דויטשלנד דויטשלנד

בנסיבות שאיננן תלויות בי מצאתי את עצמי בדוסלדורף. לשלוח אותי לשם ביום שאחרי יום השואה זה עסק נפיץ. מטופש, אני יודע, אבל בתקופה הזאת בשנה אני מוצא עצמי תמיד מלא כעס כלפי כל מה שקשור לגרמניה. מהרגע שנחתתי חיפשתי קורבן להתפרצות בלתי נשלטת של זעם ותסכול מצידי. כמה קיוויתי שיעצרו אותי השוטרים בשדה התעופה לבדיקה אקראית. כל ההתנהגות החשודה והפרצופים הקרימינליים שניסיתי לעטות לא עזרו. אף שוטר לא הסתכל אפילו לכוון שלי. "אנטישמיים..." מילמלתי לעצמי "אני עוד אראה לכם מה זה!". הקורבן הפוטנציאלי הבא היה נהג המונית. כשנפתחה דלת המרצדס, הייתי כבר מוכן להתנפל על העורק הראשי ולעקור אותו מצווארו בנשיכה מדממת אחת. דמיינתי איך אני עומד מעל גופתו המפרפרת של הנהג וצורח בעברית "למי קראת ז'יד? למי? כלב בן כלב!!!". התוכניות שלי נמוגו בין רגע שמהמונית יצא היפי מזדקן עם שיער ארוך ולבן אסוף בקוקו וזקן צרפתי בלבן תואם. כשישבתי במונית עוד הייתי כולי מרוחק ומכונס בתוך עצמי. הנהג לא ביזבז רגע ומיד ניגן דיסק. "הוא מנסה להתחבב עלי, אני מרגיש את זה" חשבתי. מהרמקולים בקעו צלילים מוכרים. Foreigner בהופעה חיה. "הוא בטח מנסה לרמוז לי משהו על זה שאני זר, הכלב" הסתתי את עצמי, אבל כלום. חוץ מכמה שירים שאליהם הוא הצטרף בתיפוף מושלם על ההגה, וכמה קללות על Neuss וכמה שהיא עיר מחורבנת ואיזה מסכן אני שהכריחו אותי לבוא לפה, לא קרה דבר. מה זה? גרסה ייקית של ביג ליבובסקי הבאתם לי פה, מה יש לשנוא פה? לעזאזל! תנו לי מישהו לשנוא כבר!
כשהגעתי למלון חיכו לי על הכרית סוכריות גומי. בצורת כבשים. "צאן לטבח, הא? אתם חושבים שלא הבנתי? אני אראה לכם מה זה" סיננתי ומיד הדבקתי את המסטיק שלעסתי מתחת לשולחן בחדר. נקמה קטנה אבל לפחות התחלתי. "אני דורש מגהץ וקרש גיהוץ לחדר 410 מיד!" שאגתי על פקידת הקבלה בטלפון בנסיון להכניע את הגזע הארי לגחמותיו של יהודון אחד. תוך דקות הגיע מבוקשי לחדר. עם חיוך. אני, כמובן, רתחתי ומיד פיתחתי תאוריה שלמה על ההשפעות הגאוגרפיות מהארצות השכנות שבוודאי עיצבו את אופיים הנחמד של תושבי דוסלדורף ולאות מחאה הלכתי לישון.
למחרת בבוקר, סוף סוף, מצאתי את מבוקשי. הוא צעד לחדר באיחור, לבוש בחליפה מעומלנת, עניבת פפיון מגוכחת, ארשת פנים קפואה והציג את עצמו כאינגו, חבר הנהלה בכיר מאוד מאוד, 30 שנה בחברה בלה בלה פאקן בלה. כל מה שראיתי מול עייני הייתה מטרה. "הלו, מי ניים איז הר ברטשטין, יור פאדר קילד מי גרנד-פאדר, פרפר טו די!" שיננתי לעצמי את משפט המחץ שאומר לו לפני שאחנוק אותו עם הכבל של העכבר. אבל זה לא קרה. אפילו הבן זונה המתנשא הזה התרצה והפך כולו נופת צופים אחרי שבילה חצי יום בחברתי ושיבח את העבודה הטובה שעשינו.
חזרתי ללונדון בראש מושפל, בלי טיפה של דם על הידיים ובלי תחושת סיפוק מנקמה מאוחרת. גרמניה 1 : שחר 0. הפסדתי בקרב אבל עדיין לא הפסדתי במלחמה. יש לי לפחות חודש להתכונן למערכה הבאה, שהרי אני עומד להעביר את מירב הקיץ שלי בדו קרב הזה. אחלו לי בהצלחה, אני זקוק לה.

Foreigner – Juke Box Hero\Whole Lotta Love

גם אם לא בא לכם על השיר הזה תשמעו אותו. זה חשוב לעם היהודי.

עוד באירופה

ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.

Zita Swoon – Pretty Girl
Zita Swoon – The Night :: Morpine cover

ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.

שלושה חודשים

ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר.
מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי.
אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו?
אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...

שטייטעלס

היום בבוקר הסתכלתי במראה ולמרות שלנגד עיני היה אדם חולה, עם תסרוקת אה-לה-יאיר גרבוז, לבוש בפיג'מה מסמורטטת הרגשתי אכבר גבר. הסיבה לכך פשוטה יש לי חברים חדשים במייספייס. הם הציעו לי חברות ואני הסכמתי.
אבל אל תראו אותי ככה, אני לא זונה של סייבר ספייס, אני את החברים שלי בורר היטב. אז דיברנו קצת, שאלתי אותם את השאלות הרגילות – מאיפה אתם בארץ? איפה הייתם בצבא? כמה זמן אתם ביבשת? כמה אתם משלמים על החדר? וכו'. לא ממש מצאנו שפה משותפת עד שפתחתי את המייספייס שלהם ואחרי שיר או שניים שפשפתי את אוזניי כלא מאמין – האם זה אני שפספס אותם או שמא אלה הם שהצליחו להשאר סמי-אלמוניים בעל כורחם? איך שלא יהיה, Stateless, הם חתיכת מציאה; סינתזה מבריקה בין דיג'יי שאדו, ארכייב, רדיוהד וקולדפליי. הם הוציאו אי.פי ב-2004 ועוד אחד (מצויין) ב-2005, ובשעה טובה עוד מעט יוצא להם אלבום שלם. אני חושש שהם פיספסו קצת את רכבת ההייפ, אבל מה, חברים שלי, לא אפרגן?

Stateless – This Language
Stateless - Exit

Invincible art directors

Art directors have the reputation of being snobbish and dressed in black. I really doubt that the ones behind this video fit the stereotype.

Yael, it's Bulgarian!!!

"Curare" was directed by Pistachios for Bulgarian musician Bogdan Irkük a.k.a. Bulgari. I like!
(QT)

אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art

מי טרזן, יו ג'ין

בינתיים הצלחתי להשיג רק שיר אחד מ-!Hey Eugene האלבום החדש של Pink Martini שיוצא בתחילת מאי. למעשה שמעתי את השיר הזה בהופעה שלהם לפני שנה פחות או יותר, וכבר אז הוא נשמע לי שמאלצי אפילו בשביל המרטיני הורוד. אבל כמו שכבר הצהרתי בעבר, אני סאקר של כל מה שהסופר-גרופ-שגם-אמא-שלך-מאוד-תאהב יוציאו אי פעם כנראה, וחוץ מזה עברו פחות מ-7 שנים מהאלבום הקודם שזאת חתיכת התקדמות.
קראתי איפשהו שצפויים באלבום שירים מצויינים, ובפעם הראשונה גם שיר בערבית. סלאם. קדימה יוג'ין, תתחיל להדליף שירים.

Pink Martini – Hey Eugene

אנומליה

לפעמים השמש זורחת מהמקומות הכי פחות צפויים. על Astronomy for Dogs, האלבום הפופ-פסיכדלי הכי קולי שאפשר להוציא בימינו אנו, חתומים שלושה בחורים סקוטים. ולא סתם שלושה בחורים, שניים מהם הם אקס Beta Band והשלישי הוא Lone Piegon בעצמו. יחדיו הם עונים לשם המאוד וינטג'י The Aliens, שם שעשוי לספק תאוריה אפשרית לעובדה שחבורה של סקוטים מהמאה ה-21 נשמעים כמו גולשים קליפורנים משנות השישים של המאה הקודמת. חייזרים בהסוואה או לובשי חצאיות שיכורים, מי בכלל יכול להבדיל ומי רוצה. העיקר שימשיכו להנפיק חומרים שעוזרים לי בהזיות הקיץ שלי.

The Aliens – Robot Man
The Aliens – Setting Sun

וילדע חייעס

אני מרוצה. עברתי שלב. התבגרתי. באמת. פעם הייתי מתרגז כמו ילד מכל דבר שלא היה הולך כמו שרציתי. היום אני לומד לחייך ולהגיד, אם זה לא מתאים לי אני לא חייב להיות פה. לא, אני לא מדבר על העובדה שהעתקתי את מגורי לאי האפרורי (למרות שיש אנלוגיה מסויימת). אני כמובן מתייחס לעולם הצר של הופעות חיות; אם פעם עוד הייתי מקלל כל פעם שמישהו בעל את עור התוף שלי (ע"ע אליס אין צ'יינס וטרייל אוף דד), היום אני פשוט קם והולך אחרי חצי שעה של הופעה הביתה שמח וטוב לב.
הפרחחים התורנים שגרמו לי לשבור את הכלים היו Archie Bronson Outfit, חבורת נהגי המשאיות המזוקנים שהתחבבה עלי כל כך בחודשים האחרונים. וגם הפעם, הסאונד היה נורא, הארצ'יס נראו מדוכדכים ולקחו חצי דקה הפסקה בין שיר לשיר כדי לריב עם הסאונדמן, הוייבס היו מעיקים וכו'. למי אכפת? בטח לא לכם. רק שבשונה מפעמים קודמות, בעודי עושה את דרכי החוצה שמעתי את הסולן אומר קבל עם ועדה של שיכורים: "אם אתם רוצים את הכסף שלכם בחזרה, דברו עם החברה האלה" ומצביע אל הסאונדמנים, "ואם לא את הכסף, אז לפחות תרביצו להם אחרי ההופעה או משהו".
יצאתי מחויך מהאולם ולא בגלל הדברים שאמר הסולן, שלושת הפיינטים ששחו בכרסי או אפילו העובדה שהבחורה ב-cloak room בלעה אותי במבטי זימה כשאספתי את המעיל שלי. חייכתי כי הבנתי שאני בכלל לא כועס. איבדתי כמה שעות וכמה פאונדים בחיים. משניהם יהיו עוד בשפע, אני רוצה להאמין.

Archie Bronson Outfit - Kink :: live at Mercury Lounge
Archie Bronson Outfit - Dart For My Sweetheart :: live at Mercury Lounge

שריפה בכוכב שבתאי

אי שם בחודש ינואר, יום שישי 08:55 בבוקר. אני מתיישב על הספה בסלון ומולי שני לפטופים, בכל אחד פתוחים שני אתרים שונים למכירת כרטיסים. בעוד 5 דקות בדיוק מתחילה המכירה לארקייד פייר בבריקסטון אקדמי. אני חייב למחוק את החרפה של ההופעות של רדיוהד ושל פרל ג'ם שפיספסתי כי לא הייתי זריז מספיק. אחרי 5 דקות מתוחות ורוויות בלחיצות על F5 וסינון קללות לאויר, עשיתי את זה. יש לי זוג כרטיסים לאחת משתי ההופעות. הללויה! 40 דקות מאוחר יותר גיליתי שהוסיפו שתי הופעות נוספות ושלכולן אזלו הכרטיסים, מה שהעצים את הזיקפה המנטלית שלי עוד יותר.
אם למדתי דבר אחד בחיי העלובים יהיה זה להזהר מהייפ ואף פעם לא לפתח יותר מדי ציפיות. במקרה המדובר עבודת ההכנה הייתה ארוכה ויסודית. יום יום הזנתי את עצמי במנטרות בנוסח: "המוזיקה שלהם וודאי לא תעבוד בהופעה" ו"הקהל האנגלי כבר ידאג לחרבן לך הכל" וכמובן "זכור את מאסיב אטאק (ואת סמי ג'נקינס, את ה-5 בנובמבר ולהדביק את ירושלים לחיכך)".
ביום ההופעה ממש רציתי להוציא את הכרטיסים ולנפנף בהם לעוברים ושבים כאילו אני מחזיק בידי את כרטיס הזהב לביקור במפעל של וילי וונקה, אבל כמובן שהייתי חרד מדי לגורלם והעדפתי לטמון אותם עמוק עמוק בארנק ולבדוק בכפייתיות שהם עדיין שם פעמיים בשעה. ובכן, כשהגיע הרגע שאליו התכוננתי נמרצות דבר אחד היה ברור – אין סיכוי שאני אצא מאוכזב מכאן הערב. מה שלא ידעתי באותו רגע הוא עד כמה לא מאוכזב אני אצא.
ההופעה של הארקייד פייר הייתה המקבילה המוזיקלית לסצינת הפלישה לנורמנדי בטוראי ראיין. מהרגע בו נדלקו אורות הבמה ועד סוף ההדרן, ההופעה הייתה רצף אחד של אדרנלין וגירוי חושים קיצוני. הכל היה כל כך טוב, טוב מדי כמעט – הסאונד היה אגדי, הבמה הייתה מושקעת וכל אחד ואחד באולם הענק הזה, מהסולן ועד אחרון הצופים ביציע, עשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת.
הבגרות המוזיקלית של הארקייד פייר גרמה לי לשכוח שהם בעצם חברה די צעירים. צעירים ונמרצים. צעירים ונמרצים מאוד מאוד. האנרגיה שבקעה מהם נזלה מהבמה אל תוך הקהל והתערבבה בין האנשים, סוחפת אותם בהתלהבות. בכל שניה מההופעה כל אחד מעשרת האנשים על הבמה לא הפסיק לשיר לרגע, עם או בלי מיקרופון. תענוג לראות להקה שמצליחה להנות כל כך מהמוזיקה של עצמה.
הארקייד פייר באו למלחמה והם הביאו איתם עוגב. אין משחקים על הבמה ואין אינטראקציה מיותרת עם הקהל. הפניות היחידות היו קריאות מצד הסולן שניסה לגרום לקהל לעמוד בקצב של הלהקה: “Is there anyone out there at all? I can’t fucken hear you…” הקהל האנגלי מצידו עשה את הבלתי יאמן והתנהג כאילו יש מולו הופעה. טוב, זה היה יותר מזה – הקהל היה מדהים. שר כל שיר, רקד, קפץ, דחף, חיבק והשתולל באקסטזה טוטאלית בלי הבדלי גיל, גזע, דת וקבוצת כדורגל אהודה. לקחו לי שני שירים בשביל להבין שאם אני לא אסחף יחד איתם, אמצא עצמי נרמס תחת כפות רגליהם.
מי היה מאמין שהמוזיקה של הארקייד פייר יכולה להרקיע לכאלה גבהים? לא שאני חושב, חס וחלילה, שהיא פושרת – שהרי המוזיקה שלהם מסוגלת להצית אש באופן ספונטני כמו גם לרסק כמה וכמה לבבות גם כשהיא נשמעת דרך אוזניות מסכנות – אבל לרגע לא האמנתי שככה היא תשמע בלייב.
בבוקר שאחרי, ניגנתי את Neon Bible באוזניות. פתאום האלבום נשמע חיוור ועייף, הסאונד חלוש. כנראה שבאמת הייתה הופעה גדולה. מעניין אם יום אחד, כשאהיה זקן באמת, בהבלחות הצלילות שלי מתוך הדימנציה, אספר לנכדים שלי שהייתי בה. מסכנים שכמותם.
יוטיוב מלא בקטעים מארבעת ההופעות בבריקסטון אבל זה שלמטה תפס אותי במיוחד. בדקה הרביעית בערך, המצלמה מסתובבת ומצלמת את הקהל. אני נשבע שהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותו...
אם בא לכם לשמוע אותם לייב אתם יכולים להוריד לכם הופעה שלהם מפברואר האחרון.



ואם כבר מתעסקים בקנדה, הנה אול-טיימ-קלאסיק:

רועי גגרין

הנה בשורות טובות לסוף השבוע: Oi Va Voi שחררו שני שירים מהאלבום החדש למייספייס שלהם. הראשון, Further Deeper, עם Alice Mclaughlin, הסולנית המדהימה שהופיעה איתם בהופעה הבלתי נשכחת בנמבוקה. אני נאלץ להודות שלמרות שבהופעה סגדתי לרגליה היחפות והסקסיות, בסלון הבית שלי היא נשמעת קצת אמצע הדרך. מזל שיש את אוי ואבוי מסביבה. לעומת זאת, השיר השני, Yuri, הוא הדבר האמיתי. כיף לי איתו מאוד מאוד כבר כמה ימים. בדיוק ככה רציתי שאוי ואבוי ישמעו בגילגול השני שלהם. האלבום החדש, סלף טייטלד, יוצא ב-30 באפריל. יש למה לחכות, השבח לאל.

?אביב הגיע

לרגע קצר, היה פה אביב, אני מוכן להשבע. היו כבר כמה ימים בהם המעיל החורפי שלי פינה את מקומו למעיל קיצי (אוכסימורון שמתקיים בארצות קרות), השמש תפסה את מקומה במרכז השמיים והשקדיה ברחוב שלי לבלבה בורוד מרנין.
יומן השולחן הנערץ שלי הכריז רשמית אתמול על היום הראשון באביב. אני מנגד מצאתי את עצמי שוב חובש את כובע הגרב והצעיף ומביט מחלון המשרד החוצה אל האפור הגדול שמחכה לי בחוץ. המילים היחידות שאני מכיר בעברית שיתארו את מה שירד מהשמיים אתמול יהיו "ברד" או "שלג". אני נוטה להאמין שזו מגבלה של השפה העברית מאחר וזה היה דבר דומה אך שונה לחלוטין משני אלו. רועי בוודאי יוכל לתרום פה מחוכמתו הקלימטולוגית (ולהוכיח שהוא עדיין בין החיים). את מה שהרגשתי כשהבנתי שאאלץ לצעוד לתחנת הרכבת דרך סופת הרפש הזאת ניתן לתאר דווקא בעברית יותר טוב מאשר כל שפה שאני מכיר: "כוס אמ אמ אמק..." (עברית תקנית, בדקתי).
כבר התחלתי להאמין שיש סיכוי שהמקור לדכאון היה החורף והנה עוד רגע הוא חולף. אם לשפוט לפי העובדה שארוחת הבוקר שלי הייתה מורכבת מ-4 כוסות קפה וחבילה של Jaffa Cakes, אני חושש שנגזר עלי להמתין עוד כמה שבועות עד שאוכל שוב לבחון את מצבי.
בימים הספורים האלה בהם הציץ האביב מעבר לחשכה החורפית, הצליח לתפוס אותי לפתע צליל חדש שזכה להתעלמות שלא באשמתו. צליל מרענן ואופטימי שרק חיכה לאביב כדי לפרוח. כששמעתי אותו, הסתכלתי על האייפוד שלי ואמרתי לו: "איפה החבאת את זה?"
"זה לא אני, חבוב, זה אתה... האלבום הזה כבר כאן חודשיים" הוא ענה.
"הא! האייפוד שלי מדבר! רק שלא תהיה לי רעב פתאום, כבר יש אחד כזה" אמרתי והגברתי כדי לא לשמוע אותו עונה שוב.

Field Music – Kingston
Field Music – Working to Work (ההמנון החדש שלי)

תמות נפשי עם פלישתי

השיער שלי הוא התכונה הטובה ביותר שלי. אני לא אומר את זה כדי לרמוז שאני אדם שפל ועלוב, אלא פשוט כי זאת עובדה מוצקה שאין להתווכח עימה והיא חשובה להמשך הסיפור. השיער שלי כל כך מוצלח, למעשה, שהוא מושא לקנאה של גברים (ולא רק כאלה בשלבי התקרחות שונים) ונשים (כמעט כולן למעט יקירתי, האוחזת בגנים משובחים משלה, וכל הנשים האסייתיות באשר הן). המרקם שלו קטיפתי, הברק שלו מעורר התפעלות ומסרק עובר דרכו כמו טיסה של יונייטד אירליינס דרך מרכז הסחר העולמי. קצוות מפוצלים או קשקשים נתפסים בעיני כמחלות של אנשים חלשים. כל שערה ושערה יודעת את מקומה ותפקידה באריג המושלם שמכסה את ראשי בגאון. בצניעות אוסיף ואדגיש שרצף גנטי מוצלח כל כך הוא דבר נדיר במחוזות ארציים.
אך ורק טבעי שאם עלה בגורלך להיות בעליו של פלא שכזה, תמצא את עצמך מפתח קשר תת הכרתי עמוק מאוד אל האוצר שלך עד כדי התנהגות קיצונית משהו משל היית גולום. ואכן, כבר שנים שאני ושערי מהווים מקור ללעג לסובבים אותי, הרואים ביחס שלי לשיער הפרעה נפשית קלה ומושא להקנטה. אין לי טענות כלפיהם, ככה זה שיש לך משהו שלאחרים אין ולא יהיה. השוני, הזרות והקנאה לעולם יפערו פערים. אך אני מתעלם מהם וממשיך לשאת בגאון את המתנה שניתנה לי.
עוד לפני שתכונות הקסם של שערי התגלו בפני, ולמעשה מאז שאני זוכר את עצמי (תמונות הבר מצווה הם העדות הרחוקה ביותר) הסתפרתי רק במקום אחד, אצל ספר מחונן אחד שבידיו הנאמנות בלבד הסכמתי להפקיד את מלאכת התחזוקה הרבעונית של שערי. לפעמים בלילות, הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה מחלומות בהם דבר נורא קרה לו ואני נאלץ להחליפו באחר. כשעברתי ללונדון העניין היה ברור לחלוטין – אני מסתפר רק כשאני מגיע לביקורים בארץ, ועד כה כל זה עבד לא רע בכלל. אך בביקור האחרון הייתי יהיר והעדפתי לוותר על התחזוקה. חודשים עברו ושערי פרח ושגשג לאורכים מרשימים אך גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם החזות שעלי לאחוז בה במסגרת תפקידי. שבועות שהילכתי ברחובות שכונתי בנסיון לתור אחרי מספרה שנראית אמינה דיה שאסכים להכנס בשעריה. הימים חלפו והמשכתי לדחות את הקץ עד שערב אחד הבנתי שאני חייב להסתפר מיד. הגעתי למצב שממנו יראתי מכל – אני צריך להסתפר כאן ועכשיו. אבל איזו מספרה פתוחה ב-18:30 בשכונה? לא...לא, לא, לא, לא!!! המספרה של הערבי! שהאל הטוב יעזור לי ולא אכפת לי איזה מהאלים, העיקר שיהיה הטוב מביניהם.
בחיל ורעדה צעדתי פנימה מקווה לטוב ביותר ומצפה לרע ביותר. אחרי דקות מצאתי את עצמי חפוף ומרוכך, מוזיקה ערבית מתנגנת ברקע, ומעלי עומד הספר בפנים אדישות. הישיבה בכסא הרגישה כמו הוצאה להורג. הסברתי לו בעדינות שאני לא מצפה לשום תספורת אמו אלא רק לתחזוקה שוטפת. כשהמספריים שלו התחילו לחתוך הסתכלתי על עצמי במראה וגיליתי שאני חוור לחלוטין.
"מאיפה אתה?" שאל אותי הספר וקטע את הריכוז שלי בלעיסת מסטיק בעצבים.
"אה...אני מפה, Ealing Broadway" עניתי בהתחמקות.
"כן, אבל מאיזה ארץ אתה במקור?" שאל הספר בעודו ממשיך לגזום את שיערי היקר מפז.
"אני מישראל" גמגמתי בגאווה וראיתי איך שארית הצבע בפני אזל לחלוטין.
"אני מכיר את ישראל...חיפה, נצרת, אל-קודס..." אמר הספר.
"נחמד, ביקרת פעם בישראל?" שאלתי וקיוויתי שיש לו קרובי משפחה נוצרים אי שם בטירה.
"לא, אני פשוט מכיר. היה לי פה גם עובד ישראלי עד לפני שבועיים, מירושלים" הוא ענה.
"מה אתה אומר... חשבתי שאני מכיר את כל שני הישראלים בשכונה" אמרתי בהקלה כלשהי.
"אבל הוא היה פלשתינאי, לא יהודי" אמר הספר במבט חודר.
"זה לא באמת חשוב לי, אתה יודע...." אמרתי ובעיני תחינה. הדבר האחרון שרציתי היה שחמתם של בני ערב תשפך על ראשי, וחמור מכך על שערי. במבט לאחור, הייתי צריך להזכיר את תרומתי הנדיבה בהופעה של מאסיב אטאק.
"אז תגיד, מאיפה אתה?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה ביננו לפתע.
"אני מתוניסיה" ענה הספר בקרירות.
"אחלה של סנדביצ'ים יש לכם" פלטתי את הנתון הטוב היחיד שהצלחתי לדוג באותו הרגע על ארצו הנלוזה.
ההערה האחרונה שלי לא הצליחה לקדם את השיחה או להוריד את רמת החרדה שלי. המשך התספורת היה מורכב בעיקר משתיקה וקולות גזיזה של מספריים שחוקות. אני מצידי, התכוננתי לרע ביותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, במקרה הגרוע, זה יהיה כמו אז, לפני הצבא, כשנפרדתי ממחלפות ראשי. ואז עלו הזכרונות של ההורים שלי, מצביעים עלי ביד אחת ואוחזים בבטניהם ביד השניה, בעודם מתגלגלים מצחוק ומשווים את המראה שלי לזה של אסיר נמלט, ניצול שואה וכו'.
לא אמתח אותכם עוד הרבה; למזלי, האל הטוב, אותו אחד שהמציא את Herbal Essences, ירד מן השמיים והגן על שיערי המופלא מפני כליה. כמעט וחיבקתי מאושר את החבר התוניסאי החדש שלי לפני שעזבתי את מספרתו וגיליתי שלא נעשה כל נזק ליקר ברכושי. כשהצצתי בשעוני התקשתי להאמין שעברה בסה"כ חצי שעה מאז שצעדתי פנימה. אלא היו 30 הדקות מהארוכות בחיי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רק עם ניחוח של מרכך זול בשיערי.

The Rakes - The World Was a Mess But His Hair Was Perfect

נגיעה אחת רכה

בערב היום בו כתבתי את הפוסט העכור הזה, בתזמון שמיימי שכזה, הגיעו The Earlies והחזירו אותי לחיים. כמו מילה של חבר או מגע ספונטני ואוהב ברגע שהכי היית צריך ולא ידעת, הארליז, עם המוזיקה הנפלאה והחיוכים הענקיים שלהם נתנו לי מנת קרני שמש מוזיקלית שהחזירה לי את החיוניות שבמוזיקה. במחיר כרטיס ובירה קיבלתי גם מסאג' מרומם ללב.
באופן דקדנטי למדי, זאת הפעם השניה שאני רואה אותם בהופעה בלונדון אני חושב שהפעם נהניתי אפילו יותר. כמה אושר האנשים האלה מפיצים. משהו בהרכב הבלתי אפשרי הזה משדר אהבה אמיתית לדבר ומשרה אוירה של נינוחות רבתי. הארליז מדגימים איך אפשר למלא אולם שלם באנרגיה חובקת מבלי להשתולל על הבמה, לזעוק ולצרוח. תמהיל נכון של כשרון, הנאה וכנות מרכיבה שלם שגדול מסך כל חלקיו.
הם גם כנראה הלהקה הכי down to earth שיש; כשלהקות החימום על הבמה הם לא בחדרי ההלבשה, מעשנים ג'וינטים לפני ההופעה, הו לא; הארליז מתגודדים בשורה הראשונה, רוקדים, שרים, מריעים ומעשנים שם את הג'וינטים של לפני ההופעה. אחרי ההופעה, אפשר למצוא אותם בבר הקרוב לבמה מזמינים לעצמם בירה ומתמנגלים עם העוברים ושבים. כל כך אנושי ונכון. גורם לי לתהות איך כך האומנים האחרים מוותרים על החוויה הזאת.
הארליז ממשיכים להביא איתם חברים מוכשרים. בפעם הקודמת אלה היו Dawn Landes ו-Midlake (שניהם הוציאו אלבומים לא רעים ב-2006). הפעם היו אלה Half Cousin ו-Maps.
על Maps היה זכור לי משהו שקראתי בסינמסקופ, איזו הבטחה גדולה לעתיד. ובכן, באותו ערב לאוזניים העייפות שלי (עוד לא לגמרי חזרתי לעצמי כאמור) זה היה נשמע בעיקר משעמם. Been there, done that got the t-shirt. אם תהיה התרגשות, וחוששני שתהיה (באי הזה יש מגמות שאין לי יכולת להבין אבל אני כבר מצליח לחזות מעט מהן), אני לא חלק ממנה. לעומתם, חצי בן דוד היו משהו אחר. בשיר הראשון הייתי משוכנע שזה סתם עוד זבל אנגלי, אבל מהר מאוד הם הצליחו לחדור דרך שמיכת האטימות שעטפה אותי. טיפה של אינבידואליזם, סאונד מרושל וחורק במכוון וסולן עם ששר בטון רך עם מבטא סקוטי חמוד להפליא, לא צריך יותר מזה. ג'אנק פופ מושלם. האלבום השני שלהם, Iodine, יוצא ממש עכשיו (תקשיבו ל-Absentee במיי ספייס שלהם בשביל להבין ממה התלהבתי). אולי עוד שבועיים אני כבר אהיה מאוהב.
בפעם האחרונה שכתבתי על הארליז, הייתי קצת סקפטי לגבי The Enemy Chorus, האחרון שלהם. מאז זרמו הרבה פיינטים בתמזה ואני יכול להרגיע ולומר בבטחה שהארליז יודעים מהם הם עושים. אם הם רוכבים בכוון מעט שונה מהאלבום הראשון, זה רק בגלל שלשם הם כוונו את הכרכרה (זה מאוד אופנתי עכשיו, כרכרות). הם פה לעוד הרבה זמן ואני מוכן להמר שהם עוד ישתבחו וילכו.

Maps - Don't Fear
Half Cousin - Country Cassette
ויש גם תמונות מהמשובחות בעולם (כבר מגיעות...)

שעת הארל גריי הארוכה והאפלה של הנפש

אני לא יודע, אני לא יודע. רועי מנסה להרגיע ואומר לי שזה בסה"כ דכאון חורף וזה מאוד נפוץ באירופה בתקופה הזאת של השנה, ושכל הסימפטומים מתאימים בדיוק ושבאפריל הכל יהיה מאחורי. אני רוצה להאמין שהוא צודק. כבר חודשיים בערך שמשהו שם בפנים לא לגמרי במקום. דכאון חורף? לא נשמע לי נכון, רק כאן למדתי לאהוב את החורף באמת.
כבר 4 סופי שבוע לא יצאתי מהבית. אני רק רוצה לישון. התיאבון היחיד שיש לי הוא לעוגיות, והמדאיג ביותר – איבדתי עניין במוזיקה. אני ממשיך לנגן אותה מסביבי כל הזמן מתוך הרגל אבל כמעט הכל עובר לידי. לא מעט פעמים העדפתי פשוט שקט.
אני לא באמת יכול להתלונן, שום דבר לא רע, הכל רק מאוד משעמם, ריק מתוכן. מעסיק את עצמי בזוטות מונוטוניות וחלולות כמוני שמעבירות לי את הזמן. אני חושב שאני מבין למה פינק פלויד התכוונו ב-comfortably numb. זה לא נפלא כמו השיר.
כבר הרגשתי דומה בעבר, אני בטוח, וזה עבר, אני חושב. לא מצליח להזכר איך. ומה אם הפעם זה לא? יכול להיות שזה אף פעם לא יעזוב? אני לא יודע. אני צריך לזכור לקנות עוד עוגיות.

Cortney Tidwell - Eyes at the Billions
Horsefeathers - Finch on Saturday

ואתם תזהו אותנו לפי שובל הגללים

לשנה החדשה קניתי לי יומן שולחני של The Far Side שכבר שנים לא מפסיק להצחיק אותי. כן, אני יודע, זה רק פסע אחד מחנוניות אולטימטיבית (שזה יומן שולחני של דילברט), אבל זה הופך את היום שלי למעט, ממש מעט, יותר יפה.
אני מתחיל להאמין שליומן הספציפי שקניתי יש יכולות נבואיות לגבי ההופעות שאני הולך אליהן; מתחילת השנה, איכות האיור והבדיחה היו ביחס ישר להנאה שלי מההופעה באותו הערב. מטופש, אני יודע, אבל בכל זאת, אני בארץ של הארי פוטר, מי יודע מה יכול לקרות פה.
ביום שלישי האחרון, לדוגמא, הבדיחה הייתה צפויה ולא מוצלחת והאיור לא היה מעניין במיוחד. כמה חבל שבאותו ערב הלכתי להופעה של Trail of Dead. בואו נתחיל מהסוף – אין לי מושג איך הסוף נראה. יצאתי מההופעה לפני שהיא הסתיימה, בני זונות.
זה שלא נהניתי, ממש סבלתי. הסאונד התחרבן לרמות שלא יאומנו והווליום היה לא בריא. את השירה בקושי היה אפשר למצוא בין כל הרעש. הגיטרות צרמו והכאיבו ואפילו הסאונד של הקלידים עוות בצורה שבוודאי תחשב הישג אמיתי בקרב טכנאי סאונד. כל הצלילים התאבכו לכדי עיסה דביקה שנדחסה באלימות אל תוך האוזניים המסכנות שלי. אני חושב שהצלחתי לזהות 3-4 שירים שאני מכיר. כל השאר גלשו אל מחוזות הבלתי אפשרי.
אני יודע מה רנן יגיד – "בכיין, אמרת אותו דבר על ההופעה של אליס אין צ'יינס". אז כן, החוויה הייתה דומה בגדול רק שפה נוסף מימד של הרגשה שמחרבנים לי על הראש באופן אישי. פחות משבוע קודם הייתי באותו מקום בדיוק, וה-Cold War Kids נשמעו קרוב למושלם. בחיי זקני המגולח, היה לי יותר כיף במשרד באותו יום מאשר בהופעה.
ואם אפשר פניה אישית ל(רון) שובל המתים – למה לעזאזל אתם צריכים לסגל לעצמכם מניירות איפנטיליות של להקת מטאל בשקל? לטפס על הרמקול ולשיר, להרביץ לגיטרה פתוחה באגרסיביות ולהוציא אצבע משולשת תוך כדי תיפוף זה כזה ניינטיז שבא לי להקיא עליכם. למה זה טוב? אולי זה "מגניב" כשזה אמיתי לא כשזה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
אחרי המפלה, ברגע של ייאוש ברכבת הביתה, חשבתי לעצמי: "מה נהייה ממני? לצאת מהופעה באמצע? זהו? הזדקנתי? האוזניים שלי כבר לא עומדות בזה יותר? ". כשהאוזניים עדיין מצלצלות, ניגנתי את Wasted state of mind בפול ווליום עד שלא שמעתי את החריקות של הפיקדילי כשהוא דוהר דרך Leicester Square. "בני זונות! למה? למה לא יכולתם להשמע ככה?". אני חושב שבאותו הרגע פצחתי בברוגז רשמי עם כמה אמריקאים מטנסי.
אני יודע שבוידאו למטה הכל נראה מעולה, רק הסאונד לא משהו. אז נכון המצלמה שלי לא מי יודע מה (אני שומע מגבית למען "צילום איכותי בהופעות למונוקרייב"?), אבל הסאונד במציאות היה קרוב מאוד למה שאתם שומעים פה, רק בווליום של טלויזיה בבית אבות כש"יומן" משודר.
טוב, די להוציא קיטור. אח"כ הפסיכולוגית שלי אומרת שאני טיפוס שלילי, קטנוני ומעצבן, הכלבה.
"שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. תחשוב חיובי, תתרכז בדברים הטובים בהופעה. ועכשיו, כשאתה רגוע, אתה יכול למצוא משהו טוב בחוויה שלך?"
"התיפוף היה מעולה"
"יופי, יופי. מה עוד?"
"עוד? עוד?? תגידי את מטומטמת? לקרוא את יודעת? חרא של הופעה אני אומר לך! חרא!"

De puta madre

The music, the fashion, the moves, the singing - this guy is so bad in every little thing that he can't be anything but admirable. Luis Aguilé superstar.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.

היא עוד תמות, היא עוד תמות, זה ג'וק קטן וזה עובר והיא תמות

אז יצאתי טמבל. אני לא ממש מתרגש מזה, נסיון של שנים. האמת היא שאני לא אוהב ביקורות שליליות, אין בהן באמת ערך ולהיות ציני זאת לא חכמה לילדים גדולים. אז כדי לנסות ולכפר על אוירת הבאשינג שאפפה אותי בכתיבת הפוסט הקודם, באתי בשביל לפרגן, אבל לא למפלצת, אלא לכמה להקות אלמוניות שהצליחו לתפוס לרגע או שניים את אוזניי הזקנות והעייפות (2007 הורגת אותי, אני לא רואה איך אני צולח אותה).
ההימור שלי לטווח הארוך יהיה כנראה על Sophe Lux מפורטלנד, אורגון, שהוציאו ממש עכשיו את האלבום השני שלהם Waking the Mystics. אני לא ממש יודע אם דגתי אותם או הם אותי. מה שאני כן יכול להגיד הוא שאחרי ששומעים את הסולנית שלהם פעם אחת, אי אפשר לשכוח אותה לעולם. סוג של קייט בוש עם טאצ' קאברטי פסיכוטי ו-R כמו שרק תימניות שגרות בוואלי וקוראות לעצמן ברברה יודעות להגות. אם זה גימיק, זה עובד גם בפעם השניה והשלישית. האופרת רוק הכי מרעננת ששמעתי מאז רוקי הורור שואו.

Sophe Lux – Target market
Sophe Lux – God doesn’t take American Express
Sohpe Lux – Stella

לטווח הקצר, אני מהמר על The Bird and The Bee. אם תגידו שסרחתי טוטאלית והפכתי לזונה של פופ, אני אאלץ להסכים. להגנתי אני אנסה לטעון שגם בקול של הסולנית של הצמד הזה יש משהו, אחר לחלוטין משל סופי-לוקס, שגורם לי לרצות להקשיב לה עוד ועוד. ואולי פשוט נדבקתי מרועי בקופנהגן באיזה סטרפטוקוקוס-שמאלץ, שמעתי שזה נפוץ בשבדיה. אני מקווה שהרופא ירשום לי כמה הופעות בשביל להעביר את זה.

The Bird and the Bee – Fucking boyfriend
The Bird and the Bee – Again & again

?את עוד לא מתה

יש לי חבר ילדות שאוחז ביכולת די נדירה שאותה היה נוהג להפגין מפעם לפעם בנסיבות חברתיות כאלה ואחרות. הבחור יודע לנגן את "קום בחור עצל" בו זמנית בשני חלילים כאשר כל אחד מהם תקוע לו בתוך נחיר אחר של האף. מחזה מרשים, כשרון אדיר. לאחרונה נולדו לו תאומים ואני חושב שדבר קשור בדבר, אבל אני מתקשה להסביר לעצמי איך ולמה.
הסיבה שנזכרתי בכשרון המיוחד כל כך שלו פתאום היא בגלל שאני מתכוון להתקשר אליו בקרוב ולבקש ממנו לשלוף את החלילים, לנקות את האבק ולחזור להתאמן – אני רוצה להוציא לו אלבום. אני יודע מה אתם חושבים: זה גימיק דבילי, זה לא יעבוד ואף אחד לא ירצה לקנות את זה. שטויות. אתם לא מבינים דבר וחצי דבר. אני פשוט מתכוון להרים טלפון ל-Astralwerks והם כבר ידאגו לשאר. אם זה עבד להם עם יוקו אונו אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה.
בת 74 המפלצת (אבל עם גנים יפניים מה שאומר שהיא עשויה להראות בת 40), ומסרבת למות. מבחינתי התפקיד שלה על פני האדמה נגמר ביום שבו היא התאלמנה, ואני חושב שגם שאר העולם לא ממש מת עליה, אבל זה לא מפריע לה להוציא עוד אלבום, ועוד לקרוא לו בשם המתחכם "Yes, I’m a Witch". וידוי חושפני? אולי. שירת הברבור? נקווה. כנראה שהשם שלה עדיין מהדהד באