב, לא סתם מאזיני גלגל"צ. אז אמרתי לעצמי, אחי (לא באמת אמרתי לעצמי "אחי", באמת, תהיו רציניים רגע, זה רק בשביל הפיקנטיות), יש לך טעם מיוחד. מה מיוחד מה? אני? מיוחד? למי שמוצא יופי במוזיקה אסקימואית (אסקימואית, לאפית, סאמית... כוסססססאמית) יש טעם מיוחד, לא לי. אני אוהב מוזיקה פשוטה וקלה להבנה, ועדיף שלא תהיה מקורית מדי, רק קצת.
אולי זה הגיל. בכל זאת, אני כרגע במרחק של שבועיים מהחלפת קידומת. אולי ככה זה, המוח כבר לא מגיב לדברים חדשים כל כך טוב. ואולי, אולי אני פשוט צריך דיאטה. דיאטת רצח. כל מה שלא עושה לי את זה עף, ויפה שעה אחת קודם. אני חוזר לאולד-סקול. נשבר לי הזין מלרפרף על עשרות אלבומים בשביל לקלוט צלילון מעניין. אני חוזר להתרכז במעט אלבומים, אבל כמו שצריך. רק מה שממש נפלא יישרוד. Survival of the fuckin’ fittest!
וזה הדבר הכי fit שיש לי כרגע במלאי, וזה באמת באמת נפלא.

Trail of dead – Stand in silence
Trail of dead – Wasted state of mind

סאמי בורקס

"קח, ראיתי את זה ב-Metro, נראה לי שזה יכול להיות נחמד" אמרה לי שלשום יקירתי האיזוטרית והגישה לי גזיר עיתון. אחרי מבט חטוף של 3 שניות הפטרתי לעברה: "בחייך, אם זה במטרו זה אומר שכבר זה נטחן דק דק ושניה לפני שההייפ נגמר הם תופסים טרמפ אחרון. ואת יודעת מה, גם אם לא, כבר יש לי בחילה מפולק סקנדינבי, אני חושש שצרכתי יותר מדי השנה".
"לפחות תגיד תודה... תראה למה אתה והבלוג החנוני שלך דרדרתם אותי..." היא סיננה.
למחרת, נתקלתי שוב בחתיכת העיתון המרוטה שביצבצה מבין אוסף מגזיני האופנה שמאכלסים את ביתי, ומתוך שעמום החלטתי להקשיב בכל זאת. "שככה יהיה לי טוב, מה זה הדבר הזה?" נזעקתי בעודי מקליד את שמם, Adjagas, בנסיון לדלות עוד פרטים. ההסבר הכי טוב יהיה תרגום חופשי של ערך הלהקה מוויקיפדיה:

"Adjagas היא להקה נורווגית המורכבת מצמד יויקים ממוצא סאמי, מריאל גאופ ולאורה סומבי. הלהקה הוקמה ב-2004. שם הלהקה הוא מילה סאמית המתארת את המצב המנטלי שנחווה במעבר משינה לעוררות..."

הא? סאמי? יויקים? הייתי משוכנע שנפלתי על איזה ערך בויקיפדיה שהושחת בצורה מחוכמת, אבל מסתבר שהכל נכון. הערך הזה הוביל אותי לקריאה מרתקת על כל התרבות הסאמית (זוכרים את אלה קארי הילדה מלפלנד?) ועל המוזיקה המיוחדת שלהם. אני מודע לכך שגאוגרפית זה פשוט בלתי סביר, אבל מוזיקה סאמית (או לפית, אם תרצו) נשמעת כמו מוזיקה אינדיאנית. משהו פה מוזר הרבה מעבר לרמות הביזאריות הסקנדינביות המקובלות.
אז טושה לאהובתי, שיודעת להריח איזוטריה ממיילים. ואם תצליחו למצוא משהו שלהם להורדה, אני אעריך את זה כי לחברה האלה עדיין אין אתר, הגוגל שלי נבוך מתוצאות החיפוש שלו והציפור הכחולה שלי חגה במעגלים (אלקטרוניים) כבר ימים וחוזרת בלי דבר במקורה.



