דודו זר בחשיכה

אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.

The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God

דיאלוג בהשאלה

- תגיד מה נסגר עם הפוסטים על ההופעות?
- מה? לא אהבת את הפוסט על גונזלס?
- אה, היו יותר טובים וחוץ מזה קצת נמאס
- הייתי חייב לחלוק את זה עם מישהו, אתה יודע...
- נראה לי שמיצינו את הקטע, אז אתה הולך למיליון הופעות והחיים שלך דבש. מה יוצא לי מזה?
- שמע, בן אדם נותן את הנשמה שלו על הרחבה, ערב אחרי ערב ולך לא אכפת. אתה חתיכת טינופת, אמרו לך את זה פעם?
- בואנה, תזהר ממני, הא?
- לא, ברצינות, אתה לא מעריך כלום אתה.
- הא?
- על Jam for Bread סיפרתי לך?
- אתה מתחיל שוב?
- אני מניח שאתה לא רוצה שיר של Lou Rhodes בביצוע חי מההופעה?
- אה...
- ומה עם Balkan Beat Box, על ההופעה שלהם סיפרתי?
- אולי רק עשר-עשרים פעמים, לא יותר
- אני מבין. אז לא יעניין אותך אלבום רמיקסים חדש ושיר חדש?
- ואללה? חדש ל-BBB? יכול לעבוד
- ואת הסיפור על ה-Vampire Weekend והבחורה שהקיאה באמצע ההופעה שמעת, נכון?
- בן אדם, אתה מגעיל
- מגעיל, מגעיל אבל תגיד שאתה לא מת לשני שירים חדשים של ערפדי הסופ"ש?
- חדשים, חדשים? או איזה קאבר של גלי עטרי?
- דנדשים
- תעמיס
- מבטיח שתקרא את כל הפוסטים שלי על ההופעות?
- נשבע באמא שלך
- כפרה עליה
- כל השיחה הזאת, מוכרת לי מאיפשהו
- כן, נו, אתה מכיר אותי, אני ממחזר את הטובים ביותר
- לא מפתיע אותי בכלל
- יש לך עוד משהו חשוב להגיד?
- מה תביא לי מההופעה הבאה?
- ככה אני אוהב אותך...

Lou Rhodes – Treat Her Gently :: Live at Jam for Bread
Balkan Beat Box - Ramallah - Tel Aviv
Vampire Weekend – White Sky :: Live at ABC Glasgow > flac
Vampire Weekend – Little Giant :: Live at ABC Glasgow > flac

אתה ראשון, יא גונזו

כשתקציב ההופעות של מונוקרייב ל-2008 הוא הגבוה שהיה אי פעם, ההנהלה לא מותירה לי ברירה אלא ללכת לעוד ועוד הופעות. אבל לא תשמעו אותי מתלונן, פוגרום זה פוגרום. כמובן שאחסוך מכם את הסיפורים על כל אחת ואחת מההופעות האלה, אבל יש אחת, שכמעט חודש אחרי, עדיין מהדהדת וטומנת בחובה סיפור שחייב להגיע לאוזניכם. אם הכותרת של הפוסט עוד לא עזרה לכם לנחש, היה זה צ'ילי גונזלס שהאפיל על הופעות של Vampire Weekend ואפילו על Balkan Beat Box, אלופי הבמה הבלתי מעורערים.
על האלבום החדש של גונזלס קראתי בפעם הראשונה אצל פופטארט ואחרי האזנה אחת לשיר החדש לא הצלחתי להבין לעזאזל לאן הוא הולך ואף העלתי תהייה שמא עכשיו, אחרי שהיה ראפר וגם גירסה מודרנית לאריק סאטי, הוא רוצה להיות רנדי ניומן החדש. אבל זה היה אחרי האזנה אחת. ואז הגיע האלבום החדש. למרות שלא הצלחתי להבין את הכיוון של גונזלס לא הצלחתי להתכחש לעובדה שכל השירים באלבום נדבקו אלי כמו צואת עטלפים למכונית בשדרות רוטשילד ולא די בזה, גם גרמו לי לחייך ככסיל בכל פעם שהאזנתי להם. גדול כוחו של הצ'ילי ואין להתנגד לו. כשראיתי שגונזלס מגיע העירה, לא חשבתי פעמיים וקניתי כרטיסים כשבליבי כמיהה אמיתית לשמוע אותו מנגן כמה שיותר מסולו פיאנו האהוב כל כך.
מכאן ואילך, כל מה שהתרחש בהופעה היה אוסף של אירועים בלתי אפשריים אחד אחרי השני – הזייה, בדיחה, קברט, טירוף מוחלט – שהשאיר אותי ואת שאר הקהל המומים, מאוהבים, קרועים מצחוק ומכוסים בזיעת גונזו. כשגונזו ולהקתו, The Together Ensamble, עלו לבמה לבושים בחולצות לבנות מפוספסות, שלייקס ועניבות כתומות תואמות היה זה רמז מטרים לכך שמשהו חריג עומד להתרחש פה. זה התחיל כמו כל הופעה אחרת, להקה מנגנת שיר. ואחריו גונזלס עוצר ושואל "is there anyone here who doesn't like me? Because if there is, it usually takes about 4 songs and then you like me like all the others, so lets skip that and agree that you ALL just love me, right?". ואז בא עוד שיר. ואז דממה, האורות כבים וספוט נדלק על גונזלס שמביט לחלל האויר ולפתע נשמעות מחשבותיו בוקעות מהרמקולים: "Was that good? Do they still love the Gonzo? I don't know... Look at that guy's face. He doesn't seem too happy... Nah, he is just ugly. It WAS good. They DO love me. I AM great!" וכך נדד הספוט בין כל אחד ואחד מחברי ההרכב הביזארי ומחשבותיהם ההזויות נשמעו גם הן.
וכך זה המשיך, אחרי שיר נוסף גונזלס ירד לקהל והתחיל לטייל בעודו שואל אנשים אם הם מכירים את השיר הבא שהוא עומד לשיר ונוזף בהם כשעונים בשלילה "Can’t you be more polite and just lie?!". לבסוף הוא הגיע למישהו שענה בחיוב ואז גונזלס תחב את המיקרופון לידיו ופקד עליו לשיר. הבחור לא איבד עשתונות והתחיל לשיר בקול יפהפה חצי מהבית הראשון יחד עם הלהקה עד שלגונזלס נמאס. הוא חטף את המיקרופון מידיו, דחף את הבחור וצעק עליו: "This is MY show! No one gets to enjoy the attention but me. Now fuck off!". אחרי שהשיר הזה הסתיים, גונזלס התחיל לגעור בלהקתו על כך שהם נגנים גרועים שמביכים אותו וגורמים לו להראות רע, ואיך המתופף מעיז להוריד את העניבה שהיא חלק מהתלבושת שלהם בעוד גונזו משלם עליה בדיוק כמו שהוא משלם להם את משכורותיהם. הלהקה, נעלבת ופגועה מחליטה למרוד ויורדת מהבמה כשברקע גונזו צורח על כולם שהם מפוטרים ושהוא לא זקוק להם בכלל. ואז, כמתבקש, הוא חוזר לבמה ומנגן שני קטעים מסולו פיאנו. הייל גונזו.
לפני שהוא מתחיל לנגן את Shameless Eyes הוא שואל את הקהל אם הם זוכרים מי שרה את השיר הזה איתו במקור. הקהל עונה במקהלה אחידה: Feist! וגונזלס משיב מיד, מלא בעצמו: "Exactly, I MADE her, and don't you forget that because I can make her dissapear like that".
ובין לבין קטעי הקישור המבויימים לעילא ומצחיקים עד דמעות, גונזו מתקשר עם הקהל ומזכיר להם שפעם הוא היה רזה ומגניב והופיע על עטיפות של מגזינים נחשבים ושלא יעיזו לשכוח את זה. הוא מנער את שיערו המזיע על השורות הראשונות, יורק לכל עבר בלי אבחנה, מקלל ואפילו בועט במעריץ שיכור מדי שצועק באמצע שירים ומיד אח"כ מסביר לקהל שזה חלק מהמופע ואין סיבה לבהלה (כמובן, שזה ל-א היה חלק מהמופע). בין יריקה לקללה, הוא מקפיד להוציא מסרק לסדר את שערו מפעם לפעם, שהרי בכל זאת מדובר במקצוען.
ואם כל זה לא מספיק, בהדרן גונזו וחבורתו המופלאה מבצעים קאבר ל-Easy lover של פיל קולינס. ואט דה פאק? לא היה אחד בקהל שלא רקד או צחק או שניהם. כשסיים את הביצוע הפסיכוטי לשיר הוא שוב פנה לקהל ושאל: "Do you like this song? Yes? No? It’s a shitty song, why do you like it? And why do you pretend to be enjoying so much, I just don't get you"
רק בהופעה הבנתי בפעם הראשונה את גדולתם של שירי הראפ של גונזו, למרות שהצהרתי יותר מפעם אחת שמעולם לא גיליתי בהם עניין, מסתבר שהכרתי את רובם מבלי בכלל לדעת. מה שהיה נפלא בהופעה, מעבר להיותה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי, היא העובדה שהמוזיקה השונה כל כך שלו מכל השנים נשמעה כאילו יצאה כולה מאותו האלבום. ואז נפל האסימון – גונזלס הוא גאון. לא משנה אם זה בראפ, בפסנתר קלאסי או באוירה צ'יזית ונוסטלגית של שנות ה-70 המלודיות שהוא מייצר פשוט כובשות. וכשמוסיפים להן בן אדם מבריק, ציני אבל גם רגיש מתקבל המוצר הסופי והמוטרף של צ'ילי גונזלס. בעיני, הוא סוג של גיבור על, עם כוחות מיוחדים, שעוד לא החליט אם הוא רוצה להיות טוב, רע או מכוער. בינתיים הוא מחליף את הגלימה והמסיכה מדי פעם, אבל לא את השם.
יש אומנים שהייתי רוצה להיות חבר שלהם (אדמ, נטאשה חאן וכו') אבל בפעם הראשונה, הרגשתי שיותר מהכל, הייתי רוצה שגונזלס יהיה אחי הגדול והמאגניב, שילמד אותי איך עושים כל מיני דברים שרק אחים גדולים יודעים לעשות. הנה לכם רגע השפיות היחיד מאותה ההופעה אל מול אחד מרגעי הטירוף המוחלטים (סאונד נורא אבל שווה רק בשביל לקלוט את הוייבס של הגונזו).

שובו של הקרייבפלייר

הכל אני צריך לעשות פה לבד, כבר הבנתי את זה מזמן. פה זה בלוג של קוראים שקטים, אנונימיים, לא מגיבים, לא רוצים לעשות פלייליסט, רק תן לי תן לי תן לי. אז הנה, קחו (ותהנו, כן?).
הפעם אלו כל מיני קאברים שמזמן רציתי לחלוק ולא הצלחתי למצוא תירוץ מספיק טוב. אבל אז נזכרתי שבעצם - כן, זה הבלוג של האבא שלי ואני לא צריך תירוצים (תודה, אבא!). איטס גוד טו בי דה קינג.

Josh Rouse – Chloe Dancer :: קאבר מפתיע לחלוטין לשיר של Mother Love Bone שיכול לגרום לי לבכות בלי לדעת למה. כמה חבל שהשיר לא ממשיך ל-Crown of Thorns. אם במקרה פסחתם על האלבום הזה בשנות התשעים, מומלץ לבקר אותו גם היום, אחד האלבומים המשמעותיים שיצאו מסיאטל.

Adem – Hotel Lounge :: גירסת כיסוי ל-dEUS מהאלבום החדש של אדמ, Takes, שכולו קאברים לאומנים שהשפיעו עליו בין השנים 1991-2001. עוד לא האזנתי מספיק לאלבום בשביל לכתוב עליו משהו במלואו אבל נראה ששוב אדמ הצליח ליצור משהו אישי לחלוטין, אפילו אם החומרים הם לא שלו. איש מיוחד.

Portastatic – And I Was a Boy From School :: לא הצלחתי לעצור את עצמי מלמחזר את השיר הזה שוב אחרי שהופיע פה לפני שנה-שנתיים. כל פעם מפתיע אותי איך שזה עובד באקוסטי.

Get Cape. Wear Cape. Fly – D.A.N.C.E. :: קאבר אקוסטי ל-Justice שבאופן נדיר כמעט ומתעלה על המקור. מעניין אם אפשר לעשות קאבר אקוסטי ל-Stress

Kraak & Smaak – A Man of Constant Sorrow :: כל קאבר לשיר קאנטרי חייב להיות מוצלח לא? בפרט אם עושים ממנו צ'יל אאוט. הקטע הזה לקוח מתוך האלבום המצויין של הצמד ההולנדי (אני תוהה, האם זהו טרנד פלמי של צמדים עם שמות מגוכחים? האחרונים היו C-Mon & Kipski ועכשיו אלה) שיצא השנה ויש בו כל טוב למכביר.

