בריסטול מגולגל

הביקורת הזאת שקראתי לא מזמן גרמה לי הקשיב שוב ל-Mattafix ולהבין סופית שהאלבום הזה לא מרגש אותי בשום אופן. משהו בו נותן את התחושה שהוא מוצר מאוד מלוטש, מופק בקפידה, ונשמע הכי קרוב שאפשר למוצרי פופ רכים וקלים לעיכול. השירים בדיסק באמת לא מקבץ של "להיטי הסנפות" (בעיקר בגלל שאנחנו עוסקים פה בז'אנר אחר לגמרי של סמים) אבל הסיבה היחידה שהדיסק הזה גורם לי לרצות לבכות הוא בגלל שהוא כל כך רחוק מבריסטול.
עם עינים דומעות, תחושת החמצה ורצון עז לפצות את עצמי הוצאתי את Big World Small World של Smith & Might, לחצתי פליי ונרגעתי. שנים אחרי עידן הטריפ הופ והדיסק הזה עדיין נשמע מקורי ורענן. איזה סאונד, כמה נשמה, איזה גיוון.
S & M הם זוג מפיקים עם נטיה חזקה לדאב, רגאיי וברייק ביט שאם אני לא טועה, היה להם חלק לא קטן בכל המוניטין שבריסטול קנתה לעצמה . רוב הזמן הם הפיקו מוזיקה לאחרים ולשמחת העולם גם הוציאו קצת חומר משל עצמם. מכל המעט שהוציאו הדיסק הזה נכנס אצלי לעשיריה הפותחת של אלבומי הטריפ הופ רבתי. יש בו מהכל וכמו כל דיסק שכזה עדיף להאזין לו מהתחלה ועד הסוף. אז הנה קצת מההתחלה וקצת מהסוף. בשביל השאר תצטרכו להתאמץ קצת.

Smith & Mighty – No Justice
Smith & Mighty – Rescue Me, Pt.2

חברים של סטיב זיסו

אחרי הפורקן שלי בפוסט הקודם, החלטתי לחזור למתכונת הישנה: אני שומע משהו טוב וזורק פה כמה שורות. אולי כמה המלצות טובות יפצו על העדר הסיכום.
אז הפעם אלה The Octopus Project שהוציאו אלבום עם שם שנשמע כמו התשובה שג'ורג' בוש היה נותן אם היו שואלים אותו מה התקציב שצריך למלחמה בעיראק: one ten hundred thousand million. התמנונים עושים רוק-אלקטרוני אינסטרומנטלי כיפי מלא בסמפולים וקרקושים והרבה דברים שהמילים לא יפות להם אלא רק האוזניים. באתר שלהם אפשר לשמוע הרבה דוגמאות מאלבומים קודמים ומהאחרון, שאפילו זכה לביקורת בינונית++ בפיצ'פורק.

The Octopus Project – The Adujstor
The Octopus Project – Music Is Happiness

השאלה הזהה ואחת חדשה

אני יושב אחרון בשורה בשלב השאלה הזהה. כל אלה שלפני היו רהוטים, מדוייקים והצליחו להשמע מקוריים. אני חושב על מה שאני רוצה להגיד ואני מתכסה זיעה קרה ומתחיל לשכוח דברים בסיסיים כמו לוח הכפל או כמה אלבומים הוציא אדם. רגע האמת הגיע. אני אוזר אומץ (או לחלופין מסתווה מאחורי מעטה של פחדנות) ואומר:

"אני לא מתכוון להכריז על אלבומי השנה שלי. לברור את האלבומים שיצאו ב-2005 מתוך אלה ששמעתי בשנה האחרונה זה כמו לאכול רק את המלפפונים בסלט יווני. מה גם שאם לשפוט לפי הערימה שמצטברת אצלי אני אהיה אולי מסוגל לעשות את זה בסוף 2007. אני משוכנע שאתם, בדיוק כמוני, קראתם את הסיכומים באייפוד הרעב, בחוק'נרול וגם פה במונוקרייב ואני מסופק אם אתם צריכים עוד אחד.
ועכשיו, שניה לפני שכולכם סוקלים אותי בעטיפות דיסקים שבורות תרשו לי להשאיר אתכם עם תהיה: בסיכומי השנה האלה אני נתקל בלא מעט אלבומים שזאת הפעם הראשונה שאני שומע עליהם, ואני שואל את האחראים לדבר למה שדבר כזה יקרה? למה לא כתבתם על האלבומים האלה קודם? לא בשביל זה אנחנו פה?"

הס הושלך באולם. פידבק מהמיקרופון צרם ברמקולים. חשתי לשניה בהתרגשות מסויימת בקהל וכמעט ופלטתי אנחת רווחה. ואז, כמעט בבת אחת, נעמדו כולם על הרגליים ומטר של עטיפות דיסקים שבורות עשה את דרכו לכווני.

מה עשיתי בחופש הגדול

הדבר הכי גרוע בבי"ס יסודי היה לכתוב חיבור "מה עשיתי בחופש". כבר בכיתה ג' זה נראה לי קלישאתי ונדוש כל כך שלצייר בטיפקס על הקלמר ג'ינס ולהריח לורדים נראו לי כמו פעילויות הרבה יותר חשובות להתפתחות האינטלקטואלית שלי. אבל עם הזמן החיים לימדו אותי כמה שיעורים חשובים לגבי קלישאות. למשל שהן באמת עובדות ובגלל זה בדיוק הן הפכו לקלישאות.
אז עכשיו שיש לי תירוץ כזה מעולה גם אני יכול לעשות סיכום שנתי. תמיד רציתי לעשות אחד כזה אבל אף פעם לא היה לי קהל (ואולי גם עכשיו אין ממש, אני לא סגור על זה). וחוצמזה סיכום זה סוג של הכללה, והכללות – ואני יודע שהן מטבען לא מדויקות - עושות את העולם קל יותר לתפיסה. לפחות אצלי זה ככה.
אז אלה האלבומים שכיכבו אצלי, חלקם יצאו השנה וחלקם לא, אבל זה מה יש:

Mugison - כבר קיבל אצלנו שני פוסטים. הדבר הכי טוב ששמעתי, לוקח את השנה בהליכה.

1 - אין לי מושג מאיפה זה הגיע אלי אבל מדובר באוסף שכולל את השינס, בק, הווייט סטרייפס, לד זפלין, רדיוהד, פרל ג'אם, ברנדן בנסון, אליוט סמית', בת' אורטון ועוד הרכב בשם Five for fighting עם מייקל ג'ורדן (שלא שר אלא השיר עליו).

Lagrimas Negras - שוב אין לי מושג איפה נתקלתי בזה פעם ראשונה. אולי בביקורת ב-Ynet, אולי בחיטוט אקראי בסולסיק, אולי בפאב ליד הבית. אבל זה פשוט נפלא. שני ענקים, אחד בפלמנקו ואחד בסלסה, באלבום שהוא מעין הכלאה של שני הסגנונות עם בלוז וג'אז רך. וזה כל כך יפה.

Brendan Benson - האיש והווניל. פשוט וטוב. למי שלא קרא, תחפשו בפוסטים קודמים.

Doris - זה לא בנות פסיה, זה איך שג'אניס ג'ופלין הייתה נשמעת על קוקטייל של פרוזאק, אקסטא וסטרפסילס. הרכב בנות שבדי מתחילת הסבנטיז שנשמעות כאילו באותה שנה היה בסקנדינביה רק קיץ ודובוני אכפת לי היו בשלטון. טוב, אולי הגזמתי קצת, אבל שמח.

Marilyn Manson - במקרה חזרתי להקשיב ל-The age of grotesque ותשמעו, כל עוד אנחנו לא מדברים על אופנה הבנאדם יודע מה הוא עושה. צליל מעולה, לחנים מצוינים ואפילו המילים זה לא מה שחשבתם. אולי לא כל כך מפתיע למי ששמע או קרא ראיון עם הייצור.

The Shins - גיליתי אותם רק השנה אבל היה לי נורא כיף. זהו, פשוט כיף. אין לי מה להוסיף.

שלום חנוך - יכול להיות שכשאתה לא חי בארץ אז מוזיקה ישראלית מקבלת קצת ערך מוסף. אולי זה בגלל שאתה לא נתקל בה במקרה. זה תמיד עם כוונה ולפיכך בזמן הנכון. ובלי כל קשר "יציאה" זה אלבום משובח ביותר.

M.I.A – הכי קול שיש.

Balkan beat box – לקח לי קצת זמן אבל בסוף נכנעתי לפאן ולגיוון ולאוטנטיות ולאיך שהכל יושב בול. וחוצמזה זה תמיד משעשע לראות את ההבעה של ניקלאס, שבדי חביב שיושב לידי בעבודה, כשתומר יוסף פוצח ב"בה בה בה בה בה בה".

