רק על עצמי לספר ידעתי

נראה שתדירות הכתיבה שלי פה, שהולכת ופוחתת, לא באמת מושפעת מכמות המוזיקה שאני נחשף אליה. אם הייתי כותב על כל מה שמתנגן דרך הרמקולים שלי בחודשים האחרונים, הייתי יכול להוציא חוברת קטנה. אני חושב שמה שמניע אותי לכתוב הוא דווקא החיבור המוזיקלי לחוויות היומיומיות אך כשברוב ימות השבוע אני נרקב על הספה בסלון תוך בהייה במסך הלפטופ שלי, אלה לא בנמצא. אפילו על מזג האויר אין לי מה לספר מכיוון שברוב הימים שאני מתעצל אפילו לפתוח חלון, שלא לדבר על לצאת החוצה (השמועות מדברות על ימים יפים בשביל התקופה הזאת בשנה). כל מה שאני יכול לתרום כרגע הן תובנות בשילינג על דפוסי צריכת מוזיקה של 8-10 אלבומים ביום לפחות. לגזור ולשמור בפח.
אם בבקרים נורמלים, בימים כשהייתי יוצא את ביתי לעבודה, הייתי לרוב פותח את היום עם אלבום שיפיח מעט חיים בגווית הבוקר שלי כדי שאוכל לפסוע עד תחנת הרכבת, היום הדרישות שלי השתנו. הבוקר כמעט תמיד נפתח עם המקבילה המוזיקלית של שמיכת פוך מנוצות אווז שמנמן, בעליו של כבד טעים במיוחד. כשאני לוגם את הקפה של הבוקר באיטיות, ומביט מהחלון, כל מה שאני זקוק לו הוא פסקול שיגרום לעלים הנושרים לצנוח בהילוך איטי בדרכם מטה דרך חבלי הכביסה העמוסים לעייפה של השכנה הפולניה שלי (ע"ע "הקוּרבָה"). משהו סתוי מובהק אך חובה שלא יהיה מדכא ובוודאי שלא שמח מדי. אין שום סיבה לחגוג את סוף השינה. למזלי הרב, הספריה המוזיקלית שלי מתרחבת כדי להתאים עצמה לדרישות המגוכחות שלי שהופכות אותי קשה לתחזוקה מוזיקלית.
אחת התוספות האחרונות הוא Knives Don’t Have Your Back, אלבום הסולו הראשון של Emily Haines, שאליו הגעתי באיחור בזכות הקליפ היפהפה הזה. בהרכב שמלווה אותה באלבום הסולו הראשון שלה, אפשר למצוא חברים מכל הקליקה הקנדית; Stars, Broken Social Scene, Sparkle Horse ו-Metric שעם כולם שיתפה פעולה בעבר. האלבום מזכיר לי את Elysian Fields הנפלאים (שמככבים אצלי בהרבה לילות ובקרים אחרים). הקול של אמילי מלנכולי עם שמץ של אופטימיות, כיאה לשעות הבוקר. יחד עם הפסנתר העגמומי, השירים מתחברים לכדי רצף אחד שלם שקל להכנס אליו וקשה לצאת ממנו.

Emily Haines – Our Hell
Emily Haines – Mostly Waving

אלבום אחר שבא לסתיו הוא Tearing Sky של Piers Faccini, סינגרסונגרייטר שבכל פעם שאני הוגה את שמו, אני נתקף בדחף עז לפסטה ברוטב שמנת ועגבניות וכוס ריוחה גרנד רזרבה 2002. הרכות האינסופית בקול שלו יחד עם הגוון הבלוזי שמאפיין את המוזיקה שלו הופכת אותו בעיני לאחד היוצרים המעניינים ביותר בים של סקנדינבים (בלי להזכיר שמות) שגובלים בלהמאיס את הז'אנר.

Piers Faccini – Sharpening Bone
Piers Faccini – If I

בפרקים הבא, אם תרצו, אספר על פסקולים שנועדו להתגבר על רעשיהם של שני זאטוטים פולנים חסרי חינוך ובו זמנית להתאים לתה ועוגיות של אחה"צ. אומנות של ממש.

קארמה, פוליס

יום שבת 18:30 בערב. אני שרוע על הספה בסלון, מנסה עדיין להתאושש מה-Gosht שאכלתי בצהריים כשהטלפון מצלצל (האם זאת אמא שלי בטלפון?). אני מנסה להתעלם מהמטרד וקובר עצמי עמוק בתוך הכריות, מלטף את הכרס התפוחה שלי ומנסה להרגיע את עצמי לכדי נמנום.
"אתה רוצה ללכת להופעה של פוליס הערב בוומבלי? לחבר יש זוג כרטיסים שהוא מציע בחינם. אנחנו צריכים לצאת בערך עכשיו בשביל להיות שם בזמן" אומרת יקירתי בטון כמעט משועמם. הרגע שאליו אני מתכונן כל החיים הגיע. לא איבדתי עשתונות ומיד הגבתי בקור רוח. "זנק! זנק! זנק! 7 דקות ליציאה!!!" צרחתי עליה כמשוגע, תוך כדי ריצה אחוזת אמוק לחדר להתלבש. האימונים שעשיתי במשך כל השנים הוכיחו את עצמם ברגע האמת ויקירתי אף הגדילה ושברה את שיאה האישי כשהתלבשה, התאפרה ושטפה את שארית הכלים ב-06:38 דקות. הקארמה החליטה לפנק אותי באמת, ובנוסף לזוג הכרטיסים במקומות שלא יאמנו, העניקה לי גם אוטובוס שיקח אותי מפתח הבית עד וומבלי בדקות. מעניין מה היא עוד תרצה ממני בתמורה. כשהגענו לשם ניסיתי להבין איך ולמה נפלו הכרטיסים לידינו. מסתבר שהבעלים המקוריים שלהם, העדיף לצפות במשחק הראגבי של אנגליה מול דרום אפריקה שהיה באותו הערב (והסתיים בהפסד צורם לאנגלים). גם אם אמא שלי הייתה מגיעה לבדה לשחק בגמר ה-N.B.A מול הניו יורק ניקס (כמו חני והצביקאים) עדיין הייתי בוחר ללכת להופעה ולא לראות אותה מנצחת בשלשה היסטורית עם הבאזר
The Police היא אחת האהבות הראשונות שלי וסטינג הוא אחד האומנים הבודדים בחיי שאי פעם היה לי פוסטר שלו, כך שלראות אותם היה להגשים חלום קטן. ה- Wembley Arena שונה מכל מקום אחר שראיתי בו הופעות עד היום; ענק, מסודר, נקי ויש בו הרבה, הרבה זקנים. מצבי הגריאטרי הוא לא סוד, אבל ביקור בוומבלי ארנה הראה לי שהתהום עדיין עמוקה ויש עוד הרבה לאן להדרדר. אוסף מכובד של אנשים איטיים, כבדים ועייפים שאלמלא היו מסתירים להם, עוד היו צופים בהופעה בישיבה. אך אל דאגה, בין 50000 האיש שהיו שם, היה קומץ של חוליגן(ים?), שעבדכם המיומן בראשם, שרקדו, שרקו ומחאו כפיים גם כשלא היה צריך. כשפוליס התחילו לנגן פרצתי החוצה מהשורה בה ישבתי והשתחלתי במעבר בין השורות, בין אחרוני האנשים שעדיין לא מצאו את מקומם, קרוב לבמה ככל האפשר.
אם הייתי איש משתפך הייתי עוד עשוי להתלהב מהעובדה שאגדות חיות כמו סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד עומדים במרחק זריקת תחתונים ממני, אבל אני בא מאסכולה אחרת. אני פה בשביל המוזיקה, ואני חייב להודות שקיבלתי את כל מה שבאתי עבורו. אני מביט באנשים האלה על הבמה והם לא נראים כמו אוסף חטיארים שבא לקושש עוד כמה מילוני פאונדים לזכר ימים עברו אלא יותר כמו להקה שלא הפסיקה להיות רלוונטית אפילו לשניה אפורה אחת. חסרי גיל (השיער האפור והמשקפיים של קופלנד נראים כמו תחפושת) ועם השפעות זמן שרק הפכו את הביצועים למעניינים ומאתגרים יותר הם נותנים שואו כל כך... מושלם? הכל פשוט נפל למקום הנכון – הסאונד מופלא, הווליום מדויק, התאורה מרהיבה, הבמה נראית כמו רובוטריק שמשנה זוויות וגבהים בזרימה בלתי מורגשת בין שיר לשיר ומעליה מסכי ענק מפוארים. אבל מה שהאפיל על כל זה הייתה תגלית ביולוגית-אסטרונומית מרעישה: לגורדון סאמנר זורחת השמש מהתחת. אני חושב שאני עומד לקנות שוב פוסטר שלו ולתלות אותו בחדר השינה שלי מעל המיטה. איזה קול שמיימי, איזו כריזמה וכמה מדהים נראה הבן זונה המזדקן הזה. הזרועות השריריות שלו והגופיה שמראה שאין זכר אף לא לכרס הקטנה ביותר הן התרסה בוטה בפני הקהל המוזנח לגילו (מלבדי, כמובן). רק קצת פחות שובה ממנו, היה האדון קופלנד שהגן בקלילות על מקומו כאחד מחמשת המתופפים האהובים עלי בכל הזמנים. גם מר סאמרס לא אכזב ואפילו הצליח להפתיע (אותי) בכמה סולואים ארוכים ומשובחים, מהסוג שנותנים להופעה ערך מוסף והופכים אותה לאחת במינה.
אחרי שלושה שירים בקדמת הזירה, איש גדול עם וסט שעליו כתוב "Steward" טפח על כתפי בעדינות. אחרי שהבנתי שהוא לא עומד להגיש לי בירה ובוטנים, עשיתי את דרכי חזרה בבושת פנים לשורה ולכסא שלי והמשכתי לפזז משם. בשיר הרביעי שמתי לב שמתחילת ההופעה לא רק שאני מכיר כל תו ותו בכל שיר אלא שאני, האיש שמתכחש לקיומם של טקסטים בשירים, לא מפסיק לשיר לשניה אחת. המילים של פוליס נחרטו עמוק בנפתולי נפשי הרעועה, מבלי שבכלל ידעתי. ככל הנראה תוצאה ישירה של בילוי עם חוברות של דיסקים מול מרים-וובסטר בילדות.
בין ההדרן הראשון לשני, קרה דבר מוזר. חלק מהקהל התחיל לעזוב ממש כאילו מכבי ת"א מפגרת ב-23 נקודות מול ריאל מדריד 2 דקות לסיום. חבורה של בהמות מדושנות. אני מכיר כמה אנשים שהיו ראויים לקבל בחינם את הכרטיסים שלהם. בכלל הקהל, כמעט ולא היה מורגש ביחס לגודלו. מסה כזאת של אנשים הייתה צריכה להעיף את הגג של הארנה ולא לזמר את רוקסן כמו חבורת ריקודי עם לצלילי " זמר זמר לך".
אני מניח שבעתיד הקרוב יצא DVD שמתעד את אחת ההופעות. בינתיים תאלצו להסתפק בבוטלג נפלא של אחת ההופעות מהסיבוב של 2007 שהסתיים בשבת האחרונה (הנה חמישה נוספים אם אתם זקוקים לעוד אחת, שתיים, שלוש, אני, אחשוורוש).

The Police – Synchronicity II:: Live at Anheim 21-06-2007

אבל הביצוע הטוב ביותר בכל הזמנים לשיר של פוליס הוא בכלל זה:

ערוך אך לא בהכרח מוכן

יומיים בלבד אחרי מאנו צ'או חזרתי שוב לבריקסטון אקדמי. הפעם היו תורם של The Editors לנסות ולהפוך אותי למאושר קצת יותר. הרגשתי כמו חייל שחוזר אל שדה הקרב; זעקות כאב האוזניים של ההולנדי הדהדו בראשי וריח הזיעה המתוקה של התאומות הסיאמיות עלה באפי. כל זה לא יחזור, אמרתי לעצמי. ולמה שיחזור? הקהל היה מורכב רובו ככולו מחנוני בריט-רוק אנגלים ולבנים, בני מעמד הביניים הגבוה. אין סיבה לחשוש מבחורות שיתחככו בי הערב, אני לא בצבע הנכון. וגם אם הווליום יהיה מוגזם, הוא לא יחדור את אטמי האוזניים המרהיבים שלי (אחרי שנתיים הגיע הזמן להתחיל לשמור על האוזניים שלי, אם אני מצפה לחיות פה עוד כמה שנים).
וכך בדיוק היה. האדיטורז נתנו את ההופעה הכי צפויה ומדוייקת כשכל פריטת גיטרה מנייריסטית, אחיזה של המיקרופון ושירה אמוציונלית נראו אותנטיים כמו חזה מסיליקון וספונטניים כמו ההצגה ה-500 של "צלילי המוזיקה". לאטמי האוזניים שלי לא היה שום שימוש שהרי הסאונד והווליום היה מושלמים כצפוי. הקהל מצידו, מחא כפיים במקומות הנכונים, קפץ בדיוק מופתי כשנדרש לעשות כך, קרא ללהקה לחזור להדרן כשהסתיימה ההופעה, והתפזר לביתו בסדר ובזריזות לדוגמא מיד לאחריה.
אם להיות הוגן, אין לי שום דבר נגד האדיטורז. האלבום האחרון שלהם מבריק וגם ההופעה לא הייתה רעה בשום אופן, אולי קצת לא מלהיבה. אני חושב שבסך הכל עדיין לא התגברתי על הערב האבוד עם מאנו צ'או. כנראה זה היה מוקדם מדי בשבילי לנסות ולצאת עם אחרים מהר כל כך.
עם או בלי רגשות מעורבים, מה שאני מאוד אוהב באדיטורז הוא היכולת שלהם ליצור מוזיקה עם סאונד דיסטנקטיבי שגורם לך לזהות אותם מסאונד של ריף גיטרה אחד. אם לא הייתי יודע שהשיר הבא הוא גרסת כיסוי, הייתי מוכן להשבע שהוא שיר מקורי שלהם (מה שהופך אותו, ככל הנראה, ליופי של קאבר).

