Among the fields of baaarleeyyy!

זה לא יגמר עד שלא אספר

סיכומי שנה? איך אפשר בכלל לחשוב על לסכם את השנה כל כך מוקדם? רק עכשיו אני מתחיל להנות ממנה, מגלה שבוע אחרי שבוע אלבומים שהופכים את החיים שלי יפים יותר. כבר חשפתי בעבר את השעמום הגורף שלי מקדחת הסיכומים והצורך בלארוז מהר מהר את השנה רק כדי לרוץ קדימה ולסמן את הלהקות המבטיחות של 2009. תנו להתענג, להעביר את האצבע על הצלחת וללקט פירורים אחרונים, לתת לארוחה הדשנה הזאת לשקוע לפני שרצים לעוד אחת. אז על הצלחת שלי נשארו שתי חתיכות לא קטנות בכלל וקשות לעיכול אבל משהו אומר לי שזה עניין של טעם נרכש. באופן שכבר אינו מפתיע בכלל שתי הלהקות מברוקלין שבאמת הגזימה לגמרי בתנובתה השנה.

את Gang Gang Dance אין לי אפילו המילים להתחיל ולתאר. Saint Dymphna, אלבומם השלישי, הוא אוסף אקלקטי של סגנונות והשפעות שמוגש בצורה מאתגרת עד שבשמיעה ראשונה לא צלחתי אף לא שיר אחד עד סופו ואף על פי כן בסוף ההאזנה הייתי משוכנע שאני מחזיק יצירה אדירה בידי. מוזיקה שנשמעת כמו ניו יורק עצמה - כור היתוך של אינסוף סגנונות שמצליחים להתקיים אחד לצד השני באופן בלתי מוסבר, לצרוך ממך אנרגיה מטורפת ולהותיר אותך מותש. תחשבו על תאונה חזיתית של Yeasayer עם Santogold ומכונת פקמן. מוזיקה אלקטרונית וגם לא, סמיכה, עם השפעות ערביות, אפריקאיות, הודיות ובכל פעם שנדמה שכבר התרגלתם הם GGD יקחו עוד פניה ימינה ויגלו צד נוסף שלהם שעוד לא ראיתם. לא אמרתי כלום, אני יודע. תצטרכו לדגום לבד, קחו נשימה עמוקה לפני.

Gang Gang Dance - First Communion
Gang Gang Dance - House Jam

אם לא שבעתם מאקלקטיות גשו ל-Blood Moon, אלבום הבכורה של Apes & Androids. ניו-פופ, ארט-רוק, וגם אלקטרו נמצאים שם למכביר, לעיתים כולם יחדיו באותו השיר וגורמים. הקופים והאנדרואידים הם מהזיקיות המוזיקליות הזאת שמשנות את פניהן לחלוטין; רגע אחד הם The Police, באחר The Rapture וכשחשבתם שכבר הבנתם הם פתאום הופכים ל-Queen. עושר מוזיקלי נפלא שדורש, כמו אצל כנופית ההרקדה למעלה, הרבה פתיחות מוזיקלית ומנה גדושה של סבלנות. הנה שתי דוגמאות שמייצגות בקושי את מה שקורה באלבום.

Apes and Androids - Make Forever Last Forever
Apes and Androids - Nights of the Week

ואם לא אהבתם אף אחת משתי הלהקות, זה בסדר גמור, בסה"כ הגשמתם את דיאגרמת האליטיזם המוזיקלי שמתנוססת על הטי שירט המבריקה ביותר בעולם שנלבשה על ידי רוי מ-IT Crowd בפרק מהשבוע שעבר (ובשבוע הבא צפויה להתווסף לגרדרובה שלי).

מה עושות המעלות בלילות

בשבועות האחרונים המעלות הולכות ואוזלות. למעשה, לא פעם הן כבר אזלו לגמרי ובמספר הזדמנויות אף נרשם גרעון קל במעלות. זאת לא תקופה לאנשים חלשים או נדכאים להסתובב בה בחוץ ומכיוון שאני נמנה על שתי הקבוצות הסתגרתי בביתי בשבועות האחרונים. כמו בפרישה אל בטן מערה לצרכי מדיטציה, זאת הייתה מסוג ההסתגרויות שגוררת אותך עמוק אל תוך עצמה כשבכל יום שחולף מצאתי עצמי מוותר על עוד סיבה לצאת מהבית. לראות חברים, להוציא את האשפה, לקנות מצרכים – האם אני באמת זקוק לכל זה? נראה שלכל דבר יש תחליף, לרוב בדמות אלבום נוסף שעדיין לא שמעתי, כזה שיגרום לי להצטנף עוד ועוד עד שהחדר הופך גדול ומאיים.

בתחילה היו אלה Horse Feathers שאלבומם השני House With No Home, ממשיך בדיוק היכן שהפסיק קודמו. פסקול חורפי עדין ורך שכל רעש רקע חזק יותר מהחרישיות בה נערם שלג יפגע באיכות ההנאה ממנו. המוזיקה שלהם רחוקה מלהיות כובשת ואם לא מתרכזים השירים מתמזגים אחד לשני בקלות עד שקשה לומר אם אחדים מהם טובים יותר או פחות מאחרים. מסיבה עלומה זה לא ממש חשוב. לעולם ארגיש רגוע יותר כשהוא יתנגן ברגע.

Horse Feathers – Curs of Weeds
Horse Feathers – Heathen's Kiss

כשהייתי מוכן לקחת את הפרישות לשלב הבא, פניתי אל How Shadows Chase the Balance, האלבום החדש של Boduf Songs. כמדומני לא הזכרתי עד כה את מאט סוויט, הסינגר סונגרייטר מאחורי השם המסקרן, שיוצר פולק אינטימי ואפל, שקט באופן מוגזם שכמעט מבעית בכנותו. למוזיקה שלו לא ניתן להאזין לפני חצות, כשבחוץ יותר מ-10 מעלות או כשהחדר מואר באור חזק יותר משני נרות. אם שפר מזלכם, ונמצאתם בתנאים הנכונים להאזנה, השמרו לנפשותיכם; המלנכוליה הקלה ביותר יכולה להפוך לדכאון קליני וכל סדק קטן שבליבכם יעמיק לכדי נקיק של כאב.

Boduf Songs - Things Not To Be Done On the Sabbath
Bodof Songs – Quiet When Group

בחלוף שבועיים של התנזרות, השפיות עדיין בחיקי לפרקים. אם לא אמצא את עצמי תחת קרני שמש יוקדות בקרוב, אני חושש שאאלץ לאשפז עצמי בסולאריום הקרוב לביתי.

אין כמו פירוגי

בחנות הגדולה שליד ביתי ניתן למצוא שלל מוצרים המיובאים מישראל (או מהגדה המערבית, מצאו את ההבדלים) אך מכיוון שמניין הישראלים/יהודים המתגוררים בשכונתי זעום כמספר האנגליות שלא צובעות את שערן לבלונד, היה זה מפתיע להתקל לפני כשנה בפינה קטנה בה מסודרים על מדפים מספר סמלי של מוצרים יהודיים – קמח מצה, שקדי מרק, נרות נשמה (שהרי אין יהודי בגולה שאינו אבל) והחשוב מכל – במבה.
פעם בשבוע דאגתי למלא את מלאי הבמבה שבארון המטבח, הקפדתי על הקצבות מדודות של שקיות, שהרי אם לא אהיה זהיר יקירתי עלולה לחסל את המזווה בפרץ רעב אחד. אורחים, מיותר להזכיר, ישראלים או זרים, מעודם לא זכו להתכבד בפינוק האינטימי הזה. כן, אני מחריש במבה ואינני מתבייש בכך. במצבי הייתם נוהגים כמוני.
וכך התנהלה לה השגרה במשך חודשים רבים עד שיום אחד החל מספר המוצרים להתדלדל בהדרגה. תחילה, הנחתי כי מדובר במחסור זמני במצרכים אבל בחלוף מספר שבועות המגמה הפכה ברורה – אל כל מדף בו נח מוצר יהודי פלשו לפתע מוצרים משורת המוצרים הפולנים, שאיימה לכבוש חלקה נכבדת בחנות. ממש כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, החלו הפולנים לדחוק את היהודים, מדכאים את יצרם, נלחמים מלחמת התשה שסופה היה בלתי נמנע. לפני כשלושה חודשים, נעלמו המוצרים ממדפי המחלקה היהודית, שאכלסה כעת את מיטב המרכולת הפולנית – רגל קרושה, קורנישונים ומוחמצים אחרים.
עכשיו מה? שאלתי את עצמי ואת יקירתי. שנרחיק עד לחנות בשכונה הסמוכה רק בשביל במבה? לא. זה נגד כל מה שחונכתי. שנצא להפגנה ונשיב מלחמה עזה? לא. גם זה נגד כל מה שחונכתי. לא נותרה לי ברירה אלא להרים ידיים אל נוכח האיום הפולני ולהחליף את הבמבה בפירוגי. שבוע אחרי שבוע, חלפתי ליד המדף עליו הייתי בעבר יכול למצוא את חטיף הבוטנים הצהוב והממכר כל כך ושוב השפלתי מבטי והמשכתי לי בדרכי.
אך לפני כשבוע, בעודי חוצה את שורות המוצרים, הרמתי את ראשי לגמרי במקרה אל עבר המדף היהודי לשעבר. בתחילה, חשבתי שזכרון עבר הציף אותי אך כעבור רגע שיפשפתי את עיני כלא מאמין – ארגז שלם של במבה עמד לו שם בינות מוצרים של גויים ערלים. כאחוז דיבוק, העמסתי את סל הקניות שלי בשקיות במבה. גם המנומס והאדיש שבאנגלים התקשה שלא ללטוש מבטים בזר בעל המבט המטורף שערם עשרות שקיות כחולות צהבהבות לתוך סל קטנטן. שקית אחת אחר השניה. ועוד אחת. ועוד שלושים. ובמהלך הטראנס הזה, התנגן לו באוזניי, כבהתערבות שמיימית, הפסקול המושלם לריקון מדפים.
כשבוע עבר מאותה שבת קסומה ושקיות הבמבה אזלו כלא היו. לא הערכתי נכון את כוחה של יקירתי לרחרח את מיקומן של השקיות שהחבאתי בתוך הרמקולים בסלון, בתוך ערימת הכביסה המלוכלכת ובמקומות גבוהים בבית. לעומתן, האלבום המופלא של Ten Kens ממשיך לצעוד איתי לכל מקום אליו אני הולך. אין לי מילים לתאר כמה אני שמח שהוא הופיע פתאום בחיי, אלבום אינדי-רוק, שנשמע כאילו הוקלט בהופעה חיה. בלי מניירות, בלי וירטואוזיות ובלי לנסות ולהשמע הדבר הבא יצרו להם ארבעה קנדים רצף של קטעים באותנטיות מוזיקלית שמעט מאוד להקות מסוגלות לייצר. לא נותר אלא לברך על שבינות ערימות הבמבה גיליתי שוב שגיטרות יכולות לחצוב את דרכן דרך נפשי המסוגרת ולסחוט ממני טיפות אחרונות של שיגעון טהור.