*מאסיב אטאק

אני קצת באופוריה, אז נא לסלוח על ההגזמות וההשתפכויות. מצד שני – זה שאני באופוריה גם אומר משהו. חזרתי עכשיו מהבכורה של קינג קונג בשבדיה. חשבתי הרבה בדרך הביתה איך אני הולך לכתוב את הפוסט הזה ועדיין אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.
אז נתחיל מהשורה התחתונה: קינג קונג של פיטר ג'קסון הוא דבר מדהים. מרהיב. מפעים. ספקטקל עצום* על כל צדדיו. רכבת הרים מוטרפת של שלוש שעות שמעיפה* אותך משיא לשיא כמעט בלי הפסקה ומשאירה אותך בסופה מותש לחלוטין אבל רוצה עוד פעם. המחשבה שעברה לי בראש הכי הרבה פעמים במהלך הסרט הייתה "!?now what" והדבר הראשון שעבר לי בראש כשהופיעו הקרדיטים בסיום היה "?what the hell are they going to come up with to top that". כי כרגע זה באמת נראה בלתי אפשרי.
בבוקר, בדרך לעבודה, נתקלתי בביקורת בעיתון שבדי שקטלה את הסרט. אני לא ממש יודע מה היו הנימוקים כי אני לא יודע לקרוא שבדית, אבל שני כוכבים זה די אוניברסלי. כן, אחרי יותר משנה כאן אני עדיין לא מדבר את השפה אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקרוא עיתון בבוקר. טוב, אולי "לקרוא" זה קצת הגזמה, אבל יש אחלה תמונות ואני מצליח להתמודד עם תחזית מזג האויר ולוח שידורי הטלוויזיה. נחזור לענייננו - מאחר ואני בדרך כלל מסכים עם הדרוגים של העיתון הזה, הציפיות מהסרט הונמכו בהתאמה. בערב, כשיצאתי מהסרט, חשבתי רק על כמה ענק פיטר ג'קסון (וכמה קטנוני, מריר ופלצן אתה צריך להיות בשביל לתת לסרט הזה רק שני כוכבים. וגם עם זין קטן). ואני אפרט.
ג'קסון היה יכול ליפול בקלות עם הפרוייקט הזה, בעיקר אחרי ההישג הבלתי מתקבל על הדעת של "שר הטבעות". זה קרה ל... אוקיי, כאן רציתי לכתוב "גדולים וטובים ממנו", אבל זה מינוח מאוד מאוד לא טוב. אני לא חושב שיש גדולים וטובים ממנו כיום. לא באגף הזה של הקולנוע. אבל זה בדיוק העניין, ג'קסון מראה לענקי הקולנוע איך עושים את זה ענק* ועדיין טוב. ג'ורג' לוקאס נראה לידו זקן ומגושם, ובעיקר טכני מדי. מרידלי סקוט אי אפשר לדעת מה ייצא כל פעם. האחים וושבסקי יודעים לעשות מגניב-כזה-כאילו אבל כשהם ניסו לעשות "גדול" יצא להם בעיקר קיטץ'. על ספילברג אני לא מתכוון לכתוב מילה אחת רעה, אבל גם לו כדאי להסתכל על ארבעת הסרטים האחרונים של ג'קסון בעיון – יש מה לקחת משם.
אני לא מדבר על האפקטים שנעשו בדרגת שלמות כזו שהופכת אותם לשקופים לגמרי אפילו לעין מקצועית והדיון בהם הופך ללא רלוונטי (ראיתי את הסרט עם חברים מהעבודה – חברה לאנימציה ואפקטים – ובסופו החלטנו לסגור את הבאסטה כי חבל על הזמן...). אני גם לא מתכוון להצלחה האדירה בלקחת סיפור נאיבי ולהעביר אותו דרך פילטר ההפקה של מאות מיליוני דולרים ועדיין לא לאבד את הקסם.
אני מדבר על אפקט ה-*WOW!. זה הרגע הזה בסרט שאתה רואה משהו וזה מה שבא לך להגיד: וואו!. או: שיואו!, גם הולך. ולג'קסון יש את זה כמו שמעולם לא היה לאף אחד אחר. זה בדיוק הדבר שהופך את "שר הטבעות" לטרילוגיה מדהימה ושהעדרו הופך את סדרת סרטי "הארי פוטר" לשעמום טרחני. זה מה שהפך את המטריקס הראשון לדבר כל כך גדול והיה חסר בשניים האחרים. מה שעושה את "טוראי ראיין" לחוויה כל כך חזקה. וזה מה שהופך את קינג קונג לדבר הכי גדול* שראיתם מאז שהמצלמה של ג'קסון עמדה בשערי מורדור. ג'קסון מצליח לגרום לקרבות הענק של "נקמת הסית'" להראות כמו משחק מחשב חסר קסם ולשעטת הדינוזאורים וסצנות הטי-רקס ב"פארק היורה" להרגיש כמו מתאבן חביב, ועכשיו למנה העיקרית, קינג קונג.
זה לא שאין בסרט דברים פחות מוצלחים, אבל הוא גורם לי להיות סלחני מאוד כי החוויה הכוללת היא כל כך מוצלחת וטוטאלית שזה ממש לא נורא אם פה התפספס משהו.
וכן, נכון, הגורילה משחק קצת תיאטרלי מדי. איפה ביל מאריי כשצריכים אותו...

* ניתן להתייחס גם באופן מילולי

הכרזת עצמאות

עבורי קנדה תמיד הייתה השממה הענקית הזאת בצפון אמריקה שסובלת מפיצול לינגויסטי מגוחך או במקרה הטוב המדינה ה-51 של ארה"ב. בימים אלה ממש אני על סף הכרזתה של קנדה כמדינה עצמאית ומתוקנת.
לאחרונה (שנה-שנתיים?) יצאו ממנה לא מעט בשורות מוזיקליות של ממש: ארקייד פייר, וולף פרייד, סטארס, ואני בטוח שזו רק רשימה חלקית. יש לי גם תחושה ברורה שלרשימה הזאת עומדת להתווסף Telefauna שגיליתי לאחרונה.
כל מה שהם הוציאו עד עכשיו הוא אי.פי. אחד עם 4 שירים שהיה חתיכת מתאבן לעניין (כמעט את כולם אפשר לשמוע כאן או להוריד מהאתר שלהם). טלפאונה נשמעים כמו הרבה דברים אחרים אבל כמו שום דבר בדיוק, וזה תכונה חשובה מאוד בשביל להקה. אפשר לאמר שזאת הגדרה שלי לנאו-מקוריות. איך שלא יהיה, כבר מזמן לא הרגשתי כזאת תחושת התעוררות אחרי שיר אחד. אם קנדה תמשיך ככה אולי הם עוד יצליחו לכפר על מייקל בולטון וסלין דיון.

יחסינו לאן + צדדים חדשים

לא קל לתחזק בלוג שאחד הכותבים בחזקת נעדר (אדם, אם אתה שומע אותי צור קשר עם אמא ואבא), השני עסוק באתר החדש שלו ובלהתחבא מהרשויות השבדיות שהתחילו לדפוק על דלתות של משתפי קבצים במשקל קל והשלישי נאבק שבועות בחברת הטלפונים הבריטית שקיבלה הנחיה ישירה מהמלכה שאוסרת לחבר אותו לאינטרנט. בתנאים לא תנאים, תוך כדי גניבת אינטרנט מהשכנים, ועם הבטחה לחזור בקרוב, אני מביא לכם את הפוסט הבא.
את המגזין TimeOut אין שום סיבה להציג. אני כמובן לא מדבר על הז'ורנל המקומי בישראל (שמנסה להתחרות ב'עכבר העיר' ואיכשהו יוצא שהוא מתמודד בכלל מול 'רייטינג') אלא על הגרסה הרצינית יותר של המגזין שיוצאת בערים רק-קצת-יותר-גדולות מתל אביב. בקיצור, מגורילה שכזאת, הכי הרבה אפשר לצפות שתבוא איזה הפתעה בדמות שניים-במחיר-אחד למוזיאון חיל השריון הבריטי ולא ליציאה הזאת. הקונספט מגניב לגמרי – אושיה מוזיקלית מקומית נבחרה להיות מדריך הטיולים שלכם בעיר הגדולה. בשונה מלונלי פלנט ושאר מזיקין, האושיה תיקח אותכם למקומות שכנראה לא הייתם מגיעים אליהם בלי הנחיה ממקומי אמיתי, עדיף אחד בעל אורינטציה חזקה למוזיקה. שלרגע לא תחשבו שמדובר פה בספר או באיזה אתר פלאש מרדים – המדיה שנבחרה לתענוג הזה היא דואלדיסק ,שזה CD מצד אחד ו-DVD מצד שני (קצת כמו ספרקלטת רק בלי שלמה אבס), כשה-CD הוא קומפילציה משובחת שנבחרה בקפידה על ידי האושיה וב-DVD הולכים איתו יד ביד למקומות המומלצים. אם לא השתכנעתם עד עכשיו זה רק בגלל שלא עשיתי ניימדרופינג לאושיות המדוברות: פישרספונר לניו יורק, איוון סמדג' לפריז, ודמיאן לזרוס ללונדון.
בקיצור, תענוג לכל החושים, מתנת חנוכריסמס מושלמת שאני אשמח לקבל. תודה.

חיה טובה

הופעות חיות נחשבות תמיד לגולת הכותרת של המוזיקה. איכשהו אני לא ממש שותף לקונצנזוס הזה. לא מעט פעמים אותם המרכיבים שאמורים לתת את הערך המוסף, כמו הקהל, הסאונד האוירה ואלמנט ההפתעה, היו אחד לאחד הסיבות שבגללן הייתי מעדיף להתרווח על הספה בבית ולשמוע בפעם המיליון את הדיסק במערכת. חוצמזה, אני סובל מבעיה ייחודית שעוד לא מצאתי לה אח ורע – העובדה שהמוזיקה, שהיא ללא ספק דבר שגדול מסך כל חלקיו, מתפרקת מולי לרכיבים שלה ומותירה אותי עם תחושה מבלבלת שגורמת לי לאי נוחות מסויימת.
ולמרות כל ההקדמה הארוכה, ראיתי לא מעט הופעות בחיי הקצרים וחסרי המשמעות ובחודשים הקרובים אני מתכוון להגדיל את הכמות הזאת באופן ניכר. יריית הפתיחה הייתה בהופעה של Elbow שהוזכרו לטובה לא מזמן. ברגע שהסולן שלהם (גיא בשבילי) פתח את הפה, שכחתי מכל עכבה אנאלית שבאתי איתה מהבית והתמסרתי לקול הנפלא שלו. כמה רוך, כמה רגישות, כמה אהבה שיש בקול הזה. אל תטעו, לא מדובר פה באיזה יפיוף בריטי עם תספורת מקוקלת אלא על בחור לא ממש קטן, מזוקן שנתמך במקל הליכה ומדדה באופן מגושם מצד לצד על הבמה. מעין גירסה מנצ'סטרית לאריק סיני. ועם זאת, הבחור משאיר שלוליות של כריזמה אחרי כל צליעה שלו. אני מוכן להשבע שהיו שם ארבעה חברי להקה נוספים אבל אני, הייתי שבוי לגמרי בקסם הווקאלי. היה משהו כל כך אבהי ואמיתי בקול שלו שלמרות כל מאות האנשים שמילאו את הבריקסטון אקדמי הרגשתי אינטימיות אמיתית כאילו הוא שר רק בשבילי.
ובאשר לחברי מעבר לפינה, שלא ימכור לכם סיפורים. אפילו בחורות לא הבריזו לי כמו שהסיטי מיול הבריז. חוץ מלהגיד שיש לו תור לבניית ציפורניים הוא אמר הכל. לא נורא, בכל זאת נהניתי.