The Editors – Lullaby:: The Cure cover

הולנדי מעופף, תאומות סיאמיות, גאווה איטלקית והמלך הערום

זה היה אמור להיות אחד הימים המושלמים בחיי. בחוגים מסויימים של טיפוסים נאלחים נהוג לומר ש'אמור' זה שם של דג. מעניין אם הוא הולך טוב עם צ'יפס.
להופעות אני הולך הרבה, אבל הופעה של חוזה-מנואל תומאס ארתור צ'או זה חתיכת ארוע היסטורי שגרם לי להרגיש כאילו זאת ההופעה הראשונה בחיי, אני נשבע. בחודשיים מאז שקניתי את הכרטיסים, הייתי משוכנע שמשהו ימנע ממנה להגיע להופעה – נסיעת עבודה לא צפויה, מחלה פתאומית, שביתת רכבות או איזשהו אסון טבע שרק מחכה לפרוץ. לפרקים, הפכתי לפרנואיד מוחלט והאמנתי שאני עומד למות לפני ההופעה. כמה גדולה הייתה ההקלה שחוויתי כשהתעוררתי בחיים בבוקר יום ההופעה אל חופשה שדאגתי להזמין מבעוד מועד. לא רק שעדיין הייתי בין החיים אלא גם ההולנדי המעופף, אותו איש יקר שהכיר לי בערבות אריזונה את מאנו צ'או לפני 8 שנים, קפץ לביקור במיוחד להופעה. סגירת מעגל מרגשת (ומלאה בארומה הומו-ארוטית, אני יודע). לפני שיצאתי מהבית נשאתי תפילה קטנה לאלוהי האנדרגראונד שישמור על הויקטוריה ליין והתחלתי בצעידה לתחנה. מרוב התרגשות, השארתי את הכרטיסים בבית, אבל אל דאגה, מכיוון שאני מסוג האנשים שבודקים כל 5 דקות אם הכרטיסים עדיין במקומם, גיליתי את העניין בזמן. כל כוחות הרשע בעולם לא הצליחו להתנכל לי. האמנם?
ובכן, כמו שאמרתי, להופעות אני הולך הרבה, אבל מה שקרה בבריקסטון לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם. אפילו בלקן ביט בוקס לא התקרבו לזה. הקהל היה מורכב מערב רב של תרבויות, מינים, צבעים וגדלים, שיכורים ברובם, ולכולם דבר אחד במשותף – הערצה עיוורת וטוטאלית ללטיני אחד קטן ורדיו הבֶּמבָּה שלו. היה סוג של אנרגיה באויר, שנוצרת יש מאין במצבים בהם אוסף של אנשים חדורי אמונה מתגודדים יחדיו. קצת כמו הסוציאל נשיונליסטים בשנות ה-30 בגרמניה, אבל הפעם עם כוונות חיוביות הרבה יותר. עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה, כבר היה קשה לעמוד באופן יציב. בריכת גלים אנושית. משמאלי עמדו שלישיית איטלקים שיכורים, שנראו כמו הגירסה הגאה לחוליגנים של כדורגל. מחזה חמוד במיוחד. אחד מהם סיפר לי בצעקות על כמה שהוא התחנן לחופשה מהבוס שלו בשביל לראות את ההופעה, וכשהוא לא קיבל אותה הוא פשוט החליט ללכת בכל מקרה כי בכל זאת, לא כל יום מאנו מגיע ללונדון.”Its going to be VERY gay tonight!!!" הוא הכריז. "כולם פה דפוקים לפחות כמוני" חשבתי לעצמי מחויך, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהבחור מנסה למצוא את דרכו אל 'ליבי'. יקירתי וההולנדי עמדו בצד משועשעים, נהנים לראות אותי כושל בנסיונותי לנער את הבחור מעלי. כמלאכיות עליון, הופיעו מולי לפתע תאומות סיאמיות ענוגות שהופרדו בצורה מושלמת, וחצצו ביני לבין לוגמי המקינטות לתמיד. עוד לפני שהספקתי להודות ולהציע להם גמול הולם מאנו צ'או עלה לבמה.
את רוב השיר הראשון לא ממש שמעתי בגלל השאון האדיר שהיה בקהל. בריכת הגלים הפכה בין רגע לצונאמי גועש. וכך מצאתי את עצמי ניתז ממקום למקום, מתפלש בזיעה בינלאומית שכמותה רק זונות בערי נמל לחות במיוחד זוכות לספוג. בשיר השני הייתי עסוק בלקפוץ ולרקוד יחד עם עדר של אחוזי אמוק. בשיר השלישי, בעודי עושה ככל שביכולתי לשרוד, משהו מעכיר שלווה חלחל לי לתודעה – משהו פה לא עובד. הווליום מוגזם, המוזיקה התאבכה לכדי ענן של רעש שבקושי אפשר למצוא בו את הקול של מאנו, הסאונד היה זוועה ובכלל, לאן נעלמה ההפקה הגאונית והעושר המוזיקלי? ואיפה החצוצרות, לעזאזל? המוזיקה שלו הופשטה לגרסת הרחוב האגרסיבית שלה והוקרבה על מזבח הגוד-טיים. כשניסיתי להתרכז לרגע ברצינות במה שאני שומע פתאום הבנתי שכל מה שיש פה הוא אוסף של מעברים כמעט בלתי אפשרי בין פאנק לרגאיי לפאנק וחוזר חלילה. לא הרבה אינטלגנציה מוזיקלית, אבל ציון 100 עגול בהתחרעות מול קהל. אל תבינו לא נכון, זה לא שפתאום באמצע ההופעה החלטתי לנתח את מה שקורה מולי ולהסיק שזה לא מוצלח אלא פשוט אחרי ההתלהבות של כמה השירים הראשונים זה פשוט, נו, לא היה ממש כיף גדול כמו שקיוויתי שיהיה. בשלב די מוקדם יקירתי נפרדה לשלום ופרשה אל אחורי הקהל. אלמלא שתי התאומות שבחרו לחכך את ישבנן הענוג בי, כל אחת בתורה, במודע ובמכוון (שכה יעזור לי האל), אולי הייתי מצטרף אליה לנסות ולשמוע אם משם אפשר להנות מההופעה. אבל כאמור – פוגרום זה פוגרום.
באיזשהו שלב רציתי לזעוק: "המלך ערום! המלך ערום!" בנסיון לשכנע את כולם שמגיע לנו יותר מזה. למעשה, אפילו צעקתי את זה בקולי קולות אבל קולי נבלע בהמולה ההיסטרית ומעבר לכך, מלך הבונגו באמת היה כמעט ערום על הבמה, כך שאף אחד לא היה מבין מה אני רוצה.
כשיצאתי מההופעה הייתי מוצף תחושת אושר מהולה בעצב, או אולי עצב מהול באושר. התאומות נעלמו כלעומת שבאו, האיטלקים שבו בלי חולצות ועם מבטים שיכורים עוד יותר. את שברי ההולנדי הייתי צריך לאסוף בזהירות מהרצפה אחרי שאיבד שמיעה באחת האוזניים. לא הייתי אמור להיות מופתע מכל מה שקרה – הרי אלבום ההופעה שלו נשמע די דומה למה שהייתי עד לו, ולמרות זאת עמוק בתוך תוכי ידעתי שלא בתחושה כזאת היה אמור להסתיים הערב. במחשבה שניה, אולי זאת הרגישות המוגזמת שלי. אולי זאת הנאיביות שבי שגורמת לי לחשוב שאפשר לזהות מראש רגעים שיחרטו כבלתי נשכחים. או אולי פשוט לא שתיתי מספיק. לא חשוב. הוא עדיין אחד האומנים הבודדים ששמור לי אליהם חסד אינסופי וכנראה ששום דבר לא ישנה את זה.
הרגע שריגש אותי בהופעה (מלבד הקליימקס עם הסיאמית השמאלית) היה לשמוע את הקהל, שהיה מורכב ברובו מזרים בארץ נוכריה, שואג את Clandestino יחד עם מאנו. ואם הריגוש נראה לכם תמוה, כנראה שלא התעמקתם במילות השיר.

יד ראשונה, מרופא

לפוסט הזה יש תאריך תפוגה קצר במיוחד; בדרך נס נשארתי עם כרטיס עודף להופעה sold out של מאנו צ'או בבריקסטון אקדמי ביום שישי הקרוב. הכרטיס הזה, יכול להיות שלכם במחיר עלות של 21 דרכמות בריטיות. ואם לא תרצו להראות בחברתי, זה בסדר גמור מצידי, אני הייתי עושה את אותו הדבר.
בפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היו לי 2 כרטיסים חינם ל-Of Montreal ולא הצלחתי למצוא אף לא חבר עלוב אחד שיצטרף. אפילו לא הצלחתי לתת את הכרטיס במתנה למישהו בתור להופעה ועד היום אני חושש מהקארמה שתנשך אותי בישבן על המחדל הזה. אנא מכם, עזרו לי להמנע משינייה האכזריות של גברת קארמה ומצאו בעלים ראוי לכרטיס הזה, אחרת הוא הולך לפח (לשאלתכם, ספסרים לא קונים e-ticket).

בטרם עט

אתמול קיבלתי את ההודעה מחבר משותף שצאלה כץ-סוחמי כבר לא עמנו. כמה עצוב. אמנם הכרתי מעט ממנה אבל לפעמים תחושת האובדן לא עומדת ביחס ישר להכרות אלא דווקא לחוסר ההכרות. קצת כמו שהרגשתי שקורט קוביין מת. תחושת החמצה מרירה שכזאת.
את צאלה פגשתי בפעם הראשונה בהופעה של אלף אפס (להקה שהייתה בה סולנית לתקופה) באיזה בר ליד הברביקן. משהו בה היה כובש לגמרי. היא ירדה מהבמה והשאירה שלוליות של כריזמה אחרי כל צעד. מסוג האנשים שהייתי מגמגם אם הייתי צריך להתחיל ולדבר איתו, רק שהיא זאת שפנתה אלי. לא היה לי מושג מי היא, או אפילו שהיא ישראלית. הפתעה נעימה. כשהתחלנו לדבר, הייתי מוקסם לחלוטין; תוך דקות הרגשתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, וכל מה שנשאר זה רק להשלים כמה פרטים טכניים. מאז השיחה הראשונה כמעט ולא עסקנו בפרטים האלה. תמיד גלשנו לנושאים אחרים – שירה, אוכל, פוליטיקה, סרטים, אומנות, אינטרנט, מוזיקה. המון מוזיקה. עבורי היא הייתה כמו אחות גדולה שיודעת על החיים כמוך, רק מעט יותר וגם אחות קטנה שאפשר להצחיק עם שטויות ולשחק יחד שעות ב-XBOX (שלה). ואני עדיין מרגיש שאני לא יודע עליה כלום.
אני מניח שאני חייב לה לא מעט בכל מה שקשור לכתיבה, היא הוותה תמריץ לכתיבה שלי ולקחה אותה למקומות חדשים (לא בהכרח דברים שמתפרסמים על גבי דפים אלו). היא שינתה את כל התפיסה שלי על שירה, וגרמה לי בגילי המופלג לצלול לעולם שלא הכרתי. בזכותה השירה יצאה מהדכאון שאחרים התעקשו כל כך לשמר. הייתה בה מקוריות שמספיקה לשלוש תקופות חיים.
כל כך מוזר שהיא פתאום כבר לא. בזמן האחרון, בצ'אטים חטופים היא תמיד הייתה ספק עסוקה ספק טרודה והנחתי שנשוב לדבר כשהיא תתפנה. באחת השיחות האחרונות, כשדרשתי בשלומה היא ענתה משהו בנוסח "אתה יודע איך זה, לפעמים הדרך הטובה להתמודד עם בעיות היא פשוט להניח שהן לא שם..." מכל המשפטים, דווקא זה מהדהד לי בראש.
לפעמים אני חושב שאנשים כמו צאלה אף פעם לא היו איתנו באמת, הם עברו פה לרגע, ברוח סערה, ונעלמו כמו שהופיעו. אם היא הייתה יודעת שאני כותב עליה את הדברים האלה היא הייתה גורמת לי להצטער על כך. כשמדובר בה, תמיד עדיף לחגוג.
להתראות צאלה, נפגש בסופרפארם.

Kolkoremix – I Love the Police (מתוך Kolkoremix, רמיקסים לקול קורא, הפרוייקט האחרון של צאלה)
כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית (פוסט של צאלה במונוקרייב)

חמון חמון

לפעמים יש לי הדחף להכנס למשרדיו של לייבל מסויים, למצוא את מי שאחראי שם על הכל ולחבוט בו עד זוב דם עם רול של נקניק סלמי מעושן. למה? מיזנטרופ שכמותי לא זקוק לסיבות מיוחדות בשביל לברוא פנטזיה שכזאת, אבל במקרה הספציפי הזה דווקא יש אחת. Sine Star Project, אותה להקה שגיליתי לפני כמעט שנתיים בעודי עסוק בפעולות מיחזור, הוציאה בלייבל One Little Indian אלבום שנעלם במצולות עוד לפני שהספיק אפילו לשים מצופים. מאז שנתקלתי בו מצאתי עצמי חוזר אליו שוב ושוב, באופן אקראי אך עקבי. אני לא אנסה לשכנע מישהו שזאת יצירת מופת אבל אין לי צל של ספק שעם היד המכוונת הנכונה הם היו יכולים להיות היום בנעליים גדולות בכמה מידות מהכפכפים הבלויים שעל כפות רגליהם המקופחות. עם סולן שנשמע כמו הצד האפל של קולדפליי, סאונד רדיוהדי– מיוזי והרבה פסנתר הם מצליחים להשמע כמו משהו מוכר וטוב אך מרענן ויחודי באותה המידה.
אז למה אני רוצה להכות את אנשי הלייבל? משתי סיבות – הראשונה, כי גם בי טבוע הישראלי שחושב שאם הייתי במקומם, הייתי מצליח לעשות עבודה טובה יותר. ספקולטיבי, יומרני, אינפנטילי – יכול להיות, אבל נראה אתכם מוכיחים אחרת. הסיבה השניה היא שסיין סטאר פרוג'קט מוציאים אלבום שני בפברואר הקרוב שעד כה לא השמיע אפילו קול נפיחה חלושה ולהזכירכם, האוזניים שלי מכויילות לתדרים שכאלה.
כדי לתקן את העוול, הנה דוגמיות מאיך שהאלבום הבא עומד להשמע. שימו לב לדקונסטרוקציה המבריקה לשיר של ביורק (שחתומה איתם באותו הלייבל). וחוצמזה, כדי להמנע ממפגש עם איש מעורער עם סלמי בידו, מומלץ להקשיב לאלבום הראשון לפחות פעם אחת.