Ten Kens – Spanish Fly
Ten Kens – Bear Fight
Ten Kens – Your Kids Will Know

בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

בחירתו של שוחי

בזמן האחרון שואלים אותי שוב ושוב (ג'יזס, יצאה לי משפט פתיחה של ג.יפית) אם הפסקתי ללכת להופעות. אז רק למען הסר ספק, העובדה שאני לא כותב על הופעות לא אומרת שאני לא פוקד אותן באופן דו שבועי. פשוט נגמרו לי המילים. הנה משל קטן – הניחו לרגע שאתם גבר ישראלי סטריאוטיפי שבאופן חריג במיוחד, שפר עליו מזלו והוא משגל על בסיס יומי דוגמנית של ויקטוריה סיקרט. כמובן שתרוץ לספר לחבר'ה. אבל כמה אפשר לרוץ ולספר לחבר'ה? כל יום? פעם בשבוע? תזכורת חודשית? באיזשהו שלב אתה גם אתה וגם החבר'ה מאבדים עניין. אז פה ושם, אם פתאום היא מצרפת חברה (או חבר, שלא תגידו שאני לא פתוח) יש לך סיבה להרים טלפון לחבר'ה ולחלוק, וזהו.
ועכשיו בעוד שכולכם מזילים ריר כשבדמיונכם דוגמניות שופעות מקפצות מעלה ומטה על קינג סייז בד, זה הזמן הטוב ביותר לחלוק משהו. לא ביקורת הופעה אלא תהייה קוסמית שמעניינת אותי – איך אתם בוחרים את ההופעות שאליהן אתם הולכים? עשרות נורות אזהרה נדלקות בראשים חשדניים ומגרשות דוגמניות עם מחשבות בנוסח: "הנה בא ההוא ממונוקרייב, בטח רוצה לדחוף לנו איזה אחת מההופעות שלו". אז אתם יודעים מה? פאק איט, אני אשאל בכל זאת. כי זה כבר היה צריך להשאל מזמן.
הרבה פעמים ויתרתי על הופעה של אומן או להקה בעלי שם אדיר כי הבנתי שעדיף שלא ליצור משבר ביחסים ביני לבין האומנים שאני אוהב. וגם להפך, לא מעט פעמים ביקרתי הופעה של אומן שהוא לא כוס התה שלי אבל הוא פרפורמר מדהים (לאונרד כהן היום בערב הוא דוגמא טובה).
יש לי תחושה שהרבה אנשים לא ממש טורחים לבדוק איך מופיע האומן שמגיע ובוחרים ללכת בעיקר בזכות השם, מתוך חרדת קודש או אולי בגלל שהם לא רוצים להיות אלה שהפסידו. אני מסכים שבארץ שכוחת הופעות כמו ישראל לסנן הופעות לפי איכות הפרפורמר זו פריבילגיה גדולה מדי, אבל לפחות שאח"כ לא יהיה מפח נפש מהופעות כמו של Air, שהיו כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. למען האמת, לא ראיתי את אייר מעודי מסיבה אחת פשוטה – לא שמעתי אף לא ביקורת חיובית אחת על הופעה שלהם. שליליות היו דווקא לא מעט. אז תעשו לי טובה אישית, לא אכפת לי אם תלכו לראות את הוברפוניק*, רופוס ויינרייט או מארק רונסון, רק תבטיחו לי שתקראו קצת ביקורות, תחפשו קצת ביוטיוב ואם משהו מריח לכם כמו איאן בראון (לא זייף, מה פתאום זייף? שר כמו זמיר), תחסכו את הזמן ואת הכסף להופעה הבאה.
ולסיום, חידה נושאת פרסים. בכל אחד מהראיונות הרבים, עיוות כל אחד מהכתבים את שמה של סולנית הלהקה מה הדרך הנכונה לבטא את Geike, שם הסולנית של הוברפוניק?

א. ג'ייקי
ב. גייקה
ג. גיאחה
ד. דובי גל

בנימה זאת, בכנות והרבה התרגשות (ובידיעה שזה עלול להתפס כאקט שיווקי נלוז) הנה עוד דוגמא ללמה לצאת מהבית ביום חמישי הקרוב – זה מה שקורה שהסולנית מתקנאה בשלמה גרוניך ומוצאת מקהלת שבא משל עצמה:



* אל תבואו בגלל שאני אומר לכם. תבואו כי אחרת אני אגיד שאתם דבילים.

בחלון נפשי

אני יושב בסלון ביתי בשיער סתור ועיניים טרוטות, כל גופי שריר תפוס. מביט החוצה מהחלון אל הסנאי שבחצר, הקולגה היחידה שלי, מתרוצץ אנה ואנה בתזזיתיות ואוגר ערמונים לקראת החורף. הוא עוצר לרגע ממלאכתו האינסופית ומיישיר מבטו אלי. "אז מה ידידי? אולי אפשר לבקש שתושיט ידך לעזרה? אני משוכנע שהערמונים לא יברחו לשום מקום..." הפצרתי בו. הוא הסב את ראשו לימין, לשמאל ושוב לימין, מוודא שאין אף אחד מלבדנו באזור ואז טיפס בצעדים זריזים לאדן החלון הפתוח והתיישב לו בנחת. היה מוזר לראות אותו כך, רגוע לחלוטין, משוחרר מדאגות. נראה שהוא עמד לפצוח את פיו כשהשכנה בקומה העליונה סגרה את חלון ביתה בטריקה והבריחה אותו חזרה לעץ הגבוה שמחוץ לחלוני. יכולתי להשבע שהיה לו משהו חשוב לומר לי, איזו עצה טובה לחיים, משהו מנסיונו המופלג שישנה את חיי לנצח. וכך, באבכת מסגרת עץ וזכוכית נגוז הסיכוי היחיד שהיה לי לשמוע את דבריו. נותרתי לבדי, מביט בהשתקפותי המטושטשת במסך המחשב שמולי והרגשתי את הדמעות שוב עולות וחונקות את גרוני. הגיע הזמן שאקום מכסאי ואצחצח שיניים, החורף כבר כאן.

Chairlift – Territory

חילופי עונות

אני חושב שהיסטורית, בתקופה הזאת של השנה, בין סתיו לחורף, איזור נובמבר ככה, זאת התקופה הדלה ביותר מבחינת אלבומים חדשים שנופלים בחיקי. יכול מאוד להיות שאני ממציא את זה ברגעים אלה ממש אבל בכל מקרה זה נשמע לי לגמרי הגיוני. אני חושב שאת כל האלבומים הטובים באמת שיצאו לקראת סוף השנה גיליתי תמיד בשנה שלאחר מכן. ההסבר האחר היחיד הוא שאני קרוב לסף הרוויה המוזיקלית שלי. שום דבר לא מרעיד לי את המעיים וכמות הפעמים שסגרתי את חלון הדפדפן שלי בטריקה כשברקע התנגנו עוד הדבר-הגדול-הבא-מניו-יורק גדולה יותר מכמות האלבומים שהאזנתי להם בשבוע האחרון.
אז במקום להפוך את הפוסט הזה לפוסט מחאה נטול מוזיקה, החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה נס קפה, נשכחה על השולחן בערב הקודם, גידלה קרום מגעיל כזה ואתה כמעט משוכנע שאיזה חרק טבע לו בפנים.

אם אתם חבורת ילדים ברוקלינאית שעוד לפני שהוצאתם אלבום הוזמנתם לחמם את TV on the Radio, ואחד מחבריה הוא זה שמפיק להם את האלבום, כנראה שתצליחו למשוך יותר תשומת לב מאחרים. וטוב שכך, כי רק במקרה המוזיקה של Telepathe גם ראויה לצוף מעל כולם. ממבט חטוף בפרצופים שלהם, הייתי מהמר שהדבר המוזיקלי ביותר שיכול לצאת מפיהם הוא דרשת הבר/בת מצווה שלהם, אך באופן מפתיע הם יצרו אלבום אלקטרוני, תעשייתי, חולמני עם זיקה לאייטיז וגם הרבה תקופות וז'אנרים אחרים. לא לגמרי פיצחתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה עובד לא רע בכלל.

Telepathe – Chrome's On It
TV on the Radio – Crying :: Telepathe Remix

ואם הילדות מאחוריך כמו גם שלל אלבומים אז וודאי שלא תהיה לך בעיה לשתף פעולה עם Imogen Heap, Ojos de Brujo, Anoushka Shankar ואפילו פול מקרטני באלבום הבא שתוציא. את Nitin Sawhney איבדתי איפשהו בתחילת המילניום אחרי Beyond Skin, האלבום המופתי שלו שיצא ב-Outcaste (השם יקום דמו, איזה לייבל גאון). לא יודע מה גרם לי להתעניין ב-London Undersound, האלבום החדש שלו אבל אני לא ממש מצטער על זה. ניטין רקח אוסף של קטעים, רובם ככולם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים שהמכנה המשותף להם הוא איזה רוח ניו אייג'ית אה לה קפה דל מאר שמרחפת מעל כולם ומדגדגת לי להשתלח באלבום. כמעט חבל לי שהוא טוב. אמנם לא אלבום חשוב, אבל בהתחשב בבצורת המוזיקלית ובמזג האויר בחוץ (שמעתי שהחורף הגיע לישראל, ברכותיי) אפשר בהחלט להעביר איתו איזה שעה נעימה במיטה. בתקופה שחונה זו, זה כל מה שאני זקוק לו.

Nitin Sawhney – Bring It Home :: feat. Imogen Heap
Nitin Sawhney – Transmission :: feat. Tina Grace

וגר רד-נק עם ספידי

פוסט אורח של גב' פליקס, שזוכה להנות מכל הכרטיסים שאני משאיר אחרי כשאני נקרא להופעות של מונוקרייב בארץ.