Ojos de Brujo – Get Up Stand Up :: כל דבר שההרכב הזה נוגע בו הופך לאושר. כמו המלך מידאס רק עם חמון במקום זהב. המחאה של בוב מארלי מעולם לא נשמעה שמחה יותר מאשר בגירסה הפלמנקית של המכשפים.

Midival Punditz – Four Sticks :: הרכב טרנס מדלהי עושה קאבר ללד זפלין? אפשר לבטל את האיחוד הבא, נמצא תחליף הולם, תודה לאל (ביחרו את האחד שאתם מחבבים ביותר).

Foo Fighters – Baker Street :: עוד שיר יפהפה מהילדות שזוכה לטיפול עדין על ידי דייב גרוהל וחבורתו. איזה כיף שעוד מישהו אוהב את השיר הזה. מאז שאני פה יוצא לי לזמזם אותו בראש (לזמזם בראש? אני בטוח שזה לא בעברית) כמעט בכל יום, כשאני נתקל בתחנת האנדרגראונד בעלת אותו השם.

Pearl Jam – Love Reign Over Me :: אחרי שכמעט ונפרדתי מהם כידידים, אדי וודר יצא עם אלבום פסקול סולו קורע לב ופרל ג'ם עשו את הקאבר הנפלא הזה ל-The Who עבור סרט נפלא באותו השם. בין רגע מצאתי את עצמי מרגיש כמו אז בגיל 14 כש-Alive בקע בפעם הראשונה מהרדיו סינגל קסט בחדר שלי. התעלות.

ולכל האושר הזה אפשר להאזין בנגן למעלה, אם החלודה לא תמנע ממנו לתפקד, או להוריד אליכם.

מסאג' בשקיעה

כבר חמישה ימים רצופים השמש זורחת בשמיים, בוקר אחר בוקר. כבר חמישה ימים רצופים שאני מתהלך בחולצה קצרה. חמישה ימים. ברצף. קשה להסביר עד כמה המאורע הזה נדיר באי האפור. תוסיפו לזה את העובדה שהשמש שוקעת קצת לפני 9 בערב ותקבלו את הסיבה שבעטיה נעדרתי מדפים אלו בימים האחרונים. באופן מסויים, זה גם מלחיץ, כי לפי התאוריה שלי בכל שנה יש מספר סופי של ימי שמש בממלכה, ואם כולם מתבזבזים במאי לא ישארו מספיק ליולי-אוגוסט. הפיאסקו של שנה שעברה בו הייתי אסיר בביתי בחודשי הקיץ עד שנאלצתי להמלט לסטוקהולם (סטוקהולם!) בשביל מנת השמש שלי עדיין מהדהד בראשי.
אז אם זה בסדר מבחינתכם, אני מתכוון לחזור לשמש, להזין את עורי החוור במעט קרינת UV, לאכול את ארוחת הצהריים שלי על שמיכת פיקה בפארק הקרוב לביתי ולהעמיד פנים לרגע שאני חי במקום בו ילדי הגן צובעים את השמיים בכחול בציורים ולא באפור (סיפור אמיתי וכואב). כשאשוב, אני מבטיח סיפורים מרטיטים על ההופעה של גונזלס (לא חוזה, השני) ושל עוד כמה חוליגנים.
ודבר אחרון לסיום – בעוד בלוגים אחרים מחלקים לכם אלבומים בחינם, מונוקרייב לא נשארים חייבים; אחרי הכרטיסים להופעות ב-IndigO2 שחולקו בהתראה קצרה מדי לפני שבועיים הפעם מדובר בפנינה אמיתית – כרטיס חינם להופעה הראשונה אי פעם והיחידה של Sunset Rubdown בלונדון ב- Luminaire ביום חמישי ה-22.5. ההופעה, מיותר לציין, sold out מזמן וכרטיסים אי אפשר להשיג אפילו ב-eBay. רק במונוקרייב. פנקו את עצמכם.

Trolle & Siebenhaar – Sweet Dogs
Kenneth Bager – Fragment Eight (בעיקר בזכות הוידאו הכל כך משמח הזה)

Guess who's back?

Seems like I needed a long time away from here, say three months in New Zealand and Australia, to get my ass to write something again. And travel blogs don't count, they are just something you have to do.

Relevant conclusions:

1. The only music to ever get to New Zealand is Jack Johnson's. Seriously.

2. The only music to ever get to Australia is Red Hot Chili Peppers.

Maybe I got it wrong, but really, seriously, those are the only things you hear around there. It's like being stuck in a semi-utopian-all-too-pleasant melodic nightmare. Put something else, put Britney, anything, please!

My alternative was the 1322 songs I managed to stuff into my beloved Nano. And as much as it sounds, no matter how much I tried to choose those albums with care I got bored very quickly. It's actually then that you realize who your true friends are. Mine, apparently, were the unexpected Regina Spektor (I really didn't see that one coming), Portishead's perfect and timeless debut, Rage Against The Machine (I don't even know why, it just works every time), one big Bob Marley and an even bigger Johnny Cash. You can always count on the classics.

On my way home, which passed through London, Shachar took a look at the album list in my beloved Nano and said: "Dude, you're stuck in 2006!"

Just for the protocol, I had a few 2007's, though none made it to the best friends club. I must be getting old.

In London, however, things started to look different. Sure, flying 9 hours from Sydney to Hong Kong, then 13 hours to London, 5 to Tel Aviv and finally 5 back to London,  and all within 10 days - that kinda thing makes things look different (mostly faded and blurry. No recommended)

But there's another thing. There are friends that you can count on to fill you in on all the best things that happened when you were away. The first sounds that came out of the stereo when I arrived in London on a Tuesday night were these. Our tastes may have grown a bit apart during over the years but you can still lay a good one, buddy. He is telling me where have you been? It's the hottest thing around these days, you wouldn't believe the hype. And I'm thinking, it's really great to not know anything about that hype, to have your true impression, an unspoilt honest experience. Free from any media build-up, any brainwash, anything. You just hear sounds and you think what you think, and that's it. You don't get any "Pitchfork 8.9" preface to the music.*

I like it.

I also like The Do, The Black Keys and... oh yeah, P3. Love it. It's good to be back.

Vampire Weekend - Cape Cod Kwassa Kwassa

The Black Keys - Same Old Thing

Portishead - Machine Gun

The Do - Unissasi Laulelet (WTF, what is that language? Bulgaro-Norwegian?)

* Having said that, I'd still like you to read what we write, but that's different 'cause that's We.

תשע שנים

אני כבר לא משוכנע אם אני מכיר אותך יותר שנים חי או מת. כאילו זה באמת משנה. אני זוכר כמה אז, המחשבה שבעוד שנים תהפוך לזכרון חוור מהעבר תיסכלה אותי וגרמה לשנוא את העתיד על שלא התכוון לכלול אותך בתוכו. זה אף פעם לא קרה, אתה יודע. אני חי אותך, את העדרך. עדיין תוהה אם אי פעם אצליח להשלים עם החוסר הזה, אם העצב הבלתי פוסק, שאני לא מכיר אותי בלעדיו, יתפוגג מתישהו.
הלב שלי ממשיך להחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה מישהו שמזכיר לי אותך. אני מוצא עצמי בוהה באנשים זרים, גומע בשקיקה כל תו פנים ודומע בשקט מבפנים. אני חולם עליך בלילות. כמעט תמיד אתה חוזר. מסתבר שאף פעם לא נהרגת, פשוט היית חייב להעדר ועכשיו חזרת לפתע. אם יש חלום אחד שהייתי רוצה שיתגשם.
פעם בשנה, סמוך ליום ההולדת שלך או ליום מותך, אני צופה ב-The Thin Red Line. מעין הרגל מוזר כזה שמפתחים אנשים עם חור בלב. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט כל אחד מהחיילים לבש את הפנים שלך. גם באחרות. אתה כמו שיר שלא סיימתי לשמוע ונשאר תקוע לי בראש, מתנגן בלי הפסקה.

Melanesian Choirs - God Yu Tekkem Laef Blong Mi :: Chants from the Thin Red Line

המֵלִיץ

לנוכח דברים מפעימים אני נוטה לאבד את המילים. הרגש מציף עד שהגוף נבהל וכמעט חודל מלתפקד. הנוירונים שוכחים את תפקידם, הסינפסות מבולבלות. שום דבר שכלתני לא יצא מהחוויה הזאת, לא חשוב כמה אתאמץ. הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה בהופעה של סיגור רוס. אז, לא כתבתי דבר. לא הייתי מסוגל למצוא את המילים. הפעם היו אלה Portishead שהוציאו אותי מהאיזון המנטלי השברירי מלכתחילה.
למעשה, עד היום עוד לא כתבתי דבר על האלבום האחרון. כנראה שגם אליו קשה לבטא את הרגש; בכל פעם שאני מאזין לאלבום, אני מאבד ריכוז בכל מה שאני עסוק בו באותו הרגע. המצח שלי מתקמט, אוירה קודרת אופפת אותי ועוד לפני שמסתיימת הרצועה הראשונה, אני נכלא בתוך האלבום. שבוי שלו למשך השעה הקרובה בה אתבוסס בתחושות של דאגה, ייסורים, אובדן ולפעמים תקווה. בכל אחת מהרצועות מתחוללת דרמה רצינית, כמעט טרגדיה. כל רצועה היא קליימקס בסרט מתח אפל על החיים. חלקן מסתיימות בהפתעה גמורה, אחרות מפתות ולבסוף גם הורגות.
לא מעט אנשים חוו דעה מלומדת על האלבום, יצאו בהצהרות מנומקות על מותו של הטריפ הופ והתנבאו נבואות שמיימיות לגבי עתיד הלהקה והמין האנושי. אני עדיין לא סיימתי לעכל את האלבום הזה רגשית. אני מניח שאזדקק לפרספקטיבה רצינית בשביל להבין את כל הרבדים שטמונים ביצירה הנפלאה הזאת שממשיכה להפתח אלי בכל האזנה. לנסות ולהגיד משהו יותר משמעותי עכשיו יהיה כמו לכתוב תקציר לגב הספר עבור התנ"ך ("סיפור התבגרותו של עם נבחר בעולם של גויים חסרי רחמים...").
יותר מדי שנים בלי אלבום גרמו לאוסף גרונות ניחרים מצמא להתאסף בבריקסטון אקדמי כשתחושה אחת מאחדת את כולם – ציפייה אדירה. וכגודל הציפיה, גודל ההופעה; בלנד מושלם של האלבום החדש וקודמיו. הקלאסיקות המודרניות מהניינטיז התערבבו עם קלאסיקות מודרניות בהתהוות, בציר 2008. אם הטעם לא לאוזניכם, תנו להן כמה שנים להשביח כמו אחיותיהן הבוגרות.
הייתי רוצה לספר על הסט המפואר, התפאורה, הסאונד, והנוכחות של פורטיסהד על הבמה, אבל אני לא זוכר דבר מכך. רק את בת' גיבונס אני זוכר. לבושה בסקיני ג'ינס שחור וחולצה שחורה צמודה. לרגע אפשר לבלבל אותה עם בחורה צעירה. במבט מעט יותר בוחן היא כחושה, מפתחת גיבנת וגוררת רגל או שתיים ממקום למקום. השירה שלה נשמעת כמו ערוץ לביטוי כאב פיזי אדיר. מי יכול לנחש מה מתחולל בנפשה. מבט אחד בפנים שלה כשהיא שרה ואני משותק לחלוטין. הכאב שבשירה שלה הפך אותי למריונטה עם חוטים דקים שמחוברים לקצות הידיים והרגליים וחוט אחד עבה יותר, עם קרס בקצהו, שנעוץ בתוך הלב שלי. וכך מצאתי עצמי מתנדנד, אנה ואנה, העיניים נפקחות ונסגרות לסירוגין. בת' מנגנת בי עם הקול הפוצע שלה. מושכת אותי אליה ומרפה. התופים מטיחים אותי מצד לצד והגיטרה חוצבת ומזעזעת את נימי נפשי. הפקדתי את חיי בידיהם של פורטיסהד ונותר לי רק לקוות שאקבל אותם בחזרה כשתסתיים ההופעה.
פעם, כשרק התחלתי ללכת להופעות, הרגשתי לא בנוח לראות את המוזיקה שגדולה מסך חלקיה מתפרקת לכדי בני האנוש שמפיקים אותה לנגד עיני. המוזיקה של פורטיסהד כל כך הדוקה שגם כשהלהקה במרחק נגיעה ממני לא נבקע אפילו סדק זעיר במארג המושלם שהיא מייצרת. גם סכין המנתחים של הרציונל עצמו יתקהה בנסיון לבתר את המוזיקה שלהם. אלכימיה. קסמים. מטאפיזיקה. ואז הסתיימה ההופעה. בת' ירדה מהבמה, התחבקה והתנשקה עם רוב השורה הראשונה. בניגוד לאומנים אחרים שראיתי בסיטואציה דומה, הריטואל הזה היה כנה. מה גורם לה להראות נרגשת יותר מהקהל? כל כך הרבה מיסתורין אופף אותה. אם הייתי יכול, הייתי מתייצב להופעה שוב מחר, מחרתיים ועד סוף החיים.
אני קורא את מה שכתבתי ואני רוצה למחוק שוב הכל ולהתחיל מהתחלה, כמו שעשיתי כבר אינספור פעמים בשבוע האחרון. אולי הפעם אכתוב משהו פחות מליצי? אין סיכוי. לפעמים החיים שלי מליציים. אין סיבה לצפות מהמילים שמתארות אותם להשמע אחרת.