Sine Star Project – Army of Me:: Bjork Cover
Sine Star Project – PostHuman

עוד שיבא

לפני שנתיים בערך Morcheeba הוציאו את The Antidote שגרם לי לרצות לשנוא אותם עד אין קץ. ככה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, נעלמה לה Skye, הסולנית עם הקול כל כך מזוהה איתם ובמקומה הופיע קולה השחור והבוטה של זמרת נשמה. אם זאת היתה סוג של התפתחות טבעית של להקה עוד הייתי יכול לחיות עם זה, אבל לי זה בעיקר נשמע כמו נסיון להשאר בתחום המוכר רק עם סולנית חלופית. קצת כמו שרדיוהד יחליפו את ת'ום יורק ביזהר אשדות.
אז בתאוריה יכול להיות שצדקתי, אבל למרות כל האנטי-דוד שלי לאלבום, הוא לאט לאט הפך להיות אחד החביבים עלי באותה שנה. אמנם מורצ'יבה הזיזו לי את הגבינה אבל במקומה הם הניחו המבורגר עסיסי. אז יכולתי לשבת ולהתבכיין על זה שפעם הייתה להם את הגבינה הכי טעימה בעולם, או פשוט להכנע לרעב ולבחור בקציצה נוטפת השומן. בהיותי חזיר קולינרי כמו גם מוזיקלי, הבחירה הייתה ברורה.
אם להמשיך באנלוגיית המזון האינפנטילית (אין גרוע ממני במטאפורות ואנלוגיות, אני מניח שזה כבר ברור עד עכשיו) מורצ'יבה של סוף 2007 בחרו לפתוח טאפאס בר. מישהו שם כנראה הבין שאין סיבה לנסות ולשחזר את העבר עם סקיי וכדאי פשוט לעשות קצת מכל דבר. ב-Dive Deep, האלבום החדש שלהם, הם נעזרים בלא פחות מ-4 סולנים שונים. גם פה, בשמיעה הראשונה אמרתי לעצמי שזהו, הם נשמעים כמו כל אחד אחר, ושנמאס לי מהם סופית ומצידי שיגלגלו את עצמם לקונוס וידחפו למקום חם ולח. מצד שני, אם האלבום עובד, למה שיהיה לי אכפת מי חתום עליו? מורצ'יבה עדיין עמוסים בכשרון, שומרים על סגנון די מובהק ויודעים להפיק אלבום כמו שאגאדיר יודעים להגיש המבורגר מפנק אחרי כל השנים האלו. אולי כדאי שאני אפסיק לשלוח אנשים לביקורים במחוזות רקטליים בנדיבות שכזאת.

Morcheeba – Enjoy the Ride :: feat. Judy Tzuke
Morcheeba – Sleep On It :: feat. Thomas Dybdahl

המשת"פ שתפס אותי יותר מכולם באלבום הוא Thomas Dybdahl, בחור נורווגי שנשמע כמו החלק השליו באישיות הדו קוטבית של ג'ף בקלי יבדל"א או לפחות כמו האח האובד של Kings of Convenience. מסתבר שהוא סינגרסונגרייטר (סינגרסונגרייטר? באוסלו? מוזר...) די מוצלח בארצו הקטנטונת ומאחוריו כבר כמה אלבומים שגיליתי זה עתה וממרומי שמיעות בודדות אני מרגיש נוח לומר שהם בצד הנכון של הפולק-פופ. השירים שלו עם מורצ'יבה, לעומת זאת, טובים הרבה יותר מכל מה שמצאתי באלבומי הסולו שלו. לשמוע את מורצ'יבה עם קול גברי לבן וסקסי עושה לי את זה מאוד. מבחינתי אפשר להציע לו משרה מלאה, העולם כבר שבע מפולק סקנדינבי, המעט שהוא יכול לעשות זה לתבל המבורגרים.

Thomas Dybdahl – U

אקספרס של תיקוני חצות

העובדה שאני תירוץ עלוב ליהודי, לא אומרת שבחצות היום אני לא מרגיש אשם. אמנם, לא על חורבן בית המקדש אבל עדיין רגשות אשמה. אני מתחיל לחשוב שהמקור לרגשות היא כל המוזיקה הזאת, שאולי במקרה מישהו אי שם יפספס אם אני לא אספר עליה. מעורר רחמים, אני יודע, ובכל זאת, הנה כמה צעדים קטנים בדרך לגאולה:

Kidkanevil הוא החלק שאחראי על הביטים ב-Stateless, שכבר נאמר עליהם דיו על גבי דפיו המצהיבים של מונוקרייב. לפני ואחרי סטייטלס (וגם מצדדיהם), הוא אומן בזכות עצמו שממקסס, מסמפל, מנער (לא מערבב!), משחלץ ושאר הדברים שהנוער של היום (ואתמול ושלשום) עושים. אלבום הבכורה שלו, Problems & Solutions, מלא בכל טוב ומוצף בגרוב, צ'יל ג'אז וfאנק. קצת כמו דיג'יי שאדו רק בלי הפוזה של לבן-בחוץ-שחור-בפנים, והרבה, הרבה יותר כיף.
בפעם האחרונה ראיתי אותו מחמם את Bonobo. אם הוא היה לבד על הבמה אני חושש שזה היה עלול להיות מעט משעמם אבל בשביל זה יש חברים – Truthspeaker, ה-MC הכי כריזמטי שיגרום גם לשונא ההיפ הופ הכי גדול לקפוץ כמו פיצה, Yarah Bravo, היפהופיסטית מולטית דחוסה, ואחרונה חלילנית צד שינקה גרוב מבקבוק כתינוקת. זה היה כל כך טוב, שכשנגמרה ההופעה חשבתי לעצמי עד כמה בונובו יצטרכו להתאמץ בשביל להתעלות על מה שהיה שם. בונובו, דרך אגב, התאמצו והשאירו אותו הרחק מאחור בהופעה וירטואוזית שהראתה לעולם ש"ג'אז" היא לא מילה גסה (כוס כן).
הנה מה שחלילנית, גמדה קופצנית ודיג'יי אחד מוכשר יכולים לעשות ל"דבקה רפיח", קטע שכולכם מכירים (בגרסה של יהודית רביץ או זאת של עופרה חזה, תלוי מי אתם).

Kidkanevil - F.I.R.E. (Feat. Yarah Bravo)

בז'אנר אחר לחלוטין, אבל עם גרוב משל עצמם, Grand National הוציאו את A Drink & A Quick Decision. הסאונד האלקטרו פופי והסקסיות נשארו. גם ההשפעות הניו אורדריות בואכה פוליס עדיין שם. אבל משהו באלבום לא מושלם; השירים איבדו מהקליטות האבסולוטית שאפיינה את האלבום הראשון כל כך והם נשמעים מפוזרים מדי. אבל אם לא היה שם משהו ראוי בכל זאת, לא הייתי טורח להפרות לכם פה את השכל מלכתחילה.

Grand National – By the Time I Get Home There Won't Be Much of a Place For Me
Grand National – Cut by the Brakes

Calexico היא אחת מהלהקות האלו שהיחס שלי אליהן לא לגמרי ברור. יש אלבומים שלהם שאני נוצר בכל מאודי וכאלה שהעפתי לכל הרוחות. עדיין לא פיצחתי את החוקיות של מתי יוצא איזה אלבום ומה המקור של הדו קוטביות שלי כלפיהם, אבל אני משוכנע שזה מתועד איפשהו ברשימה האינסופית של "דברים שאני אומר שיום אחד אני אעשה אבל אין שום סיכוי שאני אגיע אליהם אפילו אם אני אהיה מגובס בבי"ח ויהיה לי את כל הזמן שבעולם". החשוב הוא ש-Tool Box, האלבום החדש שלהם שהוקלט תוך כדי מסע הופעות, שייך למחנה הראשון. אלבום אינסטרומנטלי, עדין ויפהפה שנשמע כמו פסקול למערבון שאף פעם לא צולם. אינסטנט קלאסיקה במחוזות ביתי, ואלבום הלילה המועדף בחודש האחרון וסביר שגם הבאים.

Calexico – Above the Branch

להרגיש בבית

כבר חודשיים שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר יותר מעשר דקות. אני מנסה בכל כוחי לשרת את הנביא הגדול ששכר אותי, אבל כושל יום אחר יום. אולי אני צריך ריטלין. נראה שהכל התחיל כשעברתי לעבוד מהבית. אוסף הפיתויים גדול מדי – דיסקים, מפ3ים, מוזיקה באינטרנט וכמובן – כביסה (פורנו? למה חשבתם שאני אכתוב פורנו?). אולי זאת סוג של מנת יתר של מוזיקה. עודף דברים טובים ללא הגבלה. כמו במטריקס, כשהכל טוב מדי, אני מאבד עשתונות. המנגנון שהופך מוזיקה למילים כבה. ערימות של מוזיקה, תערובת עשירה של רגשות ואף לא שורה אחת שכותבת את עצמה. כל פוסט הופך למאבק ועד שכבר משתרבבות להן כמה מילים, אני כבר לא זוכר מה רציתי לומר. ואז חם לי, ואני רעב, ואני בדיוק חייב לתלות את התמונה הזאת שכבר עומדת פה חודשיים, וכבר מזמן רציתי לזרוק את הנעליים האלה ו...שוב איבדתי את חוט המחשבה. מה רציתי לומר, לעזאזל?
כן, Sigur Ros. החברים האיסלנדים מוציאים בנובמבר את Heima (בית באיסלנדית), סרט שמתעד מסע הופעות לא רשמי, שעשו כשחזרו הביתה לאיסלנד מסיבוב הופעות עולמי מפרך. המיקומים של ההופעות היו במיטב המסורת האיסלנדית האיזוטרית – מפעל דגים נטוש, מחנה מחאה בקרבת סכר שנוי במחלוקת וכו'. למה לראות סרט על מסע הופעות שלהם? קודם כל, הטריילר הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי. קשה לומר אם המוזיקה שלהם משלימה את הנופים או להפך, אבל יחד הם הופכים ליופי אינסופי. מעבר לכך, מתוך הערכה עצומה להרכב היחיד שגרם לי להזיל יותר מדמעה בהופעה (ולא להיות מסוגל לכתוב עליה עד עצם היום הזה). הבשורות הטובות לא פחות הן שיחד עם הסרט יוצא Hvarf/Heim, אלבום אוסף כפול עם קטעים חדשים וגרסאות אקוסטיות לקטעים מאלבומים קודמים.
חוץ מהם, עוד יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים ל...שיט! אני חייב להשקות את העציצים. ולהוציא את הזבל. ולקנות תפוחים. ודבש.