בעוד העולם כולו רועש וגועש ומתמוטט בבורסה לקראת/בעקבות הבחירות הממשמשות בארה"ב, אי שם בדרום החם, במקום בו הסטייק נצלה בעצלתיים, הבירה נגמעת מפחיות ענק וגמר הסופרבול הוא יום הדין, להקה אחת ממשיכה בשלה.
אמנם חברי קלקסיקו כבר לא נערים, אבל הלהקה, בניגוד לסאונד המקצועי והתחושה שהם פה כבר ממזמן, התחילו את הקריירה רק לפני כעשר שנים. מצד שנים עשר שנים זה פז"ם מאוד מכובד בימים טרופים אלו בהם להקות קמות ועולות כמו פטריות אחרי המצעד השנתי.
היה לי הכבוד לראות אותם פעמיים. ועובדה זו התגלתה כמשמעותית במיוחד. אם רק היו לי המשאבים (כזכור, הבורסה נופלת לנו על הראש) אזי הייתי מעתה והלאה הולכת לראות כל הופעה פעמיים. כי רושם ראשוני יכול להטעות. לשני הכיוונים.
הפעם הראשונה שלי עם קלקסיקו היתה שמיימית. הם היו שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילם. הפורמט האינטימי במקום הקסום פאבלה שיק עשה את שלו - הכל היה פשוט כמו שצריך. מדויק ומרגש עד קצות השערות. ואם נוסיף צ'ופר על תענוג, כל זה הוענק לי על מגש של כסף, חינם אין כסף, הודות לבעליו של בלוג זה.
הפעם השניה שלי עם קלקסיקו, איך לא, היתה אחרת. מאחר ושחר נאלץ להתפנות לעניינים חשובים יותר כמו קידום הופעת הבכורה הראשונה שהופקה בידי מונוקרייב, התלוויתי הפעם לשני חברים שלא ידעו קלקסיקו מיהם אבל היו מוכנים לצאת להרפתקה. הייתי משוכנעת שהנה אני מביאה בשורה בעירי ומפיצה טוב בעולם. הייתי שם קודם, ראיתי כי טובה הארץ וקראתי לקרובי להתקרב ולטעום. ההופעה היתה הפעם בפורום. מקום הרבה יותר רישמי להופעות, מה שאומר גם הרבה יותר אנשים. האם קלקסיקו לא ינגנו רק בשבילי? היתמוסס לו הקסם האינטימי? מיד משהתקרבנו למקום ניתן היה להבחין שהאנשים שהתקבצו ובאו עשויים מחומר אחר. לא אותו מקבץ שכיח של אנשים שנצפה לראות בהופעות. לא היו שם פרחות מעצבנות א-לה-אייטיז לבושות בצבעי מלחמה שבאופנה. לא נראו באופק גבגברים עם ג'ינס מתחת לגובה פני הים והברך. אף לא חבורות שכבר הגיעו שיכורים ומתוחזקים כימיקלית מבעוד מועד "כדי להכנס למצב רוח". הקהל שנצפה בכניסה הורכב רק מאנשים שבאו בכוונה כנה להנות ממוזיקה. לחוות חוויה. ידעתי שיהיה לי טוב. נכנסתי לי בעליצות פנימה. היתה לי זו הפעם הראשונה בפורום. אפילו שהמקום במרחק צעידה קלה ממשכני, עוד לא פקדתי אותו. במונחים של לונדון הפורום איננו מרגש במיוחד בעיצובו או בסאונדו, אבל יש במקום חמימות מזמינה שכזו. ואולי זו רק הייתי אני.
החימום, בניגוד לכל הוייבז החיוביים, לא עשה את שלו. להקה תמהונית פתחה ונעלמה שלא היתה והוחלפה באחת בלהקה שמתמקצעת במחזור כל מה שקיים כרגע בסצינה בלי שום טעם (כולל התלבושות והשימוש ב"כלי נגינה מיוחדים שעושים רושם שאנחנו אומנים מוזיקליים ולא סתם רוקרים"). זה לא עשה לנו את זה וגם לא לאחרים. בלית ברירה גלשה שיחתינו לבחירות באמריקה. בלית ברירה נוספת (כי יש גבול לכל תעלול) החלטנו פשוט לגמוע בשתיקה את הבירה ולהמתין בסבלנות.
האורות התעמעמו, וידאו ארט המציג נסיעה במכונית מנקודת מבטו של הנהג לאורך אחד מרחובות הענק של אמריקה הכניס אותנו לאוירה. קלקסיקו עומדים לקחת אותנו לטיול בעולמם. כאילו הזמינו אותנו לנסיעה חד פעמית בנבכי המוזיקה וההשראה.
אל ארבעת חברי הלהקה שראיתי לפני כחודש(ארבעה אמריקאים העונים בחזותם לכל סטראוטיפ דרומי, ולא ניתן לנחש מי ומה הם יכולים לעשות אם רק יתנו להם גיטרה או מסרק לנגן עליהם) הצטרפו שניים. ספידי גונזלס ואחיו והצעיר. זה יכול היה להתפרש כנסיון טיפשי לכונן דו קיום בין מדינות או להראות שאפשר גם אחרת. רד-נקס מימין ומקסיקנים משמאל. כמעט יכולתי להריח טאקו באויר. אבל קלקסיקו, בכנותם ואהבתם למוזיקה באשר היא, דילגו בקלילות מעל מלכודת הקלישאה והראו לנו שאפשר לשלב קאנטרי עם מקסיקני עם מערבונים עם רוק עם קלסיקה, וכל זה בלי טיפת שמאלץ. זה לא מאולץ, זה הם.
שיר אחרי שיר הם סחפו אותנו עמוק את תוך המסע. כמעט ללא התערבות בנעשה בעולם כעת והתרכזות מוחלטת בדבר שלשמו התכנסנו. רק הוידאו ארט מאחור רמז מידי פעם שהם יודעים טוב טוב איפה הם חיים.
קלקסיקו שבפורום לא היו קלקסיקו של הפאבלה. אבל הם הוכיחו משהו חשוב מאוד - שהם יודעים להתמודד עם סוגי חלל שונים, עם מתחים ואנשים, והמוזיקה שלהם מרחפת מעל כמו קסם. ההתרגשות הכנה שלהם שובה את הלב. בכל הופעה. על כל במה.

Calexico and Iron & Wine - Wild Horses :: Rolling Stones cover

פרנק במונו

פרנק זעתר, שדרן הקונכיה, במאי עולה ובין הדברים הראויים הבודדים שיצאו מנתניה החליט להעיר את הקרייבפלייר משנת הקיץ שלו עם פלייליסט מפנק. הנה מה שהוא מספר:
"הקונספט נולד כשחיפשתי שירים למיני-מיקסים שגיאחה הזמין אנשים ליצור בשביל אינדינגב (זה הפסטיבל הזה שיהיה בשבוע הבא). אז גיליתי שכל השירים שאני רוצה להכניס ארוכים מידי בשביל זה (הייתה הגבלה של 8-10 דקות) וכך נולד לו מיקסטייפ חדש. הוא עוד לא מוכן ואני חושב גם לבנות אותו בהמשכים, אבל זוהי מין גירסה ראשונית שלו."
אם אהבתם, תוכלו גם להוריד אותו כאן. ועכשיו, ילדים, כולם ביחד: תודה פרנק!.

בחליפות שחורות של גוצ'י או ורסאצ'י

אין טעם להתכחש לזה יותר. בכל פעם שאני לבוש בחליפה העולם משנה לגמרי את יחסו אלי. ברגע שאני עוטה על עצמי את התחפושת המעונבת הזאת, הזקן והשיער הארוך מקבלים טוויסט אחר לחלוטין; לוק היש-לך-שקל-אני-חוסך-להופעה-של-פרל-ג'ם שלי מתחלף בשיק האני-הרכש-החדש-של-צ'לסי-מאיטליה. התגובה של הסביבה מדהימה אותי כל פעם מחדש. אותם בנקאים חנוטים בחליפות ושעונים יוקרתיים, שבכל יום אחר היו פוסלים אותי כפרחח עלוב במבטם המתנשא, סוקרים את מלבושיי, מעריכים את התאמת צבעי העניבה לחולצה ולגרביים ומקבלים אותי כאחד משלהם בהנהון בלתי נראה. אותן אנגליות פושיות שמתעקשות ללבוש בגדי מעצבים בצבעים מכאיבים ומתאפרות ברכבת התחתית (אני נשבע שבפעם הבאה שמישהי מתאפרת לידי אני גוזז את ציפורני רגליי היישר אל חיקייה), אותן נשים מבחילות שנראה כאילו נגזרו מ-Hello ומחפשות בעל עשיר בשביל שיוכלו לחיות חייהן כמו הנשים בסדרות הטלוויזיה שהן צורכות בקפידה, מביטות בי כטרף פוטנציאלי ובוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ולא חוסכות בחיוכים. אני מצידי, מנסה שלא לתת לאלה ללבות את המיזנטרופיה שלי ובוחר להתהלך באדישות לנגד כל הסובבים אותי.
אבל לפעמים, אני לא זקוק לחליפה כלל וכלל. לפעמים מספיקה המוזיקה הנכונה שתתנגן באוזניות וגם בג'ינס הבלוי ובטי-שירט החומה הדהויה שלי, אני הולך לי במסדרונות הטיוב ומרגיש כמו הזוהאן בחוף הים בת"א (דיסקו דיסקו, היי היי!). משהו בי מקרין החוצה – בחורות שולחות מבטים מעריצים ואפילו בחורים נותנים איזה קריצה מפרגנת ומפנים את נתיב ההליכה שלי.
כל מה שצריך זה משהו כמו Syclops. קצת אלקטרוניקה רפטטיבית אך לא משעממת לרגע ואתה מסודר. סוג של אלקטרו מינורי מכדי לגרום לך לבעור מבפנים ולרצות לרוץ על קירות אבל כזה שהגרוב שלו מחלחל לאט לעצמות וגורם לתנועות קצביות, בלתי רצוניות של הגפיים והראש. לרוב, זה לא הז'אנר המוזיקלי שלי, אני מודה. אבל הפרקשן החם, ההשפעות הג'אזיות, הקלילות והקוליות של סייקלופס גדלו עלי בקלות. אם החיים שלי היו משחק מחשב מהאייטיז, סייקלופס הלחינו את הפסקול המושלם בשבילו. זה לא הבגדים שעושים את הבן אדם, זה מה שמתנגן לו באוזניים.

Syclops – NR17
Syclops – Where's Jason K (הקטע הטוב ביותר מאז אקסל אף)

ברחובות

אני יודע שהבטחתי בלי פרומושן עצמי, אבל דובי (א.ק.א פרנק זעתר) הצליח להוציא תחת ידיו וידאו כל כך חמוד שגורם להוצאת מים מסלע להשמע כמו טריק של צ'יקו ודיקו. הנה תראו.

Monocrave: Episode 1 from Dovi on Vimeo.

מועדון הסילון

לפני כחודש, רגע לפני ההשקה, כמו כל תאגיד שמכבד את עצמו, מונוקרייב שלחה את ההנהלה הבכירה לסוף שבוע מפנק בכפר קטן בצפון שבדיה. על דשא ירוק תחת שמיים תכולים ושמש צהובה, נחתי לי בבקתת עץ אדמדמם על שפת אגם כחול ואינסופי שנפרס לרגלי. נתתי לשנאפס לצרוב את גרוני בנעימות, קטפתי פטריות ענק (שהשאירו את הגמדים שגרים תחתיהן מחוסרי דיור), אפיתי עצמי עד עילפון בסאונה פינית, ליטפתי רכות חתולים שאימצו אותי, לגמתי יין פורט משנת 80' וכמעט, ממש כמעט, זכיתי להצטרף לציד של דב סורר שאיים על הכפר השכן. אם חשבתם שמכשפות, טרולים ופיות יער הם יצורים מיתולוגיים זה רק מכיוון שעדיין לא ביקרתם במקום ממנו הם באים.
באותו זמן, פחות או יותר, באי האפור, שחררה עוד להקה לונדונית סינגל מאלבום ממשמש ובא. Bombay Bicycle Club בחרו בשם שבו זמנית נותן משמעות חדשה לראשי התיבות BBC וגם מהווה הומאג' לרשת מסעדות קטנטנה בלונדון באותו השם. הו, כמה צעיר ומרענן מצידם. הסולן רך השנים שלהם האזין רבות, כך נשמע, לאדון דבנדרה בנהארט אך עם זאת לא הפנה עורף למיטב הבריט-רוק שמיוצר בקפידה במישורים הירוקים של הממלכה.
בדמיוני, אני רואה נער הודי מדווש במעלה הגבעות של Rättvik על אופניים חבוטות שעשה את כל הדרך מבומביי רק בשביל לטעום את ריבת הדומדמניות הביתית של הורי הויקינגית. הוא היה נהנה מכל רגע.

