הבוקר שאחרי

אז מונוקרייב צוברת תאוצה וזוכה ליופי של תגובות (וזה זמן להודות לכולם על הפידבק האדיר, אתם מעולים) אבל פתאום חלחלה לתוכי איזו תחושה לא נעימה כזאת, שהתגנבה מבלי ששמתי לב – עודף מודעות עצמית. כבר יומיים אני יושב ומנסה לכתוב פה משהו ושלא כמו תמיד, התחלתי ממש לחשוב על איך יתקבלו המילים שלי ואם זה באמת בסדר לומר את מה שאני רוצה איך שאני רוצה. היום בבוקר, ממש כשפתחתי את העיניים, הבנתי משהו חשוב – כבר 3 שנים שאני כותב פה ומונוקרייב הבלוג היה פה קודם ולכן פאק איט אול, אני הולך להמשיך לכתוב מה שבא לי. ואם יתחשק לי לנבל את הפה, להפגין בורות, עממיות, גזענות או סתם להביך את עצמי, אז זה מה שאני אעשה. כוס! כושי! ביבי! יו יו מה! זהו, אני מרגיש יותר טוב. אפשר לעבור למוזיקה, יש כל כך הרבה ממנה.

בשביל להרים את הרמה מהפתיחה הוולגרית, הנה משהו שיגרה לכם את האינטליגנציה. אחרי ששני האחים מסאנדרלנד (והשכנים של הפיוצ'רהדס והניו פורנוגרפרס) פירקו את החבילה של Field Music, הלך דיוויד והקליט אלבום תחת השם School of Language (שכבר נכתב עליו פה). פיטר לא נשאר חייב והוציא לאחרונה אלבום תחת השם The Week That Was. אם אהבתם אחד, תאהבו גם את השני – ארט פופ אינטילגנטי עם סאונד ביצ'בויזי. על הבמות הם מופיעים ביחד, אחד אחרי השני, כל אחד מנגן בהרכב של השני אבל עדין תחת שם נפרד. הכל בשם האומנות.

The Week That Was – The Airport Line
The Week That Was – Learn to Learn

אם נראה שכל הלהקות מברוקלין בזמן האחרון רק רוצות לעשות שמייח כמו ואן של ברסלבים בשנקין (תודו שזה מדהים שאף אחד לא מתעצבן על המפגע התעבורתי שהם יוצרים, שלא לדבר על המוזיקה. תמיד תהיתי מה גורם לזה), מסתבר שיש עוד כמה להקות שעושות מוזיקה שלא נמסה כמו גלידה בשמש. Migration, האלבום השני של Takka Takka, הוא פיסת של תענוג רך ומקסים שחבל לפספס. למרות שהם בטח נשמעים כמו ומושפעים מהרבה להקות קיימות, אני לא מצליח לתת אפילו רפרנס אחד שיהיה רלוונטי. פשוט תקשיבו.

Takka Takka – Silence
Takka Takka – Homebreaker

די לאינטלגנציה. היה נחמד, אבל מספיק. הרי ידוע שבסוף היום אני טראש ג'אנקי ואם יש זבל חדש שיכול להזיז לי את הרגליים, אני הראשון לשים עליו את היד. בשביל זה בדיוק להקות כמו Passion Pit עוד ממשיכות להופיע; אלקטרו ביט אמריקאי קינקי עם שירה עקמומית שמזכירה את Capitol K (שהיה אמור להיות הפוסט הראשון בבלוג אך זכה להזנחה פושעת). עד שבוע הבא, בו יצא אלבום הבכורה שלהם, תתחילו לתרגל.

Passion Pit – I've Got Your Number

ואם גלעין התשוקה (או שמא בור התשוקה?) לא מספקים דור תובעני שאינו יודע די שכמותכם, הנה הדבר הכי גרוע (בצורה חיובית כמובן) ששמעתי מאז ההולידיי ראפ של אם סי מייקר ג'י ודיג'יי סוון. אל תתנו לשם או ללוק הקליפורני המאגניב של Iglu & Hartly להטעות אתכם, גם הם נשמעים קצת (הרבה, הרבה מאוד למעשה) גאים, חופשים ומאושרים. לפעמים הסטיות שלי מפתיעות אפילו אותי אבל כמו השמש של גלילאו, על אף הלעג של יקירתי לעובדה שאני מקשיב להם, נוע אנוע.

Iglu & Hartley – In This City

ולסיום, הנה כמה להקות שהוציאו אלבומים חדשים שאתם רוצים לשמוע: Kings of Leon, TV on the Radio, The Sea and Cake, Fujiya & Miyagi, Mother Mother.

שחר של יום חדש

בוודאי שמתם לב שאחרי כמעט 3 שנים, מונוקרייב נעלם לשבוע בו עבר תחת ידיו של מנתח פלסטי מוכשר שהפך אותו לסקסי במיוחד. אבל למען האמת, אלה החדשות הקטנות ביותר שיש לנו לספר לכם. החדשות המסעירות באמת הן שמונוקרייב הוא לא עוד רק בלוג. מונוקרייב היא גם חברת הפקות מוזיקלית ששמה לעצמה למטרה להביא אומני אינדי להופעות בארץ מחד, ולסייע ליוצרים ישראליים להפיץ את המוזיקה שלהם בחו"ל מאידך.

אנחנו רוצים להיות שונים משאר חברות ההפקה בארץ.

באיזה אופן? אם נאמר שחשוב לנו לשמוע מה יש לכם לומר, כנראה נשמע כמו תיבת פניות בקופת חולים ולכן ננסח את זה מחדש – הקשר ביננו לבינכם הוא מה שיגדיר את הפעילות שלנו. אנחנו רוצים להביא לכם את האומנים שאתם רוצים לראות במחירים שאתם יכולים להרשות לעצמכם. בשביל לדעת את זה השקנו מערכת הצבעות (בשיתוף עם "בוא יא מניאק" הנפלאים) שתאפשר לכם לספר לנו ישירות. ויש מי שגם יעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות.
השאיפה שלנו היא להביא את האומנים העדכניים יותר, ולקדם גם את הלהקות הקטנות והאיזוטריות יותר. אנו רוצים לגרום לישראל להרגיש שייכת יותר לסצינה העולמית ולהכלל בסיבוב ההופעות של כל להקה שחורשת את אירופה. למען האמת, יש הרבה סיבות למה זה צריך ויכול לקרות. עד עכשיו, התרגשנו לגלות כמה אומנים רוצים לבוא לארץ (אם רק הייתם יודעים עם כמה אומנים דיברנו אישית אחרי הופעות והיו מאושרים לגלות שיש להם קהל מעריצים בישראל...). אנחנו מאמינים שהרוב תלוי בקהל – רק אם תגיעו להופעות יהיה אפשר לקיים אותן.

אז מה עוד נעשה? ננסה לצמצם את הדברים שמציקים לכם כשמדובר בהופעות: שמועות על הגעת אומן, מחירי כרטיסים מופרזים, מחיר הכרטיס שנחשף במועד מאוחר מפרסום ההופעה, הנחות ומבצעים שמפורסמים רק סמוך להופעה וכו'. ההופעות שלנו לא יפורסמו לפני שהאומן אישר את הגעתו. מחיר הכרטיס, אותו נשתדל לשמור שפוי לחלוטין, יפורסם יחד עם מועד ההופעה ומיקומה וכך גם כל המבצעים וההנחות הנלוות. פשוט, לא? אנחנו מקווים שכל זה יעזור לכם לרכוש כרטיסים מראש ולעזור לנו להמנע מביטולים בשל הענות נמוכה (צמד המילים השנוא עלינו).
אם אתם יכולים לחשוב על כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי, תמיד נשמח לשמוע מכם. זה כל הרעיון.

למה לעשות את כל זה? שליחות, יותר מכל סיבה אחרת (שהרי שני שלישים מאיתנו לא חיים בארץ בשביל להנות מההופעות שנביא), אהבה אמיתית וכנה למוזיקה והרצון לחלוק אותה עם אנשים אחרים שחולקים את אותה התחושה.

רצינו להיות אלו שמביאים לכם את החדשות, אבל עיתונאים זריזים חשפו את הידיעה מוקדם מהצפוי. אז הנה הבשורות, הפעם במילים שלנו: ההופעה הראשונה שלנו עבורכם תהיה של חוזה גונזלס בבארבי תל אביב, יום שבת ה-11 לאוקטובר. מחיר כרטיס: 150 ש"ח במכירה מוקדמת, 170 ש"ח בערב המופע.

חשוב לציין שמונוקרייב הבלוג ממשיך לפעול כבלוג מוזיקה לכל דבר. אנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. מקווה שצלחתם עד פה, היה הרבה מה לחלוק. מקווים לראות אותכם בהופעה הקרובה (וגם זאת שאחריה). בינתיים, רוצו להצביע.

דרקונים בשמי ברלין

אני לא אוהב מלונות, אפשר לומר אפילו מתעב. כלא מודרני לאנשים שמכרו את נשמתם למעסיק זה או אחר או כאלה שרוצים להשלות את עצמם בתחושת עושר בדויה ובזויה. פינוק? פיהוק. אני מניח שהתחושה נעוצה ביותר מדי לילות במלונות במנצ'סטר, לידס ושאר ערים סוג ב' ו-ג' באירופה במסגרת העבודה בשנים האחרונות.
בלובי של מלון בברלין (הפעם בחופשה), מכל המקומות שבעולם, חיכתה לי עמדת השמעה מוזיקלית מעוצבת עם אוזניות יוקרתיות ואייפוד מלא במוזיקה. במבט ראשון, זלזלתי, כמובן, שהרי ידוע שלמלונות אין שמץ של טעם מוזיקלי. הם אלה שטבעו את המונח מוזיקת מעליות והמציאו את קונספט פסנתרן הכנף שעושה קאברים מעליבים לשירים עלובים. אבל, היי, מה זה? העטיפות של האלבומים נראו מוכרות – ג'יימי לידל, סם ספארו, קירה נריס – לא רע! והיי, מה זה? את זה אני לא מכיר...
Little Dragon השבדים מנגנים צ'יל לאונג'י מהסוג הטוב, לא כזה שגורם לך לרצות לקבוע תור לטיפול פנים או לשתות קוקטייל כחלחל בלגימות מדודות. את אלבום הבכורה הם הוציאו כבר בשנה שעברה, וכמו רבים אחרים, גם אותו אני מגלה רק עכשיו. הסולנית של ההרכב הזה, ששרה גם עם Koop באלבומים הקודמים שלהם, היא אנומליה מרתקת: יפנית-שבדית ששרה בקול סול שחור וסקסי.
כל מה שאוכל להוסיף הוא שבזכותם, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי מרגוע לעצביי השבריריים בעודי ממתין על ספת העור האדומה (עור של טלטאביז?) בקבלה כל אימת שיקירתי התעכבה בחדר (תגובת היקירה: אני הייתי מוכנה בזמן, אתה הקדמת. עכשיו תתנצל.)

Little Dragon – Twice
Little Dragon – Place to Belong

סוכן כפול

מכיוון שזמני לכתוב במונוקרייב הולך ומתמעט, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להתחיל ולכתוב בבלוג נוסף. כך, מעט הזמן שיש לי יהיו מועט עוד יותר. האמת, הייתי צריך לסרב, אבל לא יכולתי. כשבולצמן, נשיא האינטרנט, סיפר לי על הקונספט של הבלוג קבוצתי שעומד מאחורי 'סוכן תרבות', הרגשתי שחשוב להיות חלק מזה. ארסנל מרשים של כותבים (שאת חלקם הגדול כנראה תכירו) הצטרף למאמץ וגרסת ההרצה כבר מלאה בפוסטים מרתקים. ויש שם גם מוזיקה, סרטונים ויראליים ואוצרות אחרים שרוקח צוות מוחות מבריק (אני שם בשביל להוריד את הרמה כמובן).
אז באיחור מה, הפוסט הראשון שלי פורסם היום. כמה דברים שהיו לי על הלב בכל מה שקשור להופעות חו"ל בארץ והייתי חייב לחלוק. כנראה שלא אהיה אחד הכותבים הפורים שם, אבל לפחות מצאתי מקום לבטא בו את כל אותם דברים שלא מצאו את מקומם במונוקרייב. קראו נא, יקיריי, והגיבו נא.