Sigur Ros - Fonklagi / The Funk Song (Live In Reykjavik 1998)
Sigur Ros - Rokklagi / The Rock Song (Live In Reykjavik 1999)

אחכה לך בשדות

אף פעם לא מצאתי את הרעיון של פסטיבל מוזיקה קוסם במיוחד. כל הקונספט של להיות קילומטרים מהבמה, מוקף בעשרות בריטונים שהתקלחו בפעם האחרונה לפני 3 ומאז צרכו כמות בירה ששקולה לאגם קטן בסקוטלנד לא קוסם לי. ואם במקום סגור הם לא סותמים את הפה לשניה, מי יודע מה יקרה בפסטיבל. ובכלל, זה בטח כמו מין במושב האחורי – זה רק מצטלם טוב.
אבל, לפעמים אפילו זקן עקשן שכמותי מניח את העקרונות האינפטיליים שלו בצד; כששמעתי על פסטיבל חדש, Field Day Festival, בן יום אחד, מטר מהבית, במחיר של הופעה וחצי, עם אוסף אומנים שגרם לי לזיקפה קלה, לא היססתי. הקיץ הזה שחון בהופעות גם ככה, אין סיבה לא לפנק את עצמי.
האתגר הפסיכולוגי לאדם אנאלי כמוני הוא עצום – הבחירה לאיזה מההופעות ללכת והידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד הופעה אחרת היא משהו שמצריך התכוננות אמיתית מצידי. כדי להתחיל בהתרסה עצמית, לקחתי את עצתו של ויק מאקי (עצה שכמעט עלתה לו בחייו מאוחר יותר) והחלטנו להגיע לשם שעה אחרי ההתחלה הרשמית, דווקא.
בפעם השלישית בקיץ בסך הכל, בדרך נס, התפזרו להם העננים הרעים וחשפו מחזה נדיר של שמש קופחת. בטי שירט מהוהה, מכנסיים קצרים וכפכפים צעדתי לי בנונשלנטיות על הדשא אל תוך מתחם הפסטיבל כשמהבמה המרכזית בקעו צלילים מוכרים. Caribou כבר התחילו לנגן. רצתי כמו ילדה מבוהלת, משאיר את כל הנונשלנטיות מאחורי, והשתחלתי בין הקהל הדליל אל קרבת הבמה.
Caribou 13:30. באמצע הרחבה בול בין שני הרמקולים, בקרבת הבמה, רחוק מאחור – לא משנה איפה עמדתי ומי מאחורי ומצדדי – הסאונד היה מחורבן. אני מניח שזה לא באשמת הקריבוס. הבמה בנויה כנראה להופעות פסטיבל, קצת יותר רועשות וכובשות. המוזיקה של קריבו, התפזרה לכל עבר והעדינות המורכבת שלה הלכה קצת לאיבוד באויר הפתוח. הפיסות שהצלחתי ללכוד באוזניי עדיין היו נפלאות; גרסאות פסיכדליות במיוחד לאלבום האחרון, עם סולואי תופים ארוכים שמנוגנים בו זמנית על ידי שני מתופפים (קונץ שקונה אותי תמיד). עשה חשק לעוד, מזל שהיו עוד 9 שעות של הופעות.
Strange Death of Liberal England 13:50. האי.פי. הראשון שלהם סיקרן אותי לשמוע אותם בהופעה חיה. עם סולן שנראה כמו הצאצא הישר של ניקול קידמן וסיידשואו בוב לינוקות האלה יש בעיית כריזמה קלה, אבל שום דבר שהזמן ואוקסי לא יתקנו. 30 דקות של הופעה הם לא בדיוק פרק הזמן שישנה משהו ולכן החלטתי לפרוש לכוון ההופעה הבאה (אין לי רגע דל).
Fridge 14:30. יסלחו לי האייפוד הרעב ושאר העולם אבל פרידג' לא עושים לי כלום. נתנו הופעה טובה, אני מניח, אבל עשן הצלייה של מה שהיה פעם פרה פיתה אותי להקשיב להופעה מרחוק בעודי עומד בתור האינסופי להזין את עצמי. היום עוד ארוך, אני חייב אנרגיה.
James Yorkston 15:45. אחרי שתי הקציצות השרופות, שהיו מביישות אפילו את המבורגרי, ובפרט בשל העדר הבירה (תור של 20 דקות? אני אשאר צמא בחושך, תודה) הייתי זקוק למנוחה. עשינו את דרכנו לבמת הפולק, את ההופעות כאן רואים בישיבה. בעודי נמרח תחת עץ רענן, הלפרקון הסקוטי עלה ונתן כמה שירים. יופי של פסקול לנמנום אחרי הצהריים.
בתום השלף שטונדה הגיע המשבר הראשון: בבמה המרכזית The Aliens עולים עוד רגע, בבמה שהתרסקנו בה אלה Vetiver שמופיעים מיד. הסתכלתי לתוך נפשי וחיפשתי את התשובה הנכונה והטהורה ביותר כששמעתי את קולו של מאקי ממלמל מתוך שינה "אני מפה, לא זז לשום מקום". ובכן, הפור נפל.
Vetiver 16:30. כבר הרבה זמן שקיויתי לתפוס את החבורה הזאת. פתי-בר נראים בדיוק כמו שדמיינתי. למעשה, אם לא הייתי יודע מאיפה הם והיו מבקשים ממני לנחש לא הייתי חושב על שום מקום אחר מלבד סן פרנסיסקו, וליתר דיוק הייתי מוסיף שהם כנראה גרים בקומונה ב Haight-Ashbury. אחד אחרי השני, אנשים ויתרו על רעיון הישיבה והתחילו להתגודד בקרבת הבמה. אני לא יכול לדמיין דרך נעימה יותר להקיץ בצהריים חמים מאשר פתי-בר. אינדי פולק אמריקאי מחבק שמוגש על ידי אוסף של חברים של דבנדרה בנהרט. תענוג.
Adem 17:30. "תגיד, זה לא הקובי האוז הזה, שניגן בבס אצל פרידג'?" שואל אותי ויק. "אבחנה דקה, ניכר שאתה בלש מוכשר, האדון מאקי" עניתי. את אדמ כבר ראיתי וזאת בדיוק הסיבה שהתעקשתי לראות אותו שוב. מהרגע שהוא מגיע, נעים פתאום. אין תחושה שלבמה עלה כוכב ענק, אלא חבר שלך, שרק במקרה עוד לא יצא לכם להכיר. מאדמ קורנת צניעות ורגישות וזה עוד לפני שאני מזכיר את המוזיקה שלו. למעשה, המוזיקה שלו היא השתקפות די מדוייקת של איך שהוא נראה. הוא גם היחיד שמסוגל לגרום לי לרחף לחלוטין, לשכוח שאני במקום פתוח, בין עשרות אנשים ולקחת אותי איתו למסע באהבה וכוכבים אחרים. יום אחד אני עוד אחבק אותו. בסוף ההופעה ויק מאקי ניגב את הדמעות שלו בשרוול שלי, הודה לי שגררתי אותו לפסטיבל ושהכל היה שווה רק בשביל החנון הרגיש הזה. אין כמו גבר מסוקס שבוכה ממוזיקה בפומבי. פעם אחרונה שאני משמיע לו את אדמ.
Archie Bronson Outfit 18:30. מישהו במארגנים התבלבל או סתם חשב שיהיה מצחיק לשים את ארצ'י ברונסון בבמה של הפולק. אנחנו, כמובן, בחרנו באופציה העצלנית ונשארנו לראות אותם. באופן לא ברור מצאנו את עצמנו עומדים בשורה הראשונה, כמו שתי גרופיות, משלימים עם העובדה שעור התוף שלנו עומד לצאת לקרב על חייו בחצי שעה הקרובה. לארצ'י ולי היה חשבון קטן לסגור מאז הפגישה האחרונה שלנו. זאת ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם להראות לי שהם יודעים להופיע כמו שמספרים. בשניה שהם עולים לבמה, עוד לפני שניגשו לכלים, הם פונים להחליף מילה עם הסאונדמן. הנה זה מתחיל, חשבתי, התירוצים עוד שניה יעופו לכל עבר. אבל זה לא קרה. ארצ'י התחילו לנגן וזה היה כמו טיפול שורש עם פטיש אויר, כמו התחושה בלשון שמלקקים בטריה 9 וולט, רק בכל הגוף. איזה אנרגיות. אבל מי שהכי בלט, היה נגן כלי הנשיפה שלהם. הבחור הוא הדבר הכי חבוט שאפשר לדמיין, כמו כלב אשפתות מוזנח ועקום, הוא עומד על הבמה, תמהוני ברמ"ח איבריו – שיער מדובלל באורך משתנה, זקן עבות ומלוכלך ופנים חרושות קמטים. את השמיעה, אני מניח, הוא איבד בהופעה השלישית שלו עם ארצ'י. למעשה, הוא נראה כאילו ביום יום הוא במצב של עלפון סטטי מצריכה מוגזמת של אלכוהול וסמים, מלבד הפעמים שמעירים אותו בבוקר ההופעה ומאביסים אותו בקפה, מקווים שגם הפעם הוא ישאר בהכרה עד סוף ההופעה. כשהוא מנגן על שני הסקסופונים שלו בו זמנית, הכל נראה מוצדק. העיניים שלו נעצמות, הפנים מאדימות ממאמץ, השיער מכסה את הפנים, והחריקות הצורמות שלו משלימות את הרעש הגאוני של החבורה המאותגרת גילוח הזאת. אבל הוא לא היחיד ששופך את דמו על הבמה; המתופף מרביץ לתופים כאילו חייו תלויים בזה. חם, מעייף, קשה – לא חשוב. חייבים להמשיך לתופף. לקראת סוף ההופעה, הסאונדמן ניתק את החשמל. בחיי. הם ניגנו בווליום גבוה מהמותר (הא?) והתעקשו לא להנמיך את המגברים. סיפור גבורה מודרנית, אני אומר לכם. צריך ללמד את זה בבתי ספר.
אחרי האקסטזה הזאת באה דילמה נוספת – Battles מול Bat for Lashes. הגוף שלי היה טעון ויברציות ודרש עוד ולכן נאלצתי להתנצל בפני נטאשה (שעמדה מאחורי באדמ, גררר...) ולהזיז את עצמי לכוון הבמה המרכזית.
Battles 19:30. אם שכרוני אינו מטעה אותי לא הזכרתי אף פעם את השם הזה על דפי הבלוג. לא חשבתי שיש מה עוד להוסיף על הביקורות המהללות שבאו מכל כוון אפשרי ושכמותן לא קראתי בשנים האחרונות. האמת היא שבפעמים הראשונות לא הבנתי על מה מדובר והייתי קרוב מאוד לצאת בפוסט "המלך ערום", רק שעד שהתיישבתי לקרוא אותו שמשהו קרה . האלבום לאט לאט נפתח אלי וגילה לי עולם פנימי עשיר, מסקרן ומאתגר. אם עושים את המאמץ, באמת מגלים את אחת היצירות היותר יחודיות בשנים האחרונות, כזאת שבשביל לתאר אותה צריך להמציא מילים חדשות. הבעיה היחידה היא שזהו אלבום שממש צריך לרצות לשמוע לפני שמנגנים אחרת חוטפים כאב ראש מיידי. האם אפשר בכלל לשחזר את כל הרבדים המוזיקליים – התיפוף, הלופים, הגמדים והשריקות בהופעה? ומה יהיה אם בשלישי לא יבוא לי? התשובה פשוטה; זה נשמע מצויין, אפילו מרשים. ועם זאת, נשארתי אדיש. יכול להיות שזה אלבום כזה שהוא יצירת מופת בגבולות הסלון אבל מחוצה לו הוא פשוט עשוי להיות מחוץ לקונטקסט. צרות של עשירים, אני יודע.
Late of the Pier 20:15. מאז פעם אחרונה שהזכרתי אותם, הילדים האלה נהיו דבר די חם פה באי. כשהגעתי לבמה שלהם מצאתי שוב 4 עוללים מנגנים. הגיל הממוצע של להקות באי הזה יורד ויורד. אחרי דקות של הופעה הם מורידים חולצות וחושפים מחזה קשה. אף לא שערה אחת לרפואה על גופותיהם הבתוליים. במקום השערות (או בשל העדרן) מצויירים להם קווים שחורים שמחלקים את גופם לצורות גאומטריות שונות. מחאה על שיעורי הבית בהנדסת המרחב שקיבלו לחופש? מסרים שטניים לחנונים? הומאג' לטנגרם? אני זקן מדי בשביל להבין. התייאשתי מהם די מהר – הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם ופחות מדי במוזיקה שלהם וחוץ מזה לידי עמדה ילדה בלונדה מטומטמת שהתעקשה לדרוך עם נעלי העקב המחודדות שלה על כפות הרגליים השבריריות שלי. מאז התפוז המכני לא נראתה באנגליה התעללות כה מזעזעת בזקנים.
וכאן מגיע הקליימקס בסיפור הכה ארוך הזה. דילמה משולשת – Four Tet, The Liars או Justice? ברגעים הקשים ביותר, אני מוצא את עצמי צלול באופן מיוחד. במצבים הלחוצים ביותר, אני מוצא את השלווה הפנימית שלי בקלות יתרה. ידעתי בדיוק מה הייתי צריך לעשות. פסטיבל שלם בלי בירה אחת. מה היה לי עוד לעשות שם? 10 דקות הליכה מהפארק המתינו לנו שני פיינטים מהבילים. סיום הולם ליום שכזה.

אם צלחתם את הפוסט הארוך ביותר עד היום, אתם נמנים כנראה על האוסף האיכותי של קוראי מונוקרייב. אז קודם כל, הנה לכם מיקסטייפ (גם בנגן למעלה) בהשראת האומנים בפסטיבל, אלה שראיתי ואלה שלא. מעבר לזה, בוודאי תשמחו לדעת שהיום ממש מונוקרייב חוגג שנתיים. רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה והרהורי פרישה בפוסטים הקרובים.

תמיכה טכנית

אני זקוק לעזרה פה – יכול להיות שאין ברשת האינסופית הזאת מקום אחד שמציע לי שירות פשוט כמו לבשר לי מתי אומן שאני אוהב מוציא אלבום חדש? אין לי עניין במרדף אחרי אלבומים חדשים או להיות הראשון שמבשר על גילוי אחד שכזה, כל מה שאני רוצה הוא סך הכל להיות לעקוב אחרי הקריירות של כמה הרכבים ועוד כמה זמרים כדי להמנע מתגליות מאוחרות (כמו, לדוגמא התגלית האחרונה ש-Mugison הוציא אלבום חדש לפני שנה).
אז יש מיי ספייס ובלוגים ומיילינג ליסטס ו-RSS ואון ליין רדיו שמנחש איזה מוזיקה אני אוהב אם אני קורא את בוקבסקי ונועל סטילטו אדומות. ויש הופעות (אם מישהו חוזר להופיע פתאום אני יודע שהוא משחרר אלבום חדש בקרוב, מאוד מתוחכם). ויש גם את זה, אבל זה קרוב בקושי למה שאני מחפש. בבקשה, תגידו לי שאני אדיוט, ניאנדרתל, חי בעבר וכבר מישהו המציא את זה. פאק איט, מצידי קחו את הרעיון ותהפכו לעשירים בזכותו, אני לא אדרוש תמלוגים, רק תנו לי את זה.
אז הנה התרומה הצנועה שלי למען עולם שלם יותר; Turin Brakes מוציאים אלבום חדש בסוף ספטמבר, Dark on Fire, שכולי תקווה שימחה את זכר האלבום האחרון והמיותר שלהם. הסינגל הראשון ממנו מבשר טובות באופן מפתיע. בעוונותי, נקלעתי לפני שבועיים להופעה לא רשמית לחימום הקנה שלהם ואני חייב להודות שהיה תענוג לראות אותם, מזדקנים לאיטם (אולי גידל כרס מרשימה וגייל הצמיח קרחת מפתיעה) ועדיין מצליחים לבצע את השירים מהאלבום הראשון כאילו הוא זה שיוצא למדפים בקרוב ולא הרביעי.