Bombay Bicycle Club – Evening \ Morning
Bombay Bicycle Club – You Already Know

הבוקר שאחרי

אז מונוקרייב צוברת תאוצה וזוכה ליופי של תגובות (וזה זמן להודות לכולם על הפידבק האדיר, אתם מעולים) אבל פתאום חלחלה לתוכי איזו תחושה לא נעימה כזאת, שהתגנבה מבלי ששמתי לב – עודף מודעות עצמית. כבר יומיים אני יושב ומנסה לכתוב פה משהו ושלא כמו תמיד, התחלתי ממש לחשוב על איך יתקבלו המילים שלי ואם זה באמת בסדר לומר את מה שאני רוצה איך שאני רוצה. היום בבוקר, ממש כשפתחתי את העיניים, הבנתי משהו חשוב – כבר 3 שנים שאני כותב פה ומונוקרייב הבלוג היה פה קודם ולכן פאק איט אול, אני הולך להמשיך לכתוב מה שבא לי. ואם יתחשק לי לנבל את הפה, להפגין בורות, עממיות, גזענות או סתם להביך את עצמי, אז זה מה שאני אעשה. כוס! כושי! ביבי! יו יו מה! זהו, אני מרגיש יותר טוב. אפשר לעבור למוזיקה, יש כל כך הרבה ממנה.

בשביל להרים את הרמה מהפתיחה הוולגרית, הנה משהו שיגרה לכם את האינטליגנציה. אחרי ששני האחים מסאנדרלנד (והשכנים של הפיוצ'רהדס והניו פורנוגרפרס) פירקו את החבילה של Field Music, הלך דיוויד והקליט אלבום תחת השם School of Language (שכבר נכתב עליו פה). פיטר לא נשאר חייב והוציא לאחרונה אלבום תחת השם The Week That Was. אם אהבתם אחד, תאהבו גם את השני – ארט פופ אינטילגנטי עם סאונד ביצ'בויזי. על הבמות הם מופיעים ביחד, אחד אחרי השני, כל אחד מנגן בהרכב של השני אבל עדין תחת שם נפרד. הכל בשם האומנות.

The Week That Was – The Airport Line
The Week That Was – Learn to Learn

אם נראה שכל הלהקות מברוקלין בזמן האחרון רק רוצות לעשות שמייח כמו ואן של ברסלבים בשנקין (תודו שזה מדהים שאף אחד לא מתעצבן על המפגע התעבורתי שהם יוצרים, שלא לדבר על המוזיקה. תמיד תהיתי מה גורם לזה), מסתבר שיש עוד כמה להקות שעושות מוזיקה שלא נמסה כמו גלידה בשמש. Migration, האלבום השני של Takka Takka, הוא פיסת של תענוג רך ומקסים שחבל לפספס. למרות שהם בטח נשמעים כמו ומושפעים מהרבה להקות קיימות, אני לא מצליח לתת אפילו רפרנס אחד שיהיה רלוונטי. פשוט תקשיבו.

Takka Takka – Silence
Takka Takka – Homebreaker

די לאינטלגנציה. היה נחמד, אבל מספיק. הרי ידוע שבסוף היום אני טראש ג'אנקי ואם יש זבל חדש שיכול להזיז לי את הרגליים, אני הראשון לשים עליו את היד. בשביל זה בדיוק להקות כמו Passion Pit עוד ממשיכות להופיע; אלקטרו ביט אמריקאי קינקי עם שירה עקמומית שמזכירה את Capitol K (שהיה אמור להיות הפוסט הראשון בבלוג אך זכה להזנחה פושעת). עד שבוע הבא, בו יצא אלבום הבכורה שלהם, תתחילו לתרגל.

Passion Pit – I've Got Your Number

ואם גלעין התשוקה (או שמא בור התשוקה?) לא מספקים דור תובעני שאינו יודע די שכמותכם, הנה הדבר הכי גרוע (בצורה חיובית כמובן) ששמעתי מאז ההולידיי ראפ של אם סי מייקר ג'י ודיג'יי סוון. אל תתנו לשם או ללוק הקליפורני המאגניב של Iglu & Hartly להטעות אתכם, גם הם נשמעים קצת (הרבה, הרבה מאוד למעשה) גאים, חופשים ומאושרים. לפעמים הסטיות שלי מפתיעות אפילו אותי אבל כמו השמש של גלילאו, על אף הלעג של יקירתי לעובדה שאני מקשיב להם, נוע אנוע.

Iglu & Hartley – In This City

ולסיום, הנה כמה להקות שהוציאו אלבומים חדשים שאתם רוצים לשמוע: Kings of Leon, TV on the Radio, The Sea and Cake, Fujiya & Miyagi, Mother Mother.

שחר של יום חדש

בוודאי שמתם לב שאחרי כמעט 3 שנים, מונוקרייב נעלם לשבוע בו עבר תחת ידיו של מנתח פלסטי מוכשר שהפך אותו לסקסי במיוחד. אבל למען האמת, אלה החדשות הקטנות ביותר שיש לנו לספר לכם. החדשות המסעירות באמת הן שמונוקרייב הוא לא עוד רק בלוג. מונוקרייב היא גם חברת הפקות מוזיקלית ששמה לעצמה למטרה להביא אומני אינדי להופעות בארץ מחד, ולסייע ליוצרים ישראליים להפיץ את המוזיקה שלהם בחו"ל מאידך.

אנחנו רוצים להיות שונים משאר חברות ההפקה בארץ.

באיזה אופן? אם נאמר שחשוב לנו לשמוע מה יש לכם לומר, כנראה נשמע כמו תיבת פניות בקופת חולים ולכן ננסח את זה מחדש – הקשר ביננו לבינכם הוא מה שיגדיר את הפעילות שלנו. אנחנו רוצים להביא לכם את האומנים שאתם רוצים לראות במחירים שאתם יכולים להרשות לעצמכם. בשביל לדעת את זה השקנו מערכת הצבעות (בשיתוף עם "בוא יא מניאק" הנפלאים) שתאפשר לכם לספר לנו ישירות. ויש מי שגם יעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות.
השאיפה שלנו היא להביא את האומנים העדכניים יותר, ולקדם גם את הלהקות הקטנות והאיזוטריות יותר. אנו רוצים לגרום לישראל להרגיש שייכת יותר לסצינה העולמית ולהכלל בסיבוב ההופעות של כל להקה שחורשת את אירופה. למען האמת, יש הרבה סיבות למה זה צריך ויכול לקרות. עד עכשיו, התרגשנו לגלות כמה אומנים רוצים לבוא לארץ (אם רק הייתם יודעים עם כמה אומנים דיברנו אישית אחרי הופעות והיו מאושרים לגלות שיש להם קהל מעריצים בישראל...). אנחנו מאמינים שהרוב תלוי בקהל – רק אם תגיעו להופעות יהיה אפשר לקיים אותן.

אז מה עוד נעשה? ננסה לצמצם את הדברים שמציקים לכם כשמדובר בהופעות: שמועות על הגעת אומן, מחירי כרטיסים מופרזים, מחיר הכרטיס שנחשף במועד מאוחר מפרסום ההופעה, הנחות ומבצעים שמפורסמים רק סמוך להופעה וכו'. ההופעות שלנו לא יפורסמו לפני שהאומן אישר את הגעתו. מחיר הכרטיס, אותו נשתדל לשמור שפוי לחלוטין, יפורסם יחד עם מועד ההופעה ומיקומה וכך גם כל המבצעים וההנחות הנלוות. פשוט, לא? אנחנו מקווים שכל זה יעזור לכם לרכוש כרטיסים מראש ולעזור לנו להמנע מביטולים בשל הענות נמוכה (צמד המילים השנוא עלינו).
אם אתם יכולים לחשוב על כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי, תמיד נשמח לשמוע מכם. זה כל הרעיון.

למה לעשות את כל זה? שליחות, יותר מכל סיבה אחרת (שהרי שני שלישים מאיתנו לא חיים בארץ בשביל להנות מההופעות שנביא), אהבה אמיתית וכנה למוזיקה והרצון לחלוק אותה עם אנשים אחרים שחולקים את אותה התחושה.

רצינו להיות אלו שמביאים לכם את החדשות, אבל עיתונאים זריזים חשפו את הידיעה מוקדם מהצפוי. אז הנה הבשורות, הפעם במילים שלנו: ההופעה הראשונה שלנו עבורכם תהיה של חוזה גונזלס בבארבי תל אביב, יום שבת ה-11 לאוקטובר. מחיר כרטיס: 150 ש"ח במכירה מוקדמת, 170 ש"ח בערב המופע.

חשוב לציין שמונוקרייב הבלוג ממשיך לפעול כבלוג מוזיקה לכל דבר. אנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. מקווה שצלחתם עד פה, היה הרבה מה לחלוק. מקווים לראות אותכם בהופעה הקרובה (וגם זאת שאחריה). בינתיים, רוצו להצביע.

דרקונים בשמי ברלין

אני לא אוהב מלונות, אפשר לומר אפילו מתעב. כלא מודרני לאנשים שמכרו את נשמתם למעסיק זה או אחר או כאלה שרוצים להשלות את עצמם בתחושת עושר בדויה ובזויה. פינוק? פיהוק. אני מניח שהתחושה נעוצה ביותר מדי לילות במלונות במנצ'סטר, לידס ושאר ערים סוג ב' ו-ג' באירופה במסגרת העבודה בשנים האחרונות.
בלובי של מלון בברלין (הפעם בחופשה), מכל המקומות שבעולם, חיכתה לי עמדת השמעה מוזיקלית מעוצבת עם אוזניות יוקרתיות ואייפוד מלא במוזיקה. במבט ראשון, זלזלתי, כמובן, שהרי ידוע שלמלונות אין שמץ של טעם מוזיקלי. הם אלה שטבעו את המונח מוזיקת מעליות והמציאו את קונספט פסנתרן הכנף שעושה קאברים מעליבים לשירים עלובים. אבל, היי, מה זה? העטיפות של האלבומים נראו מוכרות – ג'יימי לידל, סם ספארו, קירה נריס – לא רע! והיי, מה זה? את זה אני לא מכיר...
Little Dragon השבדים מנגנים צ'יל לאונג'י מהסוג הטוב, לא כזה שגורם לך לרצות לקבוע תור לטיפול פנים או לשתות קוקטייל כחלחל בלגימות מדודות. את אלבום הבכורה הם הוציאו כבר בשנה שעברה, וכמו רבים אחרים, גם אותו אני מגלה רק עכשיו. הסולנית של ההרכב הזה, ששרה גם עם Koop באלבומים הקודמים שלהם, היא אנומליה מרתקת: יפנית-שבדית ששרה בקול סול שחור וסקסי.
כל מה שאוכל להוסיף הוא שבזכותם, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי מרגוע לעצביי השבריריים בעודי ממתין על ספת העור האדומה (עור של טלטאביז?) בקבלה כל אימת שיקירתי התעכבה בחדר (תגובת היקירה: אני הייתי מוכנה בזמן, אתה הקדמת. עכשיו תתנצל.)