מתנה לחג

אני מתעורר בבוקר בעצלתיים. מוזג כוס מיץ תפוזים. אני לא מתכוון לעבוד היום, אין ספק בזה. לא עובד ביומולדת. פותח את המייל לראות אם משהו חשוב קרה. אני הוזה. משפשף את עיני כלא מאמין. משתכנע שזה אמיתי וחיוך ענק נפרש על פניי. איזה מתנה מעולה. זכיתי בזוג כרטיסים חינם לכל סדרת ההופעות של Eat Your Own Ears ב-IndigO2. חמש הופעות, חמישה ערבים ברצף. אפילו אני לא יכול לעמוד בזה.
מכיוון שהקארמה הייתה טובה אלי כל כך, ואני עמוס בהופעות אחרות, אני אשמח להעניק את הכרטיסים שלא אנצל לכל מי שיחפוץ בהם. וכאן אתם נכנסים לתמונה – אם אתם מכירים מישהו שחי בלונדון / מבקר פה לפסח וישמח ללכת לאחת ההופעות למטה בחינם, זרקו הודעה בתגובות.
עשו טובה והפיצו את השמועה (במיוחד אתם, רעיי הבלוגרים). חבל לבזבז מתנה שכזאת. זאת פעם ראשונה שאומנים בסדר גודל הזה מופיעים במקום כמו ה-IndigO2 ויש לי תחושה שזה יהיה מדהים.

FOUR TET
SUNBURNED HAND OF THE MAN
JAMES HOLDEN
FAIRMONT
KODE 9
Thursday 24 April

JUNIOR BOYS
METRONOMY
MORGAN GEIST
KELLEY POLAR
PRINZHORN DANCE SCHOOL
Friday 25 April
(I’m going to this one, got 1 ticket to spare)

ANDREW BIRD
LONEY DEAR
CASS MCCOMBS
Saturday 26 April
(I might be going to this one; can’t decide whether to watch Andrew again or Fat Freddy’s Drop. Tough life)

KOMPAKT IN CONCERT
MOUSE ON MARS plus many more
Sunday 27 April

RZA (WU TANG CLAN)
KILA KELA
DAN LE SAC VS SCROOBIUS PIP
Monday 28 April

IV אינטגרציה

נראה שסוף סוף פינת האינטגרציה מתחילה להופיע בתדירות שקיוויתי. עכשיו רק נשאר לרענן את ה-CravePlayer המסכן שנזנח שם איפשהו באוגוסט. אם מישהו מכם מעוניין בלהרים את הכפפה המעופשת הזאת, כל פלייליסט יתקבל בברכה.
הפעם, בגלל שאף פעם לא ניצלתי את הפלטפורמה הזאת, החלטתי להקדיש את השירים לאנשים שאני חושב שזקוקים להם. מכאן ואילך אנא המשיכו בקריאה בטון רדיופוני רווי אקו (אקו, אקו, אקו....).

Jenners Field :: את שני השירים האלה אני מקדיש לנמרוד מטאפטס וטאפאס. נסיון לפצות על האכזבה (המוצדקת) שלו מהחדש של Tapes ‘n Tapes. למד את הלקח, נמרוד, לא קוראים לבלוג על שם להקה עם אלבום אחד. מי ייתן והם ידעו ימים יפים יותר. מסתבר שהרוח מהאלבום הראשון של הקסטות נשבה אל החברה האלה. ככה באמת היה צריך להשמע האלבום.

Jenners Field – Red Lorry
Jenners Field – 17

Heels Catch Fire :: את השירים הבאים אני מקדיש לאביעד מהאייפוד רעב, שבשני הפוסטים האחרונים שלו גילה צד נשי ורגיש, ממש כמו שקרה לרועי כשעבר לסטוקהולם (ואביעד בסך הכל עבר לירושלים). אני חושב שכל מה שהוא צריך זה עוד איזו להקה מברייטון, העיר והמזח, שתעלה אש בעקביו.

Heels Catch Fire – Glass Pedestals
Heels Catch Fire – Comfort Zone
Heels Catch Fire – This Was Never a Gift

OK Tokyo :: הכי הייתי רוצה להקדיש משהו לרועי שחזר סוף סוף מהגלות הארוכה מדי בארצות הקנגריווי, אבל אין סיכוי שהוא יאהב את זה. אוקיי טוקיו מזכירים לי את A Brand הבלגים (לא זוכרים?) בגרסה אנגלית אגרסיבית. למעשה, אני לא מצליח לחשוב על מישהו שאני מכיר שכן יאהב אותם. אי לכך, באופן חריג, אני בוחר להקדיש את השירים לעצמי. בימים אלו אני זקוק לכמויות אדירות של פרגון עצמי.

OK Tokyo – Bio Metric Calculator
OK Tokyo – TV Evangelist

אלברט 2000

פעם רצו לפרסם משהו היו שמים על המסך את אלברט פירות עם הרבה שפם מחזיק איזה אבוקדו ומחייך וזהו, נגמר. כולם ידעו – אבוקדו זה טוב. כדאי לאכול אבוקדו. זה מלא ויטמינים ומינרליים. זה עושה פלאים לעור הפנים. ואם לא תאכל, יבוא אלברט ויזיע עליך. אבל היום, זה כבר לא עובד. הדור התחלף. היום בתקציב לכל פרסומת אפשר לקנות שש קילו אבוקדו לכל ילד באפריקה. זה טוב לעור הפנים שלהם. היום בכל פרסומת למלאווח קפוא יש אפקטים שגורמים לקינג קונג להראות כמו הקוף של מרקו. היום כל פרסומת למשחה לפטריה וגינלית מלווה בפסקול של להקה שעדיין לא קיימת.
לפעמים, רק לפעמים, העולם גם מרויח מזה. כמו בפרסומת לאנרגיה (מה אנחנו, רובוטריקים?) של e-on. השיר ברקע כל כך טוב שבין רגע הוא הפך להיות הדבר הבא. מה שבאופן פוסט-פוסט-מודרניסטי אומר שהוא כבר לגמרי פאסה. כמעט רטרו. אבל עדיין שיר מעולה. שימו עליו עין, על Broadcast 2000, ממה שאני שומע הוא הולך להיות האדמ הבא. הרבה באזז יש פה סביבו וסביב המיני אלבום שלו Building Blocks שיוצא ביוני. אולי אפשר להפיק מהבאזז הזה קצת אנרגיה ולשמור בקוביות.



Broadcast 2000 – Get Up and Go
Broadcast 2000 – Pep Talk
Broadcast 2000 – The View

[ותודה ליובל על העזרה. ככה זה בבוקר שאין השראה, אני עושה אאוט סורסינג לדימויים לישראל.]

אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח

זה כמעט תמיד מתחיל באותו משפט: ביום חמישי הלכתי להופעה. מה זה הופעה, הופעה פגז, אדירה, מפרקת. אבל מה, לכתוב על זה בבלוג? עזבו נו. זו הופעה בשבילי, למי בכלל יהיה אכפת מהם. להתחיל להסביר מי הם בכלל ומי הם בשבילי. סתם הלכתי בשביל הנוסטלגיה, משהו פרטי כזה. ואז, יומיים אחר כך, מה אני מגלה? Red Snapper באים להופעה בישראל, מה שגרם לי מייד להתיישב ולכתוב. לא פוסט, דרשה.
אז נכון, Red Snapper הם לא הדבר הכי הייפי היום וגם האלבום החדש שלהם שיצא בסוף השנה בוודאי לא ייצר באזז מורגש. האם זה אומר שהופעה שלהם היא לא דבר ראוי? שלהביא אותם לארץ זה מיותר? ובכן, בעיניו החומות של איש מזדקן אחד, בני ישראל צריכים להיות שמחים במיוחד שמישהו בחר להביא דווקא הרכב כמוהם ולא סתם להאביס את הקהל בעוד איזה שם גדול שנותן הופעה שלא הייתה עוברת סינון ראשוני ל"כוכב נולד" גרסת הספארי ברמת גן (רמז רמז).
זה ציפור? זה מטוס? זה פארידה? נו? למה אף אחד לא עונה לי? שאלה קשה. קצת קשה להגדיר את המוזיקה של רד סנאפר אבל אם אתם אוהבים רוק, ג'אז, ג'אז-רוק, רוק-ג'אז או סתם דג מלוח של בית כנסת, כדאי שתמצאו את עצמכם בהופעה.
בלי סקיני ג'ינס ובלי תספורות מקולקלות עלו לבמה שלושה כסופי שיער וטום צ'לנג'ר אחד. אולי היה זה רק הדמיון שלי, אבל הם נראו מאוד שמחים לחזור ולהופיע. ב-90 דקות, לא כולל זמן פציעות, רד סנאפר נתנו דגימה יפה מהרפטואר שלהם וגרמו לקהל אקלקטי כמו בבר השכונתי שלי (כולל הקבוע שנראה כמו הומלס ומדבר לעצמו) לשפוך הרבה זיעה ברחבה. גם על הבמה ניגרה הזיעה. מסתבר שכמות האנרגיה שאפשר לייצר בהופעה לא עומדת ביחס הפוך לגיל. כן ארץ לזקנים.
אפילו טום צ'לנג'ר, שמחוץ להופעה אני לא מוצא אותו סקסופוניסט מעניין במיוחד, התאים את עצמו לשלישייה שכל אחד מהם יכול להיות בקלות אבא שלו. למעשה, החיבור ביניהם היה כל כך טוב שלא אתפלא אם הם באמת האבות שלו. כבר היו דברים מעולם.
ואם עד עכשיו לא השתכנעתם שרד סנאפר יתנו לכם הופעה שלא כדאי להחמיץ אולי העובדה של-Ali Friend, מוביל ההרכב, נקרע מיתר בקונטרבאס בהופעה (בפעם הראשונה בקריירה) תעשה את העבודה. אני מניח שאם אמשיך בסופרלטיבים אף אחד לא יאמין לי שאני לא מקבל תמלוגים מההפקה. אז נסיים כאן. אה כן, רק דבר אחרון – אם אתם הולכים להופעה, תרקדו, למען השם, תרקדו...