Turin Brakes – Dark on Fire

חוץ מהם, גיליתי באיחור אופנתי שהמחבל הלטינו-שוודי הרגיש, גם הוא, מוציא אלבום חדש בספטמבר. בהחלט הגיע הזמן לעוד קצת ממנו.

Jose Gonzalez – Killing for Love
Jose Gonzalez – Down the Line

ואסיים במלך הקופים שאם לשפוט על פי הפרסום הרשמי, The World Is Yours עומד להיות האלבום הטוב ביותר שלו עד היום. בדרך כלל שסופרלטיבים כאלה מתחילים לעוף מצד האומן, אני מתכונן לגרוע ביותר. האדון בראון מתעקש להיות אומן עם אג'נדה פוליטית ילדותית ואני חושש שזה מתחיל לעייף. הוידאו לסינגל הראשון (יחד עם שינייד אוקונור) ישודר היום בחצות. עד אז, הנה טעימה ממנו.

Ian Brown – Illegal Attacks

תכתוב, הוא אמר לי תכתוב

"אתה בסה"כ מטפח אישיות לא יציבה ומתנדנד בין מיזנטרופיה על גבול שנאת האנושות והתבדלות מוחלטת לבין כריזמה, חביבות כללית וצורך באמפתיה שגורמת לך לחפש ערך במה שאנשים חושבים עליך ומרגישים במחיצתך. כמו איזוטופ גרעיני יש בזה המון אנרגיה אבל זה קצת מסוכן." (חבר יקר מנסה לסכם את האישיות שלי במשפט יחיד, ומצליח.)

כבר שבועיים שאני לא מפסיק להגות במשפט הזה. קורא אותו שוב ושוב ומנתח כל מילה משל מדובר בטקסט תנכ"י. מעבר לתוכן הגאוני שבו, אני לגמרי נפעם מהקלות הבלתי נסבלת של אותו חבר לבטא דברים בצורה כל כך רהוטה ומבריקה ובאופן ספונטני לחלוטין. ברגעיו המזוככים ביותר, הוא פולט פנינים, שכמו טקסטים מספר אהוב, הולכים איתך לאורך שנים ואתה חוזר ומצטט אותם באוזניי אחרים או סתם לעצמך. כבר שנה אני מפציר בו שיכתוב משהו – שיפתח בלוג, שיתארח במונוקרייב, כל דבר, לא חשוב איפה, העיקר שיכתוב – אך לשווא. סרבן הכתיבה ממשיך להעלות נימוקים מלומדים למה זה לא הדבר הנכון לעשות. אני בטוח שהפוסט הזה רק יתן לו עוד סיבה ללמה לא להתחיל (לחזור?) לכתוב.
כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על אותם יוצרים עלומים, מוכשרים כמו שדים, שאף פעם לא שמעתם עליהם מהסיבה הפשוטה שהיו פרפקציוניסטים מדי, ביישנים מדי, או קטני אמונה מכדי לעשות את הצעד וללכת עם הכשרון שלהם. כל כך הרבה זמרים שונאים את הקול של עצמם, כל כך הרבה סופרים מתעבים את הטקסטים של עצמם ועם זאת ממשיכים ליצור מתוך בערה פנימית וכתוצר לוואי גורמים לאלפי אנשים בעולם אושר עילאי. אם רק הייתי מצליח למצוא את נקודת הבעירה שלו ולזרוק גפרור דולק לתוכה.

Mugison – Go Blind

טאליבן טאליבן*

הנה כמה דברים שאין להם שום קשר אחד לשני:
זה מתחיל ביום שבת האחרון כשהיינו אצל ההורים של הויקינגית. השמים החליטו בנדיבות לא אופיינית לעשות עימנו חסד ולאפשר טיול של כמה שעות ביער. כמו שידידי הנודד ראה במו עיניו, היערות השבדיים מצטיינים בכל מיני פירות יער חביבים יותר ופחות, להנאת ובאחריות המשתמש. הרפרטואר כולל המון בלוברי (שזה כנראה אוכמניות בעברית), קצת ראספברי (פטל) ולחדי העין הממתק הכי שווה - תותי בר (שזה כמו תות שדה, אבל קטן קטן וטעים טעים). אז מן הסתם אכלתי מכל הבא ליד, ואל היד בא הרבה. כשחזרנו הביתה הכריחו אותי לשתות כוס שרי, פחית בירה ויחד עם האוכל כמה כוסות יין. אני אומר הכריחו כי ככה זה בבית של הויקינגים, כמו שאמא של שחר מכריחה את כל מי שנכנס אליה הביתה לאכול ג'חנון, מלאווח והר של סלטים, ככה הם אונסים אותך לשתות יינות משובחים, סינגל מאלטים וביום טוב גם איזה וינטאג' פורט. אכן חיים קשים. הארוחה עצמה כללה שיפודי סלמון על האש, תפוחי אדמה בתנור ולקינוח הר של בלוברי פאי. בלוברי בלוברי בלוברי. אני מת על המלה הזאת. אחרי האוכל הכריחו אותי שוב לשתות עוד שלוש כוסות יין (לא רציתי אבל הויקינגים האלה, לא יודעים מה זה לא), ומכאן ואילך העניינים התחילו להדרדר. הערב הסתיים בהקאה ממושכת של תערובת סגולה מלווה בכאב ראש אכזרי. ולמה אני מטריח אותכם בפרטים האלה? כי להקיא בסגול זה לא עניין של מה בכך והישג כזה מן הראוי שיובא לידיעת הציבור (למעשה דבר שכזה לא נראה מאז אותה אשה לאוטית חביבה שהגדילה ופלטה מקרביה ממש לרגליי גוש סגול בגודל של תפוח אדמה במהלך נסיעה אינסופית ממקום שכוח אל אחד לאחר. כאמור, הישג מכובד, אבל יש לי עדיין הרבה מה ללמוד).
וכמו שהזהרתי, לעניין אחר ולחלוטין לא קשור. תחזית מזג האויר בשבדיה זה אחד הדברים הכי פאטתיים שיש למדינה הדי מוצלחת הזאת להציע (מיד אחרי הקציצות השבדיות חסרות הטעם שמשום מה הפכו לטריידמרק של המטבח השבדי). או שהמערכת האקלימית פה יותר מסובכת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני או שכל החזאים לא גמרו תיכון, אבל בשורה התחתונה - אין להם מושג מה קורה. וזה לא רק, נגיד, לדעת אם בסופ"ש הבא יהיה מעונן או חם או קריר, זה למשל לנחש שהשנה לא יהיה קיץ. אני מבין שאפשר לפספס יום פה ויום שם אבל עונה שלמה? היום למשל, לפי שלושה מקורות שונים, היה אמור לרדת גשם. כמובן שגשם לא היה. היה יום יפהפה (בפעם הראשונה מאז יוני), מה שגרם לי ללכת מהעבודה הביתה ברגל. התפריט כלל 3 פרארי חדשות שחנו ברחוב ליד המשרד, לא מעט שבדיות מחוייכות בלבוש שגרם לי להיות מחוייך גם כן (חיוך קצת אחר ככל הנראה, פחות סקסי, יותר מפגר), והרבה שמים כחולים. הכחול פה, דרך אגב, הרבה יותר כחול מאשר בארץ, אבל גם הרבה יותר נדיר. וגם הדשא ירוק יותר, אני נשבע ואנחנו אפילו לא שכנים. את 45 הדקות החביבות בדרך הביתה ליווו La Pegatina. אין לי הרבה מה להגיד עליהם חוצמזה שהם אומרים "רומבה" הרבה (אז כנראה יש בזה רומבה), מאנו צ'או קשור אליהם איכשהו וזה האלבום הכי קייצי שאפשר לדמיין. תדמיינו קיץ לא חם מידי, פואבלו ים תיכוני ומאנו צ'או וקיבלתם את Al Carrer.
אמרתי לכם לא קשור.

La Pegatina - Penjat
La Pegatina - Petrolero
*La Pegatina - No a la guerra

מעשיות היהודי הנודד – פרק ב

ושוב בארץ הקודש. כמו בכל ביקור, גם הפעם זכיתי לבלות לא מעט בעיר האבות (או לפחות אבא שלי) - חולון. כמה רומנטי לשבת על ספסל באחד מהגנים בעיר ולבהות בזקנות מדדות בדרכם לבית האבות, עם כדורי הטניס הירוקים המשופדים על רגלי ההליכונים שלהן. כמה מרנין לראות אמא צעירה וחטובה שואגת על בנה הרך ששיחק בארגז החול: "מה, התלכלכת?! תמות לא תקבל ספיידרמן! תמות!". כמה נוסטלגי לעבור מול המכבסה בשכונה ולהריח שוב את תמהיל הניחוחות הבלתי נשכח של כביסה רעננה וקקי טרי של כלב המרוחה על המדרכה מול הכניסה. אין כמו בבית.
רק דבר אחד הפריע לי. כל נסיונתי למצוא פסקול הולם לעירי הנאווה כשלו לחלוטין. כל כך התרגלתי לרחובות לונדון שלובשים צורה אחרת לצלילי המוזיקה המתנגנת באוזניי באותו הרגע. האמנם אין אף אלבום אחד, אף לא רצועה אחת שתוכל לרקום את רחובותיה לאריג אחד נסלח? התשובה בלתי נמנעת וכואבת: לא. לעיר כל כך תפלה ומאוסה עוד לא נכתב הפסקול המתאים וכנראה גם לא יכתב.
באותו ערב, חזרה בתל אביב, אחרי כמה גולדסטאר מרפרשות, הקצב התחיל להלום באוזניי בפראות.

Digitalism - Pogo
Teenage Bad Girl - Cocotte

עין אחד כחול, עין אחד אדום

זה רק נדמה לי או שמרילין מנסון מעולם לא זכה לפופולריות משמעותית בישראל? קצת קשה לי לומר כי אני לא בדיוק שייך לדור הנכון ואין לי חברים שכן, וחוצמזה אני בכלל לא חי בישראל. אבל התקשורת הישראלית הרי מאכילה את הציבור בדיוק במה שהוא רוצה, ואני לא רואה שום איזכורים לנ"ל.

נכון, הוא נראה דוחה, הוא עושה מוזיקה לילדים דחויים, נותן שואו אינפנטילי למדי ובגדול עושה יותר מדי רעש. אבל מדובר באחד האנשים היותר מעניינים שמצאתי בעולם המוזיקה. זה התחיל בראיון המבריק שהוא נתן ב"באולינג לקולומביין" וזה המשיך בכל אחת מהפעמים האחרות שיצא לי לשמוע/לקרוא את מה שיש לו להגיד. הבנאדם אינטיליגנט, מפוקח ומחושב, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ויש לו טונות של כישרון וכריזמה.
כישרון? אז זהו, שאם תשימו רגע בצד את כל ענייני התדמית והשואו (שנועדו למשוך את כל הילדים האמריקאים שרוצים לעצבן את אבא ואמא ולבזבז כמה שיותר דולרים על דיסקים, הופעות ומרצ'נדייז), תגלו קריירה מוזיקלית שמתפתחת בצורה מעניינת מאוד. מנקודת פתיחה של בעיקר הרבה צרחות ודיסטורשן הוא עבר לנו-מטאל. זה הלך ונהיה יותר מעניין עם אלבום קברטי למדי ולאחרונה יש לנו יצירת פופ-גל חדש-מטאל מצויינת. לאורך כל הדרך צצו קאברים מדהימים לשירי אייטיז שעלו בהרבה על המקורות ומיצבו את מרילין מנסון כאחד מאמני הקאברים הטובים אי פעם. ולאורך כל הדרך זכו האלבומים להפקות מדוייקות כמו מורה למתמטיקה פולניה בשם אוגניה, אבל עם הרבה יותר סטייל.
האלבום האחרון שיצא הקיץ וזכה להתעלמות די גורפת בארץ, נדמה לי, הוא הרבה יותר מלודי וכמו מיוז בקיץ שעבר נשען על לחני פופ בעיבודים כבדים ומושלמים.
אני די בטוח שכמו פוסט סולואי הגיטרות שלי, גם הפוסט הזה מפספס בענק את קהל הקוראים של מונוקרייב, אבל יאללה, שיהיה.

Marilyn Manson - Personal Jesus
Marilyn Manson - Red carpet grave
Marilyn Manson - Heart shaped glasses

הצבא השחורדיני

לא רע. אחרי שהתבכיינתי לשחר שאין לי כוח להתמודד כל פעם מחדש עם העברית בבלוגר הוא גילה לי שאפשר לכתוב ולפרסם ישירות מגוגל. היינו עוברים לוורדפרס אם היה לנו זמן וכוח ולא היינו עצלנים כמו שאנחנו, אבל וואללה זה עובד, כמעט מושלם. אין יותר תירוצים.