Little Dragon – Twice
Little Dragon – Place to Belong

סוכן כפול

מכיוון שזמני לכתוב במונוקרייב הולך ומתמעט, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להתחיל ולכתוב בבלוג נוסף. כך, מעט הזמן שיש לי יהיו מועט עוד יותר. האמת, הייתי צריך לסרב, אבל לא יכולתי. כשבולצמן, נשיא האינטרנט, סיפר לי על הקונספט של הבלוג קבוצתי שעומד מאחורי 'סוכן תרבות', הרגשתי שחשוב להיות חלק מזה. ארסנל מרשים של כותבים (שאת חלקם הגדול כנראה תכירו) הצטרף למאמץ וגרסת ההרצה כבר מלאה בפוסטים מרתקים. ויש שם גם מוזיקה, סרטונים ויראליים ואוצרות אחרים שרוקח צוות מוחות מבריק (אני שם בשביל להוריד את הרמה כמובן).
אז באיחור מה, הפוסט הראשון שלי פורסם היום. כמה דברים שהיו לי על הלב בכל מה שקשור להופעות חו"ל בארץ והייתי חייב לחלוק. כנראה שלא אהיה אחד הכותבים הפורים שם, אבל לפחות מצאתי מקום לבטא בו את כל אותם דברים שלא מצאו את מקומם במונוקרייב. קראו נא, יקיריי, והגיבו נא.

ואם אני כבר פה, הנה משהו שדווקא כן מתאים לכאן; באופן מקרי לחלוטין גיליתי לאחרונה את Birdpen, הרכב צדדי של הסולן של Archive, שכבר פעילים מספר שנים אבל עד עכשיו הוציאו רק Eps בודדים וגם זה במחתרת. הם כמעט ולא מופיעים ושומרים על אנונימיות כמעט מכוונת. בקרוב, סוף סוף, ישחררו אלבום מלא. אם אהבתם את ארכייב אין סיבה שלא תרוו נחת גם מבירדפן שנשמעים דומה רק בלי טעם של מוות.

Birdpen – Slow
Birdpen – Huron

אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.

אנחנו על המפית

שלשום, בעוד אחת מההופעות, פגשתי את הבעלים של Excelsior Recordings , הלייבל של zZz שהופיעו באותו הערב. חוץ מהעובדה המשעשעת והמשמחת שהוא הבן אדם השני שאומר "רוקפור!" כתגובה אינסטקנטיבית לשמע העובדה שאני מישראל (הראשון היה הגיטריסט של Meligrove Band) הוא סיפר לי סיפור מעניין שלא שמעתי קודם. האגדה בתעשייה מספרת שאי שם בתחילת הניינטיז EMI רצו לזרוק את רדיוהד לכל הרוחות אחרי ש-Pablo Honey, אלבום הבכורה שלהם, לא הרקיע שחקים במכירות. אבל אז, Creep הגיע למקום הראשון במצעד המכירות במדינה איזוטרית וקטנה בשם ישראל ומישהו בהנהלה הבכירה החליט לתת להם עוד צ'אנס. ההמשך',כמובן, ידוע לכולם. אז מה? סיפור אמיתי או בדיחה הולנדית על חשבוני? אם למישהו יש מה להוסיף בנושא יהיה מעניין לשמוע.
אתם מבינים מה זה אומר? יכול להיות שאנחנו, העם הנבחר היושב בציון, במו ידינו, הבאנו גאולה לעולם בצורת רדיוהד? זה הרי יכנס לחומר התעמולה של משרד החוץ אם יתברר שזה נכון. כמה שנים אפשר עוד לרכב על יהודי העבר כמו אינשטיין, וודי אלן, ברברה סטרייסנד או גונזו מהחבובות (עם האף הזה אל תגידו לי שהוא לא יהודי)? הגיע הזמן לזוית חדשה וצעירה כדי לשווק את המדינה הכושלת. בכלל, אני חושב שאישתו הישראלית של ג'וני גרינווד צריכה לשכנע אותו להתגייר ואת העורלה שלו, אחרי שיחתוך, צריך לתלות בכנסת, לתפארת מדינת ישראל, היא מדינת היהודים! (חוץ מיהודי, הרצל גם היה איש זאב ידוע).

בעוד שעות ספורות אהיה על מטוס בדרך לברלין. בכל הביקורים האחרונים שלי בגרמניה, לא הצלחתי לגרום לדמיון שלי להפסיק ולצבוע את העיר שבה הלכתי בסממנים נאציים - "הנה, שם מלמעלה ירדו הדגלים לאורך כל הבנין, כן...בדיוק ככה. וכאן משמאל יהיה הפודיום. טוב. עכשיו תוסיף עוד כמו עשרות אלפי אנשים כאן בכיכר...בול! אפשר גם כמה טנקים ואיזה פולקסווגן שחור עם תת מקלע? מעולה, תודה. שום דבר לא השתנה פה מאז". דור שלישי לשואה, לא הולך ברגל. אולי ביקור בגראונד זירו של מדינת ישראל יאזן קצת את הבחילה הזאת שעולה לי בכל פעם שאני מריח את הארומה המעופשת והגזענית של גאווה יהודית.

Hospital Ships – I Want to Get It Out
Back in Judy's Shack – The Forest
The Sugar Oaks – Very Sparrow

שיר שחלמתי על פראג

פוסט אורח של שירי ותומר, הלא הם המסריחונים:

1. Tom Waits הוא הזמר האהוב על שנינו. אנו משתעשעים בדימיון כבר שנים, לראות אותו יום אחד כשיהיה לנו כסף. לעשות איזה quicky ברגע שנדע שהוא מופיע, לא משנה לאן.
המציאות: אין לנו כסף. אנחנו סטודנטים עניים וטום ווייטס שיצא לסיבוב ההופעות Glitter and Doom, החליט לא להופיע בלונדון (הלכה התוכנית המקורית: להתנחל אצל שחר...)
תומר, שאמר שהוא מוכן להוציא כל סכום על ההופעה, לא הפסיק להזכיר לי שאין לנו גרוש על התחת בעוד אני בודקת מחירים של כרטיסי טיסה. בימים הבאים אני משכנעת אותו שניקח הלוואה,
נתחנן להורים, נשכב עם ערבים, חייבים לנסוע. הוא משתכנע. מיד קניתי את הכרטיסים האחרונים שנשארו להופעה בפראג. כעת, אין לנו כסף עוד פחות. חיים מלחם וחמאה בחודשים הקרובים.

2. מצאנו מלון סביר, קנינו כרטיסים בצ'רטר מסריח במחיר מופקע, הכל כדי לטוס להופעה בפראג, לישון לילה ולחזור חזרה הביתה. הטיסה מזוויעה, מסריחה ודחוסה (עם כל הבבונים שנוסעים לקזינו). אנו נוחתים בבוקר קרועים מעייפות.
את הצהרים אנו מבלים בשוטטות ברחבי העיר ללא מטרה. העיר נראית רגועה להפליא, אף אחד כאן לא מתנהג כאילו משהו גדול עומד לקרות הערב. גם בדרך להופעה, אין תכונה מיוחדת. המטרו די דליל, התחנה שבה אנו יורדים לא נראית צפופה יותר. יוצאים מהמטרו ועולים לפני הרחוב. מסביב הכל ירוק. ואדי ענק ומעליו גשר פרוסים מימין, ומשמאל בניין הקונגרסים של פראג מסתכל עלינו. כעת כבר רואים אנשים ממתינים בחוץ. כמה גזלנים מקומיים פתחו דוכנים של merchandise וצועקים בקולי קולות: Tom waits T-shirts.
אין כמעט תור בכניסה. בפנים כבר יש המון צ'כים מחוספסים מעשנים ושותים. כולם נראים חמודים. צעירים ומבוגרים. ההופעה אמורה להתחיל בעוד שעה - נחפש בינתיים משהו לשתות. מיד מצאנו שקיים דוכן בירה בודד בעל שני ברזים, והפלא ופלא! אין תור. אנו מתקרבים לדוכן ופתאום רואים מימיננו נחיל מטורף של אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר המתפתל לאורך כל אולם הכניסה. כולם מחכים בתור לבירה, בצורה מופתית וללא תלונות, כאשר יש רק שני אנשים שמשרתים בערך 1000 אנשים. עומדים בתור, השתעשענו בדימיון מה היה קורה אילו זה היה בארץ: שני הבחורים הללו שמכרו בירה היו מתים. והדוכן היה נבזז.
לאחר 45 דקות ופחות 16 שקלים (לשני חצאים! איזה זול!) היינו גם אנחנו עם פילזנר ביד.

3. נכנסנו לאולם ענק, התיישבנו על כורסאות מרופדות ורחבות, עם מקום לרגליים של כ-מטר!. It’s a bit tricky - אנו מתים מעייפות וכל כך נוח כאן. בזמן הפטפוטים (שירי) והניקורים (תומר) הוא עולה לפתע לבמה ללא להקת חימום ונטול גינונים מיותרים.
חמוש בכובע, להקת נגנים ומכונה קטנה המוציאה עשן בכל פעם שהוא רוקע ברגליו - הוא מתחיל לשיר בקולו הצרוד והנמוך. הסאונד מדהים. הווליום מדויק, ממש לא חזק, כזה שנותן לאקוסטיקה של האולם להביא אליך את הקולות באופן טבעי. הוא משחק. עובר מתפקיד אחד לאחר. הוא נראה כמו דמות הזויה מאיזה סרט של דייויד לינץ', כמו מנהל קרקס שהתחרפן. מי שבא להופעה של Tom Waits מצפה בדיוק לזה.
התפאורה מושקעת. התאורה מתחלפת בכל שיר. כשהוא שר את Eyeball kid, כובע שעשוי ממראות קטנות שהוא חובש לראשו מפזר את האור שמוקרן עליו בכל האולם. הכל נראה ומרגיש כמו בפנטזיה. מדי פעם אחרי כשמסתיים שיר, הוא מרים את ידיו כמו מאסטרו כדי לווסת את קצב מחיאות הכפיים של הקהל בפרצוף מוטרף אך ילדותי.
כשהוא יורד לנגן בפסנתר בליווי קונטרבס ושר את Innocent when you dream, הוא ממיס את ליבי (שירי) וגורם לי לגרד בזקן בקשיחות ולמלמל טוב, טוב...(תומר).
הוא שר בעיקר שירים מהאלבום האחרון Orphans, מ-Rain dogs ו-Real gone. בין לבין הוא נותן את הרפרטואר שלו- סיפורים, בדיחות, צעקות משונות והגיגים מטופשים שעולים בראשו. אנחנו מתמוגגים.
הופעה נדירה. מזל שנסענו.

4. אחרי שעתיים זה נגמר. אנחנו בחוץ. באופוריה שלנו, אנחנו קונים מהגזלן פוסטר מטושטש של ההופעה עם שגיאות כתיב ב 15 אירו. מה לא עושים בשביל מזכרת.

V אינטגרציה

הפינה היחידה של מונוקרייב חוגגת (באיחור רב) את הפוסט החמישי. אני לא יכול לחשוב על משהו חסר חשיבות יותר מחגיגות לפינה בבלוג מוזיקה. בכלל, יצאה כותרת שנשמעת כמו רקטה סורית או מגזין שירה של מתנ"ס בדרום תל אביב. חרא של התחלה. מקווה שזה ישתפר עם המוזיקה.