Red Snapper – Snapper
Red Snapper – Hot flush

אלמנטרי, ווטסון יקירי

מעודי לא ציירתי. תמיד רציתי. הצלחתי לדמיין את עצמי אוחז במכחול, עומד מול קנבס שמונח על כן ציור אבל אף פעם לא עברתי את מחסום משיכת המכחול הראשונה. לא חשוב מה ארצה לצייר, אין לי מושג איך להתחיל. שלשום בערב, באופן בלתי צפוי, כל מה שרציתי הוא מכחול וקנבס. עזבו מכחול וקנבס. כמה פחיות צבע וקיר והייתי המאושר באדם. האמת היא, שגם בלעדיהם הצלחתי להיות די מרומם. והכל בזכות ווטסון. פטריק ווטסון.
ובכן, הייתי, ראיתי, חזרתי ובשורות בפי. פטריק ווטסון של הופעה הם אינם פטריק ווטסון של האלבום. כמעט ואין מה להשוות. כל שיר זוכה לביצוע שגורם לגרסה המקורית להשמע כמו תקציר חיוור של הדבר האמיתי. כל אחד מחברי הלהקה מעניק את הפרשנות שלו לשיר, עד שהקטעים הופכים לרצועות ארוכות שנמסות אחת לתוך השניה. ובתוך כל ההיתוך הזה, קולו של ווטסון בולט מעל התופים, הגיטרה ואפילו הקסילופון.
הנוכחות של הבחור הצנום על הבמה כמעט מוגזמת. בעיניים עצומות לרווחה, פה שמתעווה לצד, וידיים מכופפות במרפקים ווטסון מזכיר את ג'ו קוקר רק עם סגנון יחודי משל עצמו. ווטסון שר בזיגזג. כל צליל שבוקע מפיו נשבר לקטעים קצרים, הברות פשוטות שמתחברות לכדי שלם מופלא. השירה שלו מרתקת. כמעט ואי אפשר לצפות איך הוא ישמע שיר שהוא ישיר. למעשה, כמעט ואי אפשר לדעת איך ישמע תו שיצא מפיו. פה ושם, אחרי סולו ווקאלי ארוך, ווטסון פולט מעין צחוק קטן, גיחוך בלתי נשלט. צחוק שמבשר שהוא חזר להיות מודע לעצמו אחרי שריחף לו לרגע אי שם ביקום חלופי.
ואל מול כל היופי הזה, לא נותר לי הרבה מה לעשות אלא לעצום עיניים ולהתמסר למוזיקה. לשכוח שמולי עומדים האומנים על הבמה ולתת את מלוא תשומת הלב לצלילים הבוקעים מהרמקולים. להניח לתופים להלום בחזי כמו אגרופים, לקלידים לשחק לי בקצות השערות ולצמרר אותי ולגטרות לסחרר אותי איתן אל תוך המערבולת שהן יוצרות. ומתוך כל זה, הגיע לפתע הדחף לצייר. הקו הראשון לא נראה חשוב עוד. בעיני נפשי הייתי כבר עמוק באמצע הציור ולמרות שלא היה לי מושג מה אני מצייר, כל כך נהנתי מלמרוח את הצבעים בדמיון עד שהייתי צריך להכריח את עצמי לפתוח את העיניים.
אם להודות באמת, לא ציפיתי להופעה שכזאת. גם שאר הקהל לא, ואני אומר את זה רק בגלל שבערך באמצע ההופעה אחד מהאנשים שעמדו לידי צעק לווטסון אחרי עוד ביצוע מדהים שזכה לתשואות אדירות: "!We had such low expectations" (משפט שהפך להיות לתמה המרכזית באותו הערב). אפילו הברברנים הרגילים, שפוקדים הופעות רק בשביל להפריע לאנשים כמוני להנות, סתמו את הפיות המטונפים שלהם אל מול מה שהתרחש על הבמה.
שיר אחד לפני הסיום, ווטסון התנצל על כך שהגיטרה האקוסטית, שהייתה אמורה ללוות אותו בשיר הזה נשכחה בקנדה. ואז, בלי הרבה הכנות, תפס כסא מהבמה, ירד אל הרחבה והציב את הכסא במרכזה. צמוד להיכן שעמדתי. הגיטריסט עשה אותו דבר ונעמד על כסא מטרים מאחורי. ואז הגיע ביצוע האנפלגד היפהפה ל-Man under the sea. התופים פועמים בשקט מהבמה לפני, הגיטרה פורטת כשהיא לא מחוברת למגבר מאחורי ומר ווטסון עומד במרחק נגיעה ושר לי. ולחשוב שבכלל לא הייתי אמור להיות בהופעה הזאת...
את ההדרן פתח ווטסון בחשש מה מלנסות שיר חדש כי הוא די משוכנע שהוא יחרבן אותו. מהקהל נשמעה זעקה נשית: "It’s worth trying". ואז, ווטסון, שגם כשלא פותח את פיו לשיר נראה מסומם למשעי, פצח במונולוג תזזיתי שעיקר דבריו נשמע כדלקמן:

“I guess ’It’s worth trying’ and ‘low expectations’ are the English motto. I’ll be honest with you, before I came here for the first time I wasn’t a huge fan of your little island. Sure, if you like eating fish & chips 24 hours a day, that’s the perfect place for you.
Now seriously, there are some great things coming from England. Some of the best fiction and fantasy was created here. And you know what? I think realised why that is. This place is so grim, you know? It makes sense that people will create a fantasy world that they can run the fuck away to, because it’s just too grim here.
But don’t get me wrong, slowly but surely this country is growing on me. Anyways, don’t mind me, I’m just here to take your British Pounds and get them back to Canada so we can get ourselves some electricity, because you know we all live in a fucken igloos down there…”

אני ועוד כמה גרינגוס מחאנו כפיים בהתלהבות. הקהל המקומי היה משועשע קלות ובדרך נס בחר שלא לסקול אותו במטר של פחיות בירה ג'מייקנית. כוחה של כריזמה.



כמעט ושכחתי שרגע לפני הפלא הזה, התארחו על הבמה חברים קנדיים שלו, Miracle Fortress. ילדים טובים. לכולם הרביצו בבית ספר ובוודאי גם באוניברסיטה. למעשה, סביר להניח שהם עדיין חוטפים מכות אקראיות פה ושם. אלבום הבכורה שלהם Five Roses, הוא חביב מאוד, ממש כמו שאפשר לצפות מאנשים שגורלם גזר עליהם לשמש כשקי חבטות.

Miracle Fortress – Have You Seen In Your Dreams
Miracle Fortress – Hold Your Secrets to Your Heart

חזון אירופאי

השנה אני עומד לצפות בארוויזיון. כמו פעם כשהיינו ילדים, והיה רק ערוץ 1 והארוויזיון היה ארוע שכולם אהבו, הרבה לפני שהפך להיות חגיגת גאווה. אבל זאת לא הנוסטלגיה שמביאה אותי לחזור ולצפות בו וגם לא הזיקה התימנית לנציג הישראלי. הפעם אאריך שיער (צ'ק), אגדל זקן (צ'ק), אנופף בדגלי צרפת קטנים (צ'ק) ואעשן סיגריה דרך האף (צ'ק, פליז!) בעודי מריע לנציג הפרנסוואים סבסטיאן "הרחתי שורה מטולוז ועד מרסיי" טלייה!
אני לא בטוח למה זה משעשע אותי כל כך שהרי במות הארוויזיון אירחו יצורים מוזרים הרבה יותר ממנו במהלך השנים (ג'ינגס חאן, לורדי, יזהר כהן וכו'). יש לי תחושה שהוא הולך להראות לפינג פונג איך מחרבנים על המדינה ששלחה אותך. ולא רק זה, יש גם סיכוי לא קטן שהוא יזכה.

Sebastien Tellier – Divine

ובנימה טראשית זאת, נסיים בביצוע לג'ינגס חאן של Berryz Koubou, חבורת מתמודדות ב-Japanese Idol. החומר ממנו עשויים חלומות (שלי).

חיה חדשה

לא בכל יום אני מגלה שהופעה שנכחתי בה הוקלטה לאלבום חי. ולא סתם הופעה, The Cinematic Orchestra ב-Royal Albert Hall. אחת מהמרגשות שראיתי. עד דמעות. ממש כמו אחרי ההופעה, גם עכשיו אין לי את המילים לתאר אותה, אבל יש לי, וגם לכם, את המנגינה.

דרקונים, כפתורים והשקט שאחרי הסערה

מלבד מוזיקה יש רק דבר אחד נוסף שאני צורך באותה יראת קודש – שקט. ממש כמו במוזיקה, לשקט יש כל כך הרבה ז'אנרים ותת ז'אנרים. יש שקט של יום, ושקט של לילה ושקט של צלילה ושקט של מדבר. ויש גם את השקט המיוחד הזה שאף פעם לא נשמע אותו דבר – השקט שאחרי הסערה. בשביל להיות מסוגל לשמוע את מה שטמון בו צריך, לפעמים, לייצר את הסערה הנכונה. כזאת שתחריש את האוזניים, תצרום, תציק, תמתח את הגבולות, תקלף ממך את כל מה שצריך להשאר מאחור ותותיר אותך חשוף ורגיש. כמובן שאין מתכון שמתאים לכל אוזן, אבל הנה דוגמא למוזיקה שמייצרת לי את שקט מרגש ומצליחה להיות איכותית וראויה יותר מצליליה של מכסחת דשא בשעת בוקר מוקדמת.
ב-Dragons of Zynth נתקלתי כחימום ל-Yeasayer. משהו בהם הזכיר לי את TV on the Radio רק קצת אחרת. דמיינו תופים משיר אחד, גיטרה משיר שני ושירה משיר שלישי ועכשיו נגנו את זה לאחור ותקבלו קטע של הדרקונים. איזה רעש נוראי החבורה הזאת יצרה ובאיזה ווליום מוטרף. אבל מתוך כל הקקופוניה הזאת זיהיתי שמשהו עובד שם ברקע – הלמות התופים המדוייקות, הצליחו לשמור על הריפים הפתוחים והשירה הזועקת מלאבד שליטה לחלוטין ולהתפוצץ ועל הבמה. ואז, בבית, הכל נשמע נכון. מסתבר ש-Coronation Theives, אלבום הבכורה שלהם הופק על ידי אחד מחברי TVOTR שדאג שהכל ישמע בדיוק כמו שצריך ורקם להם אלבום אדיר.
בשונה מהם, Fuck Buttons עושים רעש אקספרימנטלי תעשייתי נפלא. רצועות ארוכות שנמתחות ונמתחות, בונות שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה של רעש שבו זמנית מגרה את האוזן ודוחק אותי לקצה יכולת ההאזנה שלי. אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב לאלבום הזה. יש משהו כמעט מדיטטיבי בסערה הסטטית הזאת שהם מייצרים. כמעט תמיד הפיתוי לקטוע את ההאזנה באמצע באופן פתאומי גובר עלי, ואני מרגיש איך הנשימה שלי נעצרת לשבריר שניה כאילו זרקו אותי למים קפואים. אם להיות כנה, לא לא שמעתי מעודי יותר מ-3 רצועות ברצף מהאלבום. תמיד בחרתי לחתוך וממש כמו שהמליצו דפש מוד, להתענג על הדממה הצלולה שנותרה תלויה באויר.

Dragons of Zynth - Anna Mae
Dragons of Zynth - Breaker
Fuck Buttons - Sweet Love for Planet Earth

אולי בכל זאת ארץ לזקנים

לא מספיק שרק לפני שבועיים התבשרתי על Vantage Point, אלבום חדש ל-dEUS שיצא באפריל, אתמול גיליתי ש-Notwist העתיקים החליטו לנער מעל עצמם את האבק, לשמן את הגיטרות ולהקליט את The Devil, You + Me, האלבום הראשון מאז 2002. להקה די מוזרה החבורה הזאת; מאז 1989 הם הוציאו אלבום כל 3 שנים, ונעו בקלות מגראנג' בשנים המוקדמות לאינדי רוק/דרים פופ שוחה באלקטרוניקה גרמנית עדינה. מהסינגל החדש נשמע שהם הולכים להמשיך בדיוק מאיפה שעצרו בפעם האחרונה. מצויין.
ואם לא די לכם בזה, ממש אתמול יצא Feel Good Ghosts האלבום החדש של Cloud Cult. לא זקנים אבל פורים ונערצים. בדרך פלא קנדי כבר הצליחה להדליף אותו לעברי בשבת האחרונה ועל כך אני מברך אותה שתזכה ברבבות בנים זכרים או לפחות בטיסה לסן פרנסיסקו. מהאלבום, איך לומר, לא נרשמה אכזבה. אבל מוקדם מדי להכריז שאני מאוהב בו כמו בשאר היצירות שלהם עד היום. אולי זה בגלל שהקשבתי לו רק 3 פעמים עד כה. סבלנות, יא איבני, סבלנות.

dEUS – The Architect
Notwist – Good Lies
Cloud Cult – When Water Comes to Life

יום שישי את יודעת

09:05. חמש דקות מאוחר מדי. תוך דקות כל הכרטיסים להופעה של Vampire Weekend במאי אזלו. ההייפ סביב הלהקה הזאת יוצא מכל פרופורציה. לא נורא, שלא כמו אחד האדם, אני אוחז בכרטיס הזהב שוילי וונקה עצמו יכול רק לחלום עליו – הופעה חינם שלהם היום בערב בחנות של Rough Trade. כרטיסים בתשלום הם לבני תמותה.
18:37. המוכר מאחורי הדלפק מבשר לי שההופעה בוטלה. המתופף נפצע בתאונת פגע וברח. "אם סטיבי וונדר יכול לתופף, אני לא רואה סיבה למה ההופעה צריכה להתבטל" אמרתי בתסכול. זה רציני, מבטיח לי המוכר, הוא מאושפז בבית חולים. סוף שבוע של ערפדים, מה? הו, האירוניה. למישהו יש את הטלפון של ואן הלסינג?
19:32. 3 פיינטים מאוחר יותר ב-Café 1001. מכל האנשים האולטרה מאגניבים אני מוצא את עצמי מדבר עם יסמעיל, פקיסטני, חובב קריקט מושבע ובלוגר אדוק שמספר לי את כל מה שאף פעם לא רציתי לדעת על נבחרת הקריקט הישראלית שמורכבת ברובה מהודים (נבחרת הקריקט הנורבגית, לעומת זאת, מורכבת כולה מפקיסטנים כך ששתי הנבחרות משחקות ביניהם המערכה הופכת למלחמה בזעיר אנפין והמתח גואה לשיאים שלא מצליחים לעניין אותי כהוא זה).
20:18. גיליתי את ההודית הטובה ביותר בבריק ליין. שוב.
23:55. רגע לפני שאני עולה על הרכבת הביתה אני נמשך למשהו באופן בלתי נשלט; צמד buskers בטיוב שמנגן פלמנקו מקסים מעביר לי את 4 הדקות הנעימות ביותר של המתנה לסנטרל ליין. כל המטבעות שנותרו לי בארנק מצאו את מקומם למטבח של פרננדו.
01:37. העיניים נעצמות. מחשבה אחרונה לפני שאני נרדם; אני באמת אוהב את העיר הזאת.