***

לפני כמה שבועות אני בדרך הביתה מהעבודה. אני יוצא מהבניין ואת פניי מקבלים כמה עשרות אנשים לבושי שחורים ונראים מאיימים למדי. בחינה מדוקדקת יותר גילתה שרובם נראים כמו ויקינגים גלוחי ראש ומקועקעים לעייפה. מבט נוסף גילה לי שהם גם נראים חזקים מאוד, כועסים מאוד ושיכורים מאוד. כנראה שהתגלגלתי איכשהו למחנה קיץ של נוער היטלר או משהו כזה. לא נורא, אני אשכנזי וכמה שזה בעייתי עם ערסים חולוניים, זה דווקא שימושי באירופה. ואז אני רואה אחד מהם מתקרב אלי בצעדים מהירים. אוקיי, אשכנזי או לא, האף היהודי הסגיר אותי... אבל לא. פרט קטן שפך אור חדש על הפרשה. על החולצה של הבחור היה כתוב "Stockholm Black Army". צבא שחור? הפיהרר בוודאי מתהפך בקברו. ובעצם, הם נראים די נחמדים, אפילו מחוייכים. מיצמצתי בעיניי ובחנתי שוב את הנוף. מטאליקה. לכולם יש חולצות של מטאליקה. שבדיה שוב הצליחה לתעתע בי ולהסתיר ממני את קיומה של הופעה של מטאליקה באיצטדיון מול 60,000 צופים.
נראה למישהו פה שמטאליקה היו מביאים היום 60,000 צופים להופעה? 20,000? לא נראה לי. החברה הישראלית היא יישות דורסנית למדי שלא ממש מרשה לאנשים לעשות את מה שהם אוהבים. היא נותנת חופש פעולה מסויים אבל רק בתוך המסגרת המקובלת. אתה רוצה להיות מיינסטרים - תשמע גלגלצ וכוכב נולד. רוצה להיות בשוליים המגניבים - תשמע ברייט אייז. רוצה לשמוע מטאליקה - מה, אתה דפוק?
בין 84 ל-91 הלהקה הזאת הוציאה בזה אחרי זה 4 אלבומי מופת שלא שמעתי בערך מאז המצאת ה-mp3. בהיכרות המחודשת שערכתי עם החברים הטפילד ושות' התבלט דווקא Orion, קטע אינסטרומנטלי שתמיד הערכתי אבל הפעם יותר. אני מאוד מקווה שיש לנו לפחות כמה קוראים שלא נחשפו למטאליקה בגיל/צורה/תזמון הנכונים או סתם לא אוהבים מטאל ויסכימו בכל זאת לתת עוד צ'אנס, כי אז זה אומר שעשיתי משהו טוב.

Metallica - Orion

מעשיות היהודי הנודד – פרק א

דברים מוזרים קרו בביקור האחרון שלי בארץ; בעודי טובל במימי הים התיכון, נהנה מגרם השמיים הצהוב והמחמם שכמעט ושכחתי שקיים, הרגשתי דקירה חזקה בבוהן כף רגל ימין שגרמה לי לזעוק כמו הבחור ההיסטרי שאינני ולשחות/לרוץ בחזרה אל החוף כשחלחלה אוחזת בגופי. כשהגעתי לחוף, גיליתי שלא היה זה מוחי הקודח שהזה ואכן בקצה האצבע מופיע סימן נשיכה קטנטן. דג נגס בבוהן שלי. לא ידעתי איך להגיב – האם אפשר לחזור למים או שמא החיה הרצחנית עדיין שם, אורבת לי רק כדי לחסל אותי סופית? לא רציתי לשים את מבטחי בזימיו של הטורף האנטישמי, ארזתי את בקבוק הבירה הריק שלי והלכתי משם.
בהמשך אותו יום, תחושות זרות החלו להציף אותי; כמעט ולא הצלחתי לעזוב את האמבטיה ושכבר הייתי מחוץ לה, כל מה שרציתי היה לגמוע עוד ועוד מים. מאוד מהר הבנתי מה קרה. הדג שנשך אותי לא היה דג רגיל וממש כמו ספיידרמן, הגוף שלי מתחיל בתהליך מטמורפוזה. With great power comes great responsibilty, שיננתי שוב ושוב לעצמי תוך כדי שאני מנסה לנחש מה יהיו כוחות העל שלי. שום דבר לא הולך להיות אותו הדבר, חשבתי בעודי מדמיין איך אראה בבגדי לייקרה צמודים.
למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהשינוי היחיד שעברתי הוא הקשקשים שהופיעו על ראשי והדחף הבלתי נשלט להתמרח בגזר מבושל וחזרת. "כוס אמאמממק של הדג הזה! אני נהיה גפילטע פיש!!" זעקתי אל בעלי ההוסטל ברחוב הירקון שבו התגוררתי. אחרי מבטים נבוכים שהחליפו ביניהם, הם רמזו שיעדיפו לא להתמודד עם ריח הגוף העתידי שלי וביקשו ממני בנימוס לעזוב את המקום.
ידעתי שרק דבר אחד יכול לעצור את התהליך. לא המתנתי דקה ומיד שמתי את פעמי אל מסעדת ארז בכרם, שזה הלחם ארז של התימנים (לחוח במקום לחם רימונים וגויאבות, סחוג במקום ריבת בצלצלי שאלוט וכמהין וכו'). "לחוח ושש צלוחיות חילבה! מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי!" צעקתי בכניסה. עוד לפני שהספקתי למצוא לי שולחן פנוי ההזמנה שלי כבר הייתה מונחת על השולחן (זה לא הגיוני, אני יודע, אבל ככה זה קרה, אל תפריעו לסיפור). השעות שאחר כך היו השעות הקריטיות. כמו אחרי ניתוח מסובך, ידעתי שאין מה לעשות מלבד להמתין. האם אריח מדג או מחילבה? בכל רבע שעה ריחרחתי את בית השחי שלי בשביל לראות האם יש התקדמות אך לשווא. רק בערב אותו היום, הופיעה לה לפתע הצחנה האהובה והיקרה. "אני מצחין! אני מצחין!" שאגתי בהתלהבות ורצתי לחבק את בעלי האכסניה שברחו בבעתה ונעלו עצמם במשרד.
אי שם, במימי הים התיכון הקרוב לביתכם, מסתתר לו אויב אכזרי שיכול לשנות את חייכם מכף רגל ועד זים. ראו את עצמכם מוזהרים.

Black Strobe – I'm a Man

זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I

Poetry

How cool is that?

מסך הטלויזיה שלי

כבר חודשיים אני מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי לא לצאת מהבית ביום שבת, וכל זה בשביל למצוא את עצמי מול הטלויזיה. מה שמחזיק אותי דבוק למסך, בוהה בו בשקיקה, היא Seven Ages of Rock, תוכנית תעודה על התפתחות הרוק בעשורים האחרונים. אם נשים בצד את האתנוצנטריות האופיינית לאנגלים בכלל ול-BBC בפרט, זאת אחת התוכניות היותר מרתקות שיצא לי לראות על מוזיקה בעיקר מהסיבה שהיא בוחנת אותה מבפנים. כמו תמיד בתוכניות מהסוג הזה תוכלו למצוא סקירות היסטוריות על יחסי הגומלין בין המדינה למוזיקה, אבל החלק המרתק באמת הוא איך דברים נראו מתחת לפני השטח; מי ניגן עם מי, מי הושפע ממי, איפה והכי חשוב איך נראו ההופעות. ראיונות עם אומנים, קטעים נדירים מהופעות, פרטי טריויה מוזיקלית שמעודכם עוד לא שמעתם ויותר מהכל הזדמנות נדירה להציץ לעבר, גם לזה שכבר הייתם חלק ממנו.
הפרק השני תיעד את ה-Art Rock בין 1966-1980 וכלל בין היתר את דיוויד בואי, רוקסי מיוזיק, ג'נסיס ופינק פלויד. החיבור בין כל ההרכבים האלה הוגש בצורה שחידשה לי כל כך הרבה, והוציאה ממני קריאות התפעלות והשתאות חוזרות ונשנות. הסצינה בה כל אחד מחברי פינק פלויד מספר את הגירסה שלו לפגישה העגומה שלהם עם סיד בארט באולפן כשהקליטו את את Wish you were here גרמה לי להזיל דמעה. וזאת לא הייתה הדמעה היחידה שהסידרה הזאת סחטה ממני. הפרק השישי, ששודר ביום שבת האחרון, סיפר את סיפורו של הרוק האלטרנטיבי, שבאופן די מפתיע עבורי, התחיל אפשהו ב-1984 עם R.E.M ו-Black Flag והסתיים בהתאבדות של קורט קוביין. קורע לב. אני נשבע שהתוכניות האלו שינו את הדרך שבה אראה ואקשיב ללהקות מסויימות לעולם.
מדהים לגלות כמה ההיסטוריה המוזיקלית של האי עשירה וכמה התפיסה שלהם של מוסד המלוכה חלה גם על המוזיקה עצמה – היא נשגבת, עליונה, בעלת ערך על-זמני וגדולה בעשרות מידות מסך כל חלקיה. למעשה, אפילו שמפרקים אותה לחלקים כל אחד מהם נראה פתאום גדול באופן בלתי סביר; כל אומן מקבל פרספקטיבה של אל, כל ז'אנר הוא דת בפני עצמה. הנפלא בעיני בכל הסיפור הזה הוא שלמרות השימוש בסופרלטיבים ובהאדרה שבדרך כלל מעוררת בי תחושה זלזול (כמו לדוגמא בסיפורי מורשת קרב מלאי פאתוס שאמורים למלא אותי בגאווה יהודית ובחשק למות עבור המולדת), אני מוצא את עצמי מתרגש וחי תקופה שאף פעם לא הייתי חלק ממנה. בשבילי זאת רומנטיקה.
התוכניות הראשונות כבר זמינות להורדה (פרק 1, פרק 2, פרק 3) ואם כל המילים והתשבוחות ששפכתי פה לא עזרו, אולי כמה טיזרים יגרמו לכם להשקיע כמה שעות מהחיים (באתר הסדרה יש עוד עשרות כאלו). אני מבטיח שעוד תחזרו להודות לי.

Shine on you crazy diamond
Nirvana in their own words
A brief history of the pixies

דראגסטור קאובוי

אני מתפרק. זה התחיל ואין דרך לעצור את זה. הגוף מתחיל לאותת בסימנים כמו מכונית ישנה שעובדת מושלם ולפתע, ביום בהיר אחד, בעיות מתחילות לצוץ, תקלה רודפת תקלה, עד שלבסוף אתה נכנע ומבין שהגיע הזמן להפטר ממנה. כך פתאום אני חולה פעם בחודש, כאבים ישנים חוזרים מחופשות בקריביים וכאבים חדשים מהגרים מארצות נידחות ומשתקעים. יש לי עוד לפחות 30-40 שנה עם הגוף הזה, מה אני עושה?
ובכן, אני מאמין גדול בנצחון הרוח (למרות שהרוח שלי לא עזרה לי לנצח אפילו משחק שש בש עד היום) ולכן, גם כשאני חולה אני משתדל לנהוג כרגיל, כמו לדוגמא ללכת להופעה למרות שיש לי חום ושלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. תאמינו או לא, כבר פעמיים הלכתי להופעה מרוסק וחזרתי כמעט בריא. אפילו את מבחן ה"איך הרגשת יום אחר כך?" עברתי. כוחה התרפויטי של המוזיקה? מקרה קלאסי של היפוכונדריה? התערבות שמיימית? מה אני יודע, אני סתם אדיוט שאוהב הופעות.
כאמור, אחרי שבוע קשה (חום של 39.2 מעלות. פעם אחרונה שנרשמה כזאת טמפרטורה החבר הכי טוב שלי היה בובת כלב בצבע חום-בז' העונה לשם בובי) הגיע סוף השבוע ואיתו שתי הופעות והרבה ציפיות. הראשונים בתור היו Kula Shaker. איברופרופן, פרופוליס, סירופ נגד שיעול ושני בקבוקי Kronenbourg 1664 השאירו אותי צלול ומפוקס אבל גרמו לאובדן זמני של חוש הקצב, מה שאילץ אותי להמנע מריקודים.
קצת לפני שההופעה התחילה גיליתי פתאום שלידי עומדת בחורה אסייאתית קטנטנה ויפהפיה. לבדה. "שככה יהיה לי טוב, היא צודקת!" אמרתי לעצמי כשנזכרתי בטענה המגוכחת של אהובתי שגורסת שיש לי משהו מאוד סקסי במבט כשאני חולה. ובכן, אם בחורה אחת חושבת ככה, אין סיבה שלא תהיה עוד אחת כזאת. בעודי מתכונן לעשות את הצעד שיפיל אותה ברשתי (בהתאם לסעיף 34ג' בהסכם עם יקירתי שמתיר לי לפתח יחסים עם אסייאתית אם אי פעם אמצא אחת שתשתין בכוון שלי) דבר מאוד מצער קרה; התרחיש הגרוע ביותר שהכרתי בהופעות הוא בחור גבוה במיוחד שנעמד לפני. הפעם זאת הייתה בחורה בגובה שלי, גם לרוחב, שנעמדה דווקא לצידי, ביני לבין המלוכסנת. לא רק שהיא חצצה ביננו, באופן קורע לב, היא גם התעקשה לרקוד בתנועות מטופשות ולחלוטין לא מקובלות של ימינה-שמאלה, כשהיא מסתירה לי את הבמה לסירוגין. תוסיפו לזה טמפרטורות של פריקסט צה"לי באוגוסט ולחות של 130% ותקבלו תמונה די מעיקה. די מהר הבנתי שקצרה ידי וכנראה שנגזר עלי לא להיות עם אסייאתית לעולם.
קולה שייקר, בגילם המופלג, נראים כאילו שלפו אותם ממאדאם טוסו. עמוסים באנרגיות ששמורות ללהקות של ילדים מלאי אלכוהול והורמונים, הם מנגנים שעה וחצי בלי הפסקה ונותנים שואו הכי slicky; אמנם המוטיבים ההודיים נעלמו, לצערי, מהמוזיקה שלהם כמעט לגמרי אבל הם עדיין יודעים לעשות רוק משובח, עם סאונד ישן-חדש, כך שקשה לבוא אליהם בטענות.
בהדרן, בדיוק שחשבתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, הרגשתי פתאום משהו רטוב ורך נמרח בעדינות על הכתף שלי ומתחיל לפלוש לעוד ועוד אזורים מהגב שלי. כשהסתובבתי להבין מה לעזאזל נוגע בי, גיליתי שמדובר בבחור עצום מימדים, צאצא ישיר של ג'אבה דה האט, לבוש בחולצה ורודה ספוגת זיעה שמנסה לפלס את דרכו אל קדמת הבמה. "אוקיי, אני מבטיח, אני לעולם לא אסתכל שוב על מלוכסנות, רק קחו את הדבר הזה ממני..." התחננתי לחסדי שמיים.
אולי זאת המוזיקה שלהם שלא בנויה מהחומר שהופך הופעות לבלתי נשכחות, אולי זה קוקטייל התרופות שהייתי תחת השפעתו, אבל למרות כל השואו, הצ'ארם וההייפ כשהסתיימה ההופעה כל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה: "נחמד". כמה שאני מחבב את החברה האלה, משהו שם לא סחף אותי. נו מילא.
הבאים בתור בסופ"ש היו Githead. דקסמול קולד, ויטמין C, סטרפסילס ושתי כוסות של La Chouffe הם כנראה אחד השילובים החוקיים הטובים ביותר שאי פעם חוויתי – באזז מושלם, נעים בגוף, בלי טיפת עייפות. ההופעה באותו ערב הייתה מעין חזרה חינמית מול קהל של אולי 50 איש כחלק מההכנה לסיבוב הופעות אמיתי שאליו יצאו בקרוב.
עם חטיארים כמו גיטהד אין שום סיכוי שאני ארגיש זקן, שום סיכוי. קולין ניומן נראה כמו התמהוני מהפאב השכונתי שתמיד מטיף לכל מי שמעיז להקשיב למה אסור להתחתן. מלכה שפיגל פשוט נראית כמו גאולה נוני. אבל אל תטעו, גיטהד הם דוגמא קלאסית ל"מה שאנחנו שכחנו אחרים עוד לא למדו". הריפים של הבאס של מלכה שואבים אותך פנימה והמונוטוניות המוזיקלית הופכת ממכרת. הזיופים של קולין ודפי התווים והמילים שמונחים מול כל אחד מחברי הלהקה מעלים חיוך במקום גיחוך – כשזה הם, כנראה שהכל מותר. כרגיל, אני עומד בחזית הבמה, בודד בהתמסרות שלי למוזיקה ונהנה מכל שניה. בצד הבמה זוג חמוד לא הפסיק לרקוד לרגע. מישהו לקח תרופות מוצלחות יותר משלי, חשבתי.
אחרי שגיטהד ירדו, הגיע החלק ההזוי של סוף השבוע הזה. לבמה עלתה להקה פאנק פופ אלמונית בשם Anarchistwood, לבושים בגלימות KKK אדומות ומשקפיי שמש שחורים, כשבחזית הבמה עמדו שתי בחורות בחזיות שעשויות משני ראשים של חזירי בר עם נורות אדומות מהבהבות במקום עיניים. אחרי שיר או שניים הגלימות ירדו ואת מה שחיכה מתחת כבר קשה לתאר במילים. אם לא הייתי מוצא את זה כמה ימים מאוחר יותר, הייתי משוכנע שכל המחזה הזה היה פרי מוחי הקודח.
ביום שני בבוקר התעוררתי עייף, נרגן ושונא אדם כרגיל, אבל ללא זכר למחלה מהשבוע הקודם. עד לרגע כתיבת שורות אלו, שום מחלה חדשה עוד לא מצאה את דרכה אל גופי, אבל ככל שהזמן עובר אני חושש יותר ויותר. אני מרגיש משהו גדול מתבשל, לפחות אבנים בכליות, או איזה לומבגו. אני מתפרק, איזה יאוש.