Sunharbour :: את ההרכב הכיפי האלה ראיתי לגמרי במקרה כשעברתי עם אורחת באחד מהמקומות האלה שפזורים בעיר ותמיד יש בהם הופעות חינם. אמנם עד היום כל ההופעות שראיתי שם באקראי היו כיפיות, אבל הפעם זאת כבר רמה אחרת לגמרי. Sunharbour הם הרכב של 14 אנשים (כשמצליחים לתאם שכולם יגיעו) שלמרות האנונימיות נשמע מלוטש ומקצועי. כמו הרבה אומנים שהתגלו בפינה הזאת, אני מהמר שהאלבום שלהם יעשה קצת גלים בביצה המקומית. הם מצליחים להשמע כמו שילוב של זירו7, סינמטיק אורקסטרה ובונובו. לא רע, מה? תייקו תחת "בואי שמש".

Sunharbour – Up feat Trisha
Sunharbour – Sailing

Head and Neck Sessions :: אם אני כבר בז'אנרים אהובים, גם השלישיה האנגלית מזכירה קצת את המוזכרים מעלה אבל יותר מושכת לכיוונים טריפ הופיים נשכחים סטייל לונדיניום של Archive או Silent Poets. איכשהו, הסגנון הזה עוד לא מוצה בעיני. תייקו תחת "חשש לפרץ נוסטלגיה".

Head and Neck Sessions – 12 12
Head and Neck Sessions – Throttle

Fonda 500 :: את החברה החמודים שמעתי כבר מזמן והצלחתי לפספס בהופעה פעמיים. בקצה השני של העיר, הלכה לה גב' פליקס להופעה אנונימית (מבלי להזמין אותי) וגילתה את הקסם שבאוזני הדב. למרות האלבומים שמאחוריהם, נראה לי שדווקא באלבום החדש, שיצא ממש עכשיו, סוף סוף יצא להם מה שהם התכוונו. פופ-רוק-אלקטרוני חסר גבולות והגדרות. תייקו תחת "בא לי טוב הדב".

Fonda 500 – I Heart Stereo
Fonda 500 – Jemappelle

Banjo of Freakout:: פה הגענו לחלק הקשה של הלחם. באופן אישי, לחם בלי קשה הוא לא לחם בשבילי. מאחורי השם המעולה עומד בחור בשם Alessio Natalizia שמצליח להשמע חלומי ורך ובו זמנית גם אלקטרוני, שבור ומקוטע. משהו במוזיקה מזכיר לי את Le Loup שגם להם לא הצלחתי למצוא את המילים. תייקו תחת "תן לי לחזור אליך עם תשובה".

Banjo of Freakout – Mr No
Banjo of Freakout – Like You

zZz :: אם אי פעם תהיתם איך היה נשמע מפגש של דפש מוד ו-The Doors הנה התשובה. עוד להקת רטרו-אלקטרו, הפעם מאמסטרדם. אבל בשונה ממה שמקובל בז'אנר יש איזו נימה קצת יותר קלילה שמרחפת מעל המוזיקה שלהם. לא פארודיה, אבל גם לא הכבדות המאולצת שמאפיינת כל כך את הרטרו. תייקו תחת "הולכת להיות הופעה בת זונה שבוע הבא".

zZz – Lucy
zZz – House of Sin

They Came From the Stars, I Saw Them :: לקינוח, כדי לחתום את הפינה בחגיגיות ועם זאת לא להעמיס עליכם יותר מדי, הנה אחד הדברים הכי חמים באנדרגראונד הלונדוני. אני אמנם מתעב סופרלטיבים כאלה אבל עכשיו ש-Vampire Weekend, Black Kids ו-Foals כבר הפכו לשלג דאשתקד שהרי ההייפ חמקמק מאוד הוא, הגיע הזמן לסמן את הדבר הבא. הכינו את האוזניים לדבר הבא, שעלול להשמע תמוה בשמיעה הראשונה, אבל הוא אחד הדברים הרעננים, האינטיליגנטיים והכיפיים ששמעתי בשעה האחרונה. תייקו תחת "מהר, לפני שההייפ עובר".

TCFTSIST – The Hot Inc
TCFTSIST – Down on the Dancefloor

Misostupid

After I dissed Cansei de ser sexy for fading their songs out, a nice reader reminded me the fact that I'm an idiot who listened to a sampler in which all songs were incomplete and looped into oblivion...
Today the full album gracefuly landed in my hands and indeed there's no doubt. I am an idiot, just like our nice reader hinted politely. So what do we learn from that? That as long as you are right and polite you are more than welcome to bash us. We probably deserve it.
Having said that, CSS sound great (and yes, they finish their songs very nicely) and they deserved another, more positive, mention here. But since rumors are that the Sherif is lurking in the shadows I'm not going to put here any of the songs. Instead, here's the somewhat spookey video for 'Left Behind':

We gotta put an end to it

My beloved viking girlfriend once put the idea in my head, that when a song fades out rather than end properly it is a coward and unimaginative solution. Solution to what? To the problem of how the hell do we finish this song. I challange you to give me 5 songs in which there could definitely not be a better ending than a fade-out. What if... What if it was sex, you're going through the whole thing and instead of the propper climax all you got was a slow decline in sensation, everything goes numb and soft... Great, ain't it? No? Ok, should we try it with food? Anyone wants to argue that it's better to eat a steak slowly while it goes cold and tasteless, or do we all agree that a good desert and a drink makes a better finish?

Fade-out is lazy. It is an artist that couldn't finish the job. It's an artist that couldn't be bothered. It's uncreative and sad.

Now, this Brazilian cheerful lot, Cansei De Ser Sexy, I didn't really dig them before but their new release - Donkey - now that's all I want to play lately. It just calls me, "play me... play me...". It's great. Just one thing, why the fuck do all the songs end with a fade-out???

Cansei De Ser Sexy - Rat is dead (Rage)

Cansei De Ser Sexy - I Fly

Laser Shmaser

Ok. This is something else. No lights, no camera, no Maya or Max. It's a brand new Radiohead video for 'House of cards', made entirely with lasers and some weird new visualization thingy. Here's the video, the 'making of' and some more about the technology.

אפגן ביט בוקס

אף פעם לא דמיינתי מקום בו אני אהיה רקדן הסלסה/רומבה המוצלח ביותר. אולי גני ילדים (טרום חובה, כשעוד אין להם שליטה טובה בגוף) או בית לוינשטיין. אתמול בערב, בעל כורחי, מצאתי עצמי במקום שכזה, מרגיש קצת יותר מודע לעצמי מהרגיל (בדרך כלל, אין לי שום מודעות עצמית כשאני רוקד, גם כשאני דורך על הסובבים אותי. אתם הסליחה).
לא תכננתי דבר, אבל ברגע האחרון, בחרתי לצאת את גבולות ביתי אחרי הסתגרות של שבוע בשביל לבחון אם אכן מה שמספרים על העולם בחוץ נכון. זה התחיל בארוחה ב-Afghan Kitchen. מעודי לא אכלתי אוכל אפגני קודם לכן. אם לסכם, מדובר באוכל מוכר מארצות אחרות מתובל בתבלינים חריפים שגורמים אפילו למישהו כמוני, שינק סחוג משדי אימו, להזיע מהציפורניים. אבל ההפתעה האמיתית באה בדמות הפסקול במסעדת הפועלים הקולית הזאת. בין כל הסלין דיון והאיזי ליסטינינג פתאום צצה לה נעימת הפתיחה של סיינפלד, כאילו מדובר בשיר של ממש. בעוד אני ויקירתי בכינו מצחוק, שאר הסועדים לא הבינו על מה כל המהומה. כשמאוחר יותר התנגנה גם נעימת הפתיחה של בלוז לכחולי המדים (בגרסה הארוכה ביותר הידועה לאדם), תהינו אם הנעימות של כל הסדרות בארה"ב מבוססות על שירי עם אפגניים נושנים.
כשהתרשמתי לטובה מהשפע הבין תרבותי שיש מחוץ לביתי ההומוגני, בחרתי להמשיך במסע בין הארצות וללכת להופעה של Los de Abajo (שכבר היו פה פעם מזמן מזמן). בדמיוני, ראיתי את עצמי רוקד בין מקסיקניות צעירות במכנסונים קצרים הצמודים לישבנים בולטים. כמו תמיד בחיי האירוניים, המציאות חשבה אחרת. נראה שהיחצ"ן של ההופעה חילק את הפליירים בעיקר לאנגליות שהחופשה המועדפת עליהן היא על שפת בריכה בספינת תענוגות מלוקקת שלוקחת אותן בסיבובים באוקיינוס כלשהו. המקסיקניות היחידות שהיו שם, נראו כמו הצ'ולות הבוליביאניות שישבו לידי באוטובוס לפני אי אילו שנים והתעקשו לאכול את האורז והעוף, שהביאו איתן בשקית ניילון מחוררת, בידיהן ומיד אחר כך לנגב אותן בשמלותיהן האותנטיות.
אחרי בירה שכשלה בלהקל על הלשון החרוכה שלי, Los de Abajo עלו לבמה. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להקת La quenta por favor. למי שלא מכיר, זהו שם חיבה ללהקות המציקות שנכנסות למסעדות תיירים בדרום אמריקה, לבושות במיטב מחלפות האינקה, ומנגנות בפעם האינספור את El condor pasa. השם הוטבע על ידי יקירתי שבכל פעם שראתה להקה שכזאת צועדת דרך דלתות המסעדה שאכלה בה, מיהרה לצעוק למלצר 'לה קוונטה פור פבור!' (לא צריך להבין ספרדית בשביל להבין מה זה אומר).
אנשים אחרים, אני מדמיין, היו מרימים את הידיים בשלב הזה ופורשים מההופעה רק בשביל למנוע אכזבה רבתי. אבל אני, ששמי האמצעי הוא 'טראש', חייכתי חיוך גדול ואמרתי בלב – Bring it on. מישהו בלוס דה אבחו שמע את תחינתי. אותם לא עניין מי הקהל, והאם האולם חצי ריק. הם עשו את כל הדרך ממקחיקו והם יעשו שמיייייחח. לקהל לקח קצת זמן להפתח ולהתמסר לגרוב הלטיני, אבל הדבקות במטרה של הלהקה לא הותירה לאף אחד ברירה. זה היה קצת כמו להיות בחתונה של מישהו זר, עם הלהקה הכי כיפית שכסף יכול לקנות. 11 איש – הרבה תופים, מלא טרומבונים, סקסופון, חצוצרה, זמר, זמרת, גיטרות – חונטה שלא ניתן להתעלם ממנה ובאה עם מטרה מאוד ברורה: לגרום לך לזוז. המוזיקה שלהם, היא תמצית הפאן הלטיני עם טוויסטים קינקים, כמו ברייקים של מטאל או שיר שבו כולם חבשו לפתע מסיכות לוצ'ה ליברה והמשיכו לנגן כאילו כלום. אבל אלה לא רק הגימיקים שלהם שעובדים, אלה המלודיות שלהם, והאנרגיה שהם מפיקים על הבמה, שיכולה לספק חשמל לכפר קטן. מיותר להגיד שהחיבה שלי אליהם גברה בזכות ההופעה.
באחד מהרגעים הרבים בהם אגרופי חצבו באויר ורגלי רקעו ברצפת העץ פנתה אלי הבחורה שרקדה לידי בספרדית שוטפת ואמרה משפט ארוך שהסתיים ב"בלקן ביט בוקס". הסברתי לה בספרדית השבורה שלי שאני לא באמת ספרדי, זה רק האלטר אגו, סרחיו, שמהתל בדרך כלל באנגלים, הוא זה שבלבל אותה. ואז היא שאלה אותי באנגלית אם אני לא אותו בחור שהיה לפני כמה חודשים ממש כאן, באותו המקום, בהופעה של בלקן ביט בוקס. אני לא יודע מה זה אומר שאנשים מזהים אותי מהופעות קודמות – אני הולך ליותר מדי הופעות? אני גבר מושך שאי אפשר לעמוד בקסמו כשהוא מתנועע? אני זכור לרעה בשל העובדה שאני רומס גברים, נשים וטף בריקודי האלים וחסר הרסן? כנראה שהאחרון. העיקר שקיבלתי ממנה מחמאה על הטעם המוזיקלי שלי ולגימה מהבירה שלה. מצידי, שבפעם הבאה תבוא עם פלטפורמות וקסדה.
באופן בלתי נמנע, עד סוף ההופעה לא נשאר אחד על הרחבה שלא רקד, כולל אישה עצומה עם שיער לבן ארוך ומקל הליכה שהונף באויר משל היה דגל מקסיקו (שניים כאלה גם התנופפו אי שם). ריקודי שורות ספונטניים וחסרי חן שכאלה לא נראו מאז הקרנבל באג'ודה. וכך, בנענועי אגן והנפת ידיים לאויר, הזעתי את כל החריף האפגני החוצה, להנאת הקהל.
כשהסתיימה ההופעה, הקהל המאולף התחיל לנהור החוצה, במקום לדרוש את ההדרן כפי שנהוג. לוס דה אבחו לא חיכו לתרועות, אלא יצאו החוצה, היישר אל רחבת הריקודים והמשיכו אל הדרן פרוע, שנראה כמו חגיגות האליפות של הפועל גואדלחרה, עד שאחרון האנשים היה מותש ואמר 'היה לי די'.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי הפוסט הקשה של רועי על ההופעה של קאט פאוואר. כל מה שהצלחתי לחשוב הוא – הופעה טובה מתחילה בתוכי (או שמא אלה התבלינים האפגניים?). כשסיימתי לקרוא את הפוסט, כיביתי את המחשב והטחתי אותו אל הקיר. שד אוחז בחברי הטוב וגורם לו לכתוב דברי שטנה נוראיים. לא אתן לו להשתלט גם עלי.

