להרגיש בבית

כבר חודשיים שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר יותר מעשר דקות. אני מנסה בכל כוחי לשרת את הנביא הגדול ששכר אותי, אבל כושל יום אחר יום. אולי אני צריך ריטלין. נראה שהכל התחיל כשעברתי לעבוד מהבית. אוסף הפיתויים גדול מדי – דיסקים, מפ3ים, מוזיקה באינטרנט וכמובן – כביסה (פורנו? למה חשבתם שאני אכתוב פורנו?). אולי זאת סוג של מנת יתר של מוזיקה. עודף דברים טובים ללא הגבלה. כמו במטריקס, כשהכל טוב מדי, אני מאבד עשתונות. המנגנון שהופך מוזיקה למילים כבה. ערימות של מוזיקה, תערובת עשירה של רגשות ואף לא שורה אחת שכותבת את עצמה. כל פוסט הופך למאבק ועד שכבר משתרבבות להן כמה מילים, אני כבר לא זוכר מה רציתי לומר. ואז חם לי, ואני רעב, ואני בדיוק חייב לתלות את התמונה הזאת שכבר עומדת פה חודשיים, וכבר מזמן רציתי לזרוק את הנעליים האלה ו...שוב איבדתי את חוט המחשבה. מה רציתי לומר, לעזאזל?
כן, Sigur Ros. החברים האיסלנדים מוציאים בנובמבר את Heima (בית באיסלנדית), סרט שמתעד מסע הופעות לא רשמי, שעשו כשחזרו הביתה לאיסלנד מסיבוב הופעות עולמי מפרך. המיקומים של ההופעות היו במיטב המסורת האיסלנדית האיזוטרית – מפעל דגים נטוש, מחנה מחאה בקרבת סכר שנוי במחלוקת וכו'. למה לראות סרט על מסע הופעות שלהם? קודם כל, הטריילר הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי. קשה לומר אם המוזיקה שלהם משלימה את הנופים או להפך, אבל יחד הם הופכים ליופי אינסופי. מעבר לכך, מתוך הערכה עצומה להרכב היחיד שגרם לי להזיל יותר מדמעה בהופעה (ולא להיות מסוגל לכתוב עליה עד עצם היום הזה). הבשורות הטובות לא פחות הן שיחד עם הסרט יוצא Hvarf/Heim, אלבום אוסף כפול עם קטעים חדשים וגרסאות אקוסטיות לקטעים מאלבומים קודמים.
חוץ מהם, עוד יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים ל...שיט! אני חייב להשקות את העציצים. ולהוציא את הזבל. ולקנות תפוחים. ודבש.

Sigur Ros - Fonklagi / The Funk Song (Live In Reykjavik 1998)
Sigur Ros - Rokklagi / The Rock Song (Live In Reykjavik 1999)

אחכה לך בשדות

אף פעם לא מצאתי את הרעיון של פסטיבל מוזיקה קוסם במיוחד. כל הקונספט של להיות קילומטרים מהבמה, מוקף בעשרות בריטונים שהתקלחו בפעם האחרונה לפני 3 ומאז צרכו כמות בירה ששקולה לאגם קטן בסקוטלנד לא קוסם לי. ואם במקום סגור הם לא סותמים את הפה לשניה, מי יודע מה יקרה בפסטיבל. ובכלל, זה בטח כמו מין במושב האחורי – זה רק מצטלם טוב.
אבל, לפעמים אפילו זקן עקשן שכמותי מניח את העקרונות האינפטיליים שלו בצד; כששמעתי על פסטיבל חדש, Field Day Festival, בן יום אחד, מטר מהבית, במחיר של הופעה וחצי, עם אוסף אומנים שגרם לי לזיקפה קלה, לא היססתי. הקיץ הזה שחון בהופעות גם ככה, אין סיבה לא לפנק את עצמי.
האתגר הפסיכולוגי לאדם אנאלי כמוני הוא עצום – הבחירה לאיזה מההופעות ללכת והידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד הופעה אחרת היא משהו שמצריך התכוננות אמיתית מצידי. כדי להתחיל בהתרסה עצמית, לקחתי את עצתו של ויק מאקי (עצה שכמעט עלתה לו בחייו מאוחר יותר) והחלטנו להגיע לשם שעה אחרי ההתחלה הרשמית, דווקא.
בפעם השלישית בקיץ בסך הכל, בדרך נס, התפזרו להם העננים הרעים וחשפו מחזה נדיר של שמש קופחת. בטי שירט מהוהה, מכנסיים קצרים וכפכפים צעדתי לי בנונשלנטיות על הדשא אל תוך מתחם הפסטיבל כשמהבמה המרכזית בקעו צלילים מוכרים. Caribou כבר התחילו לנגן. רצתי כמו ילדה מבוהלת, משאיר את כל הנונשלנטיות מאחורי, והשתחלתי בין הקהל הדליל אל קרבת הבמה.
Caribou 13:30. באמצע הרחבה בול בין שני הרמקולים, בקרבת הבמה, רחוק מאחור – לא משנה איפה עמדתי ומי מאחורי ומצדדי – הסאונד היה מחורבן. אני מניח שזה לא באשמת הקריבוס. הבמה בנויה כנראה להופעות פסטיבל, קצת יותר רועשות וכובשות. המוזיקה של קריבו, התפזרה לכל עבר והעדינות המורכבת שלה הלכה קצת לאיבוד באויר הפתוח. הפיסות שהצלחתי ללכוד באוזניי עדיין היו נפלאות; גרסאות פסיכדליות במיוחד לאלבום האחרון, עם סולואי תופים ארוכים שמנוגנים בו זמנית על ידי שני מתופפים (קונץ שקונה אותי תמיד). עשה חשק לעוד, מזל שהיו עוד 9 שעות של הופעות.
Strange Death of Liberal England 13:50. האי.פי. הראשון שלהם סיקרן אותי לשמוע אותם בהופעה חיה. עם סולן שנראה כמו הצאצא הישר של ניקול קידמן וסיידשואו בוב לינוקות האלה יש בעיית כריזמה קלה, אבל שום דבר שהזמן ואוקסי לא יתקנו. 30 דקות של הופעה הם לא בדיוק פרק הזמן שישנה משהו ולכן החלטתי לפרוש לכוון ההופעה הבאה (אין לי רגע דל).
Fridge 14:30. יסלחו לי האייפוד הרעב ושאר העולם אבל פרידג' לא עושים לי כלום. נתנו הופעה טובה, אני מניח, אבל עשן הצלייה של מה שהיה פעם פרה פיתה אותי להקשיב להופעה מרחוק בעודי עומד בתור האינסופי להזין את עצמי. היום עוד ארוך, אני חייב אנרגיה.
James Yorkston 15:45. אחרי שתי הקציצות השרופות, שהיו מביישות אפילו את המבורגרי, ובפרט בשל העדר הבירה (תור של 20 דקות? אני אשאר צמא בחושך, תודה) הייתי זקוק למנוחה. עשינו את דרכנו לבמת הפולק, את ההופעות כאן רואים בישיבה. בעודי נמרח תחת עץ רענן, הלפרקון הסקוטי עלה ונתן כמה שירים. יופי של פסקול לנמנום אחרי הצהריים.
בתום השלף שטונדה הגיע המשבר הראשון: בבמה המרכזית The Aliens עולים עוד רגע, בבמה שהתרסקנו בה אלה Vetiver שמופיעים מיד. הסתכלתי לתוך נפשי וחיפשתי את התשובה הנכונה והטהורה ביותר כששמעתי את קולו של מאקי ממלמל מתוך שינה "אני מפה, לא זז לשום מקום". ובכן, הפור נפל.
Vetiver 16:30. כבר הרבה זמן שקיויתי לתפוס את החבורה הזאת. פתי-בר נראים בדיוק כמו שדמיינתי. למעשה, אם לא הייתי יודע מאיפה הם והיו מבקשים ממני לנחש לא הייתי חושב על שום מקום אחר מלבד סן פרנסיסקו, וליתר דיוק הייתי מוסיף שהם כנראה גרים בקומונה ב Haight-Ashbury. אחד אחרי השני, אנשים ויתרו על רעיון הישיבה והתחילו להתגודד בקרבת הבמה. אני לא יכול לדמיין דרך נעימה יותר להקיץ בצהריים חמים מאשר פתי-בר. אינדי פולק אמריקאי מחבק שמוגש על ידי אוסף של חברים של דבנדרה בנהרט. תענוג.
Adem 17:30. "תגיד, זה לא הקובי האוז הזה, שניגן בבס אצל פרידג'?" שואל אותי ויק. "אבחנה דקה, ניכר שאתה בלש מוכשר, האדון מאקי" עניתי. את אדמ כבר ראיתי וזאת בדיוק הסיבה שהתעקשתי לראות אותו שוב. מהרגע שהוא מגיע, נעים פתאום. אין תחושה שלבמה עלה כוכב ענק, אלא חבר שלך, שרק במקרה עוד לא יצא לכם להכיר. מאדמ קורנת צניעות ורגישות וזה עוד לפני שאני מזכיר את המוזיקה שלו. למעשה, המוזיקה שלו היא השתקפות די מדוייקת של איך שהוא נראה. הוא גם היחיד שמסוגל לגרום לי לרחף לחלוטין, לשכוח שאני במקום פתוח, בין עשרות אנשים ולקחת אותי איתו למסע באהבה וכוכבים אחרים. יום אחד אני עוד אחבק אותו. בסוף ההופעה ויק מאקי ניגב את הדמעות שלו בשרוול שלי, הודה לי שגררתי אותו לפסטיבל ושהכל היה שווה רק בשביל החנון הרגיש הזה. אין כמו גבר מסוקס שבוכה ממוזיקה בפומבי. פעם אחרונה שאני משמיע לו את אדמ.
Archie Bronson Outfit 18:30. מישהו במארגנים התבלבל או סתם חשב שיהיה מצחיק לשים את ארצ'י ברונסון בבמה של הפולק. אנחנו, כמובן, בחרנו באופציה העצלנית ונשארנו לראות אותם. באופן לא ברור מצאנו את עצמנו עומדים בשורה הראשונה, כמו שתי גרופיות, משלימים עם העובדה שעור התוף שלנו עומד לצאת לקרב על חייו בחצי שעה הקרובה. לארצ'י ולי היה חשבון קטן לסגור מאז הפגישה האחרונה שלנו. זאת ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם להראות לי שהם יודעים להופיע כמו שמספרים. בשניה שהם עולים לבמה, עוד לפני שניגשו לכלים, הם פונים להחליף מילה עם הסאונדמן. הנה זה מתחיל, חשבתי, התירוצים עוד שניה יעופו לכל עבר. אבל זה לא קרה. ארצ'י התחילו לנגן וזה היה כמו טיפול שורש עם פטיש אויר, כמו התחושה בלשון שמלקקים בטריה 9 וולט, רק בכל הגוף. איזה אנרגיות. אבל מי שהכי בלט, היה נגן כלי הנשיפה שלהם. הבחור הוא הדבר הכי חבוט שאפשר לדמיין, כמו כלב אשפתות מוזנח ועקום, הוא עומד על הבמה, תמהוני ברמ"ח איבריו – שיער מדובלל באורך משתנה, זקן עבות ומלוכלך ופנים חרושות קמטים. את השמיעה, אני מניח, הוא איבד בהופעה השלישית שלו עם ארצ'י. למעשה, הוא נראה כאילו ביום יום הוא במצב של עלפון סטטי מצריכה מוגזמת של אלכוהול וסמים, מלבד הפעמים שמעירים אותו בבוקר ההופעה ומאביסים אותו בקפה, מקווים שגם הפעם הוא ישאר בהכרה עד סוף ההופעה. כשהוא מנגן על שני הסקסופונים שלו בו זמנית, הכל נראה מוצדק. העיניים שלו נעצמות, הפנים מאדימות ממאמץ, השיער מכסה את הפנים, והחריקות הצורמות שלו משלימות את הרעש הגאוני של החבורה המאותגרת גילוח הזאת. אבל הוא לא היחיד ששופך את דמו על הבמה; המתופף מרביץ לתופים כאילו חייו תלויים בזה. חם, מעייף, קשה – לא חשוב. חייבים להמשיך לתופף. לקראת סוף ההופעה, הסאונדמן ניתק את החשמל. בחיי. הם ניגנו בווליום גבוה מהמותר (הא?) והתעקשו לא להנמיך את המגברים. סיפור גבורה מודרנית, אני אומר לכם. צריך ללמד את זה בבתי ספר.
אחרי האקסטזה הזאת באה דילמה נוספת – Battles מול Bat for Lashes. הגוף שלי היה טעון ויברציות ודרש עוד ולכן נאלצתי להתנצל בפני נטאשה (שעמדה מאחורי באדמ, גררר...) ולהזיז את עצמי לכוון הבמה המרכזית.
Battles 19:30. אם שכרוני אינו מטעה אותי לא הזכרתי אף פעם את השם הזה על דפי הבלוג. לא חשבתי שיש מה עוד להוסיף על הביקורות המהללות שבאו מכל כוון אפשרי ושכמותן לא קראתי בשנים האחרונות. האמת היא שבפעמים הראשונות לא הבנתי על מה מדובר והייתי קרוב מאוד לצאת בפוסט "המלך ערום", רק שעד שהתיישבתי לקרוא אותו שמשהו קרה . האלבום לאט לאט נפתח אלי וגילה לי עולם פנימי עשיר, מסקרן ומאתגר. אם עושים את המאמץ, באמת מגלים את אחת היצירות היותר יחודיות בשנים האחרונות, כזאת שבשביל לתאר אותה צריך להמציא מילים חדשות. הבעיה היחידה היא שזהו אלבום שממש צריך לרצות לשמוע לפני שמנגנים אחרת חוטפים כאב ראש מיידי. האם אפשר בכלל לשחזר את כל הרבדים המוזיקליים – התיפוף, הלופים, הגמדים והשריקות בהופעה? ומה יהיה אם בשלישי לא יבוא לי? התשובה פשוטה; זה נשמע מצויין, אפילו מרשים. ועם זאת, נשארתי אדיש. יכול להיות שזה אלבום כזה שהוא יצירת מופת בגבולות הסלון אבל מחוצה לו הוא פשוט עשוי להיות מחוץ לקונטקסט. צרות של עשירים, אני יודע.
Late of the Pier 20:15. מאז פעם אחרונה שהזכרתי אותם, הילדים האלה נהיו דבר די חם פה באי. כשהגעתי לבמה שלהם מצאתי שוב 4 עוללים מנגנים. הגיל הממוצע של להקות באי הזה יורד ויורד. אחרי דקות של הופעה הם מורידים חולצות וחושפים מחזה קשה. אף לא שערה אחת לרפואה על גופותיהם הבתוליים. במקום השערות (או בשל העדרן) מצויירים להם קווים שחורים שמחלקים את גופם לצורות גאומטריות שונות. מחאה על שיעורי הבית בהנדסת המרחב שקיבלו לחופש? מסרים שטניים לחנונים? הומאג' לטנגרם? אני זקן מדי בשביל להבין. התייאשתי מהם די מהר – הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם ופחות מדי במוזיקה שלהם וחוץ מזה לידי עמדה ילדה בלונדה מטומטמת שהתעקשה לדרוך עם נעלי העקב המחודדות שלה על כפות הרגליים השבריריות שלי. מאז התפוז המכני לא נראתה באנגליה התעללות כה מזעזעת בזקנים.
וכאן מגיע הקליימקס בסיפור הכה ארוך הזה. דילמה משולשת – Four Tet, The Liars או Justice? ברגעים הקשים ביותר, אני מוצא את עצמי צלול באופן מיוחד. במצבים הלחוצים ביותר, אני מוצא את השלווה הפנימית שלי בקלות יתרה. ידעתי בדיוק מה הייתי צריך לעשות. פסטיבל שלם בלי בירה אחת. מה היה לי עוד לעשות שם? 10 דקות הליכה מהפארק המתינו לנו שני פיינטים מהבילים. סיום הולם ליום שכזה.

אם צלחתם את הפוסט הארוך ביותר עד היום, אתם נמנים כנראה על האוסף האיכותי של קוראי מונוקרייב. אז קודם כל, הנה לכם מיקסטייפ (גם בנגן למעלה) בהשראת האומנים בפסטיבל, אלה שראיתי ואלה שלא. מעבר לזה, בוודאי תשמחו לדעת שהיום ממש מונוקרייב חוגג שנתיים. רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה והרהורי פרישה בפוסטים הקרובים.

תמיכה טכנית

אני זקוק לעזרה פה – יכול להיות שאין ברשת האינסופית הזאת מקום אחד שמציע לי שירות פשוט כמו לבשר לי מתי אומן שאני אוהב מוציא אלבום חדש? אין לי עניין במרדף אחרי אלבומים חדשים או להיות הראשון שמבשר על גילוי אחד שכזה, כל מה שאני רוצה הוא סך הכל להיות לעקוב אחרי הקריירות של כמה הרכבים ועוד כמה זמרים כדי להמנע מתגליות מאוחרות (כמו, לדוגמא התגלית האחרונה ש-Mugison הוציא אלבום חדש לפני שנה).
אז יש מיי ספייס ובלוגים ומיילינג ליסטס ו-RSS ואון ליין רדיו שמנחש איזה מוזיקה אני אוהב אם אני קורא את בוקבסקי ונועל סטילטו אדומות. ויש הופעות (אם מישהו חוזר להופיע פתאום אני יודע שהוא משחרר אלבום חדש בקרוב, מאוד מתוחכם). ויש גם את זה, אבל זה קרוב בקושי למה שאני מחפש. בבקשה, תגידו לי שאני אדיוט, ניאנדרתל, חי בעבר וכבר מישהו המציא את זה. פאק איט, מצידי קחו את הרעיון ותהפכו לעשירים בזכותו, אני לא אדרוש תמלוגים, רק תנו לי את זה.
אז הנה התרומה הצנועה שלי למען עולם שלם יותר; Turin Brakes מוציאים אלבום חדש בסוף ספטמבר, Dark on Fire, שכולי תקווה שימחה את זכר האלבום האחרון והמיותר שלהם. הסינגל הראשון ממנו מבשר טובות באופן מפתיע. בעוונותי, נקלעתי לפני שבועיים להופעה לא רשמית לחימום הקנה שלהם ואני חייב להודות שהיה תענוג לראות אותם, מזדקנים לאיטם (אולי גידל כרס מרשימה וגייל הצמיח קרחת מפתיעה) ועדיין מצליחים לבצע את השירים מהאלבום הראשון כאילו הוא זה שיוצא למדפים בקרוב ולא הרביעי.

Turin Brakes – Dark on Fire

חוץ מהם, גיליתי באיחור אופנתי שהמחבל הלטינו-שוודי הרגיש, גם הוא, מוציא אלבום חדש בספטמבר. בהחלט הגיע הזמן לעוד קצת ממנו.

Jose Gonzalez – Killing for Love
Jose Gonzalez – Down the Line

ואסיים במלך הקופים שאם לשפוט על פי הפרסום הרשמי, The World Is Yours עומד להיות האלבום הטוב ביותר שלו עד היום. בדרך כלל שסופרלטיבים כאלה מתחילים לעוף מצד האומן, אני מתכונן לגרוע ביותר. האדון בראון מתעקש להיות אומן עם אג'נדה פוליטית ילדותית ואני חושש שזה מתחיל לעייף. הוידאו לסינגל הראשון (יחד עם שינייד אוקונור) ישודר היום בחצות. עד אז, הנה טעימה ממנו.

Ian Brown – Illegal Attacks

תכתוב, הוא אמר לי תכתוב

"אתה בסה"כ מטפח אישיות לא יציבה ומתנדנד בין מיזנטרופיה על גבול שנאת האנושות והתבדלות מוחלטת לבין כריזמה, חביבות כללית וצורך באמפתיה שגורמת לך לחפש ערך במה שאנשים חושבים עליך ומרגישים במחיצתך. כמו איזוטופ גרעיני יש בזה המון אנרגיה אבל זה קצת מסוכן." (חבר יקר מנסה לסכם את האישיות שלי במשפט יחיד, ומצליח.)

כבר שבועיים שאני לא מפסיק להגות במשפט הזה. קורא אותו שוב ושוב ומנתח כל מילה משל מדובר בטקסט תנכ"י. מעבר לתוכן הגאוני שבו, אני לגמרי נפעם מהקלות הבלתי נסבלת של אותו חבר לבטא דברים בצורה כל כך רהוטה ומבריקה ובאופן ספונטני לחלוטין. ברגעיו המזוככים ביותר, הוא פולט פנינים, שכמו טקסטים מספר אהוב, הולכים איתך לאורך שנים ואתה חוזר ומצטט אותם באוזניי אחרים או סתם לעצמך. כבר שנה אני מפציר בו שיכתוב משהו – שיפתח בלוג, שיתארח במונוקרייב, כל דבר, לא חשוב איפה, העיקר שיכתוב – אך לשווא. סרבן הכתיבה ממשיך להעלות נימוקים מלומדים למה זה לא הדבר הנכון לעשות. אני בטוח שהפוסט הזה רק יתן לו עוד סיבה ללמה לא להתחיל (לחזור?) לכתוב.
כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על אותם יוצרים עלומים, מוכשרים כמו שדים, שאף פעם לא שמעתם עליהם מהסיבה הפשוטה שהיו פרפקציוניסטים מדי, ביישנים מדי, או קטני אמונה מכדי לעשות את הצעד וללכת עם הכשרון שלהם. כל כך הרבה זמרים שונאים את הקול של עצמם, כל כך הרבה סופרים מתעבים את הטקסטים של עצמם ועם זאת ממשיכים ליצור מתוך בערה פנימית וכתוצר לוואי גורמים לאלפי אנשים בעולם אושר עילאי. אם רק הייתי מצליח למצוא את נקודת הבעירה שלו ולזרוק גפרור דולק לתוכה.

Mugison – Go Blind

טאליבן טאליבן*

הנה כמה דברים שאין להם שום קשר אחד לשני:
זה מתחיל ביום שבת האחרון כשהיינו אצל ההורים של הויקינגית. השמים החליטו בנדיבות לא אופיינית לעשות עימנו חסד ולאפשר טיול של כמה שעות ביער. כמו שידידי הנודד ראה במו עיניו, היערות השבדיים מצטיינים בכל מיני פירות יער חביבים יותר ופחות, להנאת ובאחריות המשתמש. הרפרטואר כולל המון בלוברי (שזה כנראה אוכמניות בעברית), קצת ראספברי (פטל) ולחדי העין הממתק הכי שווה - תותי בר (שזה כמו תות שדה, אבל קטן קטן וטעים טעים). אז מן הסתם אכלתי מכל הבא ליד, ואל היד בא הרבה. כשחזרנו הביתה הכריחו אותי לשתות כוס שרי, פחית בירה ויחד עם האוכל כמה כוסות יין. אני אומר הכריחו כי ככה זה בבית של הויקינגים, כמו שאמא של שחר מכריחה את כל מי שנכנס אליה הביתה לאכול ג'חנון, מלאווח והר של סלטים, ככה הם אונסים אותך לשתות יינות משובחים, סינגל מאלטים וביום טוב גם איזה וינטאג' פורט. אכן חיים קשים. הארוחה עצמה כללה שיפודי סלמון על האש, תפוחי אדמה בתנור ולקינוח הר של בלוברי פאי. בלוברי בלוברי בלוברי. אני מת על המלה הזאת. אחרי האוכל הכריחו אותי שוב לשתות עוד שלוש כוסות יין (לא רציתי אבל הויקינגים האלה, לא יודעים מה זה לא), ומכאן ואילך העניינים התחילו להדרדר. הערב הסתיים בהקאה ממושכת של תערובת סגולה מלווה בכאב ראש אכזרי. ולמה אני מטריח אותכם בפרטים האלה? כי להקיא בסגול זה לא עניין של מה בכך והישג כזה מן הראוי שיובא לידיעת הציבור (למעשה דבר שכזה לא נראה מאז אותה אשה לאוטית חביבה שהגדילה ופלטה מקרביה ממש לרגליי גוש סגול בגודל של תפוח אדמה במהלך נסיעה אינסופית ממקום שכוח אל אחד לאחר. כאמור, הישג מכובד, אבל יש לי עדיין הרבה מה ללמוד).
וכמו שהזהרתי, לעניין אחר ולחלוטין לא קשור. תחזית מזג האויר בשבדיה זה אחד הדברים הכי פאטתיים שיש למדינה הדי מוצלחת הזאת להציע (מיד אחרי הקציצות השבדיות חסרות הטעם שמשום מה הפכו לטריידמרק של המטבח השבדי). או שהמערכת האקלימית פה יותר מסובכת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני או שכל החזאים לא גמרו תיכון, אבל בשורה התחתונה - אין להם מושג מה קורה. וזה לא רק, נגיד, לדעת אם בסופ"ש הבא יהיה מעונן או חם או קריר, זה למשל לנחש שהשנה לא יהיה קיץ. אני מבין שאפשר לפספס יום פה ויום שם אבל עונה שלמה? היום למשל, לפי שלושה מקורות שונים, היה אמור לרדת גשם. כמובן שגשם לא היה. היה יום יפהפה (בפעם הראשונה מאז יוני), מה שגרם לי ללכת מהעבודה הביתה ברגל. התפריט כלל 3 פרארי חדשות שחנו ברחוב ליד המשרד, לא מעט שבדיות מחוייכות בלבוש שגרם לי להיות מחוייך גם כן (חיוך קצת אחר ככל הנראה, פחות סקסי, יותר מפגר), והרבה שמים כחולים. הכחול פה, דרך אגב, הרבה יותר כחול מאשר בארץ, אבל גם הרבה יותר נדיר. וגם הדשא ירוק יותר, אני נשבע ואנחנו אפילו לא שכנים. את 45 הדקות החביבות בדרך הביתה ליווו La Pegatina. אין לי הרבה מה להגיד עליהם חוצמזה שהם אומרים "רומבה" הרבה (אז כנראה יש בזה רומבה), מאנו צ'או קשור אליהם איכשהו וזה האלבום הכי קייצי שאפשר לדמיין. תדמיינו קיץ לא חם מידי, פואבלו ים תיכוני ומאנו צ'או וקיבלתם את Al Carrer.
אמרתי לכם לא קשור.

La Pegatina - Penjat
La Pegatina - Petrolero
*La Pegatina - No a la guerra

מעשיות היהודי הנודד – פרק ב

ושוב בארץ הקודש. כמו בכל ביקור, גם הפעם זכיתי לבלות לא מעט בעיר האבות (או לפחות אבא שלי) - חולון. כמה רומנטי לשבת על ספסל באחד מהגנים בעיר ולבהות בזקנות מדדות בדרכם לבית האבות, עם כדורי הטניס הירוקים המשופדים על רגלי ההליכונים שלהן. כמה מרנין לראות אמא צעירה וחטובה שואגת על בנה הרך ששיחק בארגז החול: "מה, התלכלכת?! תמות לא תקבל ספיידרמן! תמות!". כמה נוסטלגי לעבור מול המכבסה בשכונה ולהריח שוב את תמהיל הניחוחות הבלתי נשכח של כביסה רעננה וקקי טרי של כלב המרוחה על המדרכה מול הכניסה. אין כמו בבית.
רק דבר אחד הפריע לי. כל נסיונתי למצוא פסקול הולם לעירי הנאווה כשלו לחלוטין. כל כך התרגלתי לרחובות לונדון שלובשים צורה אחרת לצלילי המוזיקה המתנגנת באוזניי באותו הרגע. האמנם אין אף אלבום אחד, אף לא רצועה אחת שתוכל לרקום את רחובותיה לאריג אחד נסלח? התשובה בלתי נמנעת וכואבת: לא. לעיר כל כך תפלה ומאוסה עוד לא נכתב הפסקול המתאים וכנראה גם לא יכתב.
באותו ערב, חזרה בתל אביב, אחרי כמה גולדסטאר מרפרשות, הקצב התחיל להלום באוזניי בפראות.

Digitalism - Pogo
Teenage Bad Girl - Cocotte

עין אחד כחול, עין אחד אדום

זה רק נדמה לי או שמרילין מנסון מעולם לא זכה לפופולריות משמעותית בישראל? קצת קשה לי לומר כי אני לא בדיוק שייך לדור הנכון ואין לי חברים שכן, וחוצמזה אני בכלל לא חי בישראל. אבל התקשורת הישראלית הרי מאכילה את הציבור בדיוק במה שהוא רוצה, ואני לא רואה שום איזכורים לנ"ל.

נכון, הוא נראה דוחה, הוא עושה מוזיקה לילדים דחויים, נותן שואו אינפנטילי למדי ובגדול עושה יותר מדי רעש. אבל מדובר באחד האנשים היותר מעניינים שמצאתי בעולם המוזיקה. זה התחיל בראיון המבריק שהוא נתן ב"באולינג לקולומביין" וזה המשיך בכל אחת מהפעמים האחרות שיצא לי לשמוע/לקרוא את מה שיש לו להגיד. הבנאדם אינטיליגנט, מפוקח ומחושב, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ויש לו טונות של כישרון וכריזמה.
כישרון? אז זהו, שאם תשימו רגע בצד את כל ענייני התדמית והשואו (שנועדו למשוך את כל הילדים האמריקאים שרוצים לעצבן את אבא ואמא ולבזבז כמה שיותר דולרים על דיסקים, הופעות ומרצ'נדייז), תגלו קריירה מוזיקלית שמתפתחת בצורה מעניינת מאוד. מנקודת פתיחה של בעיקר הרבה צרחות ודיסטורשן הוא עבר לנו-מטאל. זה הלך ונהיה יותר מעניין עם אלבום קברטי למדי ולאחרונה יש לנו יצירת פופ-גל חדש-מטאל מצויינת. לאורך כל הדרך צצו קאברים מדהימים לשירי אייטיז שעלו בהרבה על המקורות ומיצבו את מרילין מנסון כאחד מאמני הקאברים הטובים אי פעם. ולאורך כל הדרך זכו האלבומים להפקות מדוייקות כמו מורה למתמטיקה פולניה בשם אוגניה, אבל עם הרבה יותר סטייל.
האלבום האחרון שיצא הקיץ וזכה להתעלמות די גורפת בארץ, נדמה לי, הוא הרבה יותר מלודי וכמו מיוז בקיץ שעבר נשען על לחני פופ בעיבודים כבדים ומושלמים.
אני די בטוח שכמו פוסט סולואי הגיטרות שלי, גם הפוסט הזה מפספס בענק את קהל הקוראים של מונוקרייב, אבל יאללה, שיהיה.

Marilyn Manson - Personal Jesus
Marilyn Manson - Red carpet grave
Marilyn Manson - Heart shaped glasses

הצבא השחורדיני

לא רע. אחרי שהתבכיינתי לשחר שאין לי כוח להתמודד כל פעם מחדש עם העברית בבלוגר הוא גילה לי שאפשר לכתוב ולפרסם ישירות מגוגל. היינו עוברים לוורדפרס אם היה לנו זמן וכוח ולא היינו עצלנים כמו שאנחנו, אבל וואללה זה עובד, כמעט מושלם. אין יותר תירוצים.

***

לפני כמה שבועות אני בדרך הביתה מהעבודה. אני יוצא מהבניין ואת פניי מקבלים כמה עשרות אנשים לבושי שחורים ונראים מאיימים למדי. בחינה מדוקדקת יותר גילתה שרובם נראים כמו ויקינגים גלוחי ראש ומקועקעים לעייפה. מבט נוסף גילה לי שהם גם נראים חזקים מאוד, כועסים מאוד ושיכורים מאוד. כנראה שהתגלגלתי איכשהו למחנה קיץ של נוער היטלר או משהו כזה. לא נורא, אני אשכנזי וכמה שזה בעייתי עם ערסים חולוניים, זה דווקא שימושי באירופה. ואז אני רואה אחד מהם מתקרב אלי בצעדים מהירים. אוקיי, אשכנזי או לא, האף היהודי הסגיר אותי... אבל לא. פרט קטן שפך אור חדש על הפרשה. על החולצה של הבחור היה כתוב "Stockholm Black Army". צבא שחור? הפיהרר בוודאי מתהפך בקברו. ובעצם, הם נראים די נחמדים, אפילו מחוייכים. מיצמצתי בעיניי ובחנתי שוב את הנוף. מטאליקה. לכולם יש חולצות של מטאליקה. שבדיה שוב הצליחה לתעתע בי ולהסתיר ממני את קיומה של הופעה של מטאליקה באיצטדיון מול 60,000 צופים.
נראה למישהו פה שמטאליקה היו מביאים היום 60,000 צופים להופעה? 20,000? לא נראה לי. החברה הישראלית היא יישות דורסנית למדי שלא ממש מרשה לאנשים לעשות את מה שהם אוהבים. היא נותנת חופש פעולה מסויים אבל רק בתוך המסגרת המקובלת. אתה רוצה להיות מיינסטרים - תשמע גלגלצ וכוכב נולד. רוצה להיות בשוליים המגניבים - תשמע ברייט אייז. רוצה לשמוע מטאליקה - מה, אתה דפוק?
בין 84 ל-91 הלהקה הזאת הוציאה בזה אחרי זה 4 אלבומי מופת שלא שמעתי בערך מאז המצאת ה-mp3. בהיכרות המחודשת שערכתי עם החברים הטפילד ושות' התבלט דווקא Orion, קטע אינסטרומנטלי שתמיד הערכתי אבל הפעם יותר. אני מאוד מקווה שיש לנו לפחות כמה קוראים שלא נחשפו למטאליקה בגיל/צורה/תזמון הנכונים או סתם לא אוהבים מטאל ויסכימו בכל זאת לתת עוד צ'אנס, כי אז זה אומר שעשיתי משהו טוב.

Metallica - Orion

מעשיות היהודי הנודד – פרק א

דברים מוזרים קרו בביקור האחרון שלי בארץ; בעודי טובל במימי הים התיכון, נהנה מגרם השמיים הצהוב והמחמם שכמעט ושכחתי שקיים, הרגשתי דקירה חזקה בבוהן כף רגל ימין שגרמה לי לזעוק כמו הבחור ההיסטרי שאינני ולשחות/לרוץ בחזרה אל החוף כשחלחלה אוחזת בגופי. כשהגעתי לחוף, גיליתי שלא היה זה מוחי הקודח שהזה ואכן בקצה האצבע מופיע סימן נשיכה קטנטן. דג נגס בבוהן שלי. לא ידעתי איך להגיב – האם אפשר לחזור למים או שמא החיה הרצחנית עדיין שם, אורבת לי רק כדי לחסל אותי סופית? לא רציתי לשים את מבטחי בזימיו של הטורף האנטישמי, ארזתי את בקבוק הבירה הריק שלי והלכתי משם.
בהמשך אותו יום, תחושות זרות החלו להציף אותי; כמעט ולא הצלחתי לעזוב את האמבטיה ושכבר הייתי מחוץ לה, כל מה שרציתי היה לגמוע עוד ועוד מים. מאוד מהר הבנתי מה קרה. הדג שנשך אותי לא היה דג רגיל וממש כמו ספיידרמן, הגוף שלי מתחיל בתהליך מטמורפוזה. With great power comes great responsibilty, שיננתי שוב ושוב לעצמי תוך כדי שאני מנסה לנחש מה יהיו כוחות העל שלי. שום דבר לא הולך להיות אותו הדבר, חשבתי בעודי מדמיין איך אראה בבגדי לייקרה צמודים.
למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהשינוי היחיד שעברתי הוא הקשקשים שהופיעו על ראשי והדחף הבלתי נשלט להתמרח בגזר מבושל וחזרת. "כוס אמאמממק של הדג הזה! אני נהיה גפילטע פיש!!" זעקתי אל בעלי ההוסטל ברחוב הירקון שבו התגוררתי. אחרי מבטים נבוכים שהחליפו ביניהם, הם רמזו שיעדיפו לא להתמודד עם ריח הגוף העתידי שלי וביקשו ממני בנימוס לעזוב את המקום.
ידעתי שרק דבר אחד יכול לעצור את התהליך. לא המתנתי דקה ומיד שמתי את פעמי אל מסעדת ארז בכרם, שזה הלחם ארז של התימנים (לחוח במקום לחם רימונים וגויאבות, סחוג במקום ריבת בצלצלי שאלוט וכמהין וכו'). "לחוח ושש צלוחיות חילבה! מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי!" צעקתי בכניסה. עוד לפני שהספקתי למצוא לי שולחן פנוי ההזמנה שלי כבר הייתה מונחת על השולחן (זה לא הגיוני, אני יודע, אבל ככה זה קרה, אל תפריעו לסיפור). השעות שאחר כך היו השעות הקריטיות. כמו אחרי ניתוח מסובך, ידעתי שאין מה לעשות מלבד להמתין. האם אריח מדג או מחילבה? בכל רבע שעה ריחרחתי את בית השחי שלי בשביל לראות האם יש התקדמות אך לשווא. רק בערב אותו היום, הופיעה לה לפתע הצחנה האהובה והיקרה. "אני מצחין! אני מצחין!" שאגתי בהתלהבות ורצתי לחבק את בעלי האכסניה שברחו בבעתה ונעלו עצמם במשרד.
אי שם, במימי הים התיכון הקרוב לביתכם, מסתתר לו אויב אכזרי שיכול לשנות את חייכם מכף רגל ועד זים. ראו את עצמכם מוזהרים.

Black Strobe – I'm a Man

זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I

Poetry

How cool is that?

מסך הטלויזיה שלי

כבר חודשיים אני מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי לא לצאת מהבית ביום שבת, וכל זה בשביל למצוא את עצמי מול הטלויזיה. מה שמחזיק אותי דבוק למסך, בוהה בו בשקיקה, היא Seven Ages of Rock, תוכנית תעודה על התפתחות הרוק בעשורים האחרונים. אם נשים בצד את האתנוצנטריות האופיינית לאנגלים בכלל ול-BBC בפרט, זאת אחת התוכניות היותר מרתקות שיצא לי לראות על מוזיקה בעיקר מהסיבה שהיא בוחנת אותה מבפנים. כמו תמיד בתוכניות מהסוג הזה תוכלו למצוא סקירות היסטוריות על יחסי הגומלין בין המדינה למוזיקה, אבל החלק המרתק באמת הוא איך דברים נראו מתחת לפני השטח; מי ניגן עם מי, מי הושפע ממי, איפה והכי חשוב איך נראו ההופעות. ראיונות עם אומנים, קטעים נדירים מהופעות, פרטי טריויה מוזיקלית שמעודכם עוד לא שמעתם ויותר מהכל הזדמנות נדירה להציץ לעבר, גם לזה שכבר הייתם חלק ממנו.
הפרק השני תיעד את ה-Art Rock בין 1966-1980 וכלל בין היתר את דיוויד בואי, רוקסי מיוזיק, ג'נסיס ופינק פלויד. החיבור בין כל ההרכבים האלה הוגש בצורה שחידשה לי כל כך הרבה, והוציאה ממני קריאות התפעלות והשתאות חוזרות ונשנות. הסצינה בה כל אחד מחברי פינק פלויד מספר את הגירסה שלו לפגישה העגומה שלהם עם סיד בארט באולפן כשהקליטו את את Wish you were here גרמה לי להזיל דמעה. וזאת לא הייתה הדמעה היחידה שהסידרה הזאת סחטה ממני. הפרק השישי, ששודר ביום שבת האחרון, סיפר את סיפורו של הרוק האלטרנטיבי, שבאופן די מפתיע עבורי, התחיל אפשהו ב-1984 עם R.E.M ו-Black Flag והסתיים בהתאבדות של קורט קוביין. קורע לב. אני נשבע שהתוכניות האלו שינו את הדרך שבה אראה ואקשיב ללהקות מסויימות לעולם.
מדהים לגלות כמה ההיסטוריה המוזיקלית של האי עשירה וכמה התפיסה שלהם של מוסד המלוכה חלה גם על המוזיקה עצמה – היא נשגבת, עליונה, בעלת ערך על-זמני וגדולה בעשרות מידות מסך כל חלקיה. למעשה, אפילו שמפרקים אותה לחלקים כל אחד מהם נראה פתאום גדול באופן בלתי סביר; כל אומן מקבל פרספקטיבה של אל, כל ז'אנר הוא דת בפני עצמה. הנפלא בעיני בכל הסיפור הזה הוא שלמרות השימוש בסופרלטיבים ובהאדרה שבדרך כלל מעוררת בי תחושה זלזול (כמו לדוגמא בסיפורי מורשת קרב מלאי פאתוס שאמורים למלא אותי בגאווה יהודית ובחשק למות עבור המולדת), אני מוצא את עצמי מתרגש וחי תקופה שאף פעם לא הייתי חלק ממנה. בשבילי זאת רומנטיקה.
התוכניות הראשונות כבר זמינות להורדה (פרק 1, פרק 2, פרק 3) ואם כל המילים והתשבוחות ששפכתי פה לא עזרו, אולי כמה טיזרים יגרמו לכם להשקיע כמה שעות מהחיים (באתר הסדרה יש עוד עשרות כאלו). אני מבטיח שעוד תחזרו להודות לי.

Shine on you crazy diamond
Nirvana in their own words
A brief history of the pixies

דראגסטור קאובוי

אני מתפרק. זה התחיל ואין דרך לעצור את זה. הגוף מתחיל לאותת בסימנים כמו מכונית ישנה שעובדת מושלם ולפתע, ביום בהיר אחד, בעיות מתחילות לצוץ, תקלה רודפת תקלה, עד שלבסוף אתה נכנע ומבין שהגיע הזמן להפטר ממנה. כך פתאום אני חולה פעם בחודש, כאבים ישנים חוזרים מחופשות בקריביים וכאבים חדשים מהגרים מארצות נידחות ומשתקעים. יש לי עוד לפחות 30-40 שנה עם הגוף הזה, מה אני עושה?
ובכן, אני מאמין גדול בנצחון הרוח (למרות שהרוח שלי לא עזרה לי לנצח אפילו משחק שש בש עד היום) ולכן, גם כשאני חולה אני משתדל לנהוג כרגיל, כמו לדוגמא ללכת להופעה למרות שיש לי חום ושלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. תאמינו או לא, כבר פעמיים הלכתי להופעה מרוסק וחזרתי כמעט בריא. אפילו את מבחן ה"איך הרגשת יום אחר כך?" עברתי. כוחה התרפויטי של המוזיקה? מקרה קלאסי של היפוכונדריה? התערבות שמיימית? מה אני יודע, אני סתם אדיוט שאוהב הופעות.
כאמור, אחרי שבוע קשה (חום של 39.2 מעלות. פעם אחרונה שנרשמה כזאת טמפרטורה החבר הכי טוב שלי היה בובת כלב בצבע חום-בז' העונה לשם בובי) הגיע סוף השבוע ואיתו שתי הופעות והרבה ציפיות. הראשונים בתור היו Kula Shaker. איברופרופן, פרופוליס, סירופ נגד שיעול ושני בקבוקי Kronenbourg 1664 השאירו אותי צלול ומפוקס אבל גרמו לאובדן זמני של חוש הקצב, מה שאילץ אותי להמנע מריקודים.
קצת לפני שההופעה התחילה גיליתי פתאום שלידי עומדת בחורה אסייאתית קטנטנה ויפהפיה. לבדה. "שככה יהיה לי טוב, היא צודקת!" אמרתי לעצמי כשנזכרתי בטענה המגוכחת של אהובתי שגורסת שיש לי משהו מאוד סקסי במבט כשאני חולה. ובכן, אם בחורה אחת חושבת ככה, אין סיבה שלא תהיה עוד אחת כזאת. בעודי מתכונן לעשות את הצעד שיפיל אותה ברשתי (בהתאם לסעיף 34ג' בהסכם עם יקירתי שמתיר לי לפתח יחסים עם אסייאתית אם אי פעם אמצא אחת שתשתין בכוון שלי) דבר מאוד מצער קרה; התרחיש הגרוע ביותר שהכרתי בהופעות הוא בחור גבוה במיוחד שנעמד לפני. הפעם זאת הייתה בחורה בגובה שלי, גם לרוחב, שנעמדה דווקא לצידי, ביני לבין המלוכסנת. לא רק שהיא חצצה ביננו, באופן קורע לב, היא גם התעקשה לרקוד בתנועות מטופשות ולחלוטין לא מקובלות של ימינה-שמאלה, כשהיא מסתירה לי את הבמה לסירוגין. תוסיפו לזה טמפרטורות של פריקסט צה"לי באוגוסט ולחות של 130% ותקבלו תמונה די מעיקה. די מהר הבנתי שקצרה ידי וכנראה שנגזר עלי לא להיות עם אסייאתית לעולם.
קולה שייקר, בגילם המופלג, נראים כאילו שלפו אותם ממאדאם טוסו. עמוסים באנרגיות ששמורות ללהקות של ילדים מלאי אלכוהול והורמונים, הם מנגנים שעה וחצי בלי הפסקה ונותנים שואו הכי slicky; אמנם המוטיבים ההודיים נעלמו, לצערי, מהמוזיקה שלהם כמעט לגמרי אבל הם עדיין יודעים לעשות רוק משובח, עם סאונד ישן-חדש, כך שקשה לבוא אליהם בטענות.
בהדרן, בדיוק שחשבתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, הרגשתי פתאום משהו רטוב ורך נמרח בעדינות על הכתף שלי ומתחיל לפלוש לעוד ועוד אזורים מהגב שלי. כשהסתובבתי להבין מה לעזאזל נוגע בי, גיליתי שמדובר בבחור עצום מימדים, צאצא ישיר של ג'אבה דה האט, לבוש בחולצה ורודה ספוגת זיעה שמנסה לפלס את דרכו אל קדמת הבמה. "אוקיי, אני מבטיח, אני לעולם לא אסתכל שוב על מלוכסנות, רק קחו את הדבר הזה ממני..." התחננתי לחסדי שמיים.
אולי זאת המוזיקה שלהם שלא בנויה מהחומר שהופך הופעות לבלתי נשכחות, אולי זה קוקטייל התרופות שהייתי תחת השפעתו, אבל למרות כל השואו, הצ'ארם וההייפ כשהסתיימה ההופעה כל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה: "נחמד". כמה שאני מחבב את החברה האלה, משהו שם לא סחף אותי. נו מילא.
הבאים בתור בסופ"ש היו Githead. דקסמול קולד, ויטמין C, סטרפסילס ושתי כוסות של La Chouffe הם כנראה אחד השילובים החוקיים הטובים ביותר שאי פעם חוויתי – באזז מושלם, נעים בגוף, בלי טיפת עייפות. ההופעה באותו ערב הייתה מעין חזרה חינמית מול קהל של אולי 50 איש כחלק מההכנה לסיבוב הופעות אמיתי שאליו יצאו בקרוב.
עם חטיארים כמו גיטהד אין שום סיכוי שאני ארגיש זקן, שום סיכוי. קולין ניומן נראה כמו התמהוני מהפאב השכונתי שתמיד מטיף לכל מי שמעיז להקשיב למה אסור להתחתן. מלכה שפיגל פשוט נראית כמו גאולה נוני. אבל אל תטעו, גיטהד הם דוגמא קלאסית ל"מה שאנחנו שכחנו אחרים עוד לא למדו". הריפים של הבאס של מלכה שואבים אותך פנימה והמונוטוניות המוזיקלית הופכת ממכרת. הזיופים של קולין ודפי התווים והמילים שמונחים מול כל אחד מחברי הלהקה מעלים חיוך במקום גיחוך – כשזה הם, כנראה שהכל מותר. כרגיל, אני עומד בחזית הבמה, בודד בהתמסרות שלי למוזיקה ונהנה מכל שניה. בצד הבמה זוג חמוד לא הפסיק לרקוד לרגע. מישהו לקח תרופות מוצלחות יותר משלי, חשבתי.
אחרי שגיטהד ירדו, הגיע החלק ההזוי של סוף השבוע הזה. לבמה עלתה להקה פאנק פופ אלמונית בשם Anarchistwood, לבושים בגלימות KKK אדומות ומשקפיי שמש שחורים, כשבחזית הבמה עמדו שתי בחורות בחזיות שעשויות משני ראשים של חזירי בר עם נורות אדומות מהבהבות במקום עיניים. אחרי שיר או שניים הגלימות ירדו ואת מה שחיכה מתחת כבר קשה לתאר במילים. אם לא הייתי מוצא את זה כמה ימים מאוחר יותר, הייתי משוכנע שכל המחזה הזה היה פרי מוחי הקודח.
ביום שני בבוקר התעוררתי עייף, נרגן ושונא אדם כרגיל, אבל ללא זכר למחלה מהשבוע הקודם. עד לרגע כתיבת שורות אלו, שום מחלה חדשה עוד לא מצאה את דרכה אל גופי, אבל ככל שהזמן עובר אני חושש יותר ויותר. אני מרגיש משהו גדול מתבשל, לפחות אבנים בכליות, או איזה לומבגו. אני מתפרק, איזה יאוש.

Kula Shaker – Second Sight
Githead - To Have & To Hold :: Live

פרה רומניה, קבב הולנדי

כל מה שיש לי לומר על ההופעה של הבלקן ביט בוקס זה: מה שרועי אמר. על החימום, לעומת זאת, יש לי כמה מילים להשחיל. חימום? לבלקן ביט בוקס? זה כמו לחמניות על השולחן כשאתה מחכה לסטייק של 800 גרם – מי צריך את זה בכלל? התשובה היא: תלוי כמה טובות הלחמניות.
הלחמניה הספציפית באותו הערב הייתה חתיכת מתאבן מפתיע; Miss Platnum היא טרנסילבנית עבת בשר עם קול של זמרת שחורה עבת בשר עוד יותר. יחד עם שתי זמרות ליווי שחורות, בתלבושת רומנית אותנטית, היא מפזזת בצעדים בלקניים קלילים ושרה על כמה שהיא אוהבת לאכול, על מרצדס בנץ ועל החיים בכלל. זה נשמע הכי גרובי ונראה אפילו עוד יותר מזה. אני לא חושב שאף אחד בקהל ראה את זה בא. כשזה נגמר, היה מי שאמר שהיה שווה לבוא רק בשביל זה (אני חושב שזה הייתי אני).



ואם כבר בבלקן עסקינן, לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מפרנק. "נראה לי שתאהב את זה. ותעביר את זה גם לחבר שלך." הוא כתב. שורה מתחת הופיעה כתובת המייספייס של C-mon & Kypski. אני לא בטוח אם הוא שלח לי אותם בהקשר הבלקני אבל ברגע הקריאה הייתי משוכנע שזאת הייתה הכוונה. בכל אופן, סימון וקיפסקי לא קשורים לבלקן. הם גם לא משרד רואי חשבון ייקים כמו שחשבתי. הם בכלל מאמסטרדם והמוזיקה שהם עושים היא אלקטרונית פריסטיילית מאוד מגוונת שמזכירה לי קצת את פפה דלוקס. האלבום האחרון שלהם, Where the wild things are, מלא מעברים נונשלנטים בין סגנונות מפתיעים. היפ הופ, ג'אז, סרף, בלקני והרבה ביטים שתופרים את כולם. תודה פרנק, אני חייב לך (עוד) אחת.

C-Mon & Kypski – Make My Day :: Ft Pete Philly
C-Mon & Kypski – Circus :: Ft Amsterdam Klezmer Band

יודונאצים וחיות אחרות

כל הקטע הזה עם אברום בורג לא עוזב אותי. לקרוא ככה פתאום, שחור על גבי מסך, דברים שאני מרגיש הרבה זמן והרבה מעבר להם גרם לבחישה רצינית בכל הנושא הזה של זהות יהודית וכל הקקי הזה. פתאום מצאתי את עצמי בדיונים בלתי פוסקים עם אחי במיילים ארוכים וקורעי לב על הגדרות, שייכות וזהות.
בשלב מסויים כבר הייתי משוכנע מהנימוקים הבדלניים של עצמי, והאמנתי שאני אזרח העולם הגדול, נטול צורך בהגדרות וחופשי לנדוד. ואז, בדרך מסתורית, הופיע אצלי יש מאין לינק להופעה חיה של Oi Va Voi מלפני שלושה שבועות. גם הפעם עלו דמעות בעיניי כששמעתי את Refugee. בעוד שבוע גם אתם תוכלו למרר בבכי מאושר בהופעות שלהם בת"א וירושלים.



ואם כל הקטע הזה של יהדות בוכיה לא עושה לכם את זה, אל דאגה, הנה אלטרנטיבה רפורמית; Emunah מביאים את הגירסה הדראם&בייסית, הברייק-ביטית וההיפ הופית של היהדות. החבורה הלונדונית הזאת כוללת בתוכה יהודי, פלשתינאי, פקיסטני, אירי ורוסיה. עד היום הם שחררו רק כמה אי.פים אך אלבום אין. בהופעה חיה עם רמקולים גדולים גדולים, כשהקול הנפלא של הרוסיה (שאני נשבע שלא יודעת מילה עברית למרות השירה) כבש את אוזניי והבאסים הלמו בי שוב ושוב בעצבנות, אני חושב שהרגשתי את היהדות איפשהו שם בעצמות. ככה זה, לכל דבר יש תמיד יותר ממופע אחד (חוץ מהקב"ה ואמא שלי) ואם מחפשים קצת אפשר אפילו למצוא איזה יודונאץ חמוד.

Emunah – Bum Ching
Emunah – Essa Einai

פוסט ארוך

פרולוג:
לשם שינוי מתחילים לצוץ פה ושם דברים שמתחשק לי לכתוב עליהם, אבל מה שהכי בא לי לעשות עכשיו זה דווקא פלייליסט.
שנייה לפני שנגיע לזה אני חייב להכריז, כשרות לציבור שלא קורא בקביעות את האייפוד רעב (ולפיכך לא קרא את זה), ש-Touch Up של Mother Mother זה אלבום אדיר וחבל שמישהו יפספס אותו. אני גם לא מתיימר לכתוב שום דבר משעשע יותר מאשר אוהד. זהו, אני את שלי הכרזתי.

****

ולענייננו. אי שם בתקופת המעבר מהיסודי לתיכון העולם המוזיקלי שלי קיבל כמה בעיטות רציניות בתחת ששיגרו אותו לגבהים חדשים. הבעיטות כללו חברים חדשים ששמעו מוזיקה שלא הכרתי; הנחיתה המבורכת של MTV בישראל; גילוי קיומה של הספרייה המוזיקלית בחולון; ובן דוד חולמני אחד מאמריקה שבא להתנדב בקיבוץ והשאיר אצלי בחדר תיק גב עם 40 דיסקים משובחים. לא עוד משינה ונטאשה. יש עולם שלם לגלות! בתור בנאדם שלא מסוגל להוציא אקורד אחד מגיטרה (או מכל כלי אחר) לא היה שום דבר שהקסים אותי יותר מסולו גיטרה משובח. אני יודע שזה לא מקורי, אבל ככה זה היה.
אז חשבתי לעצמי, עכשיו שיש לי במה קטנה משלי גם אני יכול לתרום משהו לעולם סולואי הגיטרות. הגיע הזמן לשחק אותה ג'ון קיוזאק ב"היי פידליטי" ולעשות את ה-Top Ten שלי.
קודם כל, זאת לא אמורה להיות רשימה של הסולואים הכי טובים אי פעם, אלא הסולואים האהובים עלי. זה אינדיבידואלי לחלוטין (אם כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד צודק). וחוצמזה הייתי חייב לעשות לעצמי כמה הנחות. אז אין פינק פלויד, כי כמעט כל סולו של דייויד גילמור היה יכול להתנחל בפוסט הזה בטבעיות. אין ג'אז ואין בלוז כי פשוט לא הייתי יוצא מזה. וגם לא סידרתי או דרגתי את השירים כי זה היה קשה מדי.
יאללה, לרשימה.

Guns N Roses – You could be mine
פעם אמר לי איש חכם שהגדולה של סלאש היא ביכולת שלו לכתוב סולו שמוסיף לשיר ועם זאת לא כופה את עצמו, אלא מתחבר לשיר באלגנטיות. כאן, בשיר הכי טוב של GNR, הוא בשיאו.

Metallica – Struggle within
אוף, זה היה קשה, להחליט על סולו אחד של מטאליקה. בסוף הלכתי על בחירה לא ממש שגרתית. לא שיר גדול, אבל הסולו, הו הסולו. למי שממש סובל מהשיר, אפשר לדלג ישר ל-2:15.

Dire Straits – Sultans of swing - live
אם בגירסה המקורית יש סולו יפהפה (שברדיו תמיד אוהבים לחתוך בחוסר התחשבות הפגנתי), אז בגירסה הזאת מארק קנופלר עושה דברים על אנושיים לגמרי. אזהרה: זה ארוך. מאוד.

Led Zeppelin – Stairway to heaven - BBC Sessions
בנאלי, אני יודע, אבל זה הפך לבנאלי כי זה כל כך טוב שאף אחד לא מצליח לעמוד בפני הקסם.

Michael Jackson – Beat it
לאחד משירי הפופ הטובים אי פעם יש סולו גיטרה שמתמודד חזק על הכינוי "הכי טוב". מעניין שמעולם לא הצלחתי למצוא שום עניין בשום שבר אחר של אדי ואן-הלן.

Muse - Hysteria
לא אחד המהירים והווירטואוזיים, אבל כתוב כל כך יפה ומחובר לשיר בכזאת שלמות שצריך ללמד אותו בבצפר לסולואים.

Radiohead – Climbing up the walls
היה לי העונג לשמוע את הסולו הזה בהופעה של רדיוהד בקיסריה, אי שם בקיץ 99'. אני חושב שכשהמציאו את הקונספט של הופעה, זה היה בשביל ההזדמנות לנגן משהו כזה.

Stevie Ray Vaughan – Little wing
לנגן הנדריקס יותר טוב מהנדריקס זה דבר שבשביל לעשות אותו מישהו כנראה מכר את נשמתו לשטן. לפי איך שזה נשמע הוא עשה עסקה טוב. מצד שני הוא מת בתאונת מסוק. קצת קשה לקרוא לזה סולו כי זה כל מה שיש פה, אבל זה כל כך יפה ומושלם שלא יכולתי שלא לשים את זה פה.

U2 – Fly
לא יודע מה להגיד. אני פשוט מת על הסולו הזה.

Rage against the machine – Killing in the name
אם מישהו מכיר עוד משהו שדומה לזה אז קדימה, תגובות. סולו ביזארי ומגניב מגניב.

בום פם וברי סחרוף – בום פם
כן כן, יש גם קצת משלנו כאן. אני לא חסיד גדול של ים-תיכוניות באופן כללי ובטח לא במוזיקה, אבל השיר הזה הוא כל כך כיף שאני לא יכול להתאפק. שוב, אם אתם לא בעניין של השיר, דלגו ל-3:00 בדיוק.

****

אפילוג:
ה-Top Ten שלי כולל 11 שירים. מצטער, אין כאן אף שיר שאני יכול להוריד יותר, גם ככה היה כמעט בלתי אפשרי. יש כאן רק שיר אחד של מטאליקה, אין אריק קלפטון או דיפ פרפל, פנטרה נשארו בחוץ ובערך כל סיאטל גם. My people have suffered enough!
יאללה, תגובות. אני רוצה לשמוע על עשרת הסולואים הכי טובים שלא הכרתי.

לינק להורדה

מאותו הכפר

שוב ב-Luminaire בעוד הופעה אינטימית. עין בלתי מזויינת עלולה לזהות שגרה קהת חושים של דגימת הופעות על בסיס שבועי אבל המציאות, באופן נדיר, נפלאה הרבה יותר. לא חשוב כמה הופעות ראיתי ובאיזה תדירות, אין סיכוי שההופעה הבאה תשאיר אותי אדיש. אני יכול לשנוא אותה, להתאכזב, להתרגש אבל ביום שהופעה תשאיר אותי אדיש, אני מבטיח לתלות את נעלי הריקודים הצהובות שלי ואת המקלדת ולפרוש.
מי שאחראים לאינטרוספקטיבה המפעימה הזאת הם חבורת הסאמים השמיימית הזאת, Adjagas, שסחפו אותי בטבעיות למקום שמעט להקות מסוגלות. כבר חצי שנה מאז שמצאתי אותם באותו גזיר עיתון ועדיין יש לי התרגשות ראשונית שכזאת, עם פרפרים בבטן, בכל פעם שאני שומע אותם מתנגנים ברקע.
כשאדג'אס עלו על הבמה נגלו אל מול עיני חבורת סקנדינבים טיפוסיים ובראשם איש זעיר ומבוייש עד אימה. ממש כמו במפגש של לוק סקיווקר עם יודה, לרגע קט, הטלתי ספק לגבי היכולת של הבבושקה הלפלנדית הזאת לקחת אותי למקום הנפלא שאני כל כך מצפה לו. אחרי דקה המוזיקה התחילה ואיתה השירה, שבאה מעולם אחר ופורטת על מיתרים נסתרים. הדמיון שלי התמלא במראות ממקומות שבהם לא הייתי מעודי.
"התחושה בכפר הקטן שאני בא ממנו היא כמו של דגים באגם שהולך ומצטמק, ואני פה מנסה להשמיע את המוזיקה שלנו, בתקווה שהיא לא תעלם מהעולם." אומר הדובון-אכפת-לי הנורווגי, ואני עומד שם, גומע את מילותיו בשקיקה. הוא זקן השבט ואני יושב מסביב למדורה וסופג מחוכמתו כשהוא מספר את הסיפורים המסתתרים מאחורי כל אחד מהיויקים. יויק אחד מספר על הצעדים הראשונים של ילד בעולם, אחר הוא שיר ערש של אם לביתה. פולקלור קסום. למרות שאני לא מבין אף לא מילה אחת אני מבין את הסיפורים דרך השירים. או לפחות ככה זה מרגיש.
איפשהו באמצע ההופעה, הביישן התנצל והסביר שהכלים שלהם הלכו לאיבוד בטיסה ללונדון. ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר; הכל נשמע מושלם, זה יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
לא ברור אם בזכות הכלים האבודים, השירים שלהם זכו לעיבוד מעט שונה מהפולק הרגוע שבאלבום וקיבלו טאץ' בלוזי. קצת קשה לדמיין את זה, אני מניח. ובכן, הנה מעט מהפלא הזה: אחד השירים האחרונים בהופעה, בו הם החליטו לעשות קצת יותר רעש מהרגיל, מה שגרם למצלמה שלי לחרבן את הסאונד ולהם להשמע כמו להקת פולק-כבד.
בסוף ההופעה רציתי לומר לחמדמד כמה שהמוזיקה שלהם היא סוג של טיול בשבילי, חוויה כל כך חזקה שאני ממש מרגיש שביקרתי בכפר שלו, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר (האם אבות אבותיי היו יהודים לפלנדיים?). במקום זה, הסתפקתי בתודה פשוטה וכנה מכל הלב. הוא מצידו, השפיל מבט לרצפה והחזיר לי תודה חרישית. לפלנדים מופנמים, מה היינו עושים בלעדיהם?

אדיר אדירים

כבר אמרתי פעם שאני לא אוהב הופעות? אולי זה הגיל. אולי נהייתי בורגני ומפונק, אבל האפיל של להידחס בחלל קטן בטמפ' של 35 מעלות ו-80% לחות עם עוד כמה מאות אנשים, זה כבר לא עובד עלי. להזיע כמו סוס ולהתחכך באנשים שמזיעים אפילו יותר, למצוא את עצמך תקוע שוב מאחורי איזה שני מטר של מסה רטובה ונטולת דאודורנט (מה, הסתרתי לו עם ה-1.71 מ' שלי?). להידחף, להימעך, להידבק, להילחם על המקום שלך. לעמוד על הרגליים שעתיים רצוף. לשמוע בלילה את הצלצול הזה באוזניים, זעקתם האחרונה של עוד כמה אלפי תאי שמע גוועים. תגיד יפה שלום, הם כבר לא יחזרו. מעכשיו אתה שומע קצת פחות.

ומצד שני...

מצד שני הבלקן ביט בוקס שוב כאן ויש דברים ששווה להקריב למענם. זה הלך בערך ככה: לפני ההופעה הקודמת שלהם בסטוקהולם שחר אמר לי שזאת אחת ההופעות הכי טובות שהוא ראה בחיים שלו. הציפיות, לפיכך, היו גבוהות. דרכן של ציפיות גבוהות שהן מובילות לאכזבות, אך לא בסיפור שלנו. ההופעה לא הייתה אחת הטובות שראיתי, היא הייתה ההופעה הכי טובה. ככה שלקראת ההופעה השנייה שלהם כאן רף הציפיות עלה לגובה חסר תקדים. אני כבר יודע איזה קסמים הם יודעים לעשות על הבמה, ומאז הפעם הקודמת הרפרטואר שלהם רק התרחב. קול קטן, אי שם בחדר קטן וחשוך בירכתי מוחי אמר לי "תהיה מוכן, הקסם היה חד פעמי, דבר כזה לא קורה פעמיים". הקול הקטן טעה. הקסם שם והוא כנראה מתכנן להישאר.

תראו, מה שהחברה האלה יודעים לעשות עם כמה כלי נגינה, כמה מיקרופונים וקהל, זה חורג הרבה מעבר למוזיקה. היכולת לקחת כמה מאות שבדים מרוחקים וחסרי תשוקה ולהפוך אותם לאורגניזם אחד מאושר וקופצני, היכולת לנגן קטעים שאף אחד לא מכיר בשפה שאף אחד לא מבין ולהשאיר את הקהל עם צימאון אדיר לעוד, זה דבר פשוט מדהים. אין סולו גיטרה מדהים, אין מתופף על-אנושי. יש שישה אנשים שנהנים מכל אחת מ-90 הדקות שלהם על הבמה ולא מורידים את הרגל מהדוושה לרגע. ויש בעיקר אינטראקציה מושלמת עם הקהל שלהישאר אדיש למה שמתחולל על הבמה זה פשוט מעבר ליכולתו.

אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו ורואה שאני עדיין לא ממש מצליח להעביר את הרעיון. נגיד רק שעכשיו יש שתי הופעות תחת הכותרת "ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי".

את זה לקחתי מאתר הלהקה. אמנם מ-2005, אבל הרבה לא השתנה.

אינטגרציה

הבעיה עם לחיות באי הזה היא שאתה מבודד. לנסות ולהסיק אם להקה מסויימת מוכרת בעולם מהטלויזיה או הרדיו הבריטי זה קצת כמו לנסות ללמוד אינסטלציה מסרטי פורנו – יש סיכוי טוב שתקבל רושם מוטעה לחלוטין על הנושא.
וכך קורה שישנן להקות שאני משוכנע שיש להן תוקף לוקאלי לחלוטין ואין מה להזכיר אותן ושנה אח"כ אני מגלה פתאום שהן אחת הלהקות החביבות על האייפוד הרעב (ע"ע The Maccabees). מנגד, ישנן אותן להקות שאני משוכנע שגיליתי במו אוזניי ובעודי רץ, מלא התלהבות, לבשר לעולם עליהן, אני לומד שהן כבר מזמן נחלת הכלל וזוכה למבטים מלגלגים מהעולם (אותם מבטים שלהם זוכים זקנים שמשוכנעים שיש גנב עם שיער לבן שמעשן מחוץ לחלון בקומה השלישית בבית האבות בו הם מתפגרים לאיטם).
כל ההקדמה הזאת הייתה למעשה סוג של דיסקליימר להמשך; החלטתי שעלי להכיר את בני איי טוב יותר. אם אני מצפה שהמקומיים יקבלו את השיער הארוך והאקלים הלבנטיני שלי, אני אאלץ להתגבר על הדחייה שלי מהסיכות האינפנטיליות האלה שהם כל כך אוהבים, מהתספורות אימו המקולקלות שלהם, מהשיניים הרקובות והעקומות שלהם ועוד חריגים כאלה ואחרים. אז החלטתי למצמץ ראשון ולעשות סקירה של מה שילידי המקום מאזינים לו, אולי ככה אלמד להפסיק לפחד סופית מבריט-רוק-פאנק-אימו-שיט או לפחות אמצא את הלהקה הגדולה של שנה הבאה (או שעברה, כמו שכבר הסברתי). אז הנה כמה שמות שחוזרים להופיע מול העיניים שלי שוב ושוב כבר לא מעט זמן והצלחתי לשמוע אותם יותר מפעמיים בלי להרגיש בחילה או סחרחורת:

Xerox Teens :: ניחוח רענן עם שמץ מופרעות ולא מעט מקוריות עוד יכולים להביא אותם לאנשהו. השם המשובח שבחרו לעצמם סיבך אותם מעט אם איזו חברת מכונות צילום והם נאלצו להחליפו ל-XX Teens, שם שוודאי יגדיל את כמות הנכנסים לאתר שלהם. חלקם יהיו אפילו חובבי מוזיקה.

Xerox Teens – Onkawara
Xerox Teens – Darlin

YourCodenameIs:Milo :: לא להקה חדשה מסתבר, אבל האלבום האחרון הוא זה שתפס אותי באוזן. משהו בו מצליח לתעתע בי כל פעם מחדש; זה מתחיל בסדר, לפרקים אני מתחיל להשתעמם ואז פתאום הם שוברים חזק ימינה ואני שוב מקיץ ומקשיב מרותק. אין ספק שהם מגוונים יותר מהממוצע, אני פשוט עוד לא בטוח כמה נעים לי עם זה.

YourCodenameIs:Milo – Understand

The Pigeon Detectives :: מכל השמות מסביב אני מניח שזה השם שבוודאי נטחן גם בערוצי המוזיקה שאינם מקומיים. בוא נגיד שזה גבול הסיבולת שלי בכל מה שקשור בז'אנר, אבל כשאני מזהה שיר כוח™ גם איסטניס מזרח תיכוני מתנשא שכמותי רוצה לצרוח את המילים יחד עם הפזמון.

The Pigeon Detectives – I Found Out

Late of the Pier :: עושה רושם שאלקטרו פופ תמיד עובד עלי. במיוחד אם הוא נשמע טוב כמו המקור. יש עוד 1000 כמוהם ויהיו לפחות עוד 1000. תרשו לי להתענג עליהם רגע קט לפני שאני עובר לדבר הבא.

Late of the Pier – Space and the Woods

Wild Beasts :: אופרת פופ? גיי פרנדלי רוק? זאת ועוד. כל פעם שאני שומע אותם, אני רוצה לפזז. אין דרך אחרת לתאר את זה, זה עד כדי כך טוב. השם של השיר מדבר בעד עצמו.

Wild Beasts – Brave Bulging Buoyant Clairvoyants

אם מצאתם את הסקירה הזאת ראויה, אני אשקול לחנוך פינה בבלוג. אם אתם מרגישים שהבכתי את עצמי עד כלות, אנא לחצו על המספר 'כ'.

זה עונתי

לפני שנה Jamaica Beer Eyes היה הצנונית שמבשרת על בוא הקיץ. הקיץ חלף עבר לו וגם החורף שאחריו. והנה בא לו עוד קיץ והפעם The Heights משחררים אלבום שלם, לא חשוב בשום מובן, אבל מאכלס כמה שירים שהייתי שמח לשמוע בווליום מחריש אוזניים בעודי נוהג בקבריולט אדומה כשהשמש קופחת על ראשי (זה, כמובן, אם הייתה לי קבריולט. או שמש קופחת). למעשה, גם בסלון בעודי בתחתונים וגופיה, אוחז פחית בירה זה הולך לא רע בכלל (זה, כמובן, אם היו לי תחתונים. או פחית בירה).

The Heights – For Real
The Heights – Night Relay

שידור חוזר

אני אוהב אותם, אוהב באמת. הופעה שנייה בשבועיים של Stateless. אני זקן מדי בשביל להיות גרופי. הפעם הבאתי את כל האספסוף: אדון וגברת פליקס, ויק מאקי וסיר ואלור שבא להציל נסיכה עלומה.
זה היה ממש כמו פעם קודמת, למעט הויכוח העיקש שיצרה חולצת ה"זהו זה" שלי. מאקי, זקן השבט, טען בחירוף נפש שהמספר טלפון של זהו זה הוא 414155 ולעומתו שאר העולם התעקש שהוא זקן סנילי ואלכוהוליסט שהרי המספר הוא 426144. יום למחרת, גילינו שכולנו צדקנו. ריספקט למאקי.
אבל זה באמת לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שקיבלתי הוכחה לטענה שלי שסטייטלס ישמעו טוב בכל מקום שיופיעו. גם אם זה בבית קפה של מרכז אומנויות ששקול, נאמר, לחדר מלאכה של מתנ"ס בחולון.
כבר כתבתי יותר מדי. כל מה שרציתי לומר בעצם הוא: תראו איזה קליפים צילמה הגברת פליקס (שני שירים חדשים שלא תמצאו בשום מקום אחר).

עינו של הנמר

מהפעם הראשונה ששמעתי את Men’s Needs, הסינגל החדש של The Cribs, רשמתי לעצמי בראש לבדוק את המילים של השיר הזה. כמו רוב הדברים שאני מנסה לזכור, גם זה נדחק אל תהום הנשיה. בדרך נס, ירד הנביא בולצמן מהשמיים ולינקק לוידאו של השיר, מה שהחזיר אותו לתודעתי ושלח אותי לחפש אחר המילים. להפתעתי הרבה, מילות הפזמון הן:
Men’s needs, are full of greed
ולא כמו שחשבתי:
Men’s needs, Apollo Creed
דמיינו לכם את אכזבתי הרבה שאחרי שבועות בהם אני מאושר מזה שסוף סוף אפולו קריד זכה לשיר הלל ראוי, אני מגלה לפתע שזה שוב המבטא הבריטי שמהתל בחוש השמיעה שלי. מחדל, אפילו לא שיר אחד שמשבח את המתאגרף המוכשר הזה (שתבע בעצמו את המונח Eye of the Tiger!), סמל ומופת למאות מתאגרפים שחורים שהלכו בעקבותיו והוטחו לקרשים על ידי סייחים איטלקיים ורוסים מרובעי לסת.
אך אל דאגה, אחת מהסיבות שמונוקרייב פה היא לתקן עוולות עולם ולכן אני מכריז חגיגית על תחרות חדשה: אפולו קריד, איתך תמיד. המשימה שלכם, אם תסכימו לקבל אותה: כתבו שיר (אנגלית או עברית) שיתאים ללחן ויהיה לטקסט המהלל, המרגש והפיוטי ביותר שנכתב אי פעם לכבוד מלך העוקץ, הרוזן ממונטה פיסטו, אפולו קריייייייייייייייד!!!!
המשורר המוכשר ביותר יזכה בחולצת מונוקרייב ובמגבת ספוגת זיעה של אפולו עצמו. את השירים שלכם שילחו נא לכאן. כמו בתחרות הקודמת, גם הפעם יש כמה אנשים שההשתתפות עליהם אסורה: צאלה כץ, מצטער אבל זאת תהיה משימה פשוטה מדי לכשרון שלך (ראיתם את התרגום המבריק שלה ל"ינשוף וחתלתולי" בתגובות אצל צ'יקי?). וחוצמזה, כבר יש לך חולצה. גם לך, פדידה, יש אחת אז תשכח מזה. בעצם, כל מי שזכה בחולצה – שישכח מזה. שאר העולם, זאת ההזדמנות שלכם לעטות את החולצה הנדירה הזאת. קדימה, תעשו כבוד לכושי.

The Cribs – Man’s Needs (השריף האנטישמי שוב ביקש שנוריד ואיים בתביעות, הזונה. קבלו קליפ במקום)

(ושיסלח לי האל על המוזיקה המחורבנת שאני מביא פה, זה הכל בשביל אפולו.)

כוח

ערבים מבינים רק כוח. בעצם, נראה לי שערבים מבינים רק ערבית. אבל אם הם למדו עוד שפות? אוקיי, אז ערבים מבינים רק ערבית ושפות אחרות שהם למדו. אה, והם גם מבינים אחד את השני בדרך כלל, ולפעמים גם אנשים אחרים. אני לעומת זאת, נמושה שכמוני, באמת מבין רק כוח. טיפה איומים וישר אני מתקפל. מה זה מתקפל, לא רק שעולה פה פלייליסט פחות מ-24 שעות מאז האולטימטום, עולה פה בדיוק זה שהבוס דרש. אחרת הוא עוד ייאלץ לכתוב על פורנו. המממ... זה צריך להיות מעניין. בעצם, גם אני רוצה לכתוב על פורנו. אז מה, חונכים פינה חדשה?
Anyway, מוזיקה בלקאנית, כך נראה, הייתה טרנדית מאוד לזמן מה ונשכחה עד מהרה מאחורי הררי הברייט-אינטרפול-פארטי הזורמים בלי סוף ולא מפסיקים לשעמם אותי למוות. אבל תסמכו על הזקנים האנכרוניסטים ממונוקרייב שלא יאותו להפרד מהמוזיקה המטורללת הזאת, שמגיעה אלינו מחבל ארץ יפהפה עם עבר מפואר של... גבינה בולגרית? והאבטיח זה שכלול שלנו בכלל, לא? טוב, לא משנה.

להורדה

אמא של רועי

דווקא אישה נחמדה. אבל הבן שלה? חתיכת יצור עלוב. כבר השלמתי עם העובדה שהוא יעדיף לנהוג בסובארו אימפרזה המשופרת שלו בפעם המיליון (באחד הראלים ב-XBOX360 שלו) במקום לכתוב איזה פוסט פעם בחודש. אבל מה שקורע אותי מבפנים זה לראות את הקרייב-פלייר היפה הזה שהוא עשה, תלוי שם כמו תחתונים מעופשים, עם אותו פלייליסט מאז ינואר. "אז מה, אולי השבוע יהיה לך זמן? אולי תעשה ספיישל בלקני? אולי הויקינגית תשים משהו?" אני מנסה להפציר כבר חודשים, אבל רועי, מיישר את מבטו, עוטה פרצוץ מאומץ קמעה ומחרבן לי על הראש.
אז זהו, רועי, אני פה להודיע לך שלא עוד. יש לך שבוע או שזהו, זה נגמר. מפרקים את מונוקרייב. אני לוקח את מונו ואתה את קרייב, יחד עם הפלייר הסקסי שלך, ולך לעזאזל. אני כבר אמצא איזה אתר פורנו שיעשה הוסטינג לבלוג החדש שלי, מונופורנו© או פורנוקרייב©, שם אכתוב לסירוגין ביקורות על מוזיקה ועל סרטים פורנוגרפיים לגיל הרך.
רק שתדע שניסיתי לפנות ליעוץ. חיפשתי אנשים עם נסיון בעריכה ולכן החלטתי לפנות ל-Editors, אבל הם היו עסוקים מדי עם האלבום החדש שלהם. שמעתי שאפשר למצוא אותם מעשנים מחוץ לדלתות בית החולים, רק שעדיין לא הבנתי איזה. אז אמרתי לעצמי, אולי כדאי שאני אדבר עם אמא שלך, לה בטח יש השפעה עליך. הרי ידוע שלכולם תקועה מן סכין כזאת בגב ורק אמהות יודעות איפה הידית. הרמתי לה טלפון אבל היא המשיכה כל הזמן לקרוא לי "אנה" ולדבר לגמרי לא לעניין. אני יודע שאתה עומד מאחורי זה, אל תנסה להכחיש.
ילדים יקרים, אם גם אתם רוצים פלייליסט חדש ומיד, אנא מכם, השאירו תגובת נאצה זועמת לחברי-היקר-לא-לאורך-זמן. או לחלופין – יש למישהו פלייליסט?

Editors – Smokers Outside the Hospital Doors
Mother Mother – Oh, Ana

ניסוי כלים

"מה לעזאזל זה היה?!" אמרתי למיס פליקס כשיצאנו מההופעה, כשחיוך ענק מרוח על הפנים של שנינו והאדרנלין בעורקים מונע מאיתנו להאט את צעדינו.
אחרי שבועות של טחינה דקה של הסינגל של Stateless, החלטתי שאם אין אלבום כדאי לפחות שתהיה הופעה. ואכן הייתה. כזאת שעולה בירה וחצי ומשכה קהל של 30 אנשים שמחצית מהם באו כי קיוו לשגל את אחד מחברי הלהקה, או לפחות את הסאונדמן. כל מה שיחלתי לו באותו ערב הוא פסקול נעים לבירה שלי, משהו שימלא את הערב וישכיח ממני את הגעגועים ליקירתי שעזבה אותי לשבוע (ביום הראשון היה כיף, בשני עשיתי כמה דברים שתמיד רציתי ולא כוללים אסייאתית, מהשלישי ואילך אני מתאפק מלהתקשר אליה כל יום ולצעוק עליה שהיא לא בסדר, ואיך היא מעיזה לעזוב אותי ככה ולמי אני אכין ארוחת ערב? לעצמי?). מה שקיבלתי היה כאמור אחד הדברים המפתיעים מזה נצח; Stateless הוכיחו שזאת לא ההפקה שגורמת להם להשמע מהוקצעים ואיכותיים אלא הם עצמם. מתופף חייתי ואלים (קרע את הפדל של הבס בהופעה, ריספקט), קלידן אפל, בסיסט שחור גרובי, דיג'יי שגעון וסולן עם כריזמה של מגה-סופר-סטאר גרמו לי להתפתל על הרחבה בלי הפסקה. 4 שירים שלהם זה כל מה שאני מכיר, מה שלא מנע ממני לשחוק את הסוליות שלי בכמה סנטימטרים ולידיים להתעופף באויר באותו ערב. מאז התיכון לא הרגשתי כאלה וייבס. הייתי אומר שזה מריח כמו רוח נעורים אלמלא החברה האלה כבר מזמן עברו את הגיל של אלכס טרנר. השואו שהם נותנים ב-Barfly היה יכול לעבור טוב גם באיצטדיון וומבלי, מה שגורם לי לתהות שוב – כל כך הרבה כשרון, כל כך הרבה נסיון בלי אלבום? איזה עולם רקוב...
במסורת הפרגון, הלכנו לדבר עם הסולן אחרי ההופעה. הפרפורמר האנרגטי עם הקול האדיר הפך אל מול עיננו לבחור אנגלי חייכן עם מבט מזוגג מבירה, מה שגרם לי לחבב אותו אפילו יותר. "תגיד, אתם השתגעתם? למה אין לכם אלבום? ומה היא נוסעת לי פתאום לשבוע? זה נשמע לך הגיוני? למי אני אכין ארוחת ערב? לך?" רציתי לצעוק עליו. במקום זה אמרתי כמה הם מעולים ושקדימה עם האלבום, כי אני מזדקן מהר. הוא, מצידו, הזמין אותנו להופעה נוספת שלהם שלהם בשבוע הבא. אני, מצידי, עושה את אותו הדבר: אם במקרה אתם בלונדון ב-18.5, תגיעו ל-Battersea Art Center ותזכו להופעה שלהם. חינם.
סינגל חדש יוצא בימים הקרובים והאלבום עצמו ביוני. הנה עוד שני שירים מהסינגל מ-2005, תכינו את עצמכם.

Stateless – Bloodstream
Stateless – Bluetrace

ובאותו הזמן בדיוק, כמה מיילים דרום מזרח, הופיעו Malajube, הבשורה האחרונה ממונטראול. אם המוזיקה שלהם הייתה מגיעה עם סקיני ג'ינס, עניבה שחורה דקה ומבטא קוקני יש סיכוי סביר שלא הייתי נופח בכוון הכללי שלה, אבל החבורה הפרנצ'-קנדית הנועזת הזאת לא מהססת לשיר את כל השירים שלהם בצרפתית. אני הרמתי ידיים מלנסות ולהסביר איך ולמה זה נשמע כל כך טוב. רקוב העולם הזה, רקוב.

Malajube – P Filo
Malajube – Fille Lumes

!!!קוקוריקו

תדמיינו את התמונה הבאה: מוקדם בבוקר. עוד שבוע התחיל. הרחוב דווקא נראה מזמין מתמיד. העצים מלבלבים, השמש זורחת ובאופן טיפוסי לאביב השבדי הכל מתנפץ לי בפרצוף כשאני יוצא החוצה ומגלה שהטמפרטורה שוב ירדה לאזור ה-5 מעלות. יש לי בערך 150 מ' מהדלת עד לאוטובוס. אני לוחץ PLAY ומעביר את 150 המטרים עם חיוך אווילי מרוח לי על הפרצוף כאילו הייתי טובי מגווייר. כבר אז התחלתי להבחין במבטים המבוהלים קמעה מכיוון העוברים ושבים.
אני מחכה לאוטובוס והשמש מתחלפת בטפטוף קל. האנשים האחרים שמחכים לקו 3 נראים כאילו הטפטוף הוא טפטוף קאסטום מייד שהוזמן במיוחד בשביל להרוס להם את הבוקר. אני, לעומת זאת, מרקד לי בקלילות בין הטיפות, החיוך האווילי עדיין מתנוסס לו על פניי נעדר כל חן ובושה.
אם עד עכשיו השבדים הרטובים העלימו עין, אז ברגע שעולים לאוטובוס נראה שהגדשתי את הסאה. יש פה כללים מאד ברורים ולא ייתכן שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו. מותר לחייך אם אתה: א) בחורה צעירה ויפהפיה, ב) עם לפחות עוד חבר/ה, או ג) מפגר. בכל מקרה אחר אם אתה מחייך אתה אז זה כנראה כי אתה: א) מאושר (לא מתקבל על הדעת, ועל כל פנים זה לא תרוץ), ב) שיכור, או ג) זקנה (אבל הדיזל והאדידס מסגירים אותך מייד). אז בחור צעיר, במיוחד בחללים סגורים ולפחות עד סוף החודש, נא להשאיר את החיוכים בבית, תודה.
ואני? אני אומר שיזדיינו השבדים ופרצופי הכרוב חמוץ שלהם. היום החיוך הזה לא הולך לשום מקום.
The Balkan Beat Box are coming to town והם מביאים איתם ניחוחות של ג'חנון וגולדסטאר. Nu Med, החדש של BBB, הוא לא פחות ולא יותר טוב מהראשון שלהם וזה אומר שעוד אלבום פסיכי ומעולה התנחל לי באוסף. הם גם עשו בשכל ונתנו לתומר יוסף במה רחבה יותר והתוצאה תענוג.
הם הולכים להופיע כאן בסוף החודש ולכל מי שעדיין לא ראה אותם בלייב – כנסו לאתר, תבדקו טוב טוב מתי הם מופיעים אצלכם בשכונה ותזמינו כרטיסים מראש. גם אם זו לא כוס הלימונענע שלכם, לא תמצאו הרבה הופעות יותר טובות מזאת של הבלקאן והקוף הדיגיטלי שלהם.

לוח הופעות, מוזיקה ווידאו באתר של הבאלקן. שימו לב ל-Hermetico ול-Digital monkey.
קוקוריקווווו!!!!!

משבר זהות

לפני שבוע ישבתי וצפיתי במשך כמעט שעה במשחק קריקט בנסיון נואש לפענח את החוקים לבדי. יום למחרת ביקשתי מקולגה שלי שישלים לי את הפערים (שזה, למעשה, רוב המשחק). הבחור כל כך התרגש ששאלתי משהו על קריקט עד שזכיתי להסבר מקיף בן שעה שהתחיל ביום בו יד אדם אחזה בפעם הראשונה במחבט קריקט והסתיים בשערוריית הנבחרת הפקיסטנית בגביע העולם האחרון. הרגשתי קצת יותר שלם. לחיות בארץ הזאת ולא לאהוב קריקט, רוגבי או כדורגל זה כמו לתלות על עצמך שלט נאון ורוד מהבהב באותיות G-A-Y. אבל למה אכפת לי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיקראו תיגר על זהותי המינית.
ואז פתאום הבנתי – משהו קורה. המחסור בשמש הפך לפתולוגי; כבר שנה שאני מדבר על מזג האויר בלי הפסקה. קניתי יותר עניבות מטי שירטס בחודשים האחרונים. אני פולט "Sorry" גם כשאני נתקל בעצמים דוממים. אני מסתכל בטבעיות לכוון הנכון כשאני חוצה את הכביש. אני שותה יותר תה מאשר קפה (ויעזור לי האל, אפילו תה עם חלב בכמה הזדמנויות), והנורא מכל – אני מתחיל לגלות סימנים של חיבה לבריט-רוק. שאלוהים יגלח את המלכה.

The Strange Death of Liberal England – Mozart on 33
The Strange Death of Liberal England – Motor in the Sky, Oil on the City

דברים שעשיתי בארכיון

האמת היא שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה אבל המציאות רצתה אחרת. לא רציתי לכתוב כי לא היה לי הרבה מה להגיד. הייתי בהרבה הופעות טובות יותר וגרועות יותר אבל לההופעה הזאת פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה שיצא היה אוסף של נהמות, זעקות ואנחות מלוות בפירכוסים רנדומליים.
הציפיה הייתה מרגשת. לא סתם עוד הופעה, אירוע נדיר – הופעה בודדה, הראשונה של Archive באנגליה מזה 6 שנים ועוד בחור-דה-לה-קרם כמו ה-Borderline, שמכיל כמות די מגוכחת של אנשים ולרוב מאכלס כל מיני להקות אלמוניות בדרגה כזאת או אחרת. לא די בזה, הליין אפ באותו ערב כלל שתיים מאותן להקות אלמוניות שאינן ראויות לאיזכור וארכייב לקינוח. אין לי מושג מה עובר בראש של הלהקה התמוהה הזאת, אבל היי, יו טייק ואט יו אר גיון, רייט?
כשאני מנסה לפשפש בזכרוני, אני נגעל קצת מכל מיני דברים מזעזעים שאני מוצא שם. כשלבסוף אני שם את היד על הזכרון מערב ההופעה, דבר מוזר קורה; אני זוכר את להקות החימום, את הקהל (צרפתי ברובו) שלאט לאט מילא את המקום, אני זוכר שהם עלו לבמה ואז.... כלום. סוג של חור שחור. ואז הם יורדים מהבמה. מה היה שם לעזאזל? למה אני לא מצליח לשחזר כלום? מה קרה למנגנון המחורבן הזה (שאני אף פעם לא מצליח לכבות) שהופך את המציאות לפוסט תוך כדי שהיא מתרחשת אל מול העיניים?
אני חושב שנשאבתי פנימה מהר מדי, המוח עוד לא הספיק לעכל והגוף התמסר, נשבה בצלילים הפוצעים של ארכייב. העיניים נעצמו, המוזיקה התחברה בחוטים דקים לקצות הידיים והרגליים שלי והפכתי להיות בובה בתאטרון של ארכייב, לא שולט בגוף ולא במחשבות. זה היה נפלא, ממכר וקצר בצורה שערוריית. פחות מ-45 דקות של הופעה, מה שאומר ארבעה-חמישה שירים פחות או יותר.
הסיבה הראשונה שבכל זאת החלטתי לכתוב היא שארכייב מוציאים החודש אלבום הופעה ב-Zenith בפריז, טריפ חובה על המדף שלי, והרגשתי צורך לזעוק את הבשורה השמימה. הסיבה השניה היא שנראה שהם מפסיקים עם החרם המוזר על האי הטרופי ובינתיים יש לפחות עוד הופעה אחת ביוני ב-Dingwalls, מקום קצת יותר ראוי. בגלל האורך המגוכח של ההופעה הקודמת הנהלת מונוקרייב אישרה לי רכישת כרטיס גם להופעה הבאה. איך אני אוהב לעבוד בשבילם.

הזקן והים

יום שבת בבוקר. כבר שבוע שאני מחכה לרגע הזה. היום אני הולך לשחק כדורעף חופים, כמו בימים הטובים. אין חוף בלונדון? אל תבלבלו אותי עם עובדות. סוד שמור הוא שמאחורי הזולו בר , במרכז הכרך האפרורי, מתחבא מגרש חולי שרק מחכה ליום שמש יפה כדי לארח חבורות של חובבי כדורעף משוללי ים ולזכות אותם גם ב-BBQ ובירות כיד המלכה. ובכן, אותו יום שמש מיוחל הגיע סוף סוף.
חמוש במתנת היומולדת המעולה ביותר שקיבלתי מאז גיל 6, יצאתי את ביתי אל תחנת הרכבת הקרובה, אך אבוי, דקות אחרי שיצאתי את דלתי והתחלתי להחליק כמקצוען אמיתי, גורם לילדות בנות 8 ולאמהותיהן להסתכל עלי בהערצה, נתקעה רגלי השמאלית בחריץ בכביש ומצאתי עצמי דופק שפגאט מרהיב. הילדות ואימותיהן לא ביזבזו שניה ומיד הניפו שלטים עם ציון אחיד: 10.0. מאז נדיה קומנצ'י לא נראתה שלמות שכזאת. מלא גאווה ובעיקר דואב מאלמנט הקרקע שנכפה עלי דידיתי חזרה אל ביתי, אך ורק כדי להחליף לנעליים רגילות. שאני אוותר על הכדורעף בגלל שריר מתוח? אני גבר קשוח ומסוקס! אמרתי לעצמי וחשקתי שיניים בעודי צולע אל תחנת הרכבת.
בחירה חכמה, אמרתי לעצמי כשהגעתי לשם ומצאתי את עצמי משחק בין אוסף אקלקטי שלא לומר אקזוטי של שחקנים; פולנים, דומיניקנים, דרום אפריקאים, צרפתים, ספרדים וישראלי התערבבו בחולות. על חוסר היכולת הפיזית שלי באותו יום פיציתי בחכמת משחק, כזאת שניתן לרכוש רק בגילי המתקדם. לשמחתי הצלחתי להיות השחקן השלישי הכי גרוע ואני כמעט משוכנע שהם יסכימו שאצטרף אליהם שוב.
בשביל להסביר את היותי עלוב (באופן יחסי, כמובן) תרשו לי לספר על השחקן הטוב במגרש; JP, צרפתי ממוצא סיני שרק עבר בלונדון לבקר חבר, הוא בחור צעיר למדי, שחקן ליגה ונבחרת צרפת בכדורעף (כך שמעתי), גולש סנובורד מקצועי שזוכה לחסות מאוקלי ונייק וגולת הכותרת – מאסטר בקונג פו. מאסטר אמיתי, כזה שגדל במנזר שאולין, אכל אורז יבש וישן על מסמרים. אחרי שהפצירו בו הוא התרצה לתת דוגמא ליכולותיו. הוא מתח את ידו קדימה וביקש מאותו בחור מפציר לנסות ולדחוף אותו. רק כדי להשלים את התמונה הבחור הדוחף הוא דרום אפריקאי, מטפס הרים בזמנו הפנוי, ובנוי כמו אל יווני בלי גרם שומן אחד על הגוף. כמו בסרטים הקונג פו הנחותים ביותר ראיתי את הדרום אפריקאי מנסה בכל כוחו בעוד שריריו של JP רועדים מעט מהמאמץ אבל היד שלו נשארת מקובעת במקומה כמו גזע עץ.
"שאולין ווליבול..." חשבתי לעצמי תוך כדי התפעלות מאחת ההנחתות המושלמות של המאסטר. מרוב השתאות שכחתי ש-JP משחק בקבוצה הנגדית והכדור עשה את דרכו במהירות אכזרית לכיווני. לא איבדתי עשתונות והשתמשתי ברפלקסים החייתים שלי כדי לעצור את ההנחתה האימתנית. בעזרת הפרצוף כמובן.
יום ראשון בבוקר. היו לי הרבה תוכניות להיום אך כשל מערכות כללי בגופי שיבש את כולן. במקום לצאת ולסגוד לשמש, שכבתי על הספה הסלון, משותק ברובי, מיילל ומתחנן ליקירתי הרחמנייה שתגיש לי אוכל, תביא לי את הטלפון או שפשוט תגאל אותי מיסוריי. "פעם אחרונה שאתה מקבל כזאת מתנה. ביומולדת הבא זה יהיה הליכון וחיתולים למבוגרים" היא פסקה.
מסריח מ-Tiger Balm, העברתי את שארית היום עם הפרקים הראשונים בעונה השישית של The Shield (השם יקום דמו של לם) ובלהקשיב למוזיקה שהזנחתי קצת לאחרונה. מסתבר ש-Githead, שלא זוכים למספיק חשיפה משום מה, הוציאו אלבום שני, Art Pop. נשמע שעוד כמה האזנות יגרמו לו לגדול עלי יפה. גיטהד לא ילדים והם נשמעים בהתאם; כשאחרים עושים מוזיקה כזאת זה נקרא מיחזור, כשהם עושים אותה זה הומאג' לעצמם שהרי הם חלק ממי שהיו שם באייטיז והמציא אותה. ולא רק הם הוציאו חדש. גם החדש של Alpha, מלכי חדר המיטות, שהבטחתי בשמם שיצא השנה, מסתובב חופשי. שום דבר מפתיע, המשך די ישיר ל-Stargazing שלא מצליח להגיע לגבהים (או יותר נכון למעמקים) של שני האלבומים הקודמים, אבל כשמציעים לי תוספת קינוח אני כמעט אף פעם לא אומר לא.
אני מקווה שגופי יצליח להחזיר את כל החלקים הפגועים למצבם המקורי בקרוב. אמרו לי שהחיים אחרי גיל 30 מלאים בשיעורים מרתקים, חוויות מעשירות וברגעים בלתי נשכחים. לי מנגד, יש תחושה שסופי השבוע שמו לעצמם למטרה אישית לחסל אותי. אבל אל דאגה, אני עוד אחליק אל השקיעה (בלי להתרסק על האספלט) ואנחית כדורים (מבלי לשבור רגל בנחיתה). או אולי פשוט אשאר בבית לשמוע מוזיקה. אני די טוב בזה.

Githead – Drive By
Githead – Jet Ear Game
{tracks removed by Githead's request. now go buy the album kids}
Alpha – Stumbled

דויטשלנד דויטשלנד

בנסיבות שאיננן תלויות בי מצאתי את עצמי בדוסלדורף. לשלוח אותי לשם ביום שאחרי יום השואה זה עסק נפיץ. מטופש, אני יודע, אבל בתקופה הזאת בשנה אני מוצא עצמי תמיד מלא כעס כלפי כל מה שקשור לגרמניה. מהרגע שנחתתי חיפשתי קורבן להתפרצות בלתי נשלטת של זעם ותסכול מצידי. כמה קיוויתי שיעצרו אותי השוטרים בשדה התעופה לבדיקה אקראית. כל ההתנהגות החשודה והפרצופים הקרימינליים שניסיתי לעטות לא עזרו. אף שוטר לא הסתכל אפילו לכוון שלי. "אנטישמיים..." מילמלתי לעצמי "אני עוד אראה לכם מה זה!". הקורבן הפוטנציאלי הבא היה נהג המונית. כשנפתחה דלת המרצדס, הייתי כבר מוכן להתנפל על העורק הראשי ולעקור אותו מצווארו בנשיכה מדממת אחת. דמיינתי איך אני עומד מעל גופתו המפרפרת של הנהג וצורח בעברית "למי קראת ז'יד? למי? כלב בן כלב!!!". התוכניות שלי נמוגו בין רגע שמהמונית יצא היפי מזדקן עם שיער ארוך ולבן אסוף בקוקו וזקן צרפתי בלבן תואם. כשישבתי במונית עוד הייתי כולי מרוחק ומכונס בתוך עצמי. הנהג לא ביזבז רגע ומיד ניגן דיסק. "הוא מנסה להתחבב עלי, אני מרגיש את זה" חשבתי. מהרמקולים בקעו צלילים מוכרים. Foreigner בהופעה חיה. "הוא בטח מנסה לרמוז לי משהו על זה שאני זר, הכלב" הסתתי את עצמי, אבל כלום. חוץ מכמה שירים שאליהם הוא הצטרף בתיפוף מושלם על ההגה, וכמה קללות על Neuss וכמה שהיא עיר מחורבנת ואיזה מסכן אני שהכריחו אותי לבוא לפה, לא קרה דבר. מה זה? גרסה ייקית של ביג ליבובסקי הבאתם לי פה, מה יש לשנוא פה? לעזאזל! תנו לי מישהו לשנוא כבר!
כשהגעתי למלון חיכו לי על הכרית סוכריות גומי. בצורת כבשים. "צאן לטבח, הא? אתם חושבים שלא הבנתי? אני אראה לכם מה זה" סיננתי ומיד הדבקתי את המסטיק שלעסתי מתחת לשולחן בחדר. נקמה קטנה אבל לפחות התחלתי. "אני דורש מגהץ וקרש גיהוץ לחדר 410 מיד!" שאגתי על פקידת הקבלה בטלפון בנסיון להכניע את הגזע הארי לגחמותיו של יהודון אחד. תוך דקות הגיע מבוקשי לחדר. עם חיוך. אני, כמובן, רתחתי ומיד פיתחתי תאוריה שלמה על ההשפעות הגאוגרפיות מהארצות השכנות שבוודאי עיצבו את אופיים הנחמד של תושבי דוסלדורף ולאות מחאה הלכתי לישון.
למחרת בבוקר, סוף סוף, מצאתי את מבוקשי. הוא צעד לחדר באיחור, לבוש בחליפה מעומלנת, עניבת פפיון מגוכחת, ארשת פנים קפואה והציג את עצמו כאינגו, חבר הנהלה בכיר מאוד מאוד, 30 שנה בחברה בלה בלה פאקן בלה. כל מה שראיתי מול עייני הייתה מטרה. "הלו, מי ניים איז הר ברטשטין, יור פאדר קילד מי גרנד-פאדר, פרפר טו די!" שיננתי לעצמי את משפט המחץ שאומר לו לפני שאחנוק אותו עם הכבל של העכבר. אבל זה לא קרה. אפילו הבן זונה המתנשא הזה התרצה והפך כולו נופת צופים אחרי שבילה חצי יום בחברתי ושיבח את העבודה הטובה שעשינו.
חזרתי ללונדון בראש מושפל, בלי טיפה של דם על הידיים ובלי תחושת סיפוק מנקמה מאוחרת. גרמניה 1 : שחר 0. הפסדתי בקרב אבל עדיין לא הפסדתי במלחמה. יש לי לפחות חודש להתכונן למערכה הבאה, שהרי אני עומד להעביר את מירב הקיץ שלי בדו קרב הזה. אחלו לי בהצלחה, אני זקוק לה.

Foreigner – Juke Box Hero\Whole Lotta Love

גם אם לא בא לכם על השיר הזה תשמעו אותו. זה חשוב לעם היהודי.

עוד באירופה

ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.

Zita Swoon – Pretty Girl
Zita Swoon – The Night :: Morpine cover

ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.

שלושה חודשים

ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר.
מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי.
אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו?
אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...

שטייטעלס

היום בבוקר הסתכלתי במראה ולמרות שלנגד עיני היה אדם חולה, עם תסרוקת אה-לה-יאיר גרבוז, לבוש בפיג'מה מסמורטטת הרגשתי אכבר גבר. הסיבה לכך פשוטה יש לי חברים חדשים במייספייס. הם הציעו לי חברות ואני הסכמתי.
אבל אל תראו אותי ככה, אני לא זונה של סייבר ספייס, אני את החברים שלי בורר היטב. אז דיברנו קצת, שאלתי אותם את השאלות הרגילות – מאיפה אתם בארץ? איפה הייתם בצבא? כמה זמן אתם ביבשת? כמה אתם משלמים על החדר? וכו'. לא ממש מצאנו שפה משותפת עד שפתחתי את המייספייס שלהם ואחרי שיר או שניים שפשפתי את אוזניי כלא מאמין – האם זה אני שפספס אותם או שמא אלה הם שהצליחו להשאר סמי-אלמוניים בעל כורחם? איך שלא יהיה, Stateless, הם חתיכת מציאה; סינתזה מבריקה בין דיג'יי שאדו, ארכייב, רדיוהד וקולדפליי. הם הוציאו אי.פי ב-2004 ועוד אחד (מצויין) ב-2005, ובשעה טובה עוד מעט יוצא להם אלבום שלם. אני חושש שהם פיספסו קצת את רכבת ההייפ, אבל מה, חברים שלי, לא אפרגן?

Stateless – This Language
Stateless - Exit

Invincible art directors

Art directors have the reputation of being snobbish and dressed in black. I really doubt that the ones behind this video fit the stereotype.

Yael, it's Bulgarian!!!

"Curare" was directed by Pistachios for Bulgarian musician Bogdan Irkük a.k.a. Bulgari. I like!
(QT)

אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art

מי טרזן, יו ג'ין

בינתיים הצלחתי להשיג רק שיר אחד מ-!Hey Eugene האלבום החדש של Pink Martini שיוצא בתחילת מאי. למעשה שמעתי את השיר הזה בהופעה שלהם לפני שנה פחות או יותר, וכבר אז הוא נשמע לי שמאלצי אפילו בשביל המרטיני הורוד. אבל כמו שכבר הצהרתי בעבר, אני סאקר של כל מה שהסופר-גרופ-שגם-אמא-שלך-מאוד-תאהב יוציאו אי פעם כנראה, וחוץ מזה עברו פחות מ-7 שנים מהאלבום הקודם שזאת חתיכת התקדמות.
קראתי איפשהו שצפויים באלבום שירים מצויינים, ובפעם הראשונה גם שיר בערבית. סלאם. קדימה יוג'ין, תתחיל להדליף שירים.

Pink Martini – Hey Eugene

אנומליה

לפעמים השמש זורחת מהמקומות הכי פחות צפויים. על Astronomy for Dogs, האלבום הפופ-פסיכדלי הכי קולי שאפשר להוציא בימינו אנו, חתומים שלושה בחורים סקוטים. ולא סתם שלושה בחורים, שניים מהם הם אקס Beta Band והשלישי הוא Lone Piegon בעצמו. יחדיו הם עונים לשם המאוד וינטג'י The Aliens, שם שעשוי לספק תאוריה אפשרית לעובדה שחבורה של סקוטים מהמאה ה-21 נשמעים כמו גולשים קליפורנים משנות השישים של המאה הקודמת. חייזרים בהסוואה או לובשי חצאיות שיכורים, מי בכלל יכול להבדיל ומי רוצה. העיקר שימשיכו להנפיק חומרים שעוזרים לי בהזיות הקיץ שלי.

The Aliens – Robot Man
The Aliens – Setting Sun