Kula Shaker – Second Sight
Githead - To Have & To Hold :: Live

פרה רומניה, קבב הולנדי

כל מה שיש לי לומר על ההופעה של הבלקן ביט בוקס זה: מה שרועי אמר. על החימום, לעומת זאת, יש לי כמה מילים להשחיל. חימום? לבלקן ביט בוקס? זה כמו לחמניות על השולחן כשאתה מחכה לסטייק של 800 גרם – מי צריך את זה בכלל? התשובה היא: תלוי כמה טובות הלחמניות.
הלחמניה הספציפית באותו הערב הייתה חתיכת מתאבן מפתיע; Miss Platnum היא טרנסילבנית עבת בשר עם קול של זמרת שחורה עבת בשר עוד יותר. יחד עם שתי זמרות ליווי שחורות, בתלבושת רומנית אותנטית, היא מפזזת בצעדים בלקניים קלילים ושרה על כמה שהיא אוהבת לאכול, על מרצדס בנץ ועל החיים בכלל. זה נשמע הכי גרובי ונראה אפילו עוד יותר מזה. אני לא חושב שאף אחד בקהל ראה את זה בא. כשזה נגמר, היה מי שאמר שהיה שווה לבוא רק בשביל זה (אני חושב שזה הייתי אני).



ואם כבר בבלקן עסקינן, לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מפרנק. "נראה לי שתאהב את זה. ותעביר את זה גם לחבר שלך." הוא כתב. שורה מתחת הופיעה כתובת המייספייס של C-mon & Kypski. אני לא בטוח אם הוא שלח לי אותם בהקשר הבלקני אבל ברגע הקריאה הייתי משוכנע שזאת הייתה הכוונה. בכל אופן, סימון וקיפסקי לא קשורים לבלקן. הם גם לא משרד רואי חשבון ייקים כמו שחשבתי. הם בכלל מאמסטרדם והמוזיקה שהם עושים היא אלקטרונית פריסטיילית מאוד מגוונת שמזכירה לי קצת את פפה דלוקס. האלבום האחרון שלהם, Where the wild things are, מלא מעברים נונשלנטים בין סגנונות מפתיעים. היפ הופ, ג'אז, סרף, בלקני והרבה ביטים שתופרים את כולם. תודה פרנק, אני חייב לך (עוד) אחת.

C-Mon & Kypski – Make My Day :: Ft Pete Philly
C-Mon & Kypski – Circus :: Ft Amsterdam Klezmer Band

יודונאצים וחיות אחרות

כל הקטע הזה עם אברום בורג לא עוזב אותי. לקרוא ככה פתאום, שחור על גבי מסך, דברים שאני מרגיש הרבה זמן והרבה מעבר להם גרם לבחישה רצינית בכל הנושא הזה של זהות יהודית וכל הקקי הזה. פתאום מצאתי את עצמי בדיונים בלתי פוסקים עם אחי במיילים ארוכים וקורעי לב על הגדרות, שייכות וזהות.
בשלב מסויים כבר הייתי משוכנע מהנימוקים הבדלניים של עצמי, והאמנתי שאני אזרח העולם הגדול, נטול צורך בהגדרות וחופשי לנדוד. ואז, בדרך מסתורית, הופיע אצלי יש מאין לינק להופעה חיה של Oi Va Voi מלפני שלושה שבועות. גם הפעם עלו דמעות בעיניי כששמעתי את Refugee. בעוד שבוע גם אתם תוכלו למרר בבכי מאושר בהופעות שלהם בת"א וירושלים.



ואם כל הקטע הזה של יהדות בוכיה לא עושה לכם את זה, אל דאגה, הנה אלטרנטיבה רפורמית; Emunah מביאים את הגירסה הדראם&בייסית, הברייק-ביטית וההיפ הופית של היהדות. החבורה הלונדונית הזאת כוללת בתוכה יהודי, פלשתינאי, פקיסטני, אירי ורוסיה. עד היום הם שחררו רק כמה אי.פים אך אלבום אין. בהופעה חיה עם רמקולים גדולים גדולים, כשהקול הנפלא של הרוסיה (שאני נשבע שלא יודעת מילה עברית למרות השירה) כבש את אוזניי והבאסים הלמו בי שוב ושוב בעצבנות, אני חושב שהרגשתי את היהדות איפשהו שם בעצמות. ככה זה, לכל דבר יש תמיד יותר ממופע אחד (חוץ מהקב"ה ואמא שלי) ואם מחפשים קצת אפשר אפילו למצוא איזה יודונאץ חמוד.

Emunah – Bum Ching
Emunah – Essa Einai

פוסט ארוך

פרולוג:
לשם שינוי מתחילים לצוץ פה ושם דברים שמתחשק לי לכתוב עליהם, אבל מה שהכי בא לי לעשות עכשיו זה דווקא פלייליסט.
שנייה לפני שנגיע לזה אני חייב להכריז, כשרות לציבור שלא קורא בקביעות את האייפוד רעב (ולפיכך לא קרא את זה), ש-Touch Up של Mother Mother זה אלבום אדיר וחבל שמישהו יפספס אותו. אני גם לא מתיימר לכתוב שום דבר משעשע יותר מאשר אוהד. זהו, אני את שלי הכרזתי.

****

ולענייננו. אי שם בתקופת המעבר מהיסודי לתיכון העולם המוזיקלי שלי קיבל כמה בעיטות רציניות בתחת ששיגרו אותו לגבהים חדשים. הבעיטות כללו חברים חדשים ששמעו מוזיקה שלא הכרתי; הנחיתה המבורכת של MTV בישראל; גילוי קיומה של הספרייה המוזיקלית בחולון; ובן דוד חולמני אחד מאמריקה שבא להתנדב בקיבוץ והשאיר אצלי בחדר תיק גב עם 40 דיסקים משובחים. לא עוד משינה ונטאשה. יש עולם שלם לגלות! בתור בנאדם שלא מסוגל להוציא אקורד אחד מגיטרה (או מכל כלי אחר) לא היה שום דבר שהקסים אותי יותר מסולו גיטרה משובח. אני יודע שזה לא מקורי, אבל ככה זה היה.
אז חשבתי לעצמי, עכשיו שיש לי במה קטנה משלי גם אני יכול לתרום משהו לעולם סולואי הגיטרות. הגיע הזמן לשחק אותה ג'ון קיוזאק ב"היי פידליטי" ולעשות את ה-Top Ten שלי.
קודם כל, זאת לא אמורה להיות רשימה של הסולואים הכי טובים אי פעם, אלא הסולואים האהובים עלי. זה אינדיבידואלי לחלוטין (אם כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד צודק). וחוצמזה הייתי חייב לעשות לעצמי כמה הנחות. אז אין פינק פלויד, כי כמעט כל סולו של דייויד גילמור היה יכול להתנחל בפוסט הזה בטבעיות. אין ג'אז ואין בלוז כי פשוט לא הייתי יוצא מזה. וגם לא סידרתי או דרגתי את השירים כי זה היה קשה מדי.
יאללה, לרשימה.

Guns N Roses – You could be mine
פעם אמר לי איש חכם שהגדולה של סלאש היא ביכולת שלו לכתוב סולו שמוסיף לשיר ועם זאת לא כופה את עצמו, אלא מתחבר לשיר באלגנטיות. כאן, בשיר הכי טוב של GNR, הוא בשיאו.

Metallica – Struggle within
אוף, זה היה קשה, להחליט על סולו אחד של מטאליקה. בסוף הלכתי על בחירה לא ממש שגרתית. לא שיר גדול, אבל הסולו, הו הסולו. למי שממש סובל מהשיר, אפשר לדלג ישר ל-2:15.

Dire Straits – Sultans of swing - live
אם בגירסה המקורית יש סולו יפהפה (שברדיו תמיד אוהבים לחתוך בחוסר התחשבות הפגנתי), אז בגירסה הזאת מארק קנופלר עושה דברים על אנושיים לגמרי. אזהרה: זה ארוך. מאוד.

Led Zeppelin – Stairway to heaven - BBC Sessions
בנאלי, אני יודע, אבל זה הפך לבנאלי כי זה כל כך טוב שאף אחד לא מצליח לעמוד בפני הקסם.

Michael Jackson – Beat it
לאחד משירי הפופ הטובים אי פעם יש סולו גיטרה שמתמודד חזק על הכינוי "הכי טוב". מעניין שמעולם לא הצלחתי למצוא שום עניין בשום שבר אחר של אדי ואן-הלן.

Muse - Hysteria
לא אחד המהירים והווירטואוזיים, אבל כתוב כל כך יפה ומחובר לשיר בכזאת שלמות שצריך ללמד אותו בבצפר לסולואים.

Radiohead – Climbing up the walls
היה לי העונג לשמוע את הסולו הזה בהופעה של רדיוהד בקיסריה, אי שם בקיץ 99'. אני חושב שכשהמציאו את הקונספט של הופעה, זה היה בשביל ההזדמנות לנגן משהו כזה.

Stevie Ray Vaughan – Little wing
לנגן הנדריקס יותר טוב מהנדריקס זה דבר שבשביל לעשות אותו מישהו כנראה מכר את נשמתו לשטן. לפי איך שזה נשמע הוא עשה עסקה טוב. מצד שני הוא מת בתאונת מסוק. קצת קשה לקרוא לזה סולו כי זה כל מה שיש פה, אבל זה כל כך יפה ומושלם שלא יכולתי שלא לשים את זה פה.

U2 – Fly
לא יודע מה להגיד. אני פשוט מת על הסולו הזה.

Rage against the machine – Killing in the name
אם מישהו מכיר עוד משהו שדומה לזה אז קדימה, תגובות. סולו ביזארי ומגניב מגניב.

בום פם וברי סחרוף – בום פם
כן כן, יש גם קצת משלנו כאן. אני לא חסיד גדול של ים-תיכוניות באופן כללי ובטח לא במוזיקה, אבל השיר הזה הוא כל כך כיף שאני לא יכול להתאפק. שוב, אם אתם לא בעניין של השיר, דלגו ל-3:00 בדיוק.

****

אפילוג:
ה-Top Ten שלי כולל 11 שירים. מצטער, אין כאן אף שיר שאני יכול להוריד יותר, גם ככה היה כמעט בלתי אפשרי. יש כאן רק שיר אחד של מטאליקה, אין אריק קלפטון או דיפ פרפל, פנטרה נשארו בחוץ ובערך כל סיאטל גם. My people have suffered enough!
יאללה, תגובות. אני רוצה לשמוע על עשרת הסולואים הכי טובים שלא הכרתי.

לינק להורדה

מאותו הכפר

שוב ב-Luminaire בעוד הופעה אינטימית. עין בלתי מזויינת עלולה לזהות שגרה קהת חושים של דגימת הופעות על בסיס שבועי אבל המציאות, באופן נדיר, נפלאה הרבה יותר. לא חשוב כמה הופעות ראיתי ובאיזה תדירות, אין סיכוי שההופעה הבאה תשאיר אותי אדיש. אני יכול לשנוא אותה, להתאכזב, להתרגש אבל ביום שהופעה תשאיר אותי אדיש, אני מבטיח לתלות את נעלי הריקודים הצהובות שלי ואת המקלדת ולפרוש.
מי שאחראים לאינטרוספקטיבה המפעימה הזאת הם חבורת הסאמים השמיימית הזאת, Adjagas, שסחפו אותי בטבעיות למקום שמעט להקות מסוגלות. כבר חצי שנה מאז שמצאתי אותם באותו גזיר עיתון ועדיין יש לי התרגשות ראשונית שכזאת, עם פרפרים בבטן, בכל פעם שאני שומע אותם מתנגנים ברקע.
כשאדג'אס עלו על הבמה נגלו אל מול עיני חבורת סקנדינבים טיפוסיים ובראשם איש זעיר ומבוייש עד אימה. ממש כמו במפגש של לוק סקיווקר עם יודה, לרגע קט, הטלתי ספק לגבי היכולת של הבבושקה הלפלנדית הזאת לקחת אותי למקום הנפלא שאני כל כך מצפה לו. אחרי דקה המוזיקה התחילה ואיתה השירה, שבאה מעולם אחר ופורטת על מיתרים נסתרים. הדמיון שלי התמלא במראות ממקומות שבהם לא הייתי מעודי.
"התחושה בכפר הקטן שאני בא ממנו היא כמו של דגים באגם שהולך ומצטמק, ואני פה מנסה להשמיע את המוזיקה שלנו, בתקווה שהיא לא תעלם מהעולם." אומר הדובון-אכפת-לי הנורווגי, ואני עומד שם, גומע את מילותיו בשקיקה. הוא זקן השבט ואני יושב מסביב למדורה וסופג מחוכמתו כשהוא מספר את הסיפורים המסתתרים מאחורי כל אחד מהיויקים. יויק אחד מספר על הצעדים הראשונים של ילד בעולם, אחר הוא שיר ערש של אם לביתה. פולקלור קסום. למרות שאני לא מבין אף לא מילה אחת אני מבין את הסיפורים דרך השירים. או לפחות ככה זה מרגיש.
איפשהו באמצע ההופעה, הביישן התנצל והסביר שהכלים שלהם הלכו לאיבוד בטיסה ללונדון. ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר; הכל נשמע מושלם, זה יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
לא ברור אם בזכות הכלים האבודים, השירים שלהם זכו לעיבוד מעט שונה מהפולק הרגוע שבאלבום וקיבלו טאץ' בלוזי. קצת קשה לדמיין את זה, אני מניח. ובכן, הנה מעט מהפלא הזה: אחד השירים האחרונים בהופעה, בו הם החליטו לעשות קצת יותר רעש מהרגיל, מה שגרם למצלמה שלי לחרבן את הסאונד ולהם להשמע כמו להקת פולק-כבד.
בסוף ההופעה רציתי לומר לחמדמד כמה שהמוזיקה שלהם היא סוג של טיול בשבילי, חוויה כל כך חזקה שאני ממש מרגיש שביקרתי בכפר שלו, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר (האם אבות אבותיי היו יהודים לפלנדיים?). במקום זה, הסתפקתי בתודה פשוטה וכנה מכל הלב. הוא מצידו, השפיל מבט לרצפה והחזיר לי תודה חרישית. לפלנדים מופנמים, מה היינו עושים בלעדיהם?

אדיר אדירים

כבר אמרתי פעם שאני לא אוהב הופעות? אולי זה הגיל. אולי נהייתי בורגני ומפונק, אבל האפיל של להידחס בחלל קטן בטמפ' של 35 מעלות ו-80% לחות עם עוד כמה מאות אנשים, זה כבר לא עובד עלי. להזיע כמו סוס ולהתחכך באנשים שמזיעים אפילו יותר, למצוא את עצמך תקוע שוב מאחורי איזה שני מטר של מסה רטובה ונטולת דאודורנט (מה, הסתרתי לו עם ה-1.71 מ' שלי?). להידחף, להימעך, להידבק, להילחם על המקום שלך. לעמוד על הרגליים שעתיים רצוף. לשמוע בלילה את הצלצול הזה באוזניים, זעקתם האחרונה של עוד כמה אלפי תאי שמע גוועים. תגיד יפה שלום, הם כבר לא יחזרו. מעכשיו אתה שומע קצת פחות.

ומצד שני...

מצד שני הבלקן ביט בוקס שוב כאן ויש דברים ששווה להקריב למענם. זה הלך בערך ככה: לפני ההופעה הקודמת שלהם בסטוקהולם שחר אמר לי שזאת אחת ההופעות הכי טובות שהוא ראה בחיים שלו. הציפיות, לפיכך, היו גבוהות. דרכן של ציפיות גבוהות שהן מובילות לאכזבות, אך לא בסיפור שלנו. ההופעה לא הייתה אחת הטובות שראיתי, היא הייתה ההופעה הכי טובה. ככה שלקראת ההופעה השנייה שלהם כאן רף הציפיות עלה לגובה חסר תקדים. אני כבר יודע איזה קסמים הם יודעים לעשות על הבמה, ומאז הפעם הקודמת הרפרטואר שלהם רק התרחב. קול קטן, אי שם בחדר קטן וחשוך בירכתי מוחי אמר לי "תהיה מוכן, הקסם היה חד פעמי, דבר כזה לא קורה פעמיים". הקול הקטן טעה. הקסם שם והוא כנראה מתכנן להישאר.

תראו, מה שהחברה האלה יודעים לעשות עם כמה כלי נגינה, כמה מיקרופונים וקהל, זה חורג הרבה מעבר למוזיקה. היכולת לקחת כמה מאות שבדים מרוחקים וחסרי תשוקה ולהפוך אותם לאורגניזם אחד מאושר וקופצני, היכולת לנגן קטעים שאף אחד לא מכיר בשפה שאף אחד לא מבין ולהשאיר את הקהל עם צימאון אדיר לעוד, זה דבר פשוט מדהים. אין סולו גיטרה מדהים, אין מתופף על-אנושי. יש שישה אנשים שנהנים מכל אחת מ-90 הדקות שלהם על הבמה ולא מורידים את הרגל מהדוושה לרגע. ויש בעיקר אינטראקציה מושלמת עם הקהל שלהישאר אדיש למה שמתחולל על הבמה זה פשוט מעבר ליכולתו.

אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו ורואה שאני עדיין לא ממש מצליח להעביר את הרעיון. נגיד רק שעכשיו יש שתי הופעות תחת הכותרת "ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי".

את זה לקחתי מאתר הלהקה. אמנם מ-2005, אבל הרבה לא השתנה.

אינטגרציה

הבעיה עם לחיות באי הזה היא שאתה מבודד. לנסות ולהסיק אם להקה מסויימת מוכרת בעולם מהטלויזיה או הרדיו הבריטי זה קצת כמו לנסות ללמוד אינסטלציה מסרטי פורנו – יש סיכוי טוב שתקבל רושם מוטעה לחלוטין על הנושא.
וכך קורה שישנן להקות שאני משוכנע שיש להן תוקף לוקאלי לחלוטין ואין מה להזכיר אותן ושנה אח"כ אני מגלה פתאום שהן אחת הלהקות החביבות על האייפוד הרעב (ע"ע The Maccabees). מנגד, ישנן אותן להקות שאני משוכנע שגיליתי במו אוזניי ובעודי רץ, מלא התלהבות, לבשר לעולם עליהן, אני לומד שהן כבר מזמן נחלת הכלל וזוכה למבטים מלגלגים מהעולם (אותם מבטים שלהם זוכים זקנים שמשוכנעים שיש גנב עם שיער לבן שמעשן מחוץ לחלון בקומה השלישית בבית האבות בו הם מתפגרים לאיטם).
כל ההקדמה הזאת הייתה למעשה סוג של דיסקליימר להמשך; החלטתי שעלי להכיר את בני איי טוב יותר. אם אני מצפה שהמקומיים יקבלו את השיער הארוך והאקלים הלבנטיני שלי, אני אאלץ להתגבר על הדחייה שלי מהסיכות האינפנטיליות האלה שהם כל כך אוהבים, מהתספורות אימו המקולקלות שלהם, מהשיניים הרקובות והעקומות שלהם ועוד חריגים כאלה ואחרים. אז החלטתי למצמץ ראשון ולעשות סקירה של מה שילידי המקום מאזינים לו, אולי ככה אלמד להפסיק לפחד סופית מבריט-רוק-פאנק-אימו-שיט או לפחות אמצא את הלהקה הגדולה של שנה הבאה (או שעברה, כמו שכבר הסברתי). אז הנה כמה שמות שחוזרים להופיע מול העיניים שלי שוב ושוב כבר לא מעט זמן והצלחתי לשמוע אותם יותר מפעמיים בלי להרגיש בחילה או סחרחורת:

Xerox Teens :: ניחוח רענן עם שמץ מופרעות ולא מעט מקוריות עוד יכולים להביא אותם לאנשהו. השם המשובח שבחרו לעצמם סיבך אותם מעט אם איזו חברת מכונות צילום והם נאלצו להחליפו ל-XX Teens, שם שוודאי יגדיל את כמות הנכנסים לאתר שלהם. חלקם יהיו אפילו חובבי מוזיקה.

Xerox Teens – Onkawara
Xerox Teens – Darlin

YourCodenameIs:Milo :: לא להקה חדשה מסתבר, אבל האלבום האחרון הוא זה שתפס אותי באוזן. משהו בו מצליח לתעתע בי כל פעם מחדש; זה מתחיל בסדר, לפרקים אני מתחיל להשתעמם ואז פתאום הם שוברים חזק ימינה ואני שוב מקיץ ומקשיב מרותק. אין ספק שהם מגוונים יותר מהממוצע, אני פשוט עוד לא בטוח כמה נעים לי עם זה.

YourCodenameIs:Milo – Understand

The Pigeon Detectives :: מכל השמות מסביב אני מניח שזה השם שבוודאי נטחן גם בערוצי המוזיקה שאינם מקומיים. בוא נגיד שזה גבול הסיבולת שלי בכל מה שקשור בז'אנר, אבל כשאני מזהה שיר כוח™ גם איסטניס מזרח תיכוני מתנשא שכמותי רוצה לצרוח את המילים יחד עם הפזמון.

The Pigeon Detectives – I Found Out

Late of the Pier :: עושה רושם שאלקטרו פופ תמיד עובד עלי. במיוחד אם הוא נשמע טוב כמו המקור. יש עוד 1000 כמוהם ויהיו לפחות עוד 1000. תרשו לי להתענג עליהם רגע קט לפני שאני עובר לדבר הבא.

Late of the Pier – Space and the Woods

Wild Beasts :: אופרת פופ? גיי פרנדלי רוק? זאת ועוד. כל פעם שאני שומע אותם, אני רוצה לפזז. אין דרך אחרת לתאר את זה, זה עד כדי כך טוב. השם של השיר מדבר בעד עצמו.

Wild Beasts – Brave Bulging Buoyant Clairvoyants

אם מצאתם את הסקירה הזאת ראויה, אני אשקול לחנוך פינה בבלוג. אם אתם מרגישים שהבכתי את עצמי עד כלות, אנא לחצו על המספר 'כ'.

זה עונתי

לפני שנה Jamaica Beer Eyes היה הצנונית שמבשרת על בוא הקיץ. הקיץ חלף עבר לו וגם החורף שאחריו. והנה בא לו עוד קיץ והפעם The Heights משחררים אלבום שלם, לא חשוב בשום מובן, אבל מאכלס כמה שירים שהייתי שמח לשמוע בווליום מחריש אוזניים בעודי נוהג בקבריולט אדומה כשהשמש קופחת על ראשי (זה, כמובן, אם הייתה לי קבריולט. או שמש קופחת). למעשה, גם בסלון בעודי בתחתונים וגופיה, אוחז פחית בירה זה הולך לא רע בכלל (זה, כמובן, אם היו לי תחתונים. או פחית בירה).

The Heights – For Real
The Heights – Night Relay

שידור חוזר

אני אוהב אותם, אוהב באמת. הופעה שנייה בשבועיים של Stateless. אני זקן מדי בשביל להיות גרופי. הפעם הבאתי את כל האספסוף: אדון וגברת פליקס, ויק מאקי וסיר ואלור שבא להציל נסיכה עלומה.
זה היה ממש כמו פעם קודמת, למעט הויכוח העיקש שיצרה חולצת ה"זהו זה" שלי. מאקי, זקן השבט, טען בחירוף נפש שהמספר טלפון של זהו זה הוא 414155 ולעומתו שאר העולם התעקש שהוא זקן סנילי ואלכוהוליסט שהרי המספר הוא 426144. יום למחרת, גילינו שכולנו צדקנו. ריספקט למאקי.
אבל זה באמת לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שקיבלתי הוכחה לטענה שלי שסטייטלס ישמעו טוב בכל מקום שיופיעו. גם אם זה בבית קפה של מרכז אומנויות ששקול, נאמר, לחדר מלאכה של מתנ"ס בחולון.
כבר כתבתי יותר מדי. כל מה שרציתי לומר בעצם הוא: תראו איזה קליפים צילמה הגברת פליקס (שני שירים חדשים שלא תמצאו בשום מקום אחר).