Los de Abajo – War For Peace
Los de Abajo – La Fuga

לו רק הייתה לי ספה

הנה 10 סיבות שבגללן אני לא הולך להופעות:
1. חם, מחניק ומיוזע. אפילו בשבדיה. אומרים שהקיץ בשבדיה זה היום הכי יפה בשנה. מצד שני, אם מתגעגעים למזג אויר קיצי תל-אביבי הארדקור, כזה מהסוג הממש ממש רע, תמיד אפשר ללכת לאיזה הופעה.
2. ההופעה לעולם לא תתחיל בזמן. מה שלא מקובל בשום תחום אחר בחיים מתקבל כאן בהבנה. אם אתם מזמינים שולחן במסעדה ל-21.00 ומכריחים אותכם לחכות עוד שעה בעמידה, לא יודע, נראה לי שמישהו הולך לעשות קצת צעקות. בתור לקוח אני לא מרגיש שלוקחים אותי ברצינות. אה, נכון, כי באמת לא לוקחים אותי ברצינות. אפילו לא טורחים להסביר או להתנצל על העיכוב. יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעמוד 45 דקות ולחכות שהוד מעלתם ייגמרו לעשן עוד ג'וינט.
3. נכון שאלף אנשים ששילמו הרבה כסף בשביל לשמוע אותך שר זה אגו טריפ עצום, אבל גם לי יש מיני-אגו משלי והוא לא אוהב את כל ההרגשה הזאת שמישהו עשה לך טובה שהוא בכלל מרשה לך לשמוע אותו שר. קצת נימוס, קצת כבוד, באמת. ולהקת החימום, הו הו להקת החימום. אני יודע שלחלקכם יש חוויות חיוביות מלהקות חימום, אבל לי יצא להתקל רק באלה מהסוג שבין גרוע ונורא. "התעללות" היא אולי לא בדיוק המילה הנכונה אבל היא המילה הראשונה שעולה לי בראש.
5. האומן האהוב עליכם מנגן את הרפרטואר שלו אחד לאחד כמו באלבום. חתיכת מקצוען, הייתם בטוחים שליכולת הזאת אפשר להגיע רק באולפן וגם זה אחרי 27 טייקים ועיבוד מחשב אבל זה - תותח אמיתי. אבל איפה הערך המוסף? בשביל להקשיב לאלבום בווליום עצום יכולתי להשאר בבית. ועוד נחזור לווליום.
6. האומן האהוב עליכם החליט שלא מעניין אותו מה אתם אוהבים בחומר שלו, מה אתם רוצים לשמוע ולמה בכלל אתם פה. הוא עכשיו יאכיל אותכם בעיבודים חדשים כי הוא קרא את סעיף 5 וכי בשביל מה הוא הביא איתו משיקגו שלושה סקסופוניסטים ואקורדיון אוקראיני. אם קניתי כרטיסים להופעת בלוז, יכול להיות שבכלל מה שבאמת רציתי לשמוע זה פאנק-מטאל? אם צובטים אותי לא יורד עלי גשם?
7. אנשים גבוהים תמיד ייתעקשו להתקע בדיוק לפניי. לא משנה איפה אני עומד, כמה צפוף שם והעובדה שאותו איש גבוה יכול לעמוד מאחורי ואני לא הייתי מסתיר לו אפילו את הכפכפים של המתופף גם אם הייתי נועל פלטפורמות. הוא כנראה בטוח שהכתף שלו היא בעצם אחלה שואו. היא לא.
8. הווליום תמיד יהיה גבוה מדי, הגיטרה* מוגברת מדי או לא מספיק מוגברת או שניהם בו זמנית (זהרק נשמע בלתי אפשרי). משום מה לאנשי הסאונד יש סטנדרטים משלהם שלא קשורים לשאר האנושות וממש לא מטרידה אותם העובדה שההופעה היא בשביל הקהל ולא בשביל לבדוק אם אפשר לשמוע ה-JBL החדשים עד קמצ'טקה (לא חשוב מאיפה, קמצ'טקה רחוקה מכל מקום). הסאונדמן שלכם גם נורא אוהב גיטרה באס והוא לא רואה שום סיבה שבעולם למה אתם צריכים לשמוע את השאר.
* תרגישו חופשי להחליף את הגיטרה בכל כלי אחר.
9. הלהקה חושבת שלבצע טוב זה מספיק. אז זהו, שלא. מאחר ולכל הדבר הזה קוראים הופעה (לא אני המצאתי), נראה לי הוגן לצפות שהאומן יידע להופיע. לשיר ולנגן זה יופי, אבל הופעה זה גם איך אתה עומד מול קהל, מתקשר, זז. אבל זה סתם עוד יום עבודה, ובדיוק היום אין לך מצברוח. מעניין לי ת'תחת. אני בחרתי במקצוע שלא מצריך ממני לדעת איך לעמוד על במה, אתה בחרת באחד שכן.
10. וואי, איך בא לי בירה. גם לך? טוב, אני הולך להביא שתיים, זה בדיוק 5 מ' מאיפה שאנחנו עומדים, 5 דקות חזרתי. אני רק צריך להדחף בין 400 אנשים שעומדים על 15 מ"ר, לקחת משכנתא בשביל הבירות, להזהר שאף אדיוט קופצני חסר כל חוש קצב לא ייפגע בי ויישפוך חצי מהבירה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, לעשות פרצוף מתנצל אחרי שהאדיוט פגע בי וחצי מהבירה נשפכה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, להדחף שוב בין 400 אנשים בדרך חזרה ולגלות שבבירה אין גזים ושבכלל רצית מים אבל בגלל סעיף 8 המילה "מים" נשמעה יותר כמו "הוגארדן". לקח 23 דקות. תיק תק.

איכשהו, באורח פלאי, ההופעה של Cat Power אתמול בסטוקהולם הצליחה להכיל את כל(!) הסעיפים הנ"ל. אפילו את אלה שסותרים אחד את השני. אכן פלאי הוא הדבר. אולי זה ייכנס למהדורה הבאה של סירס-זימנסקי.
מצד שני, האלבום האחרון שלה, Jukebox עדיין מענג ושום הופעה בזיונית לא תקח את זה ממנו. לעמעם אורות, למזוג כוס סינגל מאלט עם כמה טיפות מים, לשקוע בספה ולהתפנק. הו, לו רק הייתה לי ספה.

Cat Power - Song to Bobby

Cat Power - Silver Stallion

איפה הילד

נעלמתי ליותר מדי זמן, בלי הסבר מספק כזה או אחר. פשוט לא מגיע לכתוב. רוצה, אבל לא יוצא. טרוד מדי בדברים טובים. אבל יש מה לספר. הרבה. פינת אינטגרציה חדשה (או שתיים) כבר מוכנה, ההופעה של רדיוהד לפני שבועיים שווה סיפור וגם הרשמים מסיבוב ההופעות שלי בביקור בארץ. אם תהיו סבלניים (וגם אם לא) הכל יופיע פה בקרוב.
עד אז, שלא תגידו שאני חף מתחושת אחריות ציבורית, הנה שלושה שירים מהחדש של Mother Mother שעוד אמור לצאת השנה מתישהו. בדרך כלל שני אלבומים בפחות משנה זו עובדה מבשרת רעות אבל אם לשפוט לפי מה ששמעתי עד כה, אמאמא נשמעים רק מעט פחות קליטים מאלבום הבכורה המושלם שלהם, אז יש למה לחכות.
ואם לא די בזה, קחו עוד שני שירים של Tricky מהאלבום החדש שיצא רשמית אתמול. השועל המצולק והזקן הזה יכול ללמד דבר או שניים את הפוחזים הצעירים של היום. תשכחו מטריפ הופ. טריקי דוחס לאלבום כל מה שבא לו מדאנסהול ג'מייקני ועד לקאבר של קיילי מינו. לא משנה איזה שיר אבחר, הוא לא ייצג את האלבום האקלקטי והמשובח הזה.

Mother Mother – O My Heart
Mother Mother – Burning Pile
Mother Mother – Body of Years
Tricky – Puppy Toy
Tricky – Bacative

להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat

Balki Bartokomous

Well, feed me garlic and call me stinky! It's ANOTHER great video. This time a White Stripes inspired piece with that heavy British accent that I "like" so much...

Click here to watch (Quicktime)

Flip Flop

This month the gods of good videos decided to bless us with some good shit. This one might not be in the same level of the censored porn party and surely not in the league of the faces getting the crap punched out of them, but hey, good enough for me.