מנה אחת אפיים

עוד יום, עוד הופעה. הגעת חצי שעה לפני פתיחת הדלתות ל-Menomena כי לא טרחת להסתכל בכרטיס? פצה את עצמך בסנדביץ' גבינה ופלפלים קלויים. כזה שעמד יום שלם בחלון ראווה, קצוות הגבינה בו הפכו קשים ויבשים והפלפלים מצומקים. כזה שאם לא היית מופיע שם בכדי לקנות אותו רגע לפני סגירת החנות היה מוצא את מקומו בפח יחד עם מזון אחר שכלבי אשפתות יריבו עליו בלילה.
עמוק בפנים, אתה שמח להיות שם לבד. בזמן שהופעת החימום הראשונה מתעכבת שב וקרא עוד כמה עמודים מ-Diary, אתה כל כך שקוע בספר הזה שאפילו להופעה אתה לוקח אותו איתך. הבט בנוף הנשקף מהקומה הרביעית, הוא בוודאי ישפר את הרגשתך. לא? קח לך פיינט, אתה זקוק לו.
Sky Larkin מצליחים בסופו של דבר לגרום לך להניח את הספר ולהוריד את המבט לעבר הבמה. מבלי לשים לב נהנת מההופעה? הרווה את צמאונך בפיינט. סבלת מהופעת החימום השניה? פנק את עצמך בפיינט. אל תהסס לרגע.
Menomena אוחזים בכלים. האויר בריאות, המפרט באצבעות הידיים אוחזות במקלות בחוזקה כשברמקולים נשמעת ההודעה: "בשל סיבות בלתי צפויות אתם מתבקשים לעזוב את הבניין באופן מיידי, תודה". והיא חוזרת על עצמה. שוב ושוב ושוב. לא זהו איננו תרגיל. זה היום הדפוק שלך. השלמת עם העובדה שהערב הזה לא נודע להיות? צייד את עצמך בפיינט לדרך.
אתה מוצא עצמך עומד מחוץ לבניין בחולצה קצרה. רק בשביל הפרוטוקול, מזג האויר קר מהצפוי מלווה במשבר אקזיסטנציאליסטי קל. אחרי חצי שעה של המתנה קצות האצבעות שלך הופכות להיות לבנות וקשות. ההמון שמתגודד בחוץ מתנהג כמו שהמון שמתגודד בחוץ מתנהג – קולני, משועמם ומנסה למשוך תשומת לב בכל דרך. כשכל מה שאתה רוצה הוא להכנס ולקחת את המעיל שלך, כח עליון כלשהו מחליט לבחון את גבולותיך – הבניין יצא מכלל סכנה. אנחות רווחה נשמעות מהמרזבים. כולם חוזרים פנימה לאותו המקום שבו עמדו קודם לכן. העדר מגשים את מהות קיומו. ההופעה מתקיימת בכל זאת? ענג את נפשך בפיינט.
פתאום אתה מבין, Menomena הם רק שלושה אנשים. פחות מדי ידיים ליותר מדי כלים. הכל נשמע לך כמו גרסת כיסוי מופשטת לדבר האמיתי. רבדים נעלמים ומוחלפים בגרסה מחוספסת וערומה. אתה זקוק ליותר מזה במצבך. הפנטזיה של אלבום מתרסקת על במת המציאות. ממש כמו החיים שלך. ואז מתחילות בעיות החשמל. הפסקות ארוכות בין שיר לשיר. אתה עומד שם ותוהה איך זה שאפילו לברוח הפך להיות כל כך מסובך. זה הזמן להשקות את עצמך פיינט נוסף. איבוד האחיזה יכול להפוך יציב במינון הנכון. בעיניים עצומות ורגליים כבדות אתה מצליח להפיק שברים של הנאה. קלושים, אבל הם שם. שארית היכולת שלך לכפות עצמך על המציאות. המוזיקה ממשיכה להדהד בתוכך, מנסה למצוא זכרונות טובים להציף. רק בשביל הפרוטוקול, הזכרונות הטובים שלך בחזקת נעדרים כבר כמה שבועות. הלהקה לא חוזרת להדרן? גש לבר והזמן עוד פיינט.
בדרך החוצה, הסולן עומד בכניסה. מחליף לחיצות ידיים עם הקהל. איתך. חיוך קלוש ומבט של מי שרוצה למחוק את הערב הזה מעל דפי חייו. מנסה להיות חזק יותר מהגורל עצמו. תן לו את הפיינט שלך, הוא זקוק לו יותר.

III אינטגרציה

הגיע הזמן לחוקן קצר שישחרר מעט שאריות מוזיקליות. רובן היו צריכות למצוא את מקומן כאן מזמן אבל פעילות עיכול של אלבומים משמעותיים יותר דחק אותן לדפנות האוזניים שלי. נראה שהן מסרבות להרפות, מי אני שאעמוד בדרכן?

The Blessing :: רגע לפני האלבום החדש של פורטיסהד, המתופף והבסיסט שלהם יחד חוברים לחצוצרן וסקסופוניסט ומוציאים את All Is Yes. אלבום ג'אז-לא-ג'אז אינסטרומטלי, גדוש במוזיקה מלאת אוירה, אינטלגנטית ומסעירה בעת ובעונה אחת. אחד מהדברים הטובים שיצא מבריסטול לאחרונה.

The Blessing – Another Brother's Brother
The Blessing – Suki's Suzuki

Kotki Dwa :: אם זכרוני אינו מטעה אותי, הגעתי אליהם דרך המלצה מ-Last.fm, רק שאין לי מושג למה האזנתי שהוביל אותי אליהם. מילא. כשגיליתי שמשמעות השם שלהם הוא "שני חתולים" בפולנית, כבר הייתי שבוי. אחרי שהקשבתי להם מעט, לא נרשמה התעלפות רבתי, אבל משהו בהם הרגיש בוגר ונכון, בפרט הוייבס המיוסרים של הסולן שעוררו בי געגועים לאדמ. מסוג הלהקות שגם אם עד עכשיו היו אנונימיות לחלוטין, עוד יש סיכוי שיפתיעו באלבום מופתי ביום בהיר אחד, אם אי פעם יתמזל מזלם ויקלעו ליום שכזה באי הסגרירי.
אפרופו אדמ, במאי יוצא האלבום השלישי שלו שיהיה כולו קאברים לשירים בין השנים 1991-2001, שנות ההתבגרות שלו. נשמע מעניין.

Kotki Dwa – Idiot
Kotki Dwa – Bleach Light

Youthmovies :: אמנם מדובר בחריגה של ממש מהטעם הנוכחי שלי, אבל יש סיבה טובה. רצועה אחת מאלבום הבכורה שלהם שיוצא בקרוב התגלתה כמשהו מאוד מרתק; קצת יותר מ-8 דקות של פוסט-רוק עם גיטרות מנסרות ומהדהדות, סולן עם קול Pאנקי, מקצבים משתנים ואחד השילובים הכי טובים של חצוצרה ורוק ששמעתי בכלל. תקשיבו לשיר הזה מתחילתו ועד סופו, לפחות שלוש פעמים, אחרי אוכל. אני לא פוסל את האפשרות ששאר הרצועות באלבום יהיו ערימה של גללים, אבל שווה לנסות.

Youthmovies – Soandso and Soandso

Santogold :: אם רק תעיזו להגיד לאפרו-אמריקאית הברוקלינאית הזאת בפנים שהיא סתם עוד חיקוי ל-M.I.A, אל תופתעו אם השיחה הבאה שלכם תהיה עם רופא במחלקה נוירולוגית שמסביר לכם שתאלצו לבלות את שארית חייכם בכסא גלגלים. קצת יותר מיינסטרימית? אולי, אבל גם הרבה יותר מגוונת מלאה בהשפעות רחבות של פאנק-רוק, אלקטרו ושאר תערובות שמדגדגות בכפות הרגליים.

Santogold – You'll Find A Way

The Heavy :: אם כבר בניגרוז עסקינן, נזכרתי שעוד לא כתבתי מילה על האלבום האדיר שלהם שיצא בסוף שנה שעברה. אלבום שכל רצועה בו נגזרה בדייקנות לחליפה סגולה במידותיו של A Pimp Named Slickback (גיבור חדש שלי). קצת כמו Gnarles Barkley עם בלוזיות של לד זפלין וסקסיות של שורת קוק שנמתחת מהטבור ועד לשקע בצוואר של הזונה שלך (עם הקוראים הרגישים הסליחה, אבל הפוסט הזה התחיל בחוקן כך שסביר שיסתיים בין שדייה של יצאנית).

The Heavy – That Kind of Man
The Heavy - Colleen

גליון מחלה

היא אחזה את מכתב השחרור שלי בידה.
שוב מצאתי עצמי טובע בעינייה הירוקות ומשתאה מהמרחק המושלם ביניהן, מההבעה המאושרת שקורנת מהן. אני מוכן להשבע שזיהיתי לחלוחית עולה בהן. בכל פעם שאני פוגש את המבט הזה, לשבריר שניה, הכל מרגיש מוצדק. ועכשיו, כנראה שלא אשוב לראותו לעולם.
האם זאת באמת בסך הכל הפגישה השלישית שלנו? הכל היה כל כך אינטנסיבי, בלתי נשלט. כשרופאים אחרים סביבי השפילו מבטם ומילמלו תירוצים במבוכה, היא הסתכלה אל תוך נפשי והשקיטה את חששותי בקול מרגיע ומלטף. לא הייתי זקוק למרשם, מילותיה לבדן עזרו לי להחלים מהר יותר מכל תרופה.
ברגע בו מבטינו הצטלבו לראשונה, חייכנו אחד אל השנייה וידענו שנגזר עלינו לתפקד כרופאה וחולה. כל כך הרבה מילים נאמרו בקליניקה המיושנת בבית החולים ואף לא מילה אחת הייתה מה שרציתי לומר באמת. כל אחד בתורו דיקלם את שורותיו במחזה באופן מושלם והוסיף את המחוות הנדרשות כדי להפוך את הביצוע לאמין ככל האפשר. צופה חיצוני לא היה מבחין בדבר חריג, אבל אני הייתי רגיש לדברים הקטנים ביותר; גמעתי בצמא כל הטיית ראש, הרמת גבה ועפעוף מקרי. בכל תנועה שכזאת הייתה טמונה משמעות נסתרת שרק לי היכולת לפרש אותה.
הפגישות החטופות שלנו, שתמיד הסתיימו כלעומת שהתחילו השאירו אותי סחרחר. בכל פעם יצאתי מלא תקווה שהמחלה תעבור לאט מספיק בשביל עוד ביקורת אחת, עוד מפגש קצרצר, אולי בפעם הבאה אאזור אומץ ואצליח להגות משפט שאינו מוכתב מראש.
אני רוצה לשבת שעות ולהביט בך קוראת ספר.
אני רוצה לשאוף את הריח בשיערך.
אני רוצה להרגיש את משקל גופך על שלי.
לקחתי ממנה את המכתב ובהיתי בפעם האחרונה בפניה, מנסה לחרוט בזכרוני כל פריט אפשרי. אני לא רוצה לשכוח אותה לעולם.
"ד"ר גרינבלט"
"כן?"
האם זאת ציפייה בקולה?
אני חושב שאני אוהב אותך.
"שוב, תודה רבה על הטיפול."