פסטיבל

כרגע רץ בסטוקהולם פסטיבל הסרטים הבינ"ל של העיר וכשהעבודה דואגת לכרטיסים בחינם אז רואים הרבה סרטים. בינתיים כל מה שראיתי היה אחלה, אבל שלושה סרטים היו ממש מעולים.
קודם כל History of violence שפתח את הפסטיבל. איזה תענוג של סרט. הקצב מטפס לו מההתחלה המנומנמת בקרשצ'נדו של אלימות עד... אוקיי, אני לא אוהב ספוילרים, אז נעצור כאן. בקיצור, הסרט הכי טוב של דייויד קרוננברג, שגם הפעם לא מצליח להתאפק ומביא אותה בכמה שוטים בכיכובם של נוזלי גוף שונים ומשונים.
Anthony Zimmer הוא סרט צרפתי שאם צריך לשייך אותו לז'אנר מסויים אז זה ז'אנר "קייזר סוזה". מין מגה-פושע שכולם רוצים לתפוש אבל לא יודעים אפילו איך הוא נראה. אבל תסמכו על הצרפתים שיידעו לסגנן סרט כמו שצריך עם צילום מדהים, עלילה מהודקת וסופי מרסו בהופעה שגורמת לבעלי כרומוזום Y להזיל ריר.
ואתמול זה היה Proof שעשה לי את זה. גווינת' פאלטרו נותנת את משחק חייה, ולמרות שלא סבלתי אותה עד אתמול מעכשיו אני אפתח קצת יותר ציפיות כשהשם הזה יופיע תחת סרט חדש.
דרך אגב, עדיף להימנע מהטריילר, הוא מחורבן לגמרי.

עוד בהמשך השבוע: The myth, Lady vengence & Lonesome Jim

בוקר טוב

בוקר. שאון אחיד של ריצודי מוניטורים ותקתוקי מקלדת עולה מכל התאים של ספינת העבדים המודרנית. רק מתא אחד, בוקע צליל שונה. עבד שחור אחד סורר יושב, קורן מאושר ומאזין לשיר עם גיטרה חורקת שאת הסאונד שלה כבר אי אפשר לשחזר היום, עם מילים בלתי אפשריות כמו שרק חנוך לוין יכול ועם גרוב שבא מעולם אחר.
הזוי? וודאי. תלוש? בלי שום ספק. מפתיע? בוודאי שלא. הרי מדובר באותו בחור שהציע נישואין לאשתו כשמאחוריו טירת פוליגל שהקים לגדות הירקון וברקע מתנגן "לו הייתי פיראט" ורץ מרתון שלם עם חולצה ורודה. חברים בוחרים באהבה או שלא בוחרים בכלל.

גבי שושן – התעמלות בוקר

סיפורי מוגי

אולי קצת מוקדם בשביל סיכומי סוף שנה אבל אני חושב שלפחות אצלי יש מנצח ברור וללא תחרות אמיתית במצעד "הדבר הכי טוב ששמעתי כבר הרבה זמן, שגם אחרי 200 שמיעות מצליח להישמע טרי באוזן ולרגש כל פעם מחדש". Mugison, שכבר הוזכר אצלנו בפוסט הבתולין, לא מפסיק להדהים אותי וכבר כמעט 4 חודשים ועדיין לא ירד לי לרגע מהנגן אמפי. כמו שקראתי איפהשהו השבוע – מה לעזאזל הם שמים להם במים שם באיסלנד? התשובה היא כמובן גופרית, אבל אני לא בטוח שזה רלוונטי לענייננו.
עוד השבוע: גיליתי שלמר מוגי היקר יש אתר והוא מלא בדברים טובים. יש שם כמה שירים להורדה, קליפים, אקורדים ומילים. כדאי גם לקרוא קצת מהביוגרפיה שלו ושל האלבומים, איש מעניין מוגי. הדובדבן שבקצפת זה שיר חדש מהאלבום שהוא סיים להקליט ממש בזמן האחרון, ובתור אחד שאוהב קצפת הרבה יותר מדובדבנים, הקצפת היא כמובן העובדה שיש אלבום חדש שעומד לפרוץ כל רגע!!!
כדאי גם לראות את הקליפ ל-2 birds, פיתרון הכי מקסים בעולם לאיך לתת דואט בהופעה כשבת הזוג לדואט לא יכלה להגיע.

www.mugison.com

שפת אימי

בימים שהמילה גראנג' עוד הייתה חמה וטריה היישר מבית המאפה בסיאטל בואך לוס אנג'לס הייתי עסוק בחיפוש אובססיבי אחרי כל הרכב שיש לו קשר כלשהו לנירוונה, סמאשינג פאמפקינז, פרל ג'אם, הצ'ילי פפרז ושאר ירקות. לא היה אכפת לי כמה קלוש הקשר – פרוייקט צדדי, להקת בת, גלגול קודם – העיקר לשים על זה את היד בתקווה לשמוע עוד מהמוזיקה הממכרת הזאת (אלה היו הסימפטומים הראשונים של האובססיה שלימים הביאה אותי למצבי הנוכחי). ברב המקרים זה עבד ומצאתי דברים מצויינים כמו Brad, Green River, Mad Season, Mother Love Bone האגדיים ובטח עוד כמה.
תוך כדי אריזת הדיסקים שלי בנסיבות שעוד נגיע אליהם בהמשך, נתקלתי באחת מהלהקות האלה שלגמרי שכחתי מקיומה; אני חושב שהקשר של Mother Tongue לכל הז'אנר היה שהסולן שלהם ניגן כמה דקות עם הצ'ילי פפרז לפני שהם נהיו גדולים וחשובים ובעטו אותו לטובת דייב נבארו. לא יכולתי להתאפק וישבתי לשמוע אותם מהתחלה ועד הסוף ואחרי כל הזמן שעבר מאז, וכל הסגנונות שעברתי דרכם עדיין התרגשתי. משהו בסאונד המלוכלך שלהם, בתיפוף הנפלא ובמוזיקה הכואבת והשורטת שלהם נשאר עמוק בתוכי.
עד היום לא פגשתי אפילו מישהו אחד שמכיר אותם. אני לא יודע מה בדיוק זה אומר עלי ובכל מקרה אני לא מתכוון להשתנות בקרוב אז הנה המאמץ הקטן שלי לתקן את העולם.

Mother Tognue - Broken
Mother Tongue - Mad World

It's so much fun with Michel

A new video for The white stripes by Michel Gondry. Sweet...

Denial twist

השפעה טובה

אין ספק שהכתיבה שלי מפרה אנשים, גם אם האנשים האלה הם ברובם אני. ועדיין, איזה כיף זה לדעת שאם לא הייתי כותב את הפוסט הזה ולא הייתי שומע את הדיסק (בהמלצתי) אז לא הייתי נזכר בביצוע של ה-Flying Pickets ל- I heard it through the grapevine ואז הפוסט הזה לא היה נכתב. כולי פרפטום מובילה.
אז הפליינג פיקטס הם חבורה של חנונים סקסונים או לפחות ככה אני מדמיין אותם. אני לא מדבר על הזן הפרנץ פרדיננדי שמתלבשים גיקי אבל עם גיטרות ביד אין ספק לאיזה מחנה הם שייכים אלא על הזן שעושה הצגות סוציאל-קומוניסטיות בקולג' ובערב בשביל להוסיף קצת קינקיות מנגנים בפעמונים של של כנסיות. יכול להיות שאני טועה אבל בכל אופן, לשמחת העולם, אחד התחביבים שלהם הוא שירת א-קפלה ופה אין מה להגיד, הם לקחו את הז'אנר הכי רחוק שאפשר והפכו אותו למשהו הרבה יותר מראוי ואפילו מרגש.
את Lost Boys שהם הוציאו ב-84' אני אוהב עוד מאז שאני ילד ובעיני הוא אלבום תמים ומקסים עם עיבודים נפלאים ואינטילגנטים לקלאסיקות שגם ככה אני אוהב. וכשאני חושב על זה, לתת לילד לשמוע את כזאת מוזיקה זה קצת כמו לקנות לו ברבי במקום משאית. מזל שלי.

Flying Pickets – I head it through the grapevine
Flying Pickets – Space Oddity

?האלבום הכי טוב שלא שמעתם

את הכותרת הזאת לקחתי מאמאזון, מהביקורות על You all look the same to me של Archive.
אין לי מושג אם שמעתם או לא, אם מישהו מכיר את ההרכב המוזר הזה. קשה לי להאמין שדבר כ"כ טוב לא צבר עדת מעריצים שצמאים ליציאה הבאה שלהם. מצד שני פנדורה לא מכירה אותם, Allmusic ו-Amazon מכירים חלקית. מצד שלישי אני מודע לעובדה שאלבומים והרכבים שאף אחד לא מכיר הם בדיוק האובססיה של קהל הקוראים שלנו. אז מקסימום לא חידשתי כלום, אבל בכל זאת.
למה הרכב מוזר? כי אחרי שהוציאו באמצע הניינטיז את אחד האלבומים המושלמים האלה, שאי אפשר למצוא מה אפשר לשפר בהם, כזה שאפשר לכתוב לפיו את ההגדרה של טריפ-הופ ולשכנע איתו כל אחד מה כ"כ נהדר בז'אנר הזה, אחרי זה הם מביאים לנו מין רכיכת פופ חלושה שנשמעת כאילו היא באה ממנהרת הזמן (הסדרה, התקופה, תבחרו אתם), ואז חוזרים בשלישית עם אלבום מופת נוסף, בסגנון אחר לגמרי, פינק-פלוידי באיכות, בעומק ואפילו בסגנון, שממשיך אחרי שנה-שנתיים לעוד אחד כזה אבל פחות מעניין כי הוא נשמע כמו כל מה שלא נכנס לקודם, וזה כנראה המשפט הכי ארוך שכתבתי בחיים שלי.
בקיצור - Londinium חובה, Take my head רק בשביל שיר הנושא, You all look the same to me מדהים, Noise נשמע כמו שאריות ועדיין טוב, ומסתבר שיש גם פסקול ואנפלאגד שעוד לא שמעתי בעצמי.
באתר של הלהקה יש טונות של חומר, אודיו, וידאו ומה שרק תרצו. בתאבון.

www.archives-archive.com

לונדונקרייב - חלק ג

האנגלים אוהבים לתרום. קל ונעים לראות אותם מפרישים מעשר מכל תשלום לאיזו מדינה נדכאת באפריקה שכל הילדים בה חולי איידס, רעבים, וממש מבואסים מזה שהם כושים בנוסף לכל. ניחא לתרום לשירותרום, שמטפל במגזר של הילדים הירוקים האלה שמדי פעם מתים בשביל המדינה, אבל הבריטים הלכו צעד אחד רחוק מדי –The Prince’s Trust ; קרן שנועדה לעזור לאנשים צעירים בתחילת דרכם. סתם אנשים כמוני שבא להם, לדוגמא, להקים רשת של דוכני סחלב בלונדון (סטארט אפ מטורף שלי, דרך אגב). בהתחלה זה נשמע לי מופרך. אח"כ פשוט התחלתי לקנא.
אבל עזבו מלהתבאס מישראל/לצחוק על הבריטים מה שמעניין באמת זה איך הם מגייסים את הכסף. יפה ששאלתם. במקרה יצא לי לראות בטלויזיה את טקס ה –fashion rock שהם כבר עורכים 3 שנים ומכניס מיליוני דרכמות. כל מה שיש בו זה להקה שעולה לבמה ונותנת שיר בלייב ובו זמנית צועדות להן דוגמניות ועליהן מיטב מחצלות של מעצבי העל. נשמע משעמם ופלצני? נכון. אבל איזה הופעות שוות! Amerie דפקה איזה שלושה שירים ברצף (שזה כמעט כל הרפטואר) ולמרות שהיא שרה עם פול פלייבק עדיין גרמה לי להזיל ריר, Blondie עם דבי האריס הזקנה-אך-עדיין-בועטת כיסחו את One way or another וגם Roisin Murphy, אלילה בהתהוות, Skin ואפילו Zucchero, שנראה כאילו שלפו אותו מסמטה עבשה במיוחד, נתנו יופי של ביצועים. והכל בשביל הסחלב שלי. מרגש.

לונדונקרייב - חלק ב

באופן כללי אני נוטה תמיד להיות חיובי ולחפש את הצד הטוב בכל דבר. סוג של אופטימיות מחליאה שכזאת שהיא ורק היא מונעת ממני מלקחת אלה ולהפוך את העולם למקום מעט יותר יפה. דרך משקפי השמש הורודים האלה, אפילו מלחמה יכולה להראות חיובית – אם לא היו מלחמות, לא היו אנשים שיוצאים נגד המלחמות. ואם לא היו אנשים שיוצאים נגד המלחמות, לא היה מי שירתום את מיטב אומני האי שפעם היה אמפריה להוציא כזאת קומפילציה משובחת. וכהתנצלות רשמית על ההעדרות הממושכת קבלו את כולו. פחות אתי מזה לא תמצאו בשום מקום. מצד שני, אתי לא עובדת כאן יותר.

לונדונקרייב - חלק א

כדי לא לתת לקולגה לפתוח פער, הייתי חייב לנסוע בעצמי ללונדון ולבדוק את הדברים מקרוב. גוד דאמ איט, הכל קורה שם. אני לא יודע מאיפה להתחיל. זה הולך להיות ארוך:

ספר – מעצבת העל שאני הכי אוהב בעולם קנתה לי במתנה את הספר המגניב הזה; מדריך של rough guide שכולל מאות פלייליסטים של להקות, ז'אנרים, נושאים (כמו 'קאברים שמוצלחים יותר מהמקור') ושאר ירקות (שירים מהסימפסונים, שירים שהוזכרו בספרים של מורקמי וכו'). תענוג של ספר, תודה יקירתי.
סרט – לפני ההקרנה של Wallace and Gromit צורף סרט קצר של הפינגווינים ממדגסקר שהיו האופ-סייד-קיקס הכי קרועים והדבר הטוב היחיד שיצא מהסרט. בקיצור, הפעם הם לבד, יוצאים למבצע צבאי מטורף בסרט שדוחס כל מה שמוגש בשעה וחצי לתוך 10 דקות. ככה אנימציה צריכה להיות.
עוד סרט – כל כך הרבה ציפיות וכל כך מעט מה להגיד. The corpse bride החדש של טים ברטון יפהפה, מלא בדיחות חמודות ועשוי נפלא. יחד עם זאת, הוא פשוט לא מצליח להלהיב. בכלל. קשה לשים את האצבע אבל נראה שבגלל שטים ברטון כל כך מגוון ומלא דמיון ביצירות שלו עד היום, נוצרה אצלי ציפיה רצינית שהוא יקח את הסרט הזה למקום חדש, כזה שאפילו הוא עוד לא היה בו. איכשהו זה לא ממש קרה. אולי זה העלילה שלא מצליחה לרתק, אולי זה חוסר ההצלחה להתעלות על – The night before Christmas ואולי זו התחושה שברטון מתחיל למחזר את עצמו, קשה לאמר. איך שלא יהיה, אני עדיין מחכה בסבלנות לעוד איזה ביטל ג'וס.

Jane

אתמול הייתי באירוע ההשקה של פסטיבל הסרטים הבינ"ל של סטוקהולם. הופיעה שם להקה בשם המתנוסס בראש הפוסט, שניגנה מוזיקה דמויית מורצ'יבה – פאנקי, קצת דראם נ' בייסי, עם נגיעות של סיקסטיז/סבנטיז, בסך הכל הם היו טובים. על הבמה היו בו-זמנית:
גיטריסט שנראה כמו ברוקר לא מוצלח אבל מרביץ פרצופי עצירות שטרם נראו כמותם.
מתופף ובאסיסט שכנראה הם אלה ששיחקו את האחים הלבקנים ב-Matrix reloaded.
מתופף קונגות שבטח קוראים לו קורקי. או שהבנתם או שלא.
חצוצרן שכנראה פוטר מוקדם יותר באותו יום ממשרת מסדר קרטוני חלב בסופר.
טרומבוניסט שהתחיל לעבוד באותו יום כמסדר קרטוני חלב בסופר במקום החצוצרן.
זמרת רקע שנראית כמו הילדה-הכי-יפה-בגן-אבל-בכל-זאת-לא-מקובלת עם צמידים של וונדר וומן וכובע של סבא שלי.
עד עכשיו הכל אמת וגם זה – ראפר טנזני עם ראסטות בגובה 1.60 מ' ועם ידיים כ"כ קצרות שהוא נראה כמו גירסת ההיפ-הופ של דובוני אכפת-לי.
אחיו למחצה של הדובון אכפת-לי שנראה כמו פליט סומאלי, אבל קצת נשי.
הם היו מגניבים, אבל אני, אני בהיתי כל הזמן במחשוף של הזמרת השבדית שנראתה בדיוק כמו שאתם מדמיינים...

גלידה

לדעתי גלידה טובה נמדדת בווניל שלה. כי עם גלידות כל אחד בא עם רעיון חדש וזה לפעמים מדהים (סחתיין לראשון שחשב על גלידה פיסטוק) ולפעמים לא (אני מת על אבוקדו, אבל בגלידה? אבוקדו?). אבל בבסיס, בהתחלה של הכול נמצא הווניל ואני חושב שאם אתה יכול להביא אותה בווניל מעולה אז מכאן והלאה הדרך פתוחה, זה אולי לא הטעם הכי מרגש בעולם, לא ממש מתוחכם ולא ממש מקורי אבל זה הטעם הכי… הכי נכון. וזאת מטאפורה לחיים בכלל, כי אם הצלחת לעשות משהו נכון באמצעים הבסיסיים, בלי אפקטים ופלאג-אינז, אז בטוח תצליח גם עם.
ברנדן בנסון עושה מוזיקה בטעם ווניל, אבל איזה אחלה ווניל. רוק פשוט ומשובח. אולי אמצע הדרך, אולי לא הכי מקורי בעולם, לא יוצא דופן בשום דבר חוץ מזה שהכל נשמע טוב ונכון. וזה, תודו, לא דבר כל כך רגיל. בנסון הוציא כבר שלושה אלבומים וב-allmusic.com כולם רשמו לפחות ארבעה כוכבים.

www.brendanbenson.com

Eye candy

סטודיו CG ניו-יורקי מביא אותה בקליפ מדהים ל- Sixes last. הוידאו קליפ לקטע של Alias הוא סוכרייה אמיתית והקטע עצמו גם לא רע. Alias הוא ראפר לשעבר שעשה בשכל ועבר ל-electronic side of the force. הוא עדיין מסתייע בכמה ראפרים ולפעמים מביא ביציאה של שיר א-לה Notwist. השאר זה מוזיקת ציקצוקים מגניבה וקרירה שנעים לשמוע ברקע, קצת כמו Boards of Canada אבל פחות משעמם, קצת כמו Apparat אבל יותר מלודי וקל לעיכול. אלבומים שכדאי: Muted, All things fixable.

1st-ave-machine

טובה תמונה אחת

אוסף מבורך של ארט לאלבומים שאנחנו אוהבים.
דסקטופ פרדייז!!

שיר אהובת הספן

יצאנו ממזח לא מוכר בבריסטול, אל עבר השקיעה. גלים של מוזיקה אלקטרונית מתנפצים על החרטום. מדי פעם הרוח משנה כיוון, אבל אנחנו בשלנו. הקפטן: דיוויד אדוורדס, הספינה: Minotaur Shock. אני על הסיפון מחזיק חזק, רתום לזוג אוזניות, מקווה לא ליפול.

בדרך נזכרתי בכמה הפלגות דומות עם הרכבים דומים, אבל שמחתי שהפעם אני עם דיוויד - בעיקר בגלל המגוון. למרות כמה גלים לא נעימים, רוב הדרך מלאה ריגושים והפתעות - אלקטרוניקה שמצדיקה את עצמה, עם מגוון גדול של השפעות המשתלבות לנרטיב מלודי, מרענן ואינטלגנטי. אם לרגע נמאס מהרוח, אפשר לרדת לקבינה ולהתפעל מהאיורים המקסימים, בהשראת הים, המעטרים את האלבומים ואת האתר.
חזרנו בשלום הביתה, וקיבלנו שי לחג – מיקס של שעה ורבע שאפשר להוריד מאתר הבית של Minotaur Shock, על ידי לחיצה על הספינה. הפלגת נסיון באיזור הנמל אפשרית כאן.
מומלץ! לא לימאים בלבד.

כרובי

בעודי קורא ב-Giantstep ביקורת מפרגנת לאללה על Balkan beat box נתקלתי בניים-דרופינג של Nikodemus. אז כרגיל שלחתי את הציפור הכחולה לחפש, וכרגיל אחרי שהספקתי לשכוח מכל העניין נוחת אצלי אלבום העונה לשם הסכריני Coney Island love. מסתבר שניקודמוס הוא איזשהו די.ג'יי ניו-יורקי שהתבקש לקמפל קטעי אתנו-צ'יל-אאוט בהשראת קוני איילנד, הלונה-פארק המיתולוגי של ניו-יורק. מה שיצא נשמע בהתחלה כמו עוד אוסף שרוכב על הגל של Thievery corp. ודומיהם (ולפני שלוש שנים זה לא היה דבר רע, אבל בחייאת, מיצינו לא?), אבל בעודי מקלל את הרגע שבו בחרתי להכנס לחדר כושר אני מתחיל להבין שיש פה משהו קצת אחר. אולי לא המציאו פה שום דבר חדש, אבל יצא לניקודמוס הזה אחלה אוסף, מגוון ושמח, עם המון סגנונות שונים, ממוזיקה בלקנית דרך ברזילאית ועד ערבית ואפריקאית. מה גם שהחיבור בין האתני לאלקטרוני כמעט תמיד מגיע כאן עם טוויסט קטן ומפתיע. בשורה התחתונה, ולמרות הז'אנר השחוק – גרובי מגנובי.

ויש גם טעימות

If only every girl were as good as this one

Even if you agreed with the very mild enthusiasm over Beck's latest album released March this year - "Guero” - you must catch the amazing music video done for the track "girl". Concept taken straight out from old Mad magazine back covers I've got rolling around, into a fresh 2005 music video. What you get: cool video, cool effects **bonus**: cool socio-critical narratives aimed at WASPland. Directed by "motion theory".

שהאל ישמור

עוד לא נרגעתי מהעובדה שכמעט ועבר לידי החדש של Elbow ופתאום אני מגלה באישון לילה ש - Deus הוציאו אלבום חדש ואנונימי לפני יותר מחודש. לתופעה שכזאת יכולים להיות בדיוק שני הסברים:

1. האלבום כל כך מחורבן שלאף אחד לא אכפת ממנו. לא מעניין אותי. עדיין שווה שמיעה ולו רק בגלל חסד נעורים. וחוצמזה, חסרים דברים מחורבנים שיש הייפ היסטרי מסביבם?
2. כל האנשים שאני מכיר וגם אלה שאני לא מכיר, ניסו להסתיר ממני את האלבום כחלק מקונספירציה מכוונת כלפי שאת קנה המידה שלה עוד קשה לי להעריך (תספורת קארה זה לא גברי? אני לא מבין...)

בכל אופן, דאוס חזרו אחרי 6 שנים עם Pocket Revolution ואפילו עוד לא הספקתי לשמוע יותר מכמה שירים ולראות קליפ אחד שלהם. עד כה הפרוגנוזה שלי אומרת שהם נשמעים מבוגרים מתמיד, האנרגיות והנמרצות שלהם עברו חלפו ועוד לגמרי לא ברור אם נשאר להם מה להגיד.
אם למישהו יש מה להוסיף, עכשיו זה זמן טוב. אני הולך לשמוע את הדיסק.

dEUS – 7 Days, 7 Weeks

Can't have it all...

Super cool video by Olivier Goundry for Tiga. The song is nothing to flip over though...

Tiga - You gonna want me

מרפקים ליונים

כבר לפני שבועיים Elbow הוציאו דיסק חדש, ואיכשהו, למרות הביקורת המפרגנות והעובדה שמדובר ביופי של דיסק, לא נרשמה התלהבות במחוזותינו וחבל. מצחיק שפעם חשבו שהם רוכבים על גל של להקות שרוצות להיות רדיוהד (אמרו את זה גם על מיוז בזמנו, לא? נו שויין...). בקיצור, בשונה מהאחרון של ה- Doves, השכנים ממנצ'סטר, שהיה בינוני ביום נדיב, נראה ש- Leaders of the free world הולך להכיר את הרמקולים שלי טוב.

Elbow - Leaders Of The Free World

הגיג

יכול להיות, ממש לא בטוח, אבל יכול להיות שמתהווה כאן טרנד שיוכיח סופית שאנחנו כבר לא ילדים. אני מזיין לאנשים את השכל עם זה כבר שבועיים שלושה ובלחץ המערכת עכשיו זה גם עולה על הכתב. זה התחיל במינון הולך ומתגבר של רוק וגראנג' בנוף המוזיקלי, רמיקסים לפרודיג'י, גיטרות מנסרות צצות בכל פינה, הטריפ-הופ האהוב והטוב חוזר! אימצתי את מוחי הבלשי המבריק בנסיון לפענח מה קורה פה. אני רואה מסביבי ג'ינסים קרועים, כמו בסוף היסודי, משהו כמו 90'-91'. הטרנד הנוכחי הוא רטרו אייטיז, שיושב פה כבר כמה שנים ומיצה את עצמו עד תום. אני קרוב לפיתרון, חסרה רק עוד חולייה אחת בשרשרת... ובכן, שרלוק המלוק עושה זאת שוב! מה בא אחרי האייטיז? הניינטיז! וזה יכול להיות גדול! שימו לב שהרטרו תמיד יותר טוב מהמקור: האייטיז היו ימי הביניים, דה דארק אייג'ס שבין תור הזהב של לד זפלין, פינק פלויד והנדריקס לרנסאנס של נירוונה, פרל ג'אם, הסמאשינג פאמפקינז ופיית' נו מור (וכמובן מופע הארנבות של ד"ר קספר), קוונטין טרנטינו וקייט מוס. רטרו האייטיז הביא לנו הרבה מאוד דברים מעולים כמו פישרספונר וגולדפראפ, ולמרות הג'ינס עם הקרעים והטי-שירטס הוורודים, לפחות הגבות העבות נשארו בגדר טעות היסטורית. אז עכשיו זאת באמת הולכת להיות חגיגה, אפילו אם נצטרך לסבול ילדים עם חולצות פלאנל משובצות. קוונטין טרנטינו כבר חזר, קייט מוס גם כן, ונקודת הפתיחה כל כך גבוהה שאי אפשר ממש לפספס. תמיד חשבנו כמה זה היה נפלא שתקופת התיכון שלנו נפלה בדיוק על השנים הכי טובות של הניינטיז עם כל השמות שכבר הזכרתי ועוד כל כך הרבה אחרים, איזה כיף זה שהטעם המוזיקלי שלנו התהווה והתעצב בתקופה כל כך עשירה מוזיקלית. מצד שני, זה גורם לך להרגיש ממש זקן כשתקופה שכבר עברת חוזרת כרטרו...

עוד משהו שצים לא צריכים להתעלם ממנו

את החיבה שלי לכל מה שאסיאתי אין טעם להסתיר. במוזיקה, לצערי, כמעט ואין לזה ביטוי. עד כמה שאני סובלני ופתוח אני כמעט לא נופל על דברים שבאו מהמזרח הרחוק ולא נשמעים לי כמו חלק מהפסקול של Tekken . עד שנפלתי על ה-EP החמוד הזה של Gutevolk. הוא נשמע מספיק קרוב לדברים שאני מכיר ואוהב ועדיין יש לו את הטוויסט העדין והמינורי שכל כך קוסם בכל התרבות הזאת.
מאחורי ההרכב עומדת יפנית קטנה (מפתיע) ולא ממש יפה שהוציאה כבר שני דיסקים קודמים. יכול להיות שאני נסחף פה, אבל מבחינתי המוזיקה שלה לא נופלת מ-mum וסיגור רוס. יש לה עוד מה ללמוד מהידידים האיסלנדים ויש סיכוי לא קטן שהיא תלמד, תפנים ותראה לכולם מאיפה משתין הניגירי. אם זה עובד בהופלנדית זה יעבוד גם ביפנית. ואם לא, נעשה לה שצוג'י-גירי.

Gutevolk - Twinkle Star's Cycling Bolero
Gutevolk – Light Parade

כבשה שחורה

תוך כדי שיחת חג משעממת מצאתי את עצמי בוהה, באופן הזוי לחלוטין, בערוץ AXN בפרק של צוות לעניין (איזה גברים אמיתיים. לא להאמין שהם ישבו בכלא על פשע שהם לא ביצעו). פתאום, שמעתי שיר מוכר מנגן מהטלויזיה. מה זה? מרדוק שומע fאנק? B.A. לא היה מרשה לזה לקרות. סובבתי את הראש למסך וגיליתי את Rick James חמוש באפרו הכי מושקע הכי נפוח והכי אני-שם-זין-על-כולכם-ואני-אלך-עם-כבשה-על-הראש, נותן ביצוע חי של Super Freak לאסירים בבית כלא, כשאחד מהאסירים בו הואIssac Hayes . איזו פנינה. תוך כדי הכתיבה גיליתי גם שעם השנים הנפח באפרו שלו ירד בגלל תחזוקה ירודה ובימיו האחרונים הוא נראה כמו יזהר כהן. איש מגניב, קצת חבל שהוא מת.

Rick James – Super Freak

יאללה מכות 2

באופן עקרוני אני לא אוהב המלצות שליליות, אני פשוט מעדיף לאכול את החרא בעצמי. אני גם לא כל כך אוהב לתת המלצות שליליות, אבל הפעם מדובר במקרה מיוחד.
הטריילר של Ong Bak השאיר אותי קפוא וממלמל ביראת קודש "אונג באק...טוני ג'ה...". אחרי הסרט כבר לא מילמלתי כלום אלא זעקתי לשמיים "אלוהים! למה הוא לא היה יכול למות בתאונת עבודה?".
זה נכון, טוני ג'ה באמת מדהים. חוץ מהעובדה שיש לו כריזמה כמו לדובי גל. והמכות בסרט ממש מעולות, מהטובות שראיתי. כמה חבל שהם תקועות בתוך הסרט הכי משעמם, דבילי ומעיק בז'אנר שגורם ל"ספורט הדמים" של ואן דם להראות כמו יצירת מופת של פליני.
כל מה שאני מאחל לאדון ג'ה זה מפגש עם כל משטרת הגירה ביום שישי בתחנה המרכזית בת"א. זה בטח יהיה יותר מעניין מהסרט.

בהסוואה

השם הסליזי של ג'יגולו לטיני ש-Pepe Deluxe בחרו לעצמם רק מנסה להסתיר את העובדה שהם בכלל פינלנדים (שוב מוזיקה סקנדינבית! משהו פה מסריח...). גם המוזיקה שלהם לא נושאת שום מאפיין סקנדינבי או מאפיין מובהק אחר. היא פשוט טובה.
באיחור אופנתי (כמובן), אני לא מפסיק לטחון את Beatitude שלהם מ-2003, שהוא דיסק של פריסטייל אמיתי, כזה שעובר חופשי מסגנון לסגנון בלי להשאיר שום עקבות, ובקלות אפשר לחשוב שהוא בכלל אוסף. סוג של פסקול ממש כיפי שכל אחד ימצא בו משהו שהוא אוהב. קשה לי להסביר איך ולמה אבל כל פעם כשנגמרות ה-72 דקות שלו אני מתקשה להזכר מה היה כל כך מטריד קודם ושוקע לאוירת יום שישי בים.
איך שלא יהיה, פינים או מקסיקנים, אוסף או לא אוסף, זה חתיכת דיסק ברמה שמסיבות תמוהות שמר על פרופיל נמוך (או ששוב אני בפיגור המסורתי שלי).

Pepe Deluxe – Indifference
Pepe Deluxe – Numa

המלצה + נאצה

במבחן השמיעה הראשונה, הייתי בטוח ש- Vox Vermillion הם לא כוס הויטמינצ'יק שלי. כבר כמעט עמדתי לשלוח אותם למקום שאליו הולכים כל הביטים שעושים לי לא נעים באוזן ואז הקשבתי שוב, כי זכרתי שהיה משהו אחד שאהבתי.
מהמקום המפוכח של 3 שמיעות כמעט רצופות אני מבשר שיש משהו לא רע בכלל ב-Standing Still You Move Forward שהם הוציאו לאחרונה. יש פסנתר קודר ואפל סטייל דרזדן דולס וזמרת טובה שברגעים הטובים נשמעת קצת כמו Lamb או אולי Sneaker Pimps. הבעיה העיקרית היא...נו...זה לא בדיוק מושלם. אין מה לעשות. הדיסק סובל מתסמונת קשה של בוא-נכניס-גם-את-השיר-הזה-למרות-שהוא-חרא וחוצמזה הוא קצת פופי מדי לטעמי. אבל בכל אופן, דיסק ראשון (או שני?) שלהם ובגלל שאף אחד עוד לא אמר כלום החלטתי לפרגן.

Vox Vermillion – Psycho (טוב, וסוף סוף יש לינק)
Vox Vermillion – Wanted (לא כל כך טוב)

והבטחתי נאצה: האלבום של Juan Maclean פשוט מחורבן ומיותר. אני לא מבין למה עושים כאלה אלבומים היום. שיקבל אבנים בכליות.

יאללה מכות

Unleashed זה לא בדיוק מה שחשבתי. אמנם האקשן לא איכזב וכמו שיקיר הבלוג שבי עוזיאל היה נוהג לומר "והמכות – אמיתיות וכואבות". מאוד. אבל וואלה, יש בסרט הזה הרבה יותר. קודם כל ג'ט לי, שממש משחק ואפילו טוב. מצליח להיות הכי מוטרף וחייתי שיש כשהוא בקריזה והכי ילדותי ומקסים כשהוא לא. ואפילו נוגע ללב. ומורגן פרימן בתפקיד הרגיל של הדוד הטוב והחכם, אין לי מה להגיד להגנתי, עלי זה תמיד עובד. הצילום יפהפה ומסוגנן, אחל'ה פסקול של Massive Attack (שממש לא עובד בלי הסרט) ועכשיו אפשר לחזור למכות. תדמיינו את ניאו מפוצץ 20 אייג'נטס, אבל לא בסגנון הסינטתי המגניב של מטריקס, אלא בברוטליות ובעצבים שהיו גורמים לסמית' להתפטר כי טיפול בפסיכים כאלה הביטוח לא מכסה. ובניגוד לקיאנו ריבס, ג'ט לי נראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה. אבל מה שהכי אהבתי זה שהסרט הצליח לשכנע אותי שהכל יכול לקרות בשוט הבא. שום דבר לא צפוי וככה אפילו הרגעים השקטים מצליחים לייצר מתח מעולה. מהגלות הנעימה והשלווה שלי בשבדיה אין לי מושג אם הסרט מציג בישראל ובאיזה שם ביזארי, אבל כדאי להניח עליו יד בכל מקרה.

זה עולם של מיקרו

אין לי הרבה מה להגיד עליהם אבל השיר הזה של This Microwave World נשמע טוב. לא מדהים אבל עושה את העבודה. גם שירים אחרים מהאתר שלהם נשמעים בסדר. פסק הדין בקרוב.

בחתונה שלי

לפני 5 שנים בערך שמעתי בעבודה את Pink Martini וברגע של חוסר תשומת לב, עברתי מהאוזניות לרמקולים והגברתי. דקה אח"כ בערך נכנס שמוליק (שם אמיתי לחלוטין) לחדר ושאל אותי בפרצוף מזלזל "מה זה הלהקת חתונות הזאת שאתה שומע ?". מבלי להכיר את שמוליק כל אחד יכול להבין שהוא איש שמנמן, לא ממש יפה, ולא כל כך חכם. חייכתי וחזרתי לאוזניות. אבל הוא התעקש והציק "אז זה מה שאתה שומע שם כל הזמן? זה נורא ואיום! אני לא מבין למה אתה לא שומע גלגל"צ...". את מה שקרה מיד אחר כך אני לא זוכר בבהירות אבל זה הסתיים כששמוליק היה שרוע על הרצפה, חסר הכרה ואני רוכן מעליו עם מקלדת שבורה ומלאה בדם וצורח "אז מה? אז מה אם זה נשמע כמו להקת חתונות חתיכת חרא!!! זה מעולה!!! זאת נראית לך סיבה לשמוע גלגל"צ?! הא?!". שמוליק כבר לא ענה לשאלה הזאת. בסופו של אותו שבוע (והחלק הזה הוא היחיד שאני משוכנע שהוא לא בדיה של מוחי הקודח) פיטרו את שמוליק השמנמן שלקח איתו את הרדיו המסריח שלו מהחדר.
אז יכול להיות שפינק מרטיני הם קצת לייט-וייט, מה שלאוזן לא מיומנת עלול להשמע כמו מוזיקת מעליות שמאלצית, ולכן כדי למנוע תקריות אלימות, אני אסביר – פינק מרטיני עושים מוזיקה נעימה נעימה, שעוברת בקלילות דרך מחוזות כמו מוזיקה לטינית, שנסונים, ג'אז וקלאסי, מחליפה שפות בקצב שגורמת למנו צ'או להרשם לברליץ ובשיאה גורמת לך לרצות לקחת את אמא לאיזה ריקוד בסלון.
באתר שלהם אפשר לשמוע את שני האלבומים Sympathique שיצא ב-1997 ו Hang on little tomato שיצא אחרי שבע שנות שתיקה והוא לא נופל מקודמו. אולי עוד כמה שמיעות הוא אפילו יתעלה. אם במקרה זה לא מוצא חן בעיני מישהו אני מעדיף לא לדעת. אני לא אוכל לשרוד את זה.

שובו של מלך הבונגו

אמאדאו ומרים הם זוג אפריקנים עוורים ממאלי. הוא בגיטרה והיא בשירה. יחד הם חרשו את כל אפריקה בהופעות במשך שנים ולבסוף הגיעו גם לאירופה והוציאו כמה דיסקים. אבל עזבו אותכם מסיפורים קורעי לב על סיפור הצלחה נוסח אפריקה. השוס האמיתי הוא מי שעומד מאחורי האלבום האחרון שהם הוציאו – לא אחר מאשר הבן של מלכת הממבו ומלך הקונגוס, האחד והמגניב, מנו צ'או. כמה זמן כבר שאני מחכה שהוא יוציא אלבום חדש ופתאום אני מוצא אותו פה עושה קסמים עם שני האפרו-אפריקאים. טביעות האצבע שלו מרוחות יפה יפה על כל האלבום והוא גם שר בכמה קטעים. אמנם, אין בו את הגאוניות והשלמות כמו בקודמים של מאנו צ'או אבל בסה"כ Dimanche a Bamako אלבום לגמרי סבבה. כטיזר לאלבום הבא שלו אני מסתפק בזה.

Amadou & Mariam - Coulibaly.mp3

פינלנד – איסלנד 2:2

בהמשך לסקנדינבופיליה ששוכנת במחוזותינו שוב נחזור לפינלנד – הפעם אלה Allamaailman Vasarat. עשרים שניות אל תוך הטרק הראשון עמדו לי השערות וקפצתי לטרק הבא בשביל להבין אם מה שאני שומע הוא אמיתי. אני חושב שמה ששמעתי נכנס תחת הקטגוריה האיזוטרית של כליזמר-מטאל. כלי נשיפה כבדים, דיסטורשנים חורקים, מקצבים משתנים ובגדול סוג של קקופוניה שאני פשוט לא יכול להפסיק לשמוע. נראה לי שמה שכתבתי לא מספיק נותן כוון מוזיקלי אז אני אנסה שוב. נגיד שמורפין פוגשים את אמסטרדם כליזמר בנד שפוגשים את אירון מיידן שחוברים לגוראן ברגוביץ' להקליט פסקול לסרט אימה חדש של טרי גיליאם. איך שלא יהיה, אי אפשר להשאר אדיש לנוכח המאורע. ואם זה עדיין לא משכנע לשמוע את האלבום אז גם פיצ'פורק השפריצו עליו ואפילו אפשר לקנות אותו במחיר הכואב של 1.26$.

Alamaailman Vasarat - Kivitetty Saatana.mp3

ס'אוחתק

למי שכבר מכיר הפוסט הזה לא הולך לחדש כלום, אבל למי שלא – יש לי העונג להכיר. בכלל, זה תמיד כיף להכיר למישהו דיסק/אמן/להקה טובים שהוא עדיין לא שמע. מין גאווה כזאת, כאילו שחלקיק מהקרדיט הולך אלי.
אז ככה, לפני שלוש שנים בדיוק נסעתי למדריד לחילופי סטודנטים, וכמו שאומר הפתגם "ברומא תתנהג כמו רומני", אז כמו סטודנט ספרדי טוב במקום ללימודים נסעתי עם חברים לברצלונה. מתישהו נכנסנו לאיזה חנות בגדים מגניבה עם מוכרת עוד יותר מגניבה ששמה מוזיקה הכי מגניבה. מין שילוב מוזר של פלמנקו, מזרחית, רוק וראפ. שאלתי מה זה וקיבלתי תשובה בחצי אנגלית חצי ספרדית ומבטא צרפתי כבד שנשמעה כמו "ברכה דה אוחתק" וישר הבנתי שאין שום סיכוי בעולם שאני אצליח לאתר את הדיסק הזה. למזלי, למרות שהטעם הספרדי הנפוץ במוזיקה זה משהו בין דורון מזר לדייויד ברוזה אבל יותר קיצ'י (כן, יש דבר כזה ועוד בספרדית), הפעם הראו הספרדים שקצת אופי יש והטיסו את Ojos de Brujo לראש מצעדי המכירות.
ומה יש באוחוס? שני די.ג'ייז, שלושה פרקשניסטים, זמרת פלמנקו מדהימה, באסיסט פאנקי ושני גיטריסטים שייגרמו לרוב אשפי הדיסטורשן להניח את הגיטרה ולהתחבא בפינה. שילוב עשיר והכי מרענן שיש של פלמנקו, צלילים ערביים, רוק, פאנק והיפ-הופ, או בפי הלהקה "חיפ-חופ פלמנקיו".
אז יאללה, זיינתי ת'שכל מספיק, למי שעוד לא שמע אז יש שני דיסקים ועוד אלבום רמיקסים פחות מוצלח. מבחינתי Bari, השני שלהם הוא אלבום מושלם, מהלחנים דרך הנגינה ועד הסאונד.

http://www.ojosdebrujo.com

זה בא מניו זילנד

בחודשים הקרובים אמור לצאת החדש של Kelley Stoltz ומשום מה יש לי ציפייה מסויימת אליו. האלבומים הקודמים שלו לא היו מציאה מדהימה אבל יש לי הרגשה שהם היו רק הכנה לקראת משהו מוצלח יותר (העובדה שהאלבום הבא יוצא ב Sub Pop עוזרת לכדור הבדולח שלי). הבחור הקליט את שני האלבומים הראשונים לבד והם חזקים בלו-פיי, סגנונות שנעים באזור הבלוז-פולק-רוק ולחלוטין לא אחידים ברמתם. הוא גם עשה אלבום שהוא כולו קאבר ל-Crocodiles של Echo & the Bunnyman (זה בטח עושה למישהו משהו).
אני בטוח שלא מעט אנשים ממש לא ישתגעו על הסאונד המחוספס והקול המעופש שלו ועדיין, למי שתמיד רצה חבר קאובוי שישב איתו על המרפסת, ישתה ויסקי, וינגן לו שירים מבית אבא יכול להתנחם בבחור הזה.
באתר שלו אפשר להוריד כמה שירים מאלבומים קודמים וחוצמזה איזה איש צדיק נותן לשמוע את כל האלבום השני שלו, Antique Glow, און ליין.

עם כיסוי

לפעמים האינטרנט יכול להיות מקום ממש יפה. בשבילי זה סוג של חלום רטוב.

יחידת הכלבנים

אני לא יודע אם זה בגלל הגלות השבדית של שותפי לבלוג או בגלל העובדה שכבר אמצע ספטמבר ואני עדין ישן ערום עם מאוורר וקם מזיע אבל בזמן האחרון מצאתי את עצמי שומע לא מעט מוזיקה סקנדינבית.
יש סיכוי סביר שהייתי מפספס את "Husky Rescue" אם לא הייתי רואה אותם בהופעה. החברה מפינלנד החליטו לבלות את הקיץ שלהם בלחמם את מורצ'יבה בסיבוב ההופעות שלהם ובסך הכל הם עשו עבודה לא רעה בכלל. יש להם נוכחות מתוקה ממש כמו המוזיקה שלהם והלוק הסקנדינבי הקלאסי שלהם עושה חשק לצבוט להם בלחיים.
הם הוציאו את הראשון שלהם לפני כמה חודשים ואם אני יודע נכון לא הייתה איזושהי היסטריה סביבו (שזה סביר לחלוטין) ועדיין הוא שווה שמיעה. הם עושים דרים-פופ נעים שלי הזכיר ברובו טריפ-הופ (ז'אנר נכחד לחלוטין, וחבל) סטייל הוברפוניק, סוואנדייב ואפילו מורצ'יבה בגלגולים קודמים. באתר שלהם אפשר לשמוע ולראות אותם וחוץ מזה אפשר להוריד עוד שיר שלהם פה.
ונסיים בזריקת כפפה – מי שמצליח לשים את היד על קאבר (מצויין!) שהם עשו בהופעה לפויזן של אליס קופר יזכה בחולצה ותקליט (של אליס קופר).

Thorir

איסלנד זה ללא ספק אחד המקומות המוזרים יותר שיצא לי לראות מקרוב. אחת התעלומות בנוגע לאיסלנד היא שיושב לו עם באמצע האוקיינוס האטלנטי (האמת - היו מתים להיות באמצע, אפילו כשמדובר באוקיינוס הם בקצה הגרוע), רחוק ומנות מכל דבר ומקום שאפשר להעלות על הדעת, ומתענג על המזג-אויר הכי גרוע בעולם. הם חיים שם על שטח של אנגליה בערך, שעליו מפוזרת אוכלוסיה בגודל של בת-ים. ואיפה התעלומה? מישהו מסוגל לדמיין את בת-ים מספקת כמות כשרונות בסדר גודל של ביורק, סיגור רוס, מאם ומוגיסון? לא יכול להיות שמאות ק"מ של בזלת שחורה וריח של ביצים סרוחות זה מה שמוזיקאי באמת צריך בשביל לפרוח. וקשה לי להאמין שמזג אויר מזעזע זה טוב למוזה.
עכשיו מצטרף לרשימה מין כזה סינגרסונגרייטר רגיש ועדין מהסוג שבזמן האחרון צץ בכל מקום. אבל כמו כל איסלנדי טוב, מדובר בבחור מוזר מאוד. במשך ארבעת הטרקים הראשונים הוא לא מצליח להשמיע יותר מהברה אחת ברצף, איי שיט יו נוט. ואז הוא נותן קאבר נפלא לאאוטקאסט שמסדר לו את הראש, ומכאן והלאה הכל נופל למקום. בפעם הבאה:

I'm mr T

Thorir - Hey Ya

בנדורה

נראה שזה מאוד טרנדי השבוע להשפריץ על פנדורה וכל העושר והאושר שבא איתה אז כקונטרה לכל ההתלהבות (שבד"כ אני חולק) הפעם באתי בתפקיד הלקוח המעצבן.
על זה שפנדורה (עוד) לא מכירה את "Squire Of Somerton" ואת "Swandive" אני מעקם פרצוף, אבל מקבל לבינתיים (כאילו יש לי ברירה). אבל על מה שקרה שיצרתי תחנה שמבוססת על "Lamb" אין לי את היכולת להביע בפרצוף; אם נוציא השירים של גולדפראפ, אייר, סיינט אטיאן וביורק (שהיו לגמרי במקום) נשאר עם רשימה ארוכה שכוללת את קיילי מינו, בריטני ספירס, פלאשדאנס, בקסטריט בויז, דיידו, בט מידלר, אייס אוף בייס, סינדי לאופר, א-הא, פאולה עבדול ועוד הבלחות הזויות שכאלה.
ואני שואל – האם הטעם המוזיקלי שלי הוא זה שמוגבל או שמא נמצאה פינה חשוכה באלגוריתם של התיבה? איך שלא יהיה, אני רוצה את ה-30 סנט שלי בחזרה.

מרגיש בבית

יש סרטים שהפסקול שלהם הוא אוסף שירים שהופך לקלאסיקה (ולפעמים הוא מוצלח יותר מהסרט) וכיף לשמוע אותו עוד הרבה אחרי שהסרט נגמר. יש גם כאלה שהם יצירה אחת ארוכה ומרגשת שמלווה את את כל הסרט, סצינה אחר סצינה. ויש פסקול אחד שאני מכיר שמורכב משיר אחד בלבד שבלי להבין איך זה קורה, הוא לא מצליח להמאס, אפילו לא לשניה, למרות שהוא מושמע באורך מלא לפחות 5 פעמים. הוא ורק הוא.
מי שעוד שלא ראה עשוי לפספס לגמרי את ההתרגשות אז כדאי שישלים ויחזור.

http://www.imdb.com/title/tt0423866

Natacha Atlas – Gafsa

Non Fiction

ספר שרץ עכשיו די חזק, מאת צ'אק פלאניוק, זה שכתב את Fight club. השם די מסביר מה יש פנים – אוסף של מאמרים/סיפורים קצרים, מין כזה דוקומנטרי. מעבר לכתיבה הפשוטה והטובה, בגובה העיניים כמו שאני אוהב (תסביך אופייני לאנשים נמוכים?) הקסם הוא בנושאים שפלאניוק בוחר לכתוב עליהם. מתאבקים חובבים, יריד סקס בעיירה באמצע שומקום, דמולישן-דרבי של קומביינים (כנראה שיש דבר כזה), אנשים שבונים טירות בארה"ב, ואני רק באמצע הספר. אחד הדברים המפתיעים הוא שבאיזשהו מקום האנשים שעומדים במרכז הסיפורים ההזויים האלה הם אנשים רגילים לגמרי. הם לא פסיכופאטים מוטרפים עם אובססיה חסרת תקדים. הם סתם אנשים רגילים שאוהבים להתאבק או לבנות טירות.
הסיפור הכי טוב עד עכשיו מספר מה קורה כששני אנשים מחליטים ללבוש תחפושות של חיות, כמו בדיסנילנד אלא שהם סתם משתובבים ברחוב במרכז סיאטל. השורה התחתונה היא שכמו יופי, גם הטירוף והתימהונות הם בעיני המתבונן, וזה די משכנע.

http://www.chuckpalahniuk.net/

רגישות תעשייתית

את ניין אינצ' ניילז גיליתי לראשונה בתקופה שהוציאו את The downward spiral, ימי התיכון העליזים, לפני שהתברגנתי וזנחתי את הז'אנרים הכועסים יותר. אחד הדברים היפים בהם הוא שבתוך הז'אנר, שתנאי הקבלה אליו הם בדרך כלל הרבה ניכור, אגרסיה ועוד ניכור, הם הצליחו תמיד להכניס טונות של רגש בלי לשבור לרגע את הסגנון התעשייתי. הם עושים כבר שנים את אותו הדבר שאותי הפסיק קצת לעניין.
האלבום האחרון שלהם לא נופל מקודמיו, אבל גם לא מחדש כלום. ואז מ-skip אחד לשני אני פתאום נופל על שיר שעושה לי פרפרים בבטן. כמו Hurt לפני קצת יותר מעשור, הפעם זה Right where it belongs. תענוג.
חבל שלזה ג'וני קאש כבר לא יעשה קאבר...

NIN - Right where it belongs

דברים שגיליתי באוטו - חלק ב

באחת מהנסיעות הכמעט-תמיד-מדכאות מנתב"ג הביתה לבד באוטו שמעתי שיר ב-88אפ.אמ שהפך את הדרך לנסבלת לחלוטין. ברגע הראשון חשבתי שמדובר באיזה סיימון וגרפונקל נשכח שאני לא מכיר אבל אחרי 20 שניות בערך הבנתי שאין סיכוי שהם אי פעם נשמעו ככה. אחרי 3 דקות של התמוגגות אמיתית הגיע סולו גיטרה מדהים שנשמע כאילו נחת משיר אחר ועם זאת התאים בול. הבנתי שאני חייב לשים את היד על הדיסק.
את "Squire Of Somerton", שזה בעצם איש אחד – טובי ג'נקינס (שהיה חלק מ"פורט לודרדל" שאין שום דבר טוב להגיד עליהם) אני מכיר כבר יותר משנתיים כך שיש פה צ'אנס רציני שאני יוצא מיניאטורי, ועדיין, אני לוקח את הצ'אנס בכיף כי הדיסק הוא פנינה אמיתית, כזאת שמוצאים פעם בהרבה זמן (והוא גם קיבל ביקורות מעולות בזמנו). וחוץ מזה הסיפור יוצא לי טוב עם הכותרת מהפוסט הקודם.

The Squire Of Somerton - Transverberations

דברים שגיליתי באוטו - חלק א

ידידה שלי (השם שמור היטב במערכת) חזרה מחו"ל לפני כמה חודשים ולידה בטיסה ישב איזה בחור מושלם שהוא גם דוגמן, גם נינג'ה, גם אמן וגם זמר. כמובן, לא יכולתי שלא להרים גבה לשמע הסיפור המופרך. היא התעקשה והראתה לי כמה תמונות והיה קשה להכחיש שהוא אכן דוגמנינג'ה. הבחור פרח מזכרוני עד שיום אחד, בעודי נוסע באוטו שלה, מצאתי את הדיסק שלו זרוק שם ומתוך שעמום יותר מאשר סקרנות הקשבתי לו. גם כאן, היה קשה להכחיש, לבחור אין אמנם קול מדהים (תודה לאל, הוא לא מושלם!) אבל השירים א-לה בוב דילן שלו ממש מוגשים בטוב טעם. מסתבר שכל האי.פי. הזה הוקלט בנרווגיה ומשהו מהניחוח הבינ"ל הזה עושה לו רק טוב. משהו מרגיש לי שעם שווק נכון (ואולי כדאי לחשוב על איזה שם במה שלא עושה קונוטציות לקיבוצניק מהנוי) יש פה פוטנציאל מסחרי לא רע בכלל. שיהיה בהצלחה עמירם

Amiram - Alright (The Moon Song)

מי הזיז את המסבחה שלי?

אני סאקר רציני של קאברים ורמיקסים אפילו אם הם מחורבנים במיוחד (ולפעמים בגלל שהם כאלה) ואני לא מתכוון להתנצל על זה. זאת הסיבה שהביאה אותי לחפש את הביצוע של עלי ג'י ל-"איי לייק טו מוב איט" ממדגסקר (ואם מישהו תהה למה אני לא כותב באנגלית זה רק בגלל שהתמיכה בעברית של הבלוגר הזה היא כמו התמיכה שלי בפדופיליה - קיימת באופן תאורטי אבל תכלס לא תתפסו אותי עם איזו אסייתית בת 7). בכל אופן, הציפור הכחולה נשלחה לחיפוש ושבה עם הפנינה הבאה במקור. הרבה יותר מגימיק אם תשאלו אותי

Reel 2 Real - I Like To Move It (Arabic Remix)

פרפר נחמד

זה בלי שום ספק השיר הכי מגניב בגרמנית מאז "ג'ינגס חאן". ואני חושב שקוראים לו משהו כמו "כנפיים של פרפר" אבל מה אני מבין . הייתי גם שמח לכתוב מלא דברים על טיפשוורץ וכל הזרם הדויטשלנדי אבל חוששני שאני לא מבין גם בזה. לפחות יש לינק

Tiefschwarz - schmetterlingsflugel feat.malte.mp3

מעיכה

לפני כמה נצחים הזכירו בחוקנ'רול (שזה המקום להשפיך ולאמר שכבר כמה חודשים, מדי לילה, אני נוגע בעצמי אל מול התמונות שלהם בפליקר) את בלקסטרוב. חיטוט קל בסולסיק העלה את הקטע הבא שכנראה עושה עוול לשני הקטעים המקוריים ועוד לא החלטתי אם אני אוהב או שונא אותו.

Goldfrapp - Strict Machine (Blackstrobe remix)

I hate Nando

Nando Costa, motion graphics icon made in Brazil, has updated his website and as usual it's a treat. The annoying thing is that he is worldwide acclaimed, already had time to start his own company and close it, publish a book and he's not even my age... Oh, yeah, and he's damn good too. I hate this kinda people...

http://www.nandocosta.com/

פוסט זירו

אחרי חודשים של עצירות הגיע הרגע בו גם אני הולך לזהם את הרשת בהמלצות משל עצמי.
בלי הקדמות מיותרות – כשרועי חזר מאיסלנד הוא אמר לי שיש דיסק שאני הולך להתאהב בו. כשכזאת הצהרה עולה אחד משני דברים קורים; או שהוא צודק לגמרי ואני אסיר תודה לאיזה שבועיים או שמסתבר שהאשכים שלו הפכו לביצי סלמון ואני מקבל את “Frou Frou”. לשמחתי הרבה, הפעם קיבלתי את Mugison. מסתבר שזה הדיסק השלישי שלו והוא מכר באיסלנד יותר מביורק ו-Mum. בכל אופן, כנראה שכולם כבר מכירים אבל עוד אף אחד לא אמר כלום. אז הנה.
ודרך אגב, רועי, ככה זה הולך להיות - אתה ממליץ על משהו ואני מיד לוקח את הקרדיט עליו.

Mugison – I want you