ואם אני כבר פה, הנה משהו שדווקא כן מתאים לכאן; באופן מקרי לחלוטין גיליתי לאחרונה את Birdpen, הרכב צדדי של הסולן של Archive, שכבר פעילים מספר שנים אבל עד עכשיו הוציאו רק Eps בודדים וגם זה במחתרת. הם כמעט ולא מופיעים ושומרים על אנונימיות כמעט מכוונת. בקרוב, סוף סוף, ישחררו אלבום מלא. אם אהבתם את ארכייב אין סיבה שלא תרוו נחת גם מבירדפן שנשמעים דומה רק בלי טעם של מוות.

Birdpen – Slow
Birdpen – Huron

אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.

אנחנו על המפית

שלשום, בעוד אחת מההופעות, פגשתי את הבעלים של Excelsior Recordings , הלייבל של zZz שהופיעו באותו הערב. חוץ מהעובדה המשעשעת והמשמחת שהוא הבן אדם השני שאומר "רוקפור!" כתגובה אינסטקנטיבית לשמע העובדה שאני מישראל (הראשון היה הגיטריסט של Meligrove Band) הוא סיפר לי סיפור מעניין שלא שמעתי קודם. האגדה בתעשייה מספרת שאי שם בתחילת הניינטיז EMI רצו לזרוק את רדיוהד לכל הרוחות אחרי ש-Pablo Honey, אלבום הבכורה שלהם, לא הרקיע שחקים במכירות. אבל אז, Creep הגיע למקום הראשון במצעד המכירות במדינה איזוטרית וקטנה בשם ישראל ומישהו בהנהלה הבכירה החליט לתת להם עוד צ'אנס. ההמשך',כמובן, ידוע לכולם. אז מה? סיפור אמיתי או בדיחה הולנדית על חשבוני? אם למישהו יש מה להוסיף בנושא יהיה מעניין לשמוע.
אתם מבינים מה זה אומר? יכול להיות שאנחנו, העם הנבחר היושב בציון, במו ידינו, הבאנו גאולה לעולם בצורת רדיוהד? זה הרי יכנס לחומר התעמולה של משרד החוץ אם יתברר שזה נכון. כמה שנים אפשר עוד לרכב על יהודי העבר כמו אינשטיין, וודי אלן, ברברה סטרייסנד או גונזו מהחבובות (עם האף הזה אל תגידו לי שהוא לא יהודי)? הגיע הזמן לזוית חדשה וצעירה כדי לשווק את המדינה הכושלת. בכלל, אני חושב שאישתו הישראלית של ג'וני גרינווד צריכה לשכנע אותו להתגייר ואת העורלה שלו, אחרי שיחתוך, צריך לתלות בכנסת, לתפארת מדינת ישראל, היא מדינת היהודים! (חוץ מיהודי, הרצל גם היה איש זאב ידוע).

בעוד שעות ספורות אהיה על מטוס בדרך לברלין. בכל הביקורים האחרונים שלי בגרמניה, לא הצלחתי לגרום לדמיון שלי להפסיק ולצבוע את העיר שבה הלכתי בסממנים נאציים - "הנה, שם מלמעלה ירדו הדגלים לאורך כל הבנין, כן...בדיוק ככה. וכאן משמאל יהיה הפודיום. טוב. עכשיו תוסיף עוד כמו עשרות אלפי אנשים כאן בכיכר...בול! אפשר גם כמה טנקים ואיזה פולקסווגן שחור עם תת מקלע? מעולה, תודה. שום דבר לא השתנה פה מאז". דור שלישי לשואה, לא הולך ברגל. אולי ביקור בגראונד זירו של מדינת ישראל יאזן קצת את הבחילה הזאת שעולה לי בכל פעם שאני מריח את הארומה המעופשת והגזענית של גאווה יהודית.

Hospital Ships – I Want to Get It Out
Back in Judy's Shack – The Forest
The Sugar Oaks – Very Sparrow

שיר שחלמתי על פראג

פוסט אורח של שירי ותומר, הלא הם המסריחונים:

1. Tom Waits הוא הזמר האהוב על שנינו. אנו משתעשעים בדימיון כבר שנים, לראות אותו יום אחד כשיהיה לנו כסף. לעשות איזה quicky ברגע שנדע שהוא מופיע, לא משנה לאן.
המציאות: אין לנו כסף. אנחנו סטודנטים עניים וטום ווייטס שיצא לסיבוב ההופעות Glitter and Doom, החליט לא להופיע בלונדון (הלכה התוכנית המקורית: להתנחל אצל שחר...)
תומר, שאמר שהוא מוכן להוציא כל סכום על ההופעה, לא הפסיק להזכיר לי שאין לנו גרוש על התחת בעוד אני בודקת מחירים של כרטיסי טיסה. בימים הבאים אני משכנעת אותו שניקח הלוואה,
נתחנן להורים, נשכב עם ערבים, חייבים לנסוע. הוא משתכנע. מיד קניתי את הכרטיסים האחרונים שנשארו להופעה בפראג. כעת, אין לנו כסף עוד פחות. חיים מלחם וחמאה בחודשים הקרובים.

2. מצאנו מלון סביר, קנינו כרטיסים בצ'רטר מסריח במחיר מופקע, הכל כדי לטוס להופעה בפראג, לישון לילה ולחזור חזרה הביתה. הטיסה מזוויעה, מסריחה ודחוסה (עם כל הבבונים שנוסעים לקזינו). אנו נוחתים בבוקר קרועים מעייפות.
את הצהרים אנו מבלים בשוטטות ברחבי העיר ללא מטרה. העיר נראית רגועה להפליא, אף אחד כאן לא מתנהג כאילו משהו גדול עומד לקרות הערב. גם בדרך להופעה, אין תכונה מיוחדת. המטרו די דליל, התחנה שבה אנו יורדים לא נראית צפופה יותר. יוצאים מהמטרו ועולים לפני הרחוב. מסביב הכל ירוק. ואדי ענק ומעליו גשר פרוסים מימין, ומשמאל בניין הקונגרסים של פראג מסתכל עלינו. כעת כבר רואים אנשים ממתינים בחוץ. כמה גזלנים מקומיים פתחו דוכנים של merchandise וצועקים בקולי קולות: Tom waits T-shirts.
אין כמעט תור בכניסה. בפנים כבר יש המון צ'כים מחוספסים מעשנים ושותים. כולם נראים חמודים. צעירים ומבוגרים. ההופעה אמורה להתחיל בעוד שעה - נחפש בינתיים משהו לשתות. מיד מצאנו שקיים דוכן בירה בודד בעל שני ברזים, והפלא ופלא! אין תור. אנו מתקרבים לדוכן ופתאום רואים מימיננו נחיל מטורף של אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר המתפתל לאורך כל אולם הכניסה. כולם מחכים בתור לבירה, בצורה מופתית וללא תלונות, כאשר יש רק שני אנשים שמשרתים בערך 1000 אנשים. עומדים בתור, השתעשענו בדימיון מה היה קורה אילו זה היה בארץ: שני הבחורים הללו שמכרו בירה היו מתים. והדוכן היה נבזז.
לאחר 45 דקות ופחות 16 שקלים (לשני חצאים! איזה זול!) היינו גם אנחנו עם פילזנר ביד.

3. נכנסנו לאולם ענק, התיישבנו על כורסאות מרופדות ורחבות, עם מקום לרגליים של כ-מטר!. It’s a bit tricky - אנו מתים מעייפות וכל כך נוח כאן. בזמן הפטפוטים (שירי) והניקורים (תומר) הוא עולה לפתע לבמה ללא להקת חימום ונטול גינונים מיותרים.
חמוש בכובע, להקת נגנים ומכונה קטנה המוציאה עשן בכל פעם שהוא רוקע ברגליו - הוא מתחיל לשיר בקולו הצרוד והנמוך. הסאונד מדהים. הווליום מדויק, ממש לא חזק, כזה שנותן לאקוסטיקה של האולם להביא אליך את הקולות באופן טבעי. הוא משחק. עובר מתפקיד אחד לאחר. הוא נראה כמו דמות הזויה מאיזה סרט של דייויד לינץ', כמו מנהל קרקס שהתחרפן. מי שבא להופעה של Tom Waits מצפה בדיוק לזה.
התפאורה מושקעת. התאורה מתחלפת בכל שיר. כשהוא שר את Eyeball kid, כובע שעשוי ממראות קטנות שהוא חובש לראשו מפזר את האור שמוקרן עליו בכל האולם. הכל נראה ומרגיש כמו בפנטזיה. מדי פעם אחרי כשמסתיים שיר, הוא מרים את ידיו כמו מאסטרו כדי לווסת את קצב מחיאות הכפיים של הקהל בפרצוף מוטרף אך ילדותי.
כשהוא יורד לנגן בפסנתר בליווי קונטרבס ושר את Innocent when you dream, הוא ממיס את ליבי (שירי) וגורם לי לגרד בזקן בקשיחות ולמלמל טוב, טוב...(תומר).
הוא שר בעיקר שירים מהאלבום האחרון Orphans, מ-Rain dogs ו-Real gone. בין לבין הוא נותן את הרפרטואר שלו- סיפורים, בדיחות, צעקות משונות והגיגים מטופשים שעולים בראשו. אנחנו מתמוגגים.
הופעה נדירה. מזל שנסענו.

4. אחרי שעתיים זה נגמר. אנחנו בחוץ. באופוריה שלנו, אנחנו קונים מהגזלן פוסטר מטושטש של ההופעה עם שגיאות כתיב ב 15 אירו. מה לא עושים בשביל מזכרת.

V אינטגרציה

הפינה היחידה של מונוקרייב חוגגת (באיחור רב) את הפוסט החמישי. אני לא יכול לחשוב על משהו חסר חשיבות יותר מחגיגות לפינה בבלוג מוזיקה. בכלל, יצאה כותרת שנשמעת כמו רקטה סורית או מגזין שירה של מתנ"ס בדרום תל אביב. חרא של התחלה. מקווה שזה ישתפר עם המוזיקה.

Sunharbour :: את ההרכב הכיפי האלה ראיתי לגמרי במקרה כשעברתי עם אורחת באחד מהמקומות האלה שפזורים בעיר ותמיד יש בהם הופעות חינם. אמנם עד היום כל ההופעות שראיתי שם באקראי היו כיפיות, אבל הפעם זאת כבר רמה אחרת לגמרי. Sunharbour הם הרכב של 14 אנשים (כשמצליחים לתאם שכולם יגיעו) שלמרות האנונימיות נשמע מלוטש ומקצועי. כמו הרבה אומנים שהתגלו בפינה הזאת, אני מהמר שהאלבום שלהם יעשה קצת גלים בביצה המקומית. הם מצליחים להשמע כמו שילוב של זירו7, סינמטיק אורקסטרה ובונובו. לא רע, מה? תייקו תחת "בואי שמש".

Sunharbour – Up feat Trisha
Sunharbour – Sailing

Head and Neck Sessions :: אם אני כבר בז'אנרים אהובים, גם השלישיה האנגלית מזכירה קצת את המוזכרים מעלה אבל יותר מושכת לכיוונים טריפ הופיים נשכחים סטייל לונדיניום של Archive או Silent Poets. איכשהו, הסגנון הזה עוד לא מוצה בעיני. תייקו תחת "חשש לפרץ נוסטלגיה".

Head and Neck Sessions – 12 12
Head and Neck Sessions – Throttle

Fonda 500 :: את החברה החמודים שמעתי כבר מזמן והצלחתי לפספס בהופעה פעמיים. בקצה השני של העיר, הלכה לה גב' פליקס להופעה אנונימית (מבלי להזמין אותי) וגילתה את הקסם שבאוזני הדב. למרות האלבומים שמאחוריהם, נראה לי שדווקא באלבום החדש, שיצא ממש עכשיו, סוף סוף יצא להם מה שהם התכוונו. פופ-רוק-אלקטרוני חסר גבולות והגדרות. תייקו תחת "בא לי טוב הדב".

Fonda 500 – I Heart Stereo
Fonda 500 – Jemappelle

Banjo of Freakout:: פה הגענו לחלק הקשה של הלחם. באופן אישי, לחם בלי קשה הוא לא לחם בשבילי. מאחורי השם המעולה עומד בחור בשם Alessio Natalizia שמצליח להשמע חלומי ורך ובו זמנית גם אלקטרוני, שבור ומקוטע. משהו במוזיקה מזכיר לי את Le Loup שגם להם לא הצלחתי למצוא את המילים. תייקו תחת "תן לי לחזור אליך עם תשובה".

Banjo of Freakout – Mr No
Banjo of Freakout – Like You

zZz :: אם אי פעם תהיתם איך היה נשמע מפגש של דפש מוד ו-The Doors הנה התשובה. עוד להקת רטרו-אלקטרו, הפעם מאמסטרדם. אבל בשונה ממה שמקובל בז'אנר יש איזו נימה קצת יותר קלילה שמרחפת מעל המוזיקה שלהם. לא פארודיה, אבל גם לא הכבדות המאולצת שמאפיינת כל כך את הרטרו. תייקו תחת "הולכת להיות הופעה בת זונה שבוע הבא".

zZz – Lucy
zZz – House of Sin

They Came From the Stars, I Saw Them :: לקינוח, כדי לחתום את הפינה בחגיגיות ועם זאת לא להעמיס עליכם יותר מדי, הנה אחד הדברים הכי חמים באנדרגראונד הלונדוני. אני אמנם מתעב סופרלטיבים כאלה אבל עכשיו ש-Vampire Weekend, Black Kids ו-Foals כבר הפכו לשלג דאשתקד שהרי ההייפ חמקמק מאוד הוא, הגיע הזמן לסמן את הדבר הבא. הכינו את האוזניים לדבר הבא, שעלול להשמע תמוה בשמיעה הראשונה, אבל הוא אחד הדברים הרעננים, האינטיליגנטיים והכיפיים ששמעתי בשעה האחרונה. תייקו תחת "מהר, לפני שההייפ עובר".

TCFTSIST – The Hot Inc
TCFTSIST – Down on the Dancefloor

Misostupid

After I dissed Cansei de ser sexy for fading their songs out, a nice reader reminded me the fact that I'm an idiot who listened to a sampler in which all songs were incomplete and looped into oblivion...
Today the full album gracefuly landed in my hands and indeed there's no doubt. I am an idiot, just like our nice reader hinted politely. So what do we learn from that? That as long as you are right and polite you are more than welcome to bash us. We probably deserve it.
Having said that, CSS sound great (and yes, they finish their songs very nicely) and they deserved another, more positive, mention here. But since rumors are that the Sherif is lurking in the shadows I'm not going to put here any of the songs. Instead, here's the somewhat spookey video for 'Left Behind':

We gotta put an end to it

My beloved viking girlfriend once put the idea in my head, that when a song fades out rather than end properly it is a coward and unimaginative solution. Solution to what? To the problem of how the hell do we finish this song. I challange you to give me 5 songs in which there could definitely not be a better ending than a fade-out. What if... What if it was sex, you're going through the whole thing and instead of the propper climax all you got was a slow decline in sensation, everything goes numb and soft... Great, ain't it? No? Ok, should we try it with food? Anyone wants to argue that it's better to eat a steak slowly while it goes cold and tasteless, or do we all agree that a good desert and a drink makes a better finish?

Fade-out is lazy. It is an artist that couldn't finish the job. It's an artist that couldn't be bothered. It's uncreative and sad.

Now, this Brazilian cheerful lot, Cansei De Ser Sexy, I didn't really dig them before but their new release - Donkey - now that's all I want to play lately. It just calls me, "play me... play me...". It's great. Just one thing, why the fuck do all the songs end with a fade-out???

Cansei De Ser Sexy - Rat is dead (Rage)

Cansei De Ser Sexy - I Fly

Laser Shmaser

Ok. This is something else. No lights, no camera, no Maya or Max. It's a brand new Radiohead video for 'House of cards', made entirely with lasers and some weird new visualization thingy. Here's the video, the 'making of' and some more about the technology.

אפגן ביט בוקס

אף פעם לא דמיינתי מקום בו אני אהיה רקדן הסלסה/רומבה המוצלח ביותר. אולי גני ילדים (טרום חובה, כשעוד אין להם שליטה טובה בגוף) או בית לוינשטיין. אתמול בערב, בעל כורחי, מצאתי עצמי במקום שכזה, מרגיש קצת יותר מודע לעצמי מהרגיל (בדרך כלל, אין לי שום מודעות עצמית כשאני רוקד, גם כשאני דורך על הסובבים אותי. אתם הסליחה).
לא תכננתי דבר, אבל ברגע האחרון, בחרתי לצאת את גבולות ביתי אחרי הסתגרות של שבוע בשביל לבחון אם אכן מה שמספרים על העולם בחוץ נכון. זה התחיל בארוחה ב-Afghan Kitchen. מעודי לא אכלתי אוכל אפגני קודם לכן. אם לסכם, מדובר באוכל מוכר מארצות אחרות מתובל בתבלינים חריפים שגורמים אפילו למישהו כמוני, שינק סחוג משדי אימו, להזיע מהציפורניים. אבל ההפתעה האמיתית באה בדמות הפסקול במסעדת הפועלים הקולית הזאת. בין כל הסלין דיון והאיזי ליסטינינג פתאום צצה לה נעימת הפתיחה של סיינפלד, כאילו מדובר בשיר של ממש. בעוד אני ויקירתי בכינו מצחוק, שאר הסועדים לא הבינו על מה כל המהומה. כשמאוחר יותר התנגנה גם נעימת הפתיחה של בלוז לכחולי המדים (בגרסה הארוכה ביותר הידועה לאדם), תהינו אם הנעימות של כל הסדרות בארה"ב מבוססות על שירי עם אפגניים נושנים.
כשהתרשמתי לטובה מהשפע הבין תרבותי שיש מחוץ לביתי ההומוגני, בחרתי להמשיך במסע בין הארצות וללכת להופעה של Los de Abajo (שכבר היו פה פעם מזמן מזמן). בדמיוני, ראיתי את עצמי רוקד בין מקסיקניות צעירות במכנסונים קצרים הצמודים לישבנים בולטים. כמו תמיד בחיי האירוניים, המציאות חשבה אחרת. נראה שהיחצ"ן של ההופעה חילק את הפליירים בעיקר לאנגליות שהחופשה המועדפת עליהן היא על שפת בריכה בספינת תענוגות מלוקקת שלוקחת אותן בסיבובים באוקיינוס כלשהו. המקסיקניות היחידות שהיו שם, נראו כמו הצ'ולות הבוליביאניות שישבו לידי באוטובוס לפני אי אילו שנים והתעקשו לאכול את האורז והעוף, שהביאו איתן בשקית ניילון מחוררת, בידיהן ומיד אחר כך לנגב אותן בשמלותיהן האותנטיות.
אחרי בירה שכשלה בלהקל על הלשון החרוכה שלי, Los de Abajo עלו לבמה. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להקת La quenta por favor. למי שלא מכיר, זהו שם חיבה ללהקות המציקות שנכנסות למסעדות תיירים בדרום אמריקה, לבושות במיטב מחלפות האינקה, ומנגנות בפעם האינספור את El condor pasa. השם הוטבע על ידי יקירתי שבכל פעם שראתה להקה שכזאת צועדת דרך דלתות המסעדה שאכלה בה, מיהרה לצעוק למלצר 'לה קוונטה פור פבור!' (לא צריך להבין ספרדית בשביל להבין מה זה אומר).
אנשים אחרים, אני מדמיין, היו מרימים את הידיים בשלב הזה ופורשים מההופעה רק בשביל למנוע אכזבה רבתי. אבל אני, ששמי האמצעי הוא 'טראש', חייכתי חיוך גדול ואמרתי בלב – Bring it on. מישהו בלוס דה אבחו שמע את תחינתי. אותם לא עניין מי הקהל, והאם האולם חצי ריק. הם עשו את כל הדרך ממקחיקו והם יעשו שמיייייחח. לקהל לקח קצת זמן להפתח ולהתמסר לגרוב הלטיני, אבל הדבקות במטרה של הלהקה לא הותירה לאף אחד ברירה. זה היה קצת כמו להיות בחתונה של מישהו זר, עם הלהקה הכי כיפית שכסף יכול לקנות. 11 איש – הרבה תופים, מלא טרומבונים, סקסופון, חצוצרה, זמר, זמרת, גיטרות – חונטה שלא ניתן להתעלם ממנה ובאה עם מטרה מאוד ברורה: לגרום לך לזוז. המוזיקה שלהם, היא תמצית הפאן הלטיני עם טוויסטים קינקים, כמו ברייקים של מטאל או שיר שבו כולם חבשו לפתע מסיכות לוצ'ה ליברה והמשיכו לנגן כאילו כלום. אבל אלה לא רק הגימיקים שלהם שעובדים, אלה המלודיות שלהם, והאנרגיה שהם מפיקים על הבמה, שיכולה לספק חשמל לכפר קטן. מיותר להגיד שהחיבה שלי אליהם גברה בזכות ההופעה.
באחד מהרגעים הרבים בהם אגרופי חצבו באויר ורגלי רקעו ברצפת העץ פנתה אלי הבחורה שרקדה לידי בספרדית שוטפת ואמרה משפט ארוך שהסתיים ב"בלקן ביט בוקס". הסברתי לה בספרדית השבורה שלי שאני לא באמת ספרדי, זה רק האלטר אגו, סרחיו, שמהתל בדרך כלל באנגלים, הוא זה שבלבל אותה. ואז היא שאלה אותי באנגלית אם אני לא אותו בחור שהיה לפני כמה חודשים ממש כאן, באותו המקום, בהופעה של בלקן ביט בוקס. אני לא יודע מה זה אומר שאנשים מזהים אותי מהופעות קודמות – אני הולך ליותר מדי הופעות? אני גבר מושך שאי אפשר לעמוד בקסמו כשהוא מתנועע? אני זכור לרעה בשל העובדה שאני רומס גברים, נשים וטף בריקודי האלים וחסר הרסן? כנראה שהאחרון. העיקר שקיבלתי ממנה מחמאה על הטעם המוזיקלי שלי ולגימה מהבירה שלה. מצידי, שבפעם הבאה תבוא עם פלטפורמות וקסדה.
באופן בלתי נמנע, עד סוף ההופעה לא נשאר אחד על הרחבה שלא רקד, כולל אישה עצומה עם שיער לבן ארוך ומקל הליכה שהונף באויר משל היה דגל מקסיקו (שניים כאלה גם התנופפו אי שם). ריקודי שורות ספונטניים וחסרי חן שכאלה לא נראו מאז הקרנבל באג'ודה. וכך, בנענועי אגן והנפת ידיים לאויר, הזעתי את כל החריף האפגני החוצה, להנאת הקהל.
כשהסתיימה ההופעה, הקהל המאולף התחיל לנהור החוצה, במקום לדרוש את ההדרן כפי שנהוג. לוס דה אבחו לא חיכו לתרועות, אלא יצאו החוצה, היישר אל רחבת הריקודים והמשיכו אל הדרן פרוע, שנראה כמו חגיגות האליפות של הפועל גואדלחרה, עד שאחרון האנשים היה מותש ואמר 'היה לי די'.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי הפוסט הקשה של רועי על ההופעה של קאט פאוואר. כל מה שהצלחתי לחשוב הוא – הופעה טובה מתחילה בתוכי (או שמא אלה התבלינים האפגניים?). כשסיימתי לקרוא את הפוסט, כיביתי את המחשב והטחתי אותו אל הקיר. שד אוחז בחברי הטוב וגורם לו לכתוב דברי שטנה נוראיים. לא אתן לו להשתלט גם עלי.

Los de Abajo – War For Peace
Los de Abajo – La Fuga

לו רק הייתה לי ספה

הנה 10 סיבות שבגללן אני לא הולך להופעות:
1. חם, מחניק ומיוזע. אפילו בשבדיה. אומרים שהקיץ בשבדיה זה היום הכי יפה בשנה. מצד שני, אם מתגעגעים למזג אויר קיצי תל-אביבי הארדקור, כזה מהסוג הממש ממש רע, תמיד אפשר ללכת לאיזה הופעה.
2. ההופעה לעולם לא תתחיל בזמן. מה שלא מקובל בשום תחום אחר בחיים מתקבל כאן בהבנה. אם אתם מזמינים שולחן במסעדה ל-21.00 ומכריחים אותכם לחכות עוד שעה בעמידה, לא יודע, נראה לי שמישהו הולך לעשות קצת צעקות. בתור לקוח אני לא מרגיש שלוקחים אותי ברצינות. אה, נכון, כי באמת לא לוקחים אותי ברצינות. אפילו לא טורחים להסביר או להתנצל על העיכוב. יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעמוד 45 דקות ולחכות שהוד מעלתם ייגמרו לעשן עוד ג'וינט.
3. נכון שאלף אנשים ששילמו הרבה כסף בשביל לשמוע אותך שר זה אגו טריפ עצום, אבל גם לי יש מיני-אגו משלי והוא לא אוהב את כל ההרגשה הזאת שמישהו עשה לך טובה שהוא בכלל מרשה לך לשמוע אותו שר. קצת נימוס, קצת כבוד, באמת. ולהקת החימום, הו הו להקת החימום. אני יודע שלחלקכם יש חוויות חיוביות מלהקות חימום, אבל לי יצא להתקל רק באלה מהסוג שבין גרוע ונורא. "התעללות" היא אולי לא בדיוק המילה הנכונה אבל היא המילה הראשונה שעולה לי בראש.
5. האומן האהוב עליכם מנגן את הרפרטואר שלו אחד לאחד כמו באלבום. חתיכת מקצוען, הייתם בטוחים שליכולת הזאת אפשר להגיע רק באולפן וגם זה אחרי 27 טייקים ועיבוד מחשב אבל זה - תותח אמיתי. אבל איפה הערך המוסף? בשביל להקשיב לאלבום בווליום עצום יכולתי להשאר בבית. ועוד נחזור לווליום.
6. האומן האהוב עליכם החליט שלא מעניין אותו מה אתם אוהבים בחומר שלו, מה אתם רוצים לשמוע ולמה בכלל אתם פה. הוא עכשיו יאכיל אותכם בעיבודים חדשים כי הוא קרא את סעיף 5 וכי בשביל מה הוא הביא איתו משיקגו שלושה סקסופוניסטים ואקורדיון אוקראיני. אם קניתי כרטיסים להופעת בלוז, יכול להיות שבכלל מה שבאמת רציתי לשמוע זה פאנק-מטאל? אם צובטים אותי לא יורד עלי גשם?
7. אנשים גבוהים תמיד ייתעקשו להתקע בדיוק לפניי. לא משנה איפה אני עומד, כמה צפוף שם והעובדה שאותו איש גבוה יכול לעמוד מאחורי ואני לא הייתי מסתיר לו אפילו את הכפכפים של המתופף גם אם הייתי נועל פלטפורמות. הוא כנראה בטוח שהכתף שלו היא בעצם אחלה שואו. היא לא.
8. הווליום תמיד יהיה גבוה מדי, הגיטרה* מוגברת מדי או לא מספיק מוגברת או שניהם בו זמנית (זהרק נשמע בלתי אפשרי). משום מה לאנשי הסאונד יש סטנדרטים משלהם שלא קשורים לשאר האנושות וממש לא מטרידה אותם העובדה שההופעה היא בשביל הקהל ולא בשביל לבדוק אם אפשר לשמוע ה-JBL החדשים עד קמצ'טקה (לא חשוב מאיפה, קמצ'טקה רחוקה מכל מקום). הסאונדמן שלכם גם נורא אוהב גיטרה באס והוא לא רואה שום סיבה שבעולם למה אתם צריכים לשמוע את השאר.
* תרגישו חופשי להחליף את הגיטרה בכל כלי אחר.
9. הלהקה חושבת שלבצע טוב זה מספיק. אז זהו, שלא. מאחר ולכל הדבר הזה קוראים הופעה (לא אני המצאתי), נראה לי הוגן לצפות שהאומן יידע להופיע. לשיר ולנגן זה יופי, אבל הופעה זה גם איך אתה עומד מול קהל, מתקשר, זז. אבל זה סתם עוד יום עבודה, ובדיוק היום אין לך מצברוח. מעניין לי ת'תחת. אני בחרתי במקצוע שלא מצריך ממני לדעת איך לעמוד על במה, אתה בחרת באחד שכן.
10. וואי, איך בא לי בירה. גם לך? טוב, אני הולך להביא שתיים, זה בדיוק 5 מ' מאיפה שאנחנו עומדים, 5 דקות חזרתי. אני רק צריך להדחף בין 400 אנשים שעומדים על 15 מ"ר, לקחת משכנתא בשביל הבירות, להזהר שאף אדיוט קופצני חסר כל חוש קצב לא ייפגע בי ויישפוך חצי מהבירה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, לעשות פרצוף מתנצל אחרי שהאדיוט פגע בי וחצי מהבירה נשפכה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, להדחף שוב בין 400 אנשים בדרך חזרה ולגלות שבבירה אין גזים ושבכלל רצית מים אבל בגלל סעיף 8 המילה "מים" נשמעה יותר כמו "הוגארדן". לקח 23 דקות. תיק תק.

איכשהו, באורח פלאי, ההופעה של Cat Power אתמול בסטוקהולם הצליחה להכיל את כל(!) הסעיפים הנ"ל. אפילו את אלה שסותרים אחד את השני. אכן פלאי הוא הדבר. אולי זה ייכנס למהדורה הבאה של סירס-זימנסקי.
מצד שני, האלבום האחרון שלה, Jukebox עדיין מענג ושום הופעה בזיונית לא תקח את זה ממנו. לעמעם אורות, למזוג כוס סינגל מאלט עם כמה טיפות מים, לשקוע בספה ולהתפנק. הו, לו רק הייתה לי ספה.

Cat Power - Song to Bobby

Cat Power - Silver Stallion

איפה הילד

נעלמתי ליותר מדי זמן, בלי הסבר מספק כזה או אחר. פשוט לא מגיע לכתוב. רוצה, אבל לא יוצא. טרוד מדי בדברים טובים. אבל יש מה לספר. הרבה. פינת אינטגרציה חדשה (או שתיים) כבר מוכנה, ההופעה של רדיוהד לפני שבועיים שווה סיפור וגם הרשמים מסיבוב ההופעות שלי בביקור בארץ. אם תהיו סבלניים (וגם אם לא) הכל יופיע פה בקרוב.
עד אז, שלא תגידו שאני חף מתחושת אחריות ציבורית, הנה שלושה שירים מהחדש של Mother Mother שעוד אמור לצאת השנה מתישהו. בדרך כלל שני אלבומים בפחות משנה זו עובדה מבשרת רעות אבל אם לשפוט לפי מה ששמעתי עד כה, אמאמא נשמעים רק מעט פחות קליטים מאלבום הבכורה המושלם שלהם, אז יש למה לחכות.
ואם לא די בזה, קחו עוד שני שירים של Tricky מהאלבום החדש שיצא רשמית אתמול. השועל המצולק והזקן הזה יכול ללמד דבר או שניים את הפוחזים הצעירים של היום. תשכחו מטריפ הופ. טריקי דוחס לאלבום כל מה שבא לו מדאנסהול ג'מייקני ועד לקאבר של קיילי מינו. לא משנה איזה שיר אבחר, הוא לא ייצג את האלבום האקלקטי והמשובח הזה.

Mother Mother – O My Heart
Mother Mother – Burning Pile
Mother Mother – Body of Years
Tricky – Puppy Toy
Tricky – Bacative

להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat

Balki Bartokomous

Well, feed me garlic and call me stinky! It's ANOTHER great video. This time a White Stripes inspired piece with that heavy British accent that I "like" so much...

Click here to watch (Quicktime)

Flip Flop

This month the gods of good videos decided to bless us with some good shit. This one might not be in the same level of the censored porn party and surely not in the league of the faces getting the crap punched out of them, but hey, good enough for me.

File under: "I wish I had done that"

NSFW

אני, זונה

אתמול עלתה במוחי תהייה מטרידה – מה ההבדל ביני לבין זונה ממין זכר? קשה לומר; אני מסתובב עם גברים אפורי שיער שמשלמים על הנוכחות שלי בחברתם, על הארוחות שאני אוכל ואפילו ממנים לי מונית הביתה. אפילו הטייטל שלי – אנאליסט – מחשיד מאוד. ואלה רק דוגמאות ספורות. אמנם במקום רימינג אנו עוסקים בסטרימינג, אבל האם זה באמת משנה את המהות שלי? מה מכל זה ישכח עם הזמן ומה ישאר חרות בנפשי הרגישה לנצח? יכול להיות שאני אוהב להיות זונה?
כל המשבר הותיר אותי מבולבל מאוד, עד כדי כך שאין לי מושג איך אקשר בינו לבין At Mount Zoomer, האלבום החדש של Wolf Parade (שדלף לרשת לפני כחודש אך יוצא רשמית בעוד שבוע). שוב בדיחות על חשבון הישבן שלי? שוב שיר ששמו משחק מילים על הנושא? לא, לא עוד. אני זונה ועלי להשלים עם זה. אבל דבר אחד חשוב לי שתדעו – אני מאחל לעצמי שיום אחד אהיה גם אני, זונה שכמותי, אב גאה לאלבום בן זונה שכזה.

Wolf Parade – Soldier's Grin
Wolf Parade – Call it a Ritual

תפילת האדֶם

פוסט אורח במונוקרייב - יינון, האיש והתמונות:

אני בן אדם מתוכנן. אני אומר את זה לא רק כי אתם לא יכולים לאמת את זה. אנשים שנוטים להזניח או לשכוח דברים חשובים בחייהם לומדים מהר מאוד שאין ברירה אלא להימנע מחורים בלו"ז, מאילתורים וכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע האחרון שלך בארץ זרה. וכל זה נאמר רק כדי להמחיש את ערכה של החלטה מקרית אחת שעשתה לי את השבוע – ללכת לראות את אדֶם בהופעה.
באותו יום א' אפרורי בשלוש אחה"צ עוד לא היו לי תכניות מיוחדות לערב, אבל בשבע בערב כבר עמדתי בתור מחוץ ל-Union Chapel, כנסייה מרשימה באיזלינגטון, ממתין לשחר. כשהגיע טרחתי לומר שוב שלא שמעתי יותר מחצי שיר שלו, ובאתי בכלל בשביל לורה מרלינג. אל תדאג, אמר שחר, אתה תבכה בהופעה הזאת – והוא התכוון לזה בצורה החיובית ביותר.
קשה להסביר את התחושה שמתקבלת בכניסה לכנסיה. כולם היו בכנסיות באיטליה (או לפחות באבו-גוש), אבל מתחת לתקרה בגובה עשרות מטרים, כשהויטראז'ים מטילים את אור הערב האפרפר על האולם, לראות הופעה? במיוחד לנו, היהודים בקהל, מורגש הדיסומננס הזה בין היכל דתי למופע פולק (שחר: "זהו, אני מתנצר"). וזה עוד מבלי להתייחס לאקוסטיקה. לא במקרה, כשיעלה אדם לבמה, הוא יפתח את פיו לראשונה לא למיקרופון, אלא בשירה כשהראש מופנה כלפי מעלה, כמתבקש בחלל העצום שמעל ראשינו.
הופעת החימום הראשונה, של Mechanical Bride לא משאירה חותם על הישובים בקפלה, לכל היותר שוברת את הדיסוננס הנ"ל. אחריהם עולה סוף סוף לורה מרלינג המקסימה, שכבר נאמר איפהשהו שהופעות הסולו שלה (סליחה – פלוס נגן ליווי חמוד) פחות מרשימות. בלי ההפקה והלהקה נותרת נערה מקסימה, מרגשת, בעלת קול שמעלה באוב את ג'וני מיטשל הצעירה, אבל השירים קטנים בחצי מידה על החלל המרשים שהוקצה לה. ועדיין, יוצרת (שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי) בת 18! מענגת המחשבה מה עוד תציע לעולם בעשר השנים הקרובות.
אומנות במיטבה, היא הביטוי המענג של כאב. יצירה שתיגע בי לעולם תהיה כזו שפורטת (או במקרה הטוב יותר, חורטת) על הנימים העדינים של הנפש, זכרונות דהויים של עצב. אם לא צלקות אז לפחות סימנים כחולים של געגוע, פרידה, בושה. אבל כשהנגיעה באלו מעלה חיוך רפוי במקום התכווצות מבפנים, סימן שמצאתי את מה שחיפשתי. אדם עוסק באמנות האריגה. הוא פורש מעליך שמיכה עשירה של צלילים, שזורה באינספור ניצוצות. ההרמוניה המדויקת מכסה כל פינה באולם, ונותר רק להתכרבל ברכות הזו, שאי אפשר להבין בשום שלב מהם כל מרכיביה. נדיר לראות הופעה שבה הנגינה כל כך עדינה וזמרי הליווי נראים כאילו הם עושים מאמץ לשיר חלש דווקא, ובכל זאת הכל חזק, מרעיש אותך מבלי להרים את הקול. הלהקה – שבעה אנשים שמנגנים במגוון כלים מנבל עד ויברפון – מגבירה את תחושת אי הודאות המשמחת משיר לשיר. כל פעם צץ לו איזה משולש, שייקר או יוקלילי, ואין דרך לעקוב איזה קול מגיע מאיפה. אין ברירה, אני חושב, צריך להרפות, לנשום עמוק, ולמשוך את השמיכה עד מעל לראש.
את השירים עצמם כאמור לא הכרתי. שחר הקפיד ללחוש לי איזה שיר הוא קאבר למי, שכן ההופעה ציינה את צאת האלבום החדש של אדם, Takes, שכולו קאברים לשירים שהשפיעו עליו. אבל כשהוא שר את These are your friends הסתובבתי בעצמי בתדהמה ושאלתי את שחר של מי השיר. כשהבנתי שזה לא קאבר, ידעתי שהבחור הקטן הזה כבש אותי סופית. בכלל, בתוך כל בליל הרגשות והקולות הזה עומד אדם עצמו, שלמרות לוק קובי-אוזי משהו משדר רק עדינות וצניעות אין קץ, חוזה בעל כורחו, חושף את תוכי תוכו על בימת הכנסיה.
בסוף ההופעה הוא רץ אל הדלת למכור בעצמו את הדיסקים שלו – כמה אמנים אתם מכירים שעושים את זה? כמובן שרכשתי לי אחד, את הראשון שלו, Homesongs. בשמיעות הראשונות שלו קיבלתי את התחושה שהסדר אצלי קצת התהפך, כי כמה שלא יהיה טוב (והוא טוב), את החוויה הייחודית של ההופעה הזאת קשה לשחזר.
איזה כיף לאלתר את הלו"ז מדי פעם.

בלי פילטר

כל כך קל להכשיל אותי, זה מביך. תזרקו לי יותר מחמישה אלבומים חדשים וזהו, אני מתבלבל. הפילטר נסתם. האובססיה הזאת של לנסות ולהקשיב לכל אלבום ואלבום ואם אני לא אוהב אותו לנסות שוב ביום אחר, בשעה אחרת כי מי יודע? אולי בדיוק היה לי גזים וסתם חרצתי גזר דין מוות. הסנגור המצטדק הזה שנותן חסד אינסופי מתיש אותי לגמרי. זה לא שאני רוצה לחבב אלבום בכח אלא שלא נעים לי, ממש לא נעים לי, לא לאהוב אותו. נשמע אוילי, אני מסכים. לא ברור לי מאיפה באה כל הרגישות הזאת, אבל עוד כמה חודשים של פסיכואנליזה ב-40 פאונד לשעה יקרבו אותי לתשובה אני מקווה. מבטיח לחלוק. בינתיים הנה שישה אלבומים, פלטרו בעצמכם את מה שמתאים לאוזניכם העדינות.

את The Accidental הכיר לי רועי, למרות שאני מוכן להשבע ששמעתי אותם קודם לכן. אבל בוא נחזור לתחילת המשפט הקודם – רועי הכיר לי משהו חדש, קרי רועי מצא אלבום חדש שהוא מחבב, אם הוא לא יחזור בו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. להקשיב ומיד.

The Accidental – Knock Knock
The Accidental – Time and Space

מכיוון שהרגשתי חייב על כך שרועי מצא אלבום פולק כל כך יפה באמצע הקיץ, בחרתי לא להשאר חייב ולהביא אלבום כזה משל עצמי. לא רק שלאלבום של Fleet Foxes יש עטיפה יותר יפה, אלא הסולן נשמע כמו ג'ים ג'יימס, סולנם של My Morning Jacket, בגירסה הפולקית הרגועה שלו. הפולק שלי טוב יותר מהפולק שלך.

Fleet Foxes - Blue Ridge Mountains
Fleet Foxes – Tiger Mountain Peasant Song

ואם כבר בפולק עסקינן, יקיריי Vetiver הוציאו אלבום חדש שמשאיר מאחור את הפולק הרגיש שלהם ומחליף אותו באמריקנה על גבול הקאנטרי. אם תהיתם מדוע הרי שבעיקר בגלל שהאלבום כולו, כמו זה של אדמ, הוא כולו אלבום קאברים, רק שרוב הסיכויים שלא תכירו אף לא שיר אחד מהמקוריים. אלבום בטעם של מגפי בוקרים וחגורה עם אבזם כסוף ענק.

Vetiver – Hurry on Sundown
Vetiver – Houses

לא לעיתים תכופות מגיעה לפה להקה שמעודי לא שמעתי את שמה וההופעה שלהם סולד אאוט. בהיותי אנאלי מתבכיין, החלטתי לבדוק מה אני מפסיד וגיליתי אלבום לא רע בכלל. Why? הם הרכב קליפורני שנשמע בדיוק כמו שאינדי צריך להשמע – לא נופל תחת אף ז'אנר אחר ולא בוחל בדבר. החיבור של השירה/דיבור של הסולן, יוני וולף, עובד יופי עם כל הסוגים השונים של המוזיקה באלבום וברגעים מסויימים הם מזכירים לי גרסה מפוכחת של The Decemberists

Why? – The Hollows
Why? – A Sky for Shoeing Horses Under

ובהינף מקש, מאנלוגי לדיגיטלי. את White Williams ראיתי עושים עבודה בינונית בלחמם את Vampire Weekend. אבל קשה להאשים אותם, זה כמו הופעת חימום לשמש. לעומת זאת, באלבום הבכורה שלהם, Smoke, הם נשמעים כמו אחיהם הקטנים והמפונקים של Hot Chip. אם עוד לא נתקלתם בהם, כיף לכם. זה אחד האלבומים הכי טובים שעוד לא שמעתם השנה, ממכר כמו Oreos

White Williams – New Violence
White Williams – Violator

נראה שסרטי הזומבים המצחינים (להוציא Shaun of the Dead) שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, לא פסחו גם על המוזיקה. Zombie Zombie הוא צרפתי שנשמע כמו גרמני שעושה אלקטרוניקה אוירתית ומפחידה, פסקול לשבת איתו בעליית גג חשוכה ולחכות לאוכלי האדם עם מוט ברזל ביד. בסוף הם תמיד מנצחים הזומבים האלה, למה בכלל לטרוח.

Zombie Zombie - Driving This Road Until Death Sets You Free

Punching people

דודו זר בחשיכה

אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.

The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God

דיאלוג בהשאלה

- תגיד מה נסגר עם הפוסטים על ההופעות?
- מה? לא אהבת את הפוסט על גונזלס?
- אה, היו יותר טובים וחוץ מזה קצת נמאס
- הייתי חייב לחלוק את זה עם מישהו, אתה יודע...
- נראה לי שמיצינו את הקטע, אז אתה הולך למיליון הופעות והחיים שלך דבש. מה יוצא לי מזה?
- שמע, בן אדם נותן את הנשמה שלו על הרחבה, ערב אחרי ערב ולך לא אכפת. אתה חתיכת טינופת, אמרו לך את זה פעם?
- בואנה, תזהר ממני, הא?
- לא, ברצינות, אתה לא מעריך כלום אתה.
- הא?
- על Jam for Bread סיפרתי לך?
- אתה מתחיל שוב?
- אני מניח שאתה לא רוצה שיר של Lou Rhodes בביצוע חי מההופעה?
- אה...
- ומה עם Balkan Beat Box, על ההופעה שלהם סיפרתי?
- אולי רק עשר-עשרים פעמים, לא יותר
- אני מבין. אז לא יעניין אותך אלבום רמיקסים חדש ושיר חדש?
- ואללה? חדש ל-BBB? יכול לעבוד
- ואת הסיפור על ה-Vampire Weekend והבחורה שהקיאה באמצע ההופעה שמעת, נכון?
- בן אדם, אתה מגעיל
- מגעיל, מגעיל אבל תגיד שאתה לא מת לשני שירים חדשים של ערפדי הסופ"ש?
- חדשים, חדשים? או איזה קאבר של גלי עטרי?
- דנדשים
- תעמיס
- מבטיח שתקרא את כל הפוסטים שלי על ההופעות?
- נשבע באמא שלך
- כפרה עליה
- כל השיחה הזאת, מוכרת לי מאיפשהו
- כן, נו, אתה מכיר אותי, אני ממחזר את הטובים ביותר
- לא מפתיע אותי בכלל
- יש לך עוד משהו חשוב להגיד?
- מה תביא לי מההופעה הבאה?
- ככה אני אוהב אותך...

Lou Rhodes – Treat Her Gently :: Live at Jam for Bread
Balkan Beat Box - Ramallah - Tel Aviv
Vampire Weekend – White Sky :: Live at ABC Glasgow > flac
Vampire Weekend – Little Giant :: Live at ABC Glasgow > flac

אתה ראשון, יא גונזו

כשתקציב ההופעות של מונוקרייב ל-2008 הוא הגבוה שהיה אי פעם, ההנהלה לא מותירה לי ברירה אלא ללכת לעוד ועוד הופעות. אבל לא תשמעו אותי מתלונן, פוגרום זה פוגרום. כמובן שאחסוך מכם את הסיפורים על כל אחת ואחת מההופעות האלה, אבל יש אחת, שכמעט חודש אחרי, עדיין מהדהדת וטומנת בחובה סיפור שחייב להגיע לאוזניכם. אם הכותרת של הפוסט עוד לא עזרה לכם לנחש, היה זה צ'ילי גונזלס שהאפיל על הופעות של Vampire Weekend ואפילו על Balkan Beat Box, אלופי הבמה הבלתי מעורערים.
על האלבום החדש של גונזלס קראתי בפעם הראשונה אצל פופטארט ואחרי האזנה אחת לשיר החדש לא הצלחתי להבין לעזאזל לאן הוא הולך ואף העלתי תהייה שמא עכשיו, אחרי שהיה ראפר וגם גירסה מודרנית לאריק סאטי, הוא רוצה להיות רנדי ניומן החדש. אבל זה היה אחרי האזנה אחת. ואז הגיע האלבום החדש. למרות שלא הצלחתי להבין את הכיוון של גונזלס לא הצלחתי להתכחש לעובדה שכל השירים באלבום נדבקו אלי כמו צואת עטלפים למכונית בשדרות רוטשילד ולא די בזה, גם גרמו לי לחייך ככסיל בכל פעם שהאזנתי להם. גדול כוחו של הצ'ילי ואין להתנגד לו. כשראיתי שגונזלס מגיע העירה, לא חשבתי פעמיים וקניתי כרטיסים כשבליבי כמיהה אמיתית לשמוע אותו מנגן כמה שיותר מסולו פיאנו האהוב כל כך.
מכאן ואילך, כל מה שהתרחש בהופעה היה אוסף של אירועים בלתי אפשריים אחד אחרי השני – הזייה, בדיחה, קברט, טירוף מוחלט – שהשאיר אותי ואת שאר הקהל המומים, מאוהבים, קרועים מצחוק ומכוסים בזיעת גונזו. כשגונזו ולהקתו, The Together Ensamble, עלו לבמה לבושים בחולצות לבנות מפוספסות, שלייקס ועניבות כתומות תואמות היה זה רמז מטרים לכך שמשהו חריג עומד להתרחש פה. זה התחיל כמו כל הופעה אחרת, להקה מנגנת שיר. ואחריו גונזלס עוצר ושואל "is there anyone here who doesn't like me? Because if there is, it usually takes about 4 songs and then you like me like all the others, so lets skip that and agree that you ALL just love me, right?". ואז בא עוד שיר. ואז דממה, האורות כבים וספוט נדלק על גונזלס שמביט לחלל האויר ולפתע נשמעות מחשבותיו בוקעות מהרמקולים: "Was that good? Do they still love the Gonzo? I don't know... Look at that guy's face. He doesn't seem too happy... Nah, he is just ugly. It WAS good. They DO love me. I AM great!" וכך נדד הספוט בין כל אחד ואחד מחברי ההרכב הביזארי ומחשבותיהם ההזויות נשמעו גם הן.
וכך זה המשיך, אחרי שיר נוסף גונזלס ירד לקהל והתחיל לטייל בעודו שואל אנשים אם הם מכירים את השיר הבא שהוא עומד לשיר ונוזף בהם כשעונים בשלילה "Can’t you be more polite and just lie?!". לבסוף הוא הגיע למישהו שענה בחיוב ואז גונזלס תחב את המיקרופון לידיו ופקד עליו לשיר. הבחור לא איבד עשתונות והתחיל לשיר בקול יפהפה חצי מהבית הראשון יחד עם הלהקה עד שלגונזלס נמאס. הוא חטף את המיקרופון מידיו, דחף את הבחור וצעק עליו: "This is MY show! No one gets to enjoy the attention but me. Now fuck off!". אחרי שהשיר הזה הסתיים, גונזלס התחיל לגעור בלהקתו על כך שהם נגנים גרועים שמביכים אותו וגורמים לו להראות רע, ואיך המתופף מעיז להוריד את העניבה שהיא חלק מהתלבושת שלהם בעוד גונזו משלם עליה בדיוק כמו שהוא משלם להם את משכורותיהם. הלהקה, נעלבת ופגועה מחליטה למרוד ויורדת מהבמה כשברקע גונזו צורח על כולם שהם מפוטרים ושהוא לא זקוק להם בכלל. ואז, כמתבקש, הוא חוזר לבמה ומנגן שני קטעים מסולו פיאנו. הייל גונזו.
לפני שהוא מתחיל לנגן את Shameless Eyes הוא שואל את הקהל אם הם זוכרים מי שרה את השיר הזה איתו במקור. הקהל עונה במקהלה אחידה: Feist! וגונזלס משיב מיד, מלא בעצמו: "Exactly, I MADE her, and don't you forget that because I can make her dissapear like that".
ובין לבין קטעי הקישור המבויימים לעילא ומצחיקים עד דמעות, גונזו מתקשר עם הקהל ומזכיר להם שפעם הוא היה רזה ומגניב והופיע על עטיפות של מגזינים נחשבים ושלא יעיזו לשכוח את זה. הוא מנער את שיערו המזיע על השורות הראשונות, יורק לכל עבר בלי אבחנה, מקלל ואפילו בועט במעריץ שיכור מדי שצועק באמצע שירים ומיד אח"כ מסביר לקהל שזה חלק מהמופע ואין סיבה לבהלה (כמובן, שזה ל-א היה חלק מהמופע). בין יריקה לקללה, הוא מקפיד להוציא מסרק לסדר את שערו מפעם לפעם, שהרי בכל זאת מדובר במקצוען.
ואם כל זה לא מספיק, בהדרן גונזו וחבורתו המופלאה מבצעים קאבר ל-Easy lover של פיל קולינס. ואט דה פאק? לא היה אחד בקהל שלא רקד או צחק או שניהם. כשסיים את הביצוע הפסיכוטי לשיר הוא שוב פנה לקהל ושאל: "Do you like this song? Yes? No? It’s a shitty song, why do you like it? And why do you pretend to be enjoying so much, I just don't get you"
רק בהופעה הבנתי בפעם הראשונה את גדולתם של שירי הראפ של גונזו, למרות שהצהרתי יותר מפעם אחת שמעולם לא גיליתי בהם עניין, מסתבר שהכרתי את רובם מבלי בכלל לדעת. מה שהיה נפלא בהופעה, מעבר להיותה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי, היא העובדה שהמוזיקה השונה כל כך שלו מכל השנים נשמעה כאילו יצאה כולה מאותו האלבום. ואז נפל האסימון – גונזלס הוא גאון. לא משנה אם זה בראפ, בפסנתר קלאסי או באוירה צ'יזית ונוסטלגית של שנות ה-70 המלודיות שהוא מייצר פשוט כובשות. וכשמוסיפים להן בן אדם מבריק, ציני אבל גם רגיש מתקבל המוצר הסופי והמוטרף של צ'ילי גונזלס. בעיני, הוא סוג של גיבור על, עם כוחות מיוחדים, שעוד לא החליט אם הוא רוצה להיות טוב, רע או מכוער. בינתיים הוא מחליף את הגלימה והמסיכה מדי פעם, אבל לא את השם.
יש אומנים שהייתי רוצה להיות חבר שלהם (אדמ, נטאשה חאן וכו') אבל בפעם הראשונה, הרגשתי שיותר מהכל, הייתי רוצה שגונזלס יהיה אחי הגדול והמאגניב, שילמד אותי איך עושים כל מיני דברים שרק אחים גדולים יודעים לעשות. הנה לכם רגע השפיות היחיד מאותה ההופעה אל מול אחד מרגעי הטירוף המוחלטים (סאונד נורא אבל שווה רק בשביל לקלוט את הוייבס של הגונזו).

שובו של הקרייבפלייר

הכל אני צריך לעשות פה לבד, כבר הבנתי את זה מזמן. פה זה בלוג של קוראים שקטים, אנונימיים, לא מגיבים, לא רוצים לעשות פלייליסט, רק תן לי תן לי תן לי. אז הנה, קחו (ותהנו, כן?).
הפעם אלו כל מיני קאברים שמזמן רציתי לחלוק ולא הצלחתי למצוא תירוץ מספיק טוב. אבל אז נזכרתי שבעצם - כן, זה הבלוג של האבא שלי ואני לא צריך תירוצים (תודה, אבא!). איטס גוד טו בי דה קינג.

Josh Rouse – Chloe Dancer :: קאבר מפתיע לחלוטין לשיר של Mother Love Bone שיכול לגרום לי לבכות בלי לדעת למה. כמה חבל שהשיר לא ממשיך ל-Crown of Thorns. אם במקרה פסחתם על האלבום הזה בשנות התשעים, מומלץ לבקר אותו גם היום, אחד האלבומים המשמעותיים שיצאו מסיאטל.

Adem – Hotel Lounge :: גירסת כיסוי ל-dEUS מהאלבום החדש של אדמ, Takes, שכולו קאברים לאומנים שהשפיעו עליו בין השנים 1991-2001. עוד לא האזנתי מספיק לאלבום בשביל לכתוב עליו משהו במלואו אבל נראה ששוב אדמ הצליח ליצור משהו אישי לחלוטין, אפילו אם החומרים הם לא שלו. איש מיוחד.

Portastatic – And I Was a Boy From School :: לא הצלחתי לעצור את עצמי מלמחזר את השיר הזה שוב אחרי שהופיע פה לפני שנה-שנתיים. כל פעם מפתיע אותי איך שזה עובד באקוסטי.

Get Cape. Wear Cape. Fly – D.A.N.C.E. :: קאבר אקוסטי ל-Justice שבאופן נדיר כמעט ומתעלה על המקור. מעניין אם אפשר לעשות קאבר אקוסטי ל-Stress

Kraak & Smaak – A Man of Constant Sorrow :: כל קאבר לשיר קאנטרי חייב להיות מוצלח לא? בפרט אם עושים ממנו צ'יל אאוט. הקטע הזה לקוח מתוך האלבום המצויין של הצמד ההולנדי (אני תוהה, האם זהו טרנד פלמי של צמדים עם שמות מגוכחים? האחרונים היו C-Mon & Kipski ועכשיו אלה) שיצא השנה ויש בו כל טוב למכביר.

Ojos de Brujo – Get Up Stand Up :: כל דבר שההרכב הזה נוגע בו הופך לאושר. כמו המלך מידאס רק עם חמון במקום זהב. המחאה של בוב מארלי מעולם לא נשמעה שמחה יותר מאשר בגירסה הפלמנקית של המכשפים.

Midival Punditz – Four Sticks :: הרכב טרנס מדלהי עושה קאבר ללד זפלין? אפשר לבטל את האיחוד הבא, נמצא תחליף הולם, תודה לאל (ביחרו את האחד שאתם מחבבים ביותר).

Foo Fighters – Baker Street :: עוד שיר יפהפה מהילדות שזוכה לטיפול עדין על ידי דייב גרוהל וחבורתו. איזה כיף שעוד מישהו אוהב את השיר הזה. מאז שאני פה יוצא לי לזמזם אותו בראש (לזמזם בראש? אני בטוח שזה לא בעברית) כמעט בכל יום, כשאני נתקל בתחנת האנדרגראונד בעלת אותו השם.

Pearl Jam – Love Reign Over Me :: אחרי שכמעט ונפרדתי מהם כידידים, אדי וודר יצא עם אלבום פסקול סולו קורע לב ופרל ג'ם עשו את הקאבר הנפלא הזה ל-The Who עבור סרט נפלא באותו השם. בין רגע מצאתי את עצמי מרגיש כמו אז בגיל 14 כש-Alive בקע בפעם הראשונה מהרדיו סינגל קסט בחדר שלי. התעלות.

ולכל האושר הזה אפשר להאזין בנגן למעלה, אם החלודה לא תמנע ממנו לתפקד, או להוריד אליכם.

מסאג' בשקיעה

כבר חמישה ימים רצופים השמש זורחת בשמיים, בוקר אחר בוקר. כבר חמישה ימים רצופים שאני מתהלך בחולצה קצרה. חמישה ימים. ברצף. קשה להסביר עד כמה המאורע הזה נדיר באי האפור. תוסיפו לזה את העובדה שהשמש שוקעת קצת לפני 9 בערב ותקבלו את הסיבה שבעטיה נעדרתי מדפים אלו בימים האחרונים. באופן מסויים, זה גם מלחיץ, כי לפי התאוריה שלי בכל שנה יש מספר סופי של ימי שמש בממלכה, ואם כולם מתבזבזים במאי לא ישארו מספיק ליולי-אוגוסט. הפיאסקו של שנה שעברה בו הייתי אסיר בביתי בחודשי הקיץ עד שנאלצתי להמלט לסטוקהולם (סטוקהולם!) בשביל מנת השמש שלי עדיין מהדהד בראשי.
אז אם זה בסדר מבחינתכם, אני מתכוון לחזור לשמש, להזין את עורי החוור במעט קרינת UV, לאכול את ארוחת הצהריים שלי על שמיכת פיקה בפארק הקרוב לביתי ולהעמיד פנים לרגע שאני חי במקום בו ילדי הגן צובעים את השמיים בכחול בציורים ולא באפור (סיפור אמיתי וכואב). כשאשוב, אני מבטיח סיפורים מרטיטים על ההופעה של גונזלס (לא חוזה, השני) ושל עוד כמה חוליגנים.
ודבר אחרון לסיום – בעוד בלוגים אחרים מחלקים לכם אלבומים בחינם, מונוקרייב לא נשארים חייבים; אחרי הכרטיסים להופעות ב-IndigO2 שחולקו בהתראה קצרה מדי לפני שבועיים הפעם מדובר בפנינה אמיתית – כרטיס חינם להופעה הראשונה אי פעם והיחידה של Sunset Rubdown בלונדון ב- Luminaire ביום חמישי ה-22.5. ההופעה, מיותר לציין, sold out מזמן וכרטיסים אי אפשר להשיג אפילו ב-eBay. רק במונוקרייב. פנקו את עצמכם.

Trolle & Siebenhaar – Sweet Dogs
Kenneth Bager – Fragment Eight (בעיקר בזכות הוידאו הכל כך משמח הזה)

Guess who's back?

Seems like I needed a long time away from here, say three months in New Zealand and Australia, to get my ass to write something again. And travel blogs don't count, they are just something you have to do.

Relevant conclusions:

1. The only music to ever get to New Zealand is Jack Johnson's. Seriously.

2. The only music to ever get to Australia is Red Hot Chili Peppers.

Maybe I got it wrong, but really, seriously, those are the only things you hear around there. It's like being stuck in a semi-utopian-all-too-pleasant melodic nightmare. Put something else, put Britney, anything, please!

My alternative was the 1322 songs I managed to stuff into my beloved Nano. And as much as it sounds, no matter how much I tried to choose those albums with care I got bored very quickly. It's actually then that you realize who your true friends are. Mine, apparently, were the unexpected Regina Spektor (I really didn't see that one coming), Portishead's perfect and timeless debut, Rage Against The Machine (I don't even know why, it just works every time), one big Bob Marley and an even bigger Johnny Cash. You can always count on the classics.

On my way home, which passed through London, Shachar took a look at the album list in my beloved Nano and said: "Dude, you're stuck in 2006!"

Just for the protocol, I had a few 2007's, though none made it to the best friends club. I must be getting old.

In London, however, things started to look different. Sure, flying 9 hours from Sydney to Hong Kong, then 13 hours to London, 5 to Tel Aviv and finally 5 back to London,  and all within 10 days - that kinda thing makes things look different (mostly faded and blurry. No recommended)

But there's another thing. There are friends that you can count on to fill you in on all the best things that happened when you were away. The first sounds that came out of the stereo when I arrived in London on a Tuesday night were these. Our tastes may have grown a bit apart during over the years but you can still lay a good one, buddy. He is telling me where have you been? It's the hottest thing around these days, you wouldn't believe the hype. And I'm thinking, it's really great to not know anything about that hype, to have your true impression, an unspoilt honest experience. Free from any media build-up, any brainwash, anything. You just hear sounds and you think what you think, and that's it. You don't get any "Pitchfork 8.9" preface to the music.*

I like it.

I also like The Do, The Black Keys and... oh yeah, P3. Love it. It's good to be back.

Vampire Weekend - Cape Cod Kwassa Kwassa

The Black Keys - Same Old Thing

Portishead - Machine Gun

The Do - Unissasi Laulelet (WTF, what is that language? Bulgaro-Norwegian?)

* Having said that, I'd still like you to read what we write, but that's different 'cause that's We.

תשע שנים

אני כבר לא משוכנע אם אני מכיר אותך יותר שנים חי או מת. כאילו זה באמת משנה. אני זוכר כמה אז, המחשבה שבעוד שנים תהפוך לזכרון חוור מהעבר תיסכלה אותי וגרמה לשנוא את העתיד על שלא התכוון לכלול אותך בתוכו. זה אף פעם לא קרה, אתה יודע. אני חי אותך, את העדרך. עדיין תוהה אם אי פעם אצליח להשלים עם החוסר הזה, אם העצב הבלתי פוסק, שאני לא מכיר אותי בלעדיו, יתפוגג מתישהו.
הלב שלי ממשיך להחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה מישהו שמזכיר לי אותך. אני מוצא עצמי בוהה באנשים זרים, גומע בשקיקה כל תו פנים ודומע בשקט מבפנים. אני חולם עליך בלילות. כמעט תמיד אתה חוזר. מסתבר שאף פעם לא נהרגת, פשוט היית חייב להעדר ועכשיו חזרת לפתע. אם יש חלום אחד שהייתי רוצה שיתגשם.
פעם בשנה, סמוך ליום ההולדת שלך או ליום מותך, אני צופה ב-The Thin Red Line. מעין הרגל מוזר כזה שמפתחים אנשים עם חור בלב. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט כל אחד מהחיילים לבש את הפנים שלך. גם באחרות. אתה כמו שיר שלא סיימתי לשמוע ונשאר תקוע לי בראש, מתנגן בלי הפסקה.

Melanesian Choirs - God Yu Tekkem Laef Blong Mi :: Chants from the Thin Red Line

המֵלִיץ

לנוכח דברים מפעימים אני נוטה לאבד את המילים. הרגש מציף עד שהגוף נבהל וכמעט חודל מלתפקד. הנוירונים שוכחים את תפקידם, הסינפסות מבולבלות. שום דבר שכלתני לא יצא מהחוויה הזאת, לא חשוב כמה אתאמץ. הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה בהופעה של סיגור רוס. אז, לא כתבתי דבר. לא הייתי מסוגל למצוא את המילים. הפעם היו אלה Portishead שהוציאו אותי מהאיזון המנטלי השברירי מלכתחילה.
למעשה, עד היום עוד לא כתבתי דבר על האלבום האחרון. כנראה שגם אליו קשה לבטא את הרגש; בכל פעם שאני מאזין לאלבום, אני מאבד ריכוז בכל מה שאני עסוק בו באותו הרגע. המצח שלי מתקמט, אוירה קודרת אופפת אותי ועוד לפני שמסתיימת הרצועה הראשונה, אני נכלא בתוך האלבום. שבוי שלו למשך השעה הקרובה בה אתבוסס בתחושות של דאגה, ייסורים, אובדן ולפעמים תקווה. בכל אחת מהרצועות מתחוללת דרמה רצינית, כמעט טרגדיה. כל רצועה היא קליימקס בסרט מתח אפל על החיים. חלקן מסתיימות בהפתעה גמורה, אחרות מפתות ולבסוף גם הורגות.
לא מעט אנשים חוו דעה מלומדת על האלבום, יצאו בהצהרות מנומקות על מותו של הטריפ הופ והתנבאו נבואות שמיימיות לגבי עתיד הלהקה והמין האנושי. אני עדיין לא סיימתי לעכל את האלבום הזה רגשית. אני מניח שאזדקק לפרספקטיבה רצינית בשביל להבין את כל הרבדים שטמונים ביצירה הנפלאה הזאת שממשיכה להפתח אלי בכל האזנה. לנסות ולהגיד משהו יותר משמעותי עכשיו יהיה כמו לכתוב תקציר לגב הספר עבור התנ"ך ("סיפור התבגרותו של עם נבחר בעולם של גויים חסרי רחמים...").
יותר מדי שנים בלי אלבום גרמו לאוסף גרונות ניחרים מצמא להתאסף בבריקסטון אקדמי כשתחושה אחת מאחדת את כולם – ציפייה אדירה. וכגודל הציפיה, גודל ההופעה; בלנד מושלם של האלבום החדש וקודמיו. הקלאסיקות המודרניות מהניינטיז התערבבו עם קלאסיקות מודרניות בהתהוות, בציר 2008. אם הטעם לא לאוזניכם, תנו להן כמה שנים להשביח כמו אחיותיהן הבוגרות.
הייתי רוצה לספר על הסט המפואר, התפאורה, הסאונד, והנוכחות של פורטיסהד על הבמה, אבל אני לא זוכר דבר מכך. רק את בת' גיבונס אני זוכר. לבושה בסקיני ג'ינס שחור וחולצה שחורה צמודה. לרגע אפשר לבלבל אותה עם בחורה צעירה. במבט מעט יותר בוחן היא כחושה, מפתחת גיבנת וגוררת רגל או שתיים ממקום למקום. השירה שלה נשמעת כמו ערוץ לביטוי כאב פיזי אדיר. מי יכול לנחש מה מתחולל בנפשה. מבט אחד בפנים שלה כשהיא שרה ואני משותק לחלוטין. הכאב שבשירה שלה הפך אותי למריונטה עם חוטים דקים שמחוברים לקצות הידיים והרגליים וחוט אחד עבה יותר, עם קרס בקצהו, שנעוץ בתוך הלב שלי. וכך מצאתי עצמי מתנדנד, אנה ואנה, העיניים נפקחות ונסגרות לסירוגין. בת' מנגנת בי עם הקול הפוצע שלה. מושכת אותי אליה ומרפה. התופים מטיחים אותי מצד לצד והגיטרה חוצבת ומזעזעת את נימי נפשי. הפקדתי את חיי בידיהם של פורטיסהד ונותר לי רק לקוות שאקבל אותם בחזרה כשתסתיים ההופעה.
פעם, כשרק התחלתי ללכת להופעות, הרגשתי לא בנוח לראות את המוזיקה שגדולה מסך חלקיה מתפרקת לכדי בני האנוש שמפיקים אותה לנגד עיני. המוזיקה של פורטיסהד כל כך הדוקה שגם כשהלהקה במרחק נגיעה ממני לא נבקע אפילו סדק זעיר במארג המושלם שהיא מייצרת. גם סכין המנתחים של הרציונל עצמו יתקהה בנסיון לבתר את המוזיקה שלהם. אלכימיה. קסמים. מטאפיזיקה. ואז הסתיימה ההופעה. בת' ירדה מהבמה, התחבקה והתנשקה עם רוב השורה הראשונה. בניגוד לאומנים אחרים שראיתי בסיטואציה דומה, הריטואל הזה היה כנה. מה גורם לה להראות נרגשת יותר מהקהל? כל כך הרבה מיסתורין אופף אותה. אם הייתי יכול, הייתי מתייצב להופעה שוב מחר, מחרתיים ועד סוף החיים.
אני קורא את מה שכתבתי ואני רוצה למחוק שוב הכל ולהתחיל מהתחלה, כמו שעשיתי כבר אינספור פעמים בשבוע האחרון. אולי הפעם אכתוב משהו פחות מליצי? אין סיכוי. לפעמים החיים שלי מליציים. אין סיבה לצפות מהמילים שמתארות אותם להשמע אחרת.

מתנה לחג

אני מתעורר בבוקר בעצלתיים. מוזג כוס מיץ תפוזים. אני לא מתכוון לעבוד היום, אין ספק בזה. לא עובד ביומולדת. פותח את המייל לראות אם משהו חשוב קרה. אני הוזה. משפשף את עיני כלא מאמין. משתכנע שזה אמיתי וחיוך ענק נפרש על פניי. איזה מתנה מעולה. זכיתי בזוג כרטיסים חינם לכל סדרת ההופעות של Eat Your Own Ears ב-IndigO2. חמש הופעות, חמישה ערבים ברצף. אפילו אני לא יכול לעמוד בזה.
מכיוון שהקארמה הייתה טובה אלי כל כך, ואני עמוס בהופעות אחרות, אני אשמח להעניק את הכרטיסים שלא אנצל לכל מי שיחפוץ בהם. וכאן אתם נכנסים לתמונה – אם אתם מכירים מישהו שחי בלונדון / מבקר פה לפסח וישמח ללכת לאחת ההופעות למטה בחינם, זרקו הודעה בתגובות.
עשו טובה והפיצו את השמועה (במיוחד אתם, רעיי הבלוגרים). חבל לבזבז מתנה שכזאת. זאת פעם ראשונה שאומנים בסדר גודל הזה מופיעים במקום כמו ה-IndigO2 ויש לי תחושה שזה יהיה מדהים.

FOUR TET
SUNBURNED HAND OF THE MAN
JAMES HOLDEN
FAIRMONT
KODE 9
Thursday 24 April

JUNIOR BOYS
METRONOMY
MORGAN GEIST
KELLEY POLAR
PRINZHORN DANCE SCHOOL
Friday 25 April
(I’m going to this one, got 1 ticket to spare)

ANDREW BIRD
LONEY DEAR
CASS MCCOMBS
Saturday 26 April
(I might be going to this one; can’t decide whether to watch Andrew again or Fat Freddy’s Drop. Tough life)

KOMPAKT IN CONCERT
MOUSE ON MARS plus many more
Sunday 27 April

RZA (WU TANG CLAN)
KILA KELA
DAN LE SAC VS SCROOBIUS PIP
Monday 28 April

IV אינטגרציה

נראה שסוף סוף פינת האינטגרציה מתחילה להופיע בתדירות שקיוויתי. עכשיו רק נשאר לרענן את ה-CravePlayer המסכן שנזנח שם איפשהו באוגוסט. אם מישהו מכם מעוניין בלהרים את הכפפה המעופשת הזאת, כל פלייליסט יתקבל בברכה.
הפעם, בגלל שאף פעם לא ניצלתי את הפלטפורמה הזאת, החלטתי להקדיש את השירים לאנשים שאני חושב שזקוקים להם. מכאן ואילך אנא המשיכו בקריאה בטון רדיופוני רווי אקו (אקו, אקו, אקו....).

Jenners Field :: את שני השירים האלה אני מקדיש לנמרוד מטאפטס וטאפאס. נסיון לפצות על האכזבה (המוצדקת) שלו מהחדש של Tapes ‘n Tapes. למד את הלקח, נמרוד, לא קוראים לבלוג על שם להקה עם אלבום אחד. מי ייתן והם ידעו ימים יפים יותר. מסתבר שהרוח מהאלבום הראשון של הקסטות נשבה אל החברה האלה. ככה באמת היה צריך להשמע האלבום.

Jenners Field – Red Lorry
Jenners Field – 17

Heels Catch Fire :: את השירים הבאים אני מקדיש לאביעד מהאייפוד רעב, שבשני הפוסטים האחרונים שלו גילה צד נשי ורגיש, ממש כמו שקרה לרועי כשעבר לסטוקהולם (ואביעד בסך הכל עבר לירושלים). אני חושב שכל מה שהוא צריך זה עוד איזו להקה מברייטון, העיר והמזח, שתעלה אש בעקביו.

Heels Catch Fire – Glass Pedestals
Heels Catch Fire – Comfort Zone
Heels Catch Fire – This Was Never a Gift

OK Tokyo :: הכי הייתי רוצה להקדיש משהו לרועי שחזר סוף סוף מהגלות הארוכה מדי בארצות הקנגריווי, אבל אין סיכוי שהוא יאהב את זה. אוקיי טוקיו מזכירים לי את A Brand הבלגים (לא זוכרים?) בגרסה אנגלית אגרסיבית. למעשה, אני לא מצליח לחשוב על מישהו שאני מכיר שכן יאהב אותם. אי לכך, באופן חריג, אני בוחר להקדיש את השירים לעצמי. בימים אלו אני זקוק לכמויות אדירות של פרגון עצמי.

OK Tokyo – Bio Metric Calculator
OK Tokyo – TV Evangelist

אלברט 2000

פעם רצו לפרסם משהו היו שמים על המסך את אלברט פירות עם הרבה שפם מחזיק איזה אבוקדו ומחייך וזהו, נגמר. כולם ידעו – אבוקדו זה טוב. כדאי לאכול אבוקדו. זה מלא ויטמינים ומינרליים. זה עושה פלאים לעור הפנים. ואם לא תאכל, יבוא אלברט ויזיע עליך. אבל היום, זה כבר לא עובד. הדור התחלף. היום בתקציב לכל פרסומת אפשר לקנות שש קילו אבוקדו לכל ילד באפריקה. זה טוב לעור הפנים שלהם. היום בכל פרסומת למלאווח קפוא יש אפקטים שגורמים לקינג קונג להראות כמו הקוף של מרקו. היום כל פרסומת למשחה לפטריה וגינלית מלווה בפסקול של להקה שעדיין לא קיימת.
לפעמים, רק לפעמים, העולם גם מרויח מזה. כמו בפרסומת לאנרגיה (מה אנחנו, רובוטריקים?) של e-on. השיר ברקע כל כך טוב שבין רגע הוא הפך להיות הדבר הבא. מה שבאופן פוסט-פוסט-מודרניסטי אומר שהוא כבר לגמרי פאסה. כמעט רטרו. אבל עדיין שיר מעולה. שימו עליו עין, על Broadcast 2000, ממה שאני שומע הוא הולך להיות האדמ הבא. הרבה באזז יש פה סביבו וסביב המיני אלבום שלו Building Blocks שיוצא ביוני. אולי אפשר להפיק מהבאזז הזה קצת אנרגיה ולשמור בקוביות.



Broadcast 2000 – Get Up and Go
Broadcast 2000 – Pep Talk
Broadcast 2000 – The View

[ותודה ליובל על העזרה. ככה זה בבוקר שאין השראה, אני עושה אאוט סורסינג לדימויים לישראל.]

אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח

זה כמעט תמיד מתחיל באותו משפט: ביום חמישי הלכתי להופעה. מה זה הופעה, הופעה פגז, אדירה, מפרקת. אבל מה, לכתוב על זה בבלוג? עזבו נו. זו הופעה בשבילי, למי בכלל יהיה אכפת מהם. להתחיל להסביר מי הם בכלל ומי הם בשבילי. סתם הלכתי בשביל הנוסטלגיה, משהו פרטי כזה. ואז, יומיים אחר כך, מה אני מגלה? Red Snapper באים להופעה בישראל, מה שגרם לי מייד להתיישב ולכתוב. לא פוסט, דרשה.
אז נכון, Red Snapper הם לא הדבר הכי הייפי היום וגם האלבום החדש שלהם שיצא בסוף השנה בוודאי לא ייצר באזז מורגש. האם זה אומר שהופעה שלהם היא לא דבר ראוי? שלהביא אותם לארץ זה מיותר? ובכן, בעיניו החומות של איש מזדקן אחד, בני ישראל צריכים להיות שמחים במיוחד שמישהו בחר להביא דווקא הרכב כמוהם ולא סתם להאביס את הקהל בעוד איזה שם גדול שנותן הופעה שלא הייתה עוברת סינון ראשוני ל"כוכב נולד" גרסת הספארי ברמת גן (רמז רמז).
זה ציפור? זה מטוס? זה פארידה? נו? למה אף אחד לא עונה לי? שאלה קשה. קצת קשה להגדיר את המוזיקה של רד סנאפר אבל אם אתם אוהבים רוק, ג'אז, ג'אז-רוק, רוק-ג'אז או סתם דג מלוח של בית כנסת, כדאי שתמצאו את עצמכם בהופעה.
בלי סקיני ג'ינס ובלי תספורות מקולקלות עלו לבמה שלושה כסופי שיער וטום צ'לנג'ר אחד. אולי היה זה רק הדמיון שלי, אבל הם נראו מאוד שמחים לחזור ולהופיע. ב-90 דקות, לא כולל זמן פציעות, רד סנאפר נתנו דגימה יפה מהרפטואר שלהם וגרמו לקהל אקלקטי כמו בבר השכונתי שלי (כולל הקבוע שנראה כמו הומלס ומדבר לעצמו) לשפוך הרבה זיעה ברחבה. גם על הבמה ניגרה הזיעה. מסתבר שכמות האנרגיה שאפשר לייצר בהופעה לא עומדת ביחס הפוך לגיל. כן ארץ לזקנים.
אפילו טום צ'לנג'ר, שמחוץ להופעה אני לא מוצא אותו סקסופוניסט מעניין במיוחד, התאים את עצמו לשלישייה שכל אחד מהם יכול להיות בקלות אבא שלו. למעשה, החיבור ביניהם היה כל כך טוב שלא אתפלא אם הם באמת האבות שלו. כבר היו דברים מעולם.
ואם עד עכשיו לא השתכנעתם שרד סנאפר יתנו לכם הופעה שלא כדאי להחמיץ אולי העובדה של-Ali Friend, מוביל ההרכב, נקרע מיתר בקונטרבאס בהופעה (בפעם הראשונה בקריירה) תעשה את העבודה. אני מניח שאם אמשיך בסופרלטיבים אף אחד לא יאמין לי שאני לא מקבל תמלוגים מההפקה. אז נסיים כאן. אה כן, רק דבר אחרון – אם אתם הולכים להופעה, תרקדו, למען השם, תרקדו...

Red Snapper – Snapper
Red Snapper – Hot flush

אלמנטרי, ווטסון יקירי

מעודי לא ציירתי. תמיד רציתי. הצלחתי לדמיין את עצמי אוחז במכחול, עומד מול קנבס שמונח על כן ציור אבל אף פעם לא עברתי את מחסום משיכת המכחול הראשונה. לא חשוב מה ארצה לצייר, אין לי מושג איך להתחיל. שלשום בערב, באופן בלתי צפוי, כל מה שרציתי הוא מכחול וקנבס. עזבו מכחול וקנבס. כמה פחיות צבע וקיר והייתי המאושר באדם. האמת היא, שגם בלעדיהם הצלחתי להיות די מרומם. והכל בזכות ווטסון. פטריק ווטסון.
ובכן, הייתי, ראיתי, חזרתי ובשורות בפי. פטריק ווטסון של הופעה הם אינם פטריק ווטסון של האלבום. כמעט ואין מה להשוות. כל שיר זוכה לביצוע שגורם לגרסה המקורית להשמע כמו תקציר חיוור של הדבר האמיתי. כל אחד מחברי הלהקה מעניק את הפרשנות שלו לשיר, עד שהקטעים הופכים לרצועות ארוכות שנמסות אחת לתוך השניה. ובתוך כל ההיתוך הזה, קולו של ווטסון בולט מעל התופים, הגיטרה ואפילו הקסילופון.
הנוכחות של הבחור הצנום על הבמה כמעט מוגזמת. בעיניים עצומות לרווחה, פה שמתעווה לצד, וידיים מכופפות במרפקים ווטסון מזכיר את ג'ו קוקר רק עם סגנון יחודי משל עצמו. ווטסון שר בזיגזג. כל צליל שבוקע מפיו נשבר לקטעים קצרים, הברות פשוטות שמתחברות לכדי שלם מופלא. השירה שלו מרתקת. כמעט ואי אפשר לצפות איך הוא ישמע שיר שהוא ישיר. למעשה, כמעט ואי אפשר לדעת איך ישמע תו שיצא מפיו. פה ושם, אחרי סולו ווקאלי ארוך, ווטסון פולט מעין צחוק קטן, גיחוך בלתי נשלט. צחוק שמבשר שהוא חזר להיות מודע לעצמו אחרי שריחף לו לרגע אי שם ביקום חלופי.
ואל מול כל היופי הזה, לא נותר לי הרבה מה לעשות אלא לעצום עיניים ולהתמסר למוזיקה. לשכוח שמולי עומדים האומנים על הבמה ולתת את מלוא תשומת הלב לצלילים הבוקעים מהרמקולים. להניח לתופים להלום בחזי כמו אגרופים, לקלידים לשחק לי בקצות השערות ולצמרר אותי ולגטרות לסחרר אותי איתן אל תוך המערבולת שהן יוצרות. ומתוך כל זה, הגיע לפתע הדחף לצייר. הקו הראשון לא נראה חשוב עוד. בעיני נפשי הייתי כבר עמוק באמצע הציור ולמרות שלא היה לי מושג מה אני מצייר, כל כך נהנתי מלמרוח את הצבעים בדמיון עד שהייתי צריך להכריח את עצמי לפתוח את העיניים.
אם להודות באמת, לא ציפיתי להופעה שכזאת. גם שאר הקהל לא, ואני אומר את זה רק בגלל שבערך באמצע ההופעה אחד מהאנשים שעמדו לידי צעק לווטסון אחרי עוד ביצוע מדהים שזכה לתשואות אדירות: "!We had such low expectations" (משפט שהפך להיות לתמה המרכזית באותו הערב). אפילו הברברנים הרגילים, שפוקדים הופעות רק בשביל להפריע לאנשים כמוני להנות, סתמו את הפיות המטונפים שלהם אל מול מה שהתרחש על הבמה.
שיר אחד לפני הסיום, ווטסון התנצל על כך שהגיטרה האקוסטית, שהייתה אמורה ללוות אותו בשיר הזה נשכחה בקנדה. ואז, בלי הרבה הכנות, תפס כסא מהבמה, ירד אל הרחבה והציב את הכסא במרכזה. צמוד להיכן שעמדתי. הגיטריסט עשה אותו דבר ונעמד על כסא מטרים מאחורי. ואז הגיע ביצוע האנפלגד היפהפה ל-Man under the sea. התופים פועמים בשקט מהבמה לפני, הגיטרה פורטת כשהיא לא מחוברת למגבר מאחורי ומר ווטסון עומד במרחק נגיעה ושר לי. ולחשוב שבכלל לא הייתי אמור להיות בהופעה הזאת...
את ההדרן פתח ווטסון בחשש מה מלנסות שיר חדש כי הוא די משוכנע שהוא יחרבן אותו. מהקהל נשמעה זעקה נשית: "It’s worth trying". ואז, ווטסון, שגם כשלא פותח את פיו לשיר נראה מסומם למשעי, פצח במונולוג תזזיתי שעיקר דבריו נשמע כדלקמן:

“I guess ’It’s worth trying’ and ‘low expectations’ are the English motto. I’ll be honest with you, before I came here for the first time I wasn’t a huge fan of your little island. Sure, if you like eating fish & chips 24 hours a day, that’s the perfect place for you.
Now seriously, there are some great things coming from England. Some of the best fiction and fantasy was created here. And you know what? I think realised why that is. This place is so grim, you know? It makes sense that people will create a fantasy world that they can run the fuck away to, because it’s just too grim here.
But don’t get me wrong, slowly but surely this country is growing on me. Anyways, don’t mind me, I’m just here to take your British Pounds and get them back to Canada so we can get ourselves some electricity, because you know we all live in a fucken igloos down there…”

אני ועוד כמה גרינגוס מחאנו כפיים בהתלהבות. הקהל המקומי היה משועשע קלות ובדרך נס בחר שלא לסקול אותו במטר של פחיות בירה ג'מייקנית. כוחה של כריזמה.



כמעט ושכחתי שרגע לפני הפלא הזה, התארחו על הבמה חברים קנדיים שלו, Miracle Fortress. ילדים טובים. לכולם הרביצו בבית ספר ובוודאי גם באוניברסיטה. למעשה, סביר להניח שהם עדיין חוטפים מכות אקראיות פה ושם. אלבום הבכורה שלהם Five Roses, הוא חביב מאוד, ממש כמו שאפשר לצפות מאנשים שגורלם גזר עליהם לשמש כשקי חבטות.

Miracle Fortress – Have You Seen In Your Dreams
Miracle Fortress – Hold Your Secrets to Your Heart

חזון אירופאי

השנה אני עומד לצפות בארוויזיון. כמו פעם כשהיינו ילדים, והיה רק ערוץ 1 והארוויזיון היה ארוע שכולם אהבו, הרבה לפני שהפך להיות חגיגת גאווה. אבל זאת לא הנוסטלגיה שמביאה אותי לחזור ולצפות בו וגם לא הזיקה התימנית לנציג הישראלי. הפעם אאריך שיער (צ'ק), אגדל זקן (צ'ק), אנופף בדגלי צרפת קטנים (צ'ק) ואעשן סיגריה דרך האף (צ'ק, פליז!) בעודי מריע לנציג הפרנסוואים סבסטיאן "הרחתי שורה מטולוז ועד מרסיי" טלייה!
אני לא בטוח למה זה משעשע אותי כל כך שהרי במות הארוויזיון אירחו יצורים מוזרים הרבה יותר ממנו במהלך השנים (ג'ינגס חאן, לורדי, יזהר כהן וכו'). יש לי תחושה שהוא הולך להראות לפינג פונג איך מחרבנים על המדינה ששלחה אותך. ולא רק זה, יש גם סיכוי לא קטן שהוא יזכה.

Sebastien Tellier – Divine

ובנימה טראשית זאת, נסיים בביצוע לג'ינגס חאן של Berryz Koubou, חבורת מתמודדות ב-Japanese Idol. החומר ממנו עשויים חלומות (שלי).