www.myspace.com\adjagas

זה לא נעים לי

יש לי הרבה מה לכתוב עליו – כמה חדשים שיוצאים בקרוב, אלבומים שווים שלא הופיעו באף סיכום שנה וראוי שתוגש מחאה רשמית ב-3 עותקים, ואפילו כמה פנינים מזוקנות מהעבר הקרוב והרחוק, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. זה לא בגלל שיש לי איזו ידיעה מרעישה אלא בגלל שבחייאת רבאק – תנו קצת שקט… לי זה נשמע לגמרי מתבקש שיחוקקו איזו חוק עולמי שאוסר על הוצאת אלבומים בחודש ינואר. החודש הזה צריך להיות מוקדש להרהורי נפש והשלמת מוזיקה מהשנה החולפת. ואם אני כבר המחוקק, אולי כדאי גם להוסיף את פברואר למניין.
בשביל לא לצאת ביצה סרוחה החלטתי בכל זאת להוסיף קצת מוזיקה לפוסט הזה, אבל רק כזאת שהמיסה לי את הדונג באוזניים עוד לפני סוף השנה. על The Earlies כבר כתבתי פה אינספור פעמים. כל מה שנותר לי להגיד הוא שלא מסתמן שהחדש שלהם יגיע לשלמות של הראשון, אבל זה לא ישבור אותי. בכל מקרה, יש שם כמה שירים בון טון כמו זה שממתין פה למטה. עם כזה בראס מופלא אי אפשר שזה לא יהיה מושלם.
חוצמזה, גם Archive יקיריי הוציאו בחשאיות משהו אלבום חדש - Lights. מלבד רצועה ממסטלת בת כמעט 20 דקות, גם פה יש עוד כמה קטעים לא רעים בכלל. מקווה שעוד יש לכם מקום בדיסק.

The Earlies – Foundation and Earth
Archive – Sane

תתכננו לירוק

אם הייתי כותב סיכום שנה, אחד האלבומים שהיו מופיעים בו היה Have it all של Planningtorock. כשראיתי אותה אז, מחממת את The Knife, הבנתי שיש פה עסק עם קוקיה רצינית, אבל הייתה לי הרגשה שהאקסטרווגנזה הארטיסטית הזאת באה לחפות על מוזיקה בינונית. באופן מופלא, פלנינגטורוק קיימה את ההבטחה הנצחית של אמא שאמרה: "חכה, חכה, מה שאני אעשה לך בבית!"; בחודשיים מאז ההופעה, האלבום שלה זכה להטחן ברמה יומית ולהדביק לא מעט אנשים.
נורא בא לי לנפח לכם את המוח ולספר שזה כנראה האלבום הכי מקורי והכי out there שיצא לי לשמוע בשנה האחרונה, ועל כמה היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר, אבל לא בשביל זה התכנסתי כאן. מה שבאמת רציתי להגיד הוא שאלא אם תפרוץ איזו מלחמה חורפית בלתי צפויה, פלנינגוטרוק תנחת בישראל בסוף ינואר לשתי הופעות בתל אביב (לבונטין) וירושלים (המעבדה, אני חושב. ירושלים זרה לי יותר מלונדון). גם אם השבועיים עד להופעה לא יספיקו לכם בשביל להבין מי היא ומה היא רוצה, מאוד כדאי לכם לראות אותה. הגברת הזאת נותנת שואו שיגרום לכל תמהוני העיר, בפרט ההוא מאלנבי שתמיד הולך עם קסדה על הראש ומדבר לעצמו, להרגיש לרגע קט בחברה טובה.



ואם כבר אנחנו מדברים ביזאר, אז הנה המלצה, שבאה מאומן הגרפס-בוקס היחיד בארץ, יקיר הבלוג, שתמיד מוכיח לי מחדש שהשוליים שלי הם המיינסטרים שלו וגורם לי להרגיש זקן ממורמר; Igor Krutogolov’s Karate Band הם הרכב ישראלי של 11 נגנים בניצוחו של איגור קרוטוגלוב (שגם אייר את עטיפת האלבום) שעושים מוזיקה שמבוצעת על טהרת הצעצועים. גיטרה צעצוע, סקסופון צעצוע, קרוקודיל צעצוע וכו'. קצת כמו Psapp רק אוואנגרדי לחלוטין. שילוב מופרע של פסקול למשחק מחשב, הבי מטאל, בדיחה טובה, זעקות קרב והמולה של יומולדת 3 לאחיינית שלי. הנה עוד הופעה שאתם יכולים לראות ואני לא. אני תיכף מתחיל לקנא.

Igor Krutogolov’s Karate Band – Elvis sucker
Igor Krutogolov’s Karate Band – Adidas in your ass

רושם ראשוני

עכשיו שההנג-אובר של הסילבסטר (בשבדיה, דרך אגב, אף אחד לא שמע על סילבסטר. מבחינתם זה ראש השנה ותירוץ טוב לאורגיה של שמפניה וזיקוקים) ושל רשימות הסיכום למיניהן מתחיל להתפוגג, החלטתי לנבור קצת בערימה ולראות מה יצא לי מכל העסק. רציתי, באמת שרציתי לעשות סיכום משלי, אבל בתוך השיטפון הבלתי פוסק של סיכומים וסיכומי סיכומים החלטתי בסוף שכמו בתיכון, גם כאן יותר קל לעבור על הסיכומים של התלמידים החרשנים ולדוג מתוכם את מה שמעניין אותי.
אז חוצמזה שיש המון אנשים שבניגוד אלי נורא אהבו את ג'ואנה ניוסם וארקטיק מאנקיז וחוצמזה שרוב האלבומים שהכי אהבתי השנה (למשל ספארקלהורס, סול ספי וקלאוד קאלט, כולם כבר זכו לפוסטים אצלנו) נעדרים מרוב רשימות הסיכום, נו, חוצמזה אין לי יותר מדי מה לומר.
במקום לסכם העליתי פלייליסט חדש אחרי עצלות ממושכת וארוכה. רוב השירים בפלייליסט הגיעו אלי היישר מתור רשימות סיכום שונות ומשונות וכמעט כולם לא זכו ליותר מהאזנה ראשונית ושטחית. אבל מה שכן, כל השירים פה הותירו בי תחושת "יש פוטנציאל, צריך לשמוע עוד".
ראויים לציוד במיוחד הם Silversun pickups שאני מהמר עליהם בתור חביביי לחודש הקרוב, ושרלוט גיינסבורג ש-5:55 שלה נשמע מתקתק ומלטף, ונראה לי ש-Air עשו שם משהו מאחורי הקלעים.

כרגיל, הפלייליסט זמין להורדה עד לפלייליסט הבא.

בחירתו של סרבן

בשיחה טלפון אקראית עם חבר יקר, ניסיתי לחלץ ממנו את ההעדפה שלו לאותו ערב. התשובה שלו הייתה ששתי האופציות שהצגתי כוללות בתוכם יתרונות כמו גם חסרונות והוא משוכנע שהוא ימצא הנאה בשתיהן (בדרך כלל חברים שלי לא מדברים כמו חברי כנסת, זה רק לצורך האפקט הדרמטי).
"תגיד, מה נהיה איתך? אתה לא מסוגל להגיד לי מה בא לך יותר?" שאגתי לאפרכסת (לסלולרי יש אפרכסת?) בבהמיות האופיינית לי.
"תשמע, אתה מבקש ממני לבחור בין שני דברים טובים, זה לא פשוט, אתה יודע..." הוא ענה.
"נו באמת..." זילזלתי בגסות רוח המזוהה איתי כל כך.
"באמת. זה כמו שתבקש ממני לבחור אחד: אהבה או חופש?" אמר חברי המאתגר.
"חופש. מה השאלה בכלל? נקסט." עניתי בהחלטיות.
המשך השיחה, שאליה הצטרפו אוסף של קושיות כמו "שוקולד או סטייק?", "ידיים או רגליים?", "שמיעה או ראייה?" והקלאסיקה של כל הזמנים "אמא או אבא?" הייתה עמוסה בתהיות קוסמיות מכבידות. המפתיע בכל הסיפור הוא, שהצלחתי לייצר תשובה לכל אחת מהשאלות האלה כמעט מבלי להניד עפעף תוך פחות משתי שניות.

למה, אם כך, אני תמיד כל כך מתקשה לכתוב סיכום שנה? כנראה זה לא העניין של יכולת הבחירה אלא העובדה שאני לא מוצא סיבה לבחור. אני שונא טקסים באשר הם. אין לי עניין אמיתי להתהדר בבגדי שבת ולספר לעולם מה נפלא הוא טעמי. וחוץ מזה, כל השנה בן אדם הולך להופעות, מחטט בפליירים שזרוקים על רצפות בתי שימוש בשביל לדוג מוזיקה חדשה ומכלה שעות בלילה תחת אור נר כדי להביא את הבשורה למסך הקרוב למקלדתכם, אז סיכום זה מה שחסר? אל תהיו קטנוניים. בבקשה?

Copeland - Choose The One Who Loves You More

כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).