Moishe's Bagel – Tantz Glassidic

ביקורו המפתיע של מר גרנדה

הוא הגיע באלמוניות לפני כשבועיים, בלתי מוזמן ובלתי צפוי והמתין לתורו בסבלנות. לקח לי קצת יותר זמן מבדרך כלל, אך כשהגעתי אליו גיליתי עלם נורבגי נאה ומסורק למשעי. כשראה אותי מתקרב, הוא קם בנימוס, הושיט את ידו לעברי ואמר "נעים מאוד, Kjetil Grande" בחיוך מלא שיניים מושלמות.
"כן, בבקשה, איך אני יכול לעזור לך?" אמרתי. "זמני קצר, עשרות אלבומים מחכים שאקשיב להם, אז אם אפשר נסה לסיים מהר ככל האפשר".
"זה לא יקח יותר מדקה, אני מבטיח" הוא ענה. "מעניין שהזכרת אלבומים; בדיוק בשביל זה הגעתי. הוצאתי לא מכבר אלבום שאפילו זכה בגראמי הנורבגי. אין סיבה להכביר במילים. הא לך שתי רצועות מהאלבום המדובר. אם תחפוץ ביתר, אתה בוודאי יודע מה לעשות."
"תראה, אני לא יכול להבטי...."
"תודה רבה על הזמן שלך אדוני היקר, שיהיה לך יום נעים." אמר לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הידק את עניבתו, עטה מגבעת, הסתובב ויצא את דלתי. בחור משונה שכזה, חשבתי לעצמי.
ניסיתי להמשיך את היום כרגיל אבל לא הצלחתי להוציא מראשי את הפגישה המסקרנת. לבסוף נכנעתי ודחיתי את שאר העיסוקים לאותו היום. ניגשתי אל החבילה שהשאיר, הסרתי את העטיפה והאזנתי לשתי הרצועות אחת אחרי השניה. חיי נפשי! ידעתי שמשהו מסתתר מאחורי החיוך המושלם הזה. מר גרנדה הוא אומן תעתועים. רגע אחד הוא כאן ובשני הוא באחר. נסה לשים עליו את האצבע והוא יעלם ויופיע שוב מאחוריך. עשן ומראות. וכך בין רגע, היוצרות התהפכו; כעת אני הוא זה שממתין בסבלנות עד ששליחיי יאתרו שוב את מר גרנדה בתקווה שיחלצו ממנו את האלבום במלואו והוא, הוא בוודאי יושב לו בבר נידח, מעביר מסרק בשערו ומנגן איזה בלוז.

Grande – Rhythms of Sin
Grande – We Did It All

שריפה, אחים, שריפה

זה לא נעים, באמת. כבר עשיתי דברים מטופשים וחסרי אחריות בחיי, אלוהים עדי, אבל התוצאות אף פעם לא היו כל כך מרחיקות לכת. מי היה מאמין שבמו רגליי אהיה אחראי לשריפה הגדולה בקמדן?
הכל התחיל אחרי חודשים רבים של שקט. The Whitest Boy Alive, ההרכב הנוכחי של Erlend Oye, היו ההופעה הראשונה ל-2008. ראשונה מבין רבות (איזה? לא רוצה להשויץ, באמת. לא, באמת. אחר כך מתחילים לערב פה הורים ונהיה לא נעים. אולי רק אזכיר שתי להקות שמתחרזות עם 'הֶד'). בעוונותי ציפיתי להופעה אינטימית ושקטה יחסית, מעין פתיחה רגועה לשנה חדשה. ארלנד חשב אחרת.
עוד לפני שהאדון אוי הראה את זיו פניו הנפוליאון דינמיטיות הייתי עסוק בשחיקת סוליות רצינית בניצוחה של להקת החימום הטובה ביותר שזכיתי לראות עד היום – WhoMadeWho. מי? בדיוק מה שחשבתי גם אני כשעלו לבמה שלושה תמהונים לבושים בגלביות לבנות וכפיעות תואמות. ראיתי עד היום כל כך הרבה להקות שמנסות לגרום לאנשים לזוז וכושלות, זה עצוב. החברה האלה לעומתן, באו מצויידים בטכנולוגיה סקנדינבית מתקדמת, שנוסתה במשך שנים על אנשים מופנמים וזכתה להצלחה יתרה. שלושת הדנים האוּבֶר מגניבים האלה הכו באלקטרו-דיסקו הכי קליט וכיפי, מהסוג שמצליח לשחרר אפילו ריקוד שכלוא זמן רב מדי בגופם הנוקשה של בריטים קפואים (ימח שמם, למה הם לא רוקדים? למה?). משהו בסגנון The Rapture פוגשים את Junior Boys פוגשים את Scissor Sisters. חומר משובח גם אם, ממש כמוני, לא שמעתם אותם מעודכם. הפעם אני לא מגזים, בחיי, זה היה עד כדי כך טוב. מתי שמעתם בפעם האחרונה גרסת כיסוי חיה של גיטרה-בס-תופים ל-Flat Beat של Mr Oizo? או ל-Satisfaction??? שאלוהים ירחם על סוליות הנעליים שלי. כשחזרתי הביתה והורדתי את האלבום שלהם (על לא דבר), גיליתי שהוא קצת פחות היסטרי מההופעה החיה, אבל עובד גם ברמת ועד הבית ואף יותר. לפני שאתם מנגנים אותו שימו לב שהשכנים מלמטה אינם.
"אבוי, מה יעשה מר אוי?" חשבתי לעצמי, נבוך מנלוזות משחק המילים על שמו. איך אפשר להתעלות על חימום שכזה? ובכן, ממש כמו איניגו מונטויה, יש משהו שהוא ידע ואני עדיין לא – לארלנד אוי יש קול ממיס בהופעה. אני לא מתכוון קול מרגש, או כזה שגורם לך להתאהב בו (כמו אנדרו בירד), אלא מהסוג שאם ישדרו אותו ברמקולים חזקים מספיק בשמי עזה (מבצע "ילד לבקן"), תוך 4 חודשים יפרוץ שלום אמיץ. מי היה מאמין שהחנון החמוד הזה מלא בכל כך הרבה כריזמה? שוב, לא מהסוג שתגרום לבחורות לגרור אותו למיטה (כמו אנדרו בירד) אלא יותר לרצות לצבוט לו חזק בלחיים ולקנות לו במתנה משחק חדש לפלייסטיישן שלו.
וזה לא מסתיים בקול שלו. הלהקה עצמה עושה פלאים על הבמה. מצד אחד, הם אמורים להיות מינוריים ועדינים שכאלה אבל בפועל, הם נגנים מוכשרים שיודעים איך לקחת את המוזיקה ולטייל איתה בכל מחוז שרק מתחשק להם. המלודיות שלהם כל כך מוצלחות ותחת ידיהם השירים הופכים בקלות, בלי צורך של עיבוד מחדש, לג'אז, fאנק, דיסקו או פשוט נשארים פופ טהור ואינטיליגנטי. גם כשהגיטרה של ארלנד מפסיקה לנגן, הם ממשיכים לאלתר עם סולואים ארוכים ארוכים, בזמן שהילדון קופץ לביקור בשירותים, מסיים את כרך א' של "מלחמה ושלום" ומשיג לו גיטרה חלופית. הם גם יודעים להפעיל את הקהל לפחות כמות קודמיהם, והקהל בתמורה מחזיר הרבה אהבה – מדבר בשקט יחסי ומשתדל לרקוד קצת. כל הכבוד.
ארלנד הממתק מספר לקהל שלפני שנים רבות הוא גר בלונדון ועבד ממש ליד, בשוק בקמדן, ומכר חולצות למחייתו בעודו מסתובב עם דמואים ומנסה לשווק את עצמו. ואז, לפני שנים, מובי הופיע בדיוק באותו מקום שהוא מופיע היום אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו ללכת להופעה, ואם לנו יש 8.5 פאונד בשביל לראות אותו כנראה שאנחנו מסודרים. "פחחחחח, 8.5 פאונד זה שתי בירות, אפילו אביב גפן לקח 14 פאונד (לא שטרחתי), דפקו אותך אח שלו!" רציתי לצעוק לסקנדינבי התמים במבטא ישראלי מלא 'ר' גרונית. הודו עשתה לי רע.
אז מה עם השריפה? בסוף ההופעה בעודי צועד החוצה גיליתי לפתע שהנעליים שלי עולות באש. עודף חיכוך עם רצפת עץ כתוצאה מריקוד בלתי נשלט, תופעה די שכיחה. הברירה הייתה בידי; יכולתי לשפוך את שארית הבירה בידי על הנעליים ולכבות את האש, אבל לאור העובדה ש-4 מ"מ סוליה כבר נשחקו באותו ערב ועוד לפחות 2 מ"מ נוספים נשחקו ערב קודם לכן במסיבת פוסט-קרנבל, החלטתי שעדיף לי להפטר מהנעליים אחת ולתמיד. מי היה מאמין שהשטיח של ה-Hawley Arms יהיה כל כך דליק?
כמו שאר הפעמים בחיי בהם השארתי אדמה חרוכה מאחורי, גם הפעם אני מקווה שהזמן יעשה את שלו וכולם ישכחו שאני הייתי מקור המחדל, ממש כמו שכולם שכחו לסבא רבא רבא את השריפה ב-1666. כפיצוי על היותכם שותפים לסוד הנורא, הנה שיר חדש של הילד הלבן ביותר בחיים. הכינו את המטפים.

כל חריגה לטובה

משהו מתחיל לא לעבוד פה יותר. הכתיבה מוצאת מקורות השראה אחרים מהמוזיקה, והמוזיקה, מצידה, נשארת תלויה לה באויר, רוצה לבשר על קיומה לעולם ובהעדר מילים, יושבת בסבלנות בצד בתור ארוך ומסודר, כיאה לתורים באי האפור. אין טעם לצאת בהצהרות שאלו ימיו האחרונים של הבלוג, רק בגלל שכבר מלמלתי את המשפט יותר מדי פעמים בעבר, אבל רציתי לחלוק את התחושה. ועכשיו, אחרי שמילאתי כמה שורות בהתעסקות עצמית, הנה הרבה מאוד אלבומים חדשים של טיפוסים הזויים למחצה.

School of Language הוא הפרויקט החדש של David Brewis שעומד מאחורי ומצדדי Field Music (נשמע מוכר?). אלבום הבכורה שלו, Sea From Shore, הוא אחד הדברים הבודדים שהופכים את השנה הזאת לראויה עד כה. דיוויד לקח את המלודיות הפופיות והסאונד האופייני של פילד מוזיק ודחק אותם למחוזות חדשים – יותר לופים, יותר גיטרות, יותר אקספרימנטלי – והכל לטובה.

School of Language – Rockist Part 1
School of Language – Disappointment ‘99
School of Language – Poor Boy

לפני שנים רבות מדי, בכפר בלאוס, מצאתי את עצמי יושב בבר מקומי כשבחור לאוטי ניגן קאבר ל-Hotel California שהתעלה על המקור (או שמא הייתה זאת הבירה שהתעלתה לי לראש?). נחמד, אבל להקות קאברים הן מחזה די שכיח בדרום מזרח אסיה. מצד שני, כמה להקות יש בחוף המערבי של ארה"ב שעושות קאברים לשירי רוק קמבודיים? ובכן, כרגע המניין עומד על אחת, Dengue Fever, שהוציאה את האלבום השלישי שלה, Venus on Earth, ולא מפסיקה לעשות מוזיקת עולם לילדים קליפורנים מגניבים (והפעם גם באנגלית! שוקינג!). אני תוהה מי מקבל את כספי התמלוגים.

Dengue Fever – Seeing Hands
Dengue Fever – Tiger Phone Card

ובהמשך לאומנים שעושים משהו שאף אחד אחר לא עושה, The Real Tuesday Weld, הוציא אלבום בשנה שעברה שכמעט ופיספתי. גם הפעם, סווינג אלקטרוני עליז, קברטים מלנכוליים ושירי פרידה לצלילי צ'ארלסטון. כמה כיף שמישהו עוד מוציא אלבומים שנשמעים כאילו בוקעים מפטיפון מאובק בחנות עתיקות בפריז.

The Real Tuesday Weld – I Loved London
The Real Tuesday Weld – I Believe

Sebastien Tellier, התמהוני הצרפתי שמעשן מהאף, הוציא אלבום חדש– Sexuality. על עטיפת האלבום מטייל הפרוורט על גבי סוס בין שדיה הנפולים של אהובתו אל עבר נווה המדבר שבין רגליה העקומות. הומאז' לאנימציות הקרקס המעופף של מונטי פייתון או עדות אוטוביוגרפית מזעזעת? עוד שאלה שאני מקווה שתשאר ללא מענה. את האלבום מלא הגניחות והאוירה הסליזית עוד לא לגמרי מיציתי, אבל התחושה שלי שהוא קצת פחות מבריק מקודמיו. משום מה זה לא פוגם לי בהנאה. אני חושש שהפכתי לסאקר רציני של כל פופ צרפתי שיצא מידיו של היצור הביזארי הזה.

Sebastien Tellier – Roche Removed to the label request

ואם כבר סינת'-פופ, Kelley Polar הוציא גם הוא אלבום חדש בעל שם ארוך מדי. הפעם נוספה רשומה בספר האכזבות (כרך II, עמוד 14) בעיקר בגלל שהאוזן שלי לא מצאה באלבום אף לא רגע אחד שמזכיר את הבכורה המופתית מ-2005. אותו סאונד בלי שמץ של הקסם מאז. אז למה בכלל להזכיר אותו? כי אני לא אתפלא אם דעתי על האלבום תשתנה עם הזמן ובעיקר בגלל שאף פעם לא כתבתי שום דבר על הבחור המוכשר הזה וזה רודף אותי בלילות (אני חושב שזה הוא אבל יכול להיות שמדובר בכלל בבעיה אדיפלית. מבטיח לעדכן).

Kelley Polar – Entropy Reigns In The Celestial City

השיבה מהודו

לישמאניאסיס וסקביאס. לא, אלו לא צמד נגני בוזוקי יוונים. אלו גם לא יצורים מהמיתולוגיה היוונית וגם לא שמות של קדושים נוצרים שנפלו אל תהום הנשייה. אלו הן תוצאות הדיאגנוזה השנייה של הכלבת שחזרתי איתה מהטיול הקצר שלי. שלשום גיליתי שהרופא שאחראי לדיאגנוזה, שהציג את עצמו כמומחה, הוא כנראה מתחזה שאינו שייך למחלקה הדרמטולוגית בבית החולים ואיש לא מכיר את שמו או מצליח להתחקות אחריו. ד"ר דורוני, אני ורפי גינת עוד נבוא איתך חשבון. וכך הלכה לה הדיאגנוזה השגויה השנייה והגיעה השלישית, עם התרופות היחודיות לה, ומנסיוני המר, עם תוקף קצר מועד. בעל כורחי הפכתי להיות שפן נסיון לרופאי לונדון הקורנים בפני מחלות אקזוטיות ושוקדים על ספרי הלימוד והאינטרנט כדי לנסות ולטפל בי.
אז מה יש לי? ובכן, בואו ונתמצת את התשובה לכך שכבר שבועיים אני מתגרד בכל הגוף כמו כלב חולה וסובל מבצקות בשתי הרגליים שלא היו מביישות זקנה בעלת משקל עודף. מעבר לכך, הכל טוב תודה. אולי למעט העובדה שאני לא מצליח להשיב את החיים למסלולם, בעיקר בגלל שנראה שהמסלול היה פרי דמיוני הקודח ואין אף לא זכר לנתיב שבו הוא עבר. הרחובות האפורים, האנשים שנראים תמיד עסוקים מדי, התקרה הויקטוריאנית בחדר השינה שלי ואפילו ההופעות היקרות מפז איבדו את המהות שלהם עבורי. הפכתי להיות זר בחיים של עצמי. Jamais Vu.
בין דכאון לגירוד, בין כדורים למשחות, בין נסיון לפנק עצמי במיץ מנגו תוצרת בית שיזכיר לי כמה מאושר הייתי על החוף לבין הפרצוץ החמוץ שמעיד על טעמו של פרי תוצרת אנגליה, עוד נקלטים כמה צלילים מבעד לאוזניים שלי שמזיזים שם משהו בפנים. לפחות זה.

Goldfish – The Real Deal
Sweeney Todd OST – No Place Like London

They never stop coming

These great Nirvana covers, can't have too much of that...

(סיכום 2007 (פיצוי על העדרו של

ושוב, בשנה השלישית ברציפות, אין לי שום כוונה לכתוב סיכום שנה. לא רק שאני לא כותב סיכום, אלא הפעם אני בורח הרחק הרחק, אל חופיו הלבנים של אוקיינוס שמשי, רק כדי לא להשאר כאן ולהעסיק את עצמי במרדף אינסופי אחרי כל האלבומים שפיספסתי.
אז מכיוון שאני תמיד טוען שאם אתם מציצים לפה מפעם לפעם אין באמת צורך בסיכום שנתי, ובשל הכתיבה הדלה בחודשים האחרונים וההעדרות הקרובה תרשו לי להשלים רק עוד כמה אלבומים שהיו צריכים להופיע פה מזמן.

את Patrick Watson גיליתי רק דרך האלבום האחרון של Cinematic Orchestra. קשה לשכוח את הבחור ההוא, בעל הקול השמיימי שמרסק לי את הלב שוב ושוב, ששר בכמה מהקטעים היפים ביותר שלהם אי פעם. השנה הוא הוציא את Close to Paradise, האלבום השני שלו. למרות שאף לא קטע אחד מהאלבום מצליח להגיע לשיאים שלו עם סינמטיק אורקסטרה, הוא עדיין לא רע בזכות עצמו. קשה לומר שזה אלבום טיפוסי לסינגר-סונגרייטר בעיקר מכיוון שווטסון מוקף בלהקה שלמה שמייצרת הרבה מוזיקה שלא בהכרח נשענת על הקול שלו. הקול שלו קצת פחות טהור וזך ומזכיר, יותר מכל דבר אחר, את ג'ף באקלי ז"ל. אם הייתי יכול, הייתי נותן לו מפתח לדירה שלי ומבקש ממנו להגיע אלי ולשיר לי שירי ערש היישר לאוזן, לילה אחר לילה.

Patrick Watson – Luscious Life
Patrick Watson – Storm

הפעם הראשונה שהקשבתי ל-Night Drive, החדש של Chromatics הייתה מאוחר מאוד בלילה, שכבר כולם ישנים והווליום חייב להיות מושקט לכדי לחישה כדי לא להעיר את ז'אדק הקטן, הזאטוט הפולני שישן מתחת לסלון שלי. זה היה לילה שקט במיוחד, בלי הרעשים הרגילים של יבבות שועלים, קרקוש של ענפי עצים שחובטים אחד בשני והנקישות המוזרות האלו ממההסקה בדירה הויקטוריאנית העתיקה שלי. מהקטע הראשון אפפה אותי תחושה מצמררת, הצטרפתי לנסיעת לילה מאוחרת בכבישים חשוכים וריקים מרכבים וברקע פסקול נאו-דיסקו מינורי ולא מלוטש, עדין ומופשט, שיוצר אוירה מיסתורית, ומשאיר אותי דרוך ורגוע בו זמנית. כשהאלבום הסתיים ישנתי את אחד הלילות הטובים ביותר שאני זוכר מזה חודשים.

Chromatics – I Want Your Love
Chromatics – Running Up That Hill :: Kate Bush Cover

לאלבום הבכורה של Le Loup, לעומת זאת, אני קצת מתקשה למצוא את המילים. אני עוד לא משוכנע שאני לגמרי מרוצה מהם, אבל אם יש דבר אחד שתפס אותי הוא המקוריות בצלילים שלהם שיוצרים פולק אלקטרוני מונחה בנג'ו עם שירה מרוחקת וחלושה. לא נראה לי שאצליח לפתות אותכם במילים כי כל השוואה שעולה לי בראש לא מצליחה לשבות את האוירה הנוקטורנית שאופפת את האלבום.

Le Loup - We Are Gods! We Are Wolves!
Le Loup – Canto I

ועכשיו כשסיימנו עם אלבומי הלילה, אפשר להתפנות לחלק הנמרץ של היממה. הראשונים בתור, רק מכיוון שהם המתינו הכי הרבה זמן, הם Pinback. אני חייב להתוודות שהאינדי-רוק שלהם לא בדיוק הז'אנר הטבעי שלי, בעיקר בגלל הניחוח הקליפורני שעולה מהם; סוג של מוזיקה שנשמעת לרוב כמו פסקול לקליפ סקייטבורדינג סופר-קולי שכזה. כנראה שהגעגועים שלי לימי הסקייטבורד הצליחו להסתנן לטעם המוזיקלי שלי, או שפשוט ההשפעות המוזיקליות שלהם פתאום מהדהדות באוזניי הרבה יותר חזק מבעבר. ב- Autumn of the Seraphs, האלבום האחרון שלהם, כמעט בכל צליל אפשר לזהות את ההשפעה של פוליס, שזאת, אם נודה באמת, הסיבה העיקרית שאני כל כך נהנה מהם.

Pinback – Barnes
Pinback – Blue Harvest

האלבום הבא היה אפילו עשוי להכלל ברשימת סיכום 2007 אם אי פעם הייתי כותב אחת. Friend or Foe של Menomena הוא חתיכת בון בון דלוקס. שימו לב לניים דרופינג הבא: Elbow, Supertramp,TV on the Radio וקורט Morphine – ערבבו את כולם ביחד וקיבלתם מנומנה. אחרי השמיעה הראשונה כמעט וזרקתי את האלבום לפח, לקחו לי כמה האזנות בריאות בכדי להבין במה מדובר. נסחפתי? ניפחתי? נפחתי? אין סיכוי, נשבע באלוהים.

Menomena – The Pelican
Menomena – Air Aid
Menomena – Boyscout'n

ואם זה לא מספיק אז גם האיסלנדי החביב מכולם, Mugison, חוזר באלבום חדש – Mugiboogie. מוגיסון החליט שהוא לעולם לא יחליט מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול ומערבב בתקליט רוק-בלוז מטונף וזועק עם יציאות רגועות יותר שגם הן עברו טיפול בידיו המגורזות. עוד לא לגמרי סיימתי להתמודד עם האלבום הזה, שמספק עוד ועוד הנאה, הרבה יותר ממה שזוג אוזניים מסוגל לעכל בשמיעה רצופה אחת. קחו את הזמן איתו, אבל קחו.

Mugison - Mugiboogie
Mugison – Jesus Is a Good Name to Moan

ואחרונים מפחידים, אם צלחתם את הדרך הארוכה והקשה עד לפה, הם החסידים הפינלנדים Alamaailman Vasarat שחוזרים גם הפעם עם Maahan, עוד אלבום כליזמר-מטאל היסטרי, ממש כמו זה שכתבתי עליו מזמן מזמן. אם פיספסתם אותם בזמנו, הנה ההזדמנות שלכם לכפרה. אני עדיין לא מבין איך טים ברטון עוד לא חטף אותם כדי להקליט את הפסקול לסרט הבא שלו.

Alamaailman Vasarat – Kyyhylly
Alamaailman Vasarat – Helmi Otsalla

הפוסט הזה נכתב במקום לקרוא על היעדים שאליהם אני נוסע, להמיר שטרות מלכותיים בשטרות ספוגים בקארי או לקנות תרופות נגד מלריה. להתראות בפברואר.

כוכב הקופיף

בכל פעם שמישהו חווה דעה שלילית באוזניי אני מיד מרגיש צורך עז לבדוק את הנושא בעצמי. אני מניח שהסיבה לכך טבועה ברצון להתנסות בכמה שיותר דברים כדי להכיר את הטעם שלי לעומק ואולי לאתגר ולהגדיר אותו מחדש. או סתם כי אני אדיוט. כמובן, התכונה האווילית הזאת גררה אותי לטעום לא מעט משקאות אלכוהוליים בטעם נוזל פתיחת סתימות, לראות לא מעט סרטים אסייאתים מחורבנים, להיות נחמד לאנשים מעיקים שנדבקים אליך כמו חתול ושאר דוגמאות מרתקות.
ובכן, לא תהיה זאת הפתעה שעל אף האזהרה הקשה מפיו של רנן שהדהדה בראשי (אם נשים בצד את היותו הפרפורמר הכי גרוע ביקום...) בחרתי ללכת להופעה של מר בראון ולראות במה מדובר במו עיני. למעשה, הלוואי ויכולתי רק לראות במה מדובר ולא לשמוע. לי ולרנן היו את חילוקי הדעות שלנו בעבר אבל הפעם אנחנו מאוחדים בדעותנו.
איאן בראון מכוער, מגלומן ואם הייתי צריך לנחש, הייתי מהמר שהוא חכם בערך כמו ויין רוני. כשהוא עלה לבמה לרקע פלייבק מיתרים מהאלבום האחרון עוד הייתי משוכנע שהנה, הנה ממש עכשיו הוא יפצח את פיו ויראה לכולם שהשמועות עליו זדוניות ושגויות. איאן בחר לעשות דבר אחר – איאן בראון קריאוקי, שזה אומר לתת ללהקה בינונית ודלוחה לנגן ברקע בעוד הוא שר כמו אחרון השיכורים בערב קריאוקי בבר עלוב באחד מהביבים של מנצ'סטר. הבחור רוקד בתנועות של שחקן כדורגל שמתחמם על הקווים לפני שנכנס למגרש, או לכל הפחות מישהו עם חתיכת שלשול רציני בתור ארוך במיוחד לנוחיות. אם לא די בזה, הוא מנסה לשכנע את הקהל לרקוד ריקוד אווילי שמורכב כולו מהקפצת כתף שמאל מעלה ומטה. כריזמה של כדורגלן, כבר אמרתי?
אני לא יודע מה קורה שם באולפן, ואם גם פה מדובר במקרה מילי ונילי או שטכנאי הסאונד שלו למד עם הארי פוטר, אבל מישהו חייב ללמד את איאן בראון לשיר. או לפחות להתחיל בלהרחיק את המיקרופון מהפה. חתיכת בבון, זה לא בננה שצריך ללעוס וגם לא מקל להרביץ איתו לקופים אחרים (בעיני רוחי, אני רואה את איאן בראון מככב סצינת הפתיחה לרימייק של אודיסאה בחלל 2001). לשיר נורא זה דבר אחד אבל לזייף לגמרי בשירים שלך עצמך? כמה גרוע צריך להיות בשביל זה?
ההופעה הייתה מעבר למאכזבת או מעליבה, היא חצתה את הגבול לצד המביך והנלעג. רק בגלל החברה שהייתה איתי בכלל טרחתי להשאר עד סוף ההופעה.

מעבר לפרפורמר הגרוע ביקום, גם הקהל היה מהגרועים ביקום וגרם לי לרצות לעזוב – אוסף של חוליגנים, שנהנים לשפוך בירה אחד על השני במקום לשתות אותה, ולשיר גרוע כמעט כמו איש הקוף. מה ששבר אותי באמת הוא קריאות ה-"איאן! איאן!" בנוסח אוהדי מנצ'סטר בדרך החוצה מבריקסטון. במו אוזניי האומללות שמעתי שלושה אנשים שונים נשבעים שזו אחת ההופעות הטובות שהם ראו בחייהם. שהאל ירחם על נשמותיהם העלובות. כמה חסד אפשר לתת לקוף המפגר הזה רק בגלל שהוא היה ב-Stone Roses? או לחלופין, כמה בירה צריך לשתות בשביל להגיד כזה דבר?
מכיוון שחסה נפשי על אוזניכם הרכות, הנה קליפ קצרצר, שיתמוך בגרסה שלי אם אי פעם תקום גרסה אחרת שתנסה לשכנע אותכם לראות את הכיעור בהופעה. ורק עוד פעם אחת בשביל שאני ארגיש שמיציתי את הדין: איאן בראון הוא קוף זייפן וטיפש (אבל היי, אני נורא אוהב את המוזיקה שלו).

אנגליה היא כלבה

הסירו דאגה מליבכם, לא עבר חתול שחור ביני ובין הממלכה. אפילו הצינה שמביא איתו החורף לא מדכאת אותי, והכל תודות לתכונה האירופאית כל כך שרכשתי לעצמי – תכנון מראש.
כמו נמלה חרוצה, ידעתי שעלי למלא את הקן במלאי דאב ורגאיי לקראת התקופה הקרה עוד בחודשי הקיץ. למזלי הרב, לאחי-שלא-מאותו-האם-או-האב, הצ'יף ההולנדי, יש העדפה ברורה לכל מה שצבעו שחור, בנשים כמו גם במוזיקה. הניגרופיליה שבו חזקה כל כך שבנוסף לשאר התארים שהוא אוחז בהם, הוא גם שחקן בקבוצת כדורגל של קאריביים, שמסיבה בלתי מוסברת הסכימו לאמץ אותו לחיקם. ובכן, במפגש האחרון שלנו, תוך תהליך מדיטטיבי ממושך, בעודו מגלגל את עיניו לאחור וממלמל בהולנדית, העלה הצ'יף באוב רשימה ארוכה של המלצות שבלעדיהן חיי לא יהיו חיים לעולם. לא נותר לי אלא להוציא את הדף והנייר ולרשום בשצף כל מילה שיצאה מפיו. רק אחרי שהקשבתי לאלבומים עצמם הבנתי שקיבלתי מחרוזת פנינים במתנה.
הפנינה הבוהקת ביותר במחרוזת היא בלי שום ספק האדון Linton Kwesi Johnson, ג'מייקאני שגדל בבריקסטון, משורר שהפך לאקטיביסט פוליטי ונלחם בגזענות והאפליה כנגד האפרו-בריטים תחת שלטונה של גברת הברזל. בין שאר הפעילויות שעסק בהן, הקליט מר ג'ונסון כמה אלבומי מחאה שחיברו בין דאב ורגאיי והטקסטים שלו כנגד המשטרה, הממשלה, מזג האויר המחורבן וכל אקט גזעני באשר הוא. מה שהופך את החיבור הזה למיוחד כל כך הוא כנראה השירה של לינטון, אם אפשר לקרוא לה כך. מר ג'ונסון מדקלם את המילים המבריקות שלו בקול נמוך ומאיים במבטא ג'מייקאני כבד לרקע צלילי דאב ורגאיי שלווים ואופטימיים. קשה להסביר איך ולמה הדיסוננס הזה עובד אבל כשאני מקשיב למוזיקה שלו, התערובת של הזעם והרוגע משאירה אותי משועשע בעיקר והחשוב ביותר – מגנה עלי מפני נזקי מזג האויר החורפי. ולחשוב שאם לא היו מקפחים את השחורים האלבום הזה לא היה קורה... תודה לאל לגזענות.

Linton Kwesi Johnson – Inglan is a Bitch (הנה המילים, במקרה שתהיתם)
Linton Kwesi Johnson – Street 66

Sue me

Shit, it's been a while. Many things happened. For example: I changed to Mac. Yep, after being a devoted PC guy my entire life, I finally gave in to the slick attack from Apple and the whole VIP treatment that comes along with it. I also had a semi-traumatic visit in Israel, became a Swedish citizen, went to a Muse concert, saw Juno which is definitely the next movie you all want to see, saw No Country For Old Men which is definitely another movie you really want to see, heard almost no notable music in a long while, and finally - got to the realization that if I'll insist on writing in Hebrew I will probably just stop writing. The last few month proved that well. So anyone that has a problem with that - Sue me. As for everybody else, I hope it will be worthwhile.

***********

Now let's get down to business. Niggy Tardust is the breeze I was waiting for in this drought of new music. When I first played track #1 my immidiate impulse was to skip to track #2. And so I did. And then to #3. Not a promising start. But in a way unknown to me the Niggy found its way to my MP3 player and then, on a dark cold Stockholm afternoon, I realized that this shit is blowing me away and I just can't get enough of it. I guess this is the place to tell you that I don't perticulrly like hip-hop. Among my few hundred albums I think you will only find the Beasty Boys and Eminem as representatives of the genre. Yes, Eminem. I know, it's supposed to be kinda embarrassing, but whatchagonnado, I like the guy. Anyway, back to Niggy. Did I say it blew me away? Think about the first time you watched the first scene of Matrix with Trinity kickin' ass. Like that.

I start to believe that Trent Reznor, one of the minds behind the album, has to be one of the most brilliant rock musicians of our time. Some might say "pppfffff..." (as in "you are way way off") and some might say "duhh" (which doesn't need explanation), but it's not that simple. He is really trying hard, you know, to make his music very hard to listen to. Hiding it behind walls of noise, screaming, scratching. Let's face it, most of the time it sounds terrible, almost painful. But right under that surface lies something truely beautiful, intelligent, moving.

Fuck that, I think I'm just talking bullshit again. Go to www.niggytardust.com and get yourself the album. You can pay if you want or just grab it for free. Then listen real good and don't give up, it's great.

II אינטגרציה

יותר מחצי שנה מאז פוסט האינטגרציה הקודם. לא ככה תכננתי שדברים יראו, מצד שני, גם התשובה שנתתי בגיל חמש לשאלה "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?" לא בדיוק תואמת את מה שאני עושה היום (מה לעזאזל אני עושה היום?) כך שנותר לי להסיק אחת משתי המסקנות הבאות: א. אני עדיין לא גדול או ב. איזנהאוור צדק.
בכל אופן, הנה כמה דברים שהצטברו אצלי בחודשים האחרונים והגיע הזמן שימצאו את דרכם אל אוזניכם.

The Dandilions :: מלהקה שראיתי לגמרי לא בכוונה, הם הפכו לילדים החביבים עלי באי. ככה כנראה היו נשמעים הארקטיק מנקיז אם היו בוחרים לנגן קליפסו וסקא. הקינדרלך האלה מופיעים כמו מלכים והבסיסט השמנמן שלהם הוא חתיכת פיצ'ר. אם הייתי יכול, הייתי מחתים אותם היום.

The Dandilions – Grade A Victoria
The Dandilions – Luxembourg to Cologne

The Victorian English Gentlemens Club :: שלישייה מקרדיף שהצליחה להסתנן מבעד פילטר הבריט-פאנק השחוק שלי בעיקר בזכות הרצועה ההיסטרית הבאה.

The Victorian English Gentlemens Club – Ban the Gin

Black Affair :: עוד הרכב ניו יורקי מצטרף לרשימה הארוכה ארוכה של רטרו-אלקטרו-אייטיז-אפל. לפני כמה חודשים נרשמה התרשמות, היום פוהק פיהוק, אבל יכול להיות רק בגלל שהשבוע היה ארוך במיוחד. משהו בסאונד ובשירה עושה חסד עם הז'אנר המקורי.

Black Affair – Japanese Happening

Elmore Judd :: אמנם האלמור הזה לא צד ארנבים, אבל הוא דווקא שומר על השקט באופן יחסי; אלקטרוניקה מינורית, ביטים עדינים ו-fאנק למתחילים. קצת כמו כמו הג'וניור בויס, רק בלי הדרמה.

Elmore Judd – Tron Song
Elmore Judd – We Float in Time

The Studio :: רק עוד קצת אלקטרו ודי. רצועות ארוכות ארוכות שמתחילות לאט, ממשיכות במונוטוניות יחסית ונגמרות כשכבר איבדת את תחושת הזמן והמקום. אם תקשיבו להם מספיק החורף יעבור הרבה יותר מהר, אני מקווה.

The Studio – West Side

Urusen :: לרוב אני די סולד מפופ רך ורגיש – בדיוק מה שאורוסן מצטיינים בו – אבל פעם בנצח שיר קטן מצליח להתגנב ולמצוא את דרכו אל בת ה-16 שבתוכי. שיר כזה שמחכה לאיזו סצינת סיום בסרט שתאמץ אותו לחיקה.

Urusen – Impossibly

A Boy Called Doris – פופ מלנכולי, לעומת זאת, אני מחבב בקלות. קול מלחשש ועגמומי בליווי קסילופון, כינורות ושירה נשית קטיפתית עושים לי את זה תמיד. אם הייתי ילד בשם דוריס והייתי מתגורר במנצ'סטר, אני משוכנע שהייתי מזדהה עם המוזיקה אפילו עוד יותר.

A Boy Called Doris – Star Crossed Lovers

ואסיים באזהרה ממוקדת - רועי היקר, לא לכתוב לבלוג זה בסדר, באמת, אבל אם תעיז לא להקשיב לאחד מהשירים פה, את גופתך המנופחת יאלצו לשלות רק בקיץ הבא ממימי הארכיפלגו היפהפה שלכם.

?תעלול או כיבוד

יש משהו בחגים של הגויים האלה, משהו לא מחייב כזה, כיפי, שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו. אני מניח שזה חלק מהקסם שיש בדברים כשהם נחווים דרך עיניים זרות, אבל אנא מכם אל תפריעו לי כשאני נהנה.
את הכריסטמס וכל קדחת הצרכנות, הסכריניות המחליאה והמקהלות המאוסות בכל פינת טיוב למדתי לתעב במהרה, אבל ההאלווין עדיין גורם לי לחייך כמו ילד כל שנה מחדש.
הילדים האלו, שהולכים מחופשים ברחובות, עוברים בין דלת לדלת (בליווי מבוגר, כמובן, שהרי פדופילים זדוניים אורבים מאחורי כל דלת) ואוספים ממתקים לרוב (רק אם הם בעטיפה המקורית, שהרי תמיד יש את מי שיבחר לסמם את ילדיכם התמימים) חמודים בצורה בלתי רגילה. אפילו איש שכמותי, שביום רגיל היה שופך שמן רותח על ראשו של כל דרדק שיתדפק על דלתות ביתו, מוכן לפתוח את הדלת ולהציע לזאטוטים תאנים מיובשות (שאמא שלהם תקנה להם שוקולד, פרזיטים). אבל הילדים הם החלק הטריויאלי בליל כל הקדושים – איזה ילד לא יאהב חג שכזה? החלק המרגש באמת הם המבוגרים, שעוטים על עצמם את אוירת החג בחדווה שאין שני לה. לשבוע אחד, הבר השכונתי מכוסה כולו לפתע בקורי עכביש, מלא בעטלפי פלסטיק המשתלשלים מהתקרה, מצטייד בבובת ענק של מכשפה, מקשט את הכניסה בדלעות מאיימות, מחליף את כל תפריט המזון והאלכוהול לכזה שיתאים להאלווין (קוקטייל חדש על שם כל אחד משבעת החטאים), ומנגן ברגע פסקול קסום, מצמרר, משעשע ומפחיד בו זמנית. צוות הבר מחופשים כל אחד ליציר חושך אחר, בצורה שלא הייתה מביישת סט של סרט אימה בינוני, ולפחות מחצית מהקהל הקבוע בא מצוייד באביזרים שיגרמו לחצי האחר שלא התאים את לבושו למאורע להרגיש נבוך. אין כמו הרגעים האלה שבהם אתה יכול לחוש את הילד שבכל אחד מהמבוגרים סביבך, לראות את הניצוץ ששב לו לרגע לעיניהם ולדעת שאינך מפסיק לשחק כי אתה מתבגר אלא אתה מתבגר כי אתה מפסיק לשחק.

Steve Miller Band – Abracadabra
Ray Parker Jr. – Ghostbusters