File under: "I wish I had done that"

NSFW

אני, זונה

אתמול עלתה במוחי תהייה מטרידה – מה ההבדל ביני לבין זונה ממין זכר? קשה לומר; אני מסתובב עם גברים אפורי שיער שמשלמים על הנוכחות שלי בחברתם, על הארוחות שאני אוכל ואפילו ממנים לי מונית הביתה. אפילו הטייטל שלי – אנאליסט – מחשיד מאוד. ואלה רק דוגמאות ספורות. אמנם במקום רימינג אנו עוסקים בסטרימינג, אבל האם זה באמת משנה את המהות שלי? מה מכל זה ישכח עם הזמן ומה ישאר חרות בנפשי הרגישה לנצח? יכול להיות שאני אוהב להיות זונה?
כל המשבר הותיר אותי מבולבל מאוד, עד כדי כך שאין לי מושג איך אקשר בינו לבין At Mount Zoomer, האלבום החדש של Wolf Parade (שדלף לרשת לפני כחודש אך יוצא רשמית בעוד שבוע). שוב בדיחות על חשבון הישבן שלי? שוב שיר ששמו משחק מילים על הנושא? לא, לא עוד. אני זונה ועלי להשלים עם זה. אבל דבר אחד חשוב לי שתדעו – אני מאחל לעצמי שיום אחד אהיה גם אני, זונה שכמותי, אב גאה לאלבום בן זונה שכזה.

Wolf Parade – Soldier's Grin
Wolf Parade – Call it a Ritual

תפילת האדֶם

פוסט אורח במונוקרייב - יינון, האיש והתמונות:

אני בן אדם מתוכנן. אני אומר את זה לא רק כי אתם לא יכולים לאמת את זה. אנשים שנוטים להזניח או לשכוח דברים חשובים בחייהם לומדים מהר מאוד שאין ברירה אלא להימנע מחורים בלו"ז, מאילתורים וכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע האחרון שלך בארץ זרה. וכל זה נאמר רק כדי להמחיש את ערכה של החלטה מקרית אחת שעשתה לי את השבוע – ללכת לראות את אדֶם בהופעה.
באותו יום א' אפרורי בשלוש אחה"צ עוד לא היו לי תכניות מיוחדות לערב, אבל בשבע בערב כבר עמדתי בתור מחוץ ל-Union Chapel, כנסייה מרשימה באיזלינגטון, ממתין לשחר. כשהגיע טרחתי לומר שוב שלא שמעתי יותר מחצי שיר שלו, ובאתי בכלל בשביל לורה מרלינג. אל תדאג, אמר שחר, אתה תבכה בהופעה הזאת – והוא התכוון לזה בצורה החיובית ביותר.
קשה להסביר את התחושה שמתקבלת בכניסה לכנסיה. כולם היו בכנסיות באיטליה (או לפחות באבו-גוש), אבל מתחת לתקרה בגובה עשרות מטרים, כשהויטראז'ים מטילים את אור הערב האפרפר על האולם, לראות הופעה? במיוחד לנו, היהודים בקהל, מורגש הדיסומננס הזה בין היכל דתי למופע פולק (שחר: "זהו, אני מתנצר"). וזה עוד מבלי להתייחס לאקוסטיקה. לא במקרה, כשיעלה אדם לבמה, הוא יפתח את פיו לראשונה לא למיקרופון, אלא בשירה כשהראש מופנה כלפי מעלה, כמתבקש בחלל העצום שמעל ראשינו.
הופעת החימום הראשונה, של Mechanical Bride לא משאירה חותם על הישובים בקפלה, לכל היותר שוברת את הדיסוננס הנ"ל. אחריהם עולה סוף סוף לורה מרלינג המקסימה, שכבר נאמר איפהשהו שהופעות הסולו שלה (סליחה – פלוס נגן ליווי חמוד) פחות מרשימות. בלי ההפקה והלהקה נותרת נערה מקסימה, מרגשת, בעלת קול שמעלה באוב את ג'וני מיטשל הצעירה, אבל השירים קטנים בחצי מידה על החלל המרשים שהוקצה לה. ועדיין, יוצרת (שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי) בת 18! מענגת המחשבה מה עוד תציע לעולם בעשר השנים הקרובות.
אומנות במיטבה, היא הביטוי המענג של כאב. יצירה שתיגע בי לעולם תהיה כזו שפורטת (או במקרה הטוב יותר, חורטת) על הנימים העדינים של הנפש, זכרונות דהויים של עצב. אם לא צלקות אז לפחות סימנים כחולים של געגוע, פרידה, בושה. אבל כשהנגיעה באלו מעלה חיוך רפוי במקום התכווצות מבפנים, סימן שמצאתי את מה שחיפשתי. אדם עוסק באמנות האריגה. הוא פורש מעליך שמיכה עשירה של צלילים, שזורה באינספור ניצוצות. ההרמוניה המדויקת מכסה כל פינה באולם, ונותר רק להתכרבל ברכות הזו, שאי אפשר להבין בשום שלב מהם כל מרכיביה. נדיר לראות הופעה שבה הנגינה כל כך עדינה וזמרי הליווי נראים כאילו הם עושים מאמץ לשיר חלש דווקא, ובכל זאת הכל חזק, מרעיש אותך מבלי להרים את הקול. הלהקה – שבעה אנשים שמנגנים במגוון כלים מנבל עד ויברפון – מגבירה את תחושת אי הודאות המשמחת משיר לשיר. כל פעם צץ לו איזה משולש, שייקר או יוקלילי, ואין דרך לעקוב איזה קול מגיע מאיפה. אין ברירה, אני חושב, צריך להרפות, לנשום עמוק, ולמשוך את השמיכה עד מעל לראש.
את השירים עצמם כאמור לא הכרתי. שחר הקפיד ללחוש לי איזה שיר הוא קאבר למי, שכן ההופעה ציינה את צאת האלבום החדש של אדם, Takes, שכולו קאברים לשירים שהשפיעו עליו. אבל כשהוא שר את These are your friends הסתובבתי בעצמי בתדהמה ושאלתי את שחר של מי השיר. כשהבנתי שזה לא קאבר, ידעתי שהבחור הקטן הזה כבש אותי סופית. בכלל, בתוך כל בליל הרגשות והקולות הזה עומד אדם עצמו, שלמרות לוק קובי-אוזי משהו משדר רק עדינות וצניעות אין קץ, חוזה בעל כורחו, חושף את תוכי תוכו על בימת הכנסיה.
בסוף ההופעה הוא רץ אל הדלת למכור בעצמו את הדיסקים שלו – כמה אמנים אתם מכירים שעושים את זה? כמובן שרכשתי לי אחד, את הראשון שלו, Homesongs. בשמיעות הראשונות שלו קיבלתי את התחושה שהסדר אצלי קצת התהפך, כי כמה שלא יהיה טוב (והוא טוב), את החוויה הייחודית של ההופעה הזאת קשה לשחזר.
איזה כיף לאלתר את הלו"ז מדי פעם.

בלי פילטר

כל כך קל להכשיל אותי, זה מביך. תזרקו לי יותר מחמישה אלבומים חדשים וזהו, אני מתבלבל. הפילטר נסתם. האובססיה הזאת של לנסות ולהקשיב לכל אלבום ואלבום ואם אני לא אוהב אותו לנסות שוב ביום אחר, בשעה אחרת כי מי יודע? אולי בדיוק היה לי גזים וסתם חרצתי גזר דין מוות. הסנגור המצטדק הזה שנותן חסד אינסופי מתיש אותי לגמרי. זה לא שאני רוצה לחבב אלבום בכח אלא שלא נעים לי, ממש לא נעים לי, לא לאהוב אותו. נשמע אוילי, אני מסכים. לא ברור לי מאיפה באה כל הרגישות הזאת, אבל עוד כמה חודשים של פסיכואנליזה ב-40 פאונד לשעה יקרבו אותי לתשובה אני מקווה. מבטיח לחלוק. בינתיים הנה שישה אלבומים, פלטרו בעצמכם את מה שמתאים לאוזניכם העדינות.

את The Accidental הכיר לי רועי, למרות שאני מוכן להשבע ששמעתי אותם קודם לכן. אבל בוא נחזור לתחילת המשפט הקודם – רועי הכיר לי משהו חדש, קרי רועי מצא אלבום חדש שהוא מחבב, אם הוא לא יחזור בו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. להקשיב ומיד.

The Accidental – Knock Knock
The Accidental – Time and Space

מכיוון שהרגשתי חייב על כך שרועי מצא אלבום פולק כל כך יפה באמצע הקיץ, בחרתי לא להשאר חייב ולהביא אלבום כזה משל עצמי. לא רק שלאלבום של Fleet Foxes יש עטיפה יותר יפה, אלא הסולן נשמע כמו ג'ים ג'יימס, סולנם של My Morning Jacket, בגירסה הפולקית הרגועה שלו. הפולק שלי טוב יותר מהפולק שלך.

Fleet Foxes - Blue Ridge Mountains
Fleet Foxes – Tiger Mountain Peasant Song

ואם כבר בפולק עסקינן, יקיריי Vetiver הוציאו אלבום חדש שמשאיר מאחור את הפולק הרגיש שלהם ומחליף אותו באמריקנה על גבול הקאנטרי. אם תהיתם מדוע הרי שבעיקר בגלל שהאלבום כולו, כמו זה של אדמ, הוא כולו אלבום קאברים, רק שרוב הסיכויים שלא תכירו אף לא שיר אחד מהמקוריים. אלבום בטעם של מגפי בוקרים וחגורה עם אבזם כסוף ענק.

Vetiver – Hurry on Sundown
Vetiver – Houses

לא לעיתים תכופות מגיעה לפה להקה שמעודי לא שמעתי את שמה וההופעה שלהם סולד אאוט. בהיותי אנאלי מתבכיין, החלטתי לבדוק מה אני מפסיד וגיליתי אלבום לא רע בכלל. Why? הם הרכב קליפורני שנשמע בדיוק כמו שאינדי צריך להשמע – לא נופל תחת אף ז'אנר אחר ולא בוחל בדבר. החיבור של השירה/דיבור של הסולן, יוני וולף, עובד יופי עם כל הסוגים השונים של המוזיקה באלבום וברגעים מסויימים הם מזכירים לי גרסה מפוכחת של The Decemberists

Why? – The Hollows
Why? – A Sky for Shoeing Horses Under

ובהינף מקש, מאנלוגי לדיגיטלי. את White Williams ראיתי עושים עבודה בינונית בלחמם את Vampire Weekend. אבל קשה להאשים אותם, זה כמו הופעת חימום לשמש. לעומת זאת, באלבום הבכורה שלהם, Smoke, הם נשמעים כמו אחיהם הקטנים והמפונקים של Hot Chip. אם עוד לא נתקלתם בהם, כיף לכם. זה אחד האלבומים הכי טובים שעוד לא שמעתם השנה, ממכר כמו Oreos

White Williams – New Violence
White Williams – Violator

נראה שסרטי הזומבים המצחינים (להוציא Shaun of the Dead) שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, לא פסחו גם על המוזיקה. Zombie Zombie הוא צרפתי שנשמע כמו גרמני שעושה אלקטרוניקה אוירתית ומפחידה, פסקול לשבת איתו בעליית גג חשוכה ולחכות לאוכלי האדם עם מוט ברזל ביד. בסוף הם תמיד מנצחים הזומבים האלה, למה בכלל לטרוח.

Zombie Zombie - Driving This Road Until Death Sets You Free

Punching people

דודו זר בחשיכה

אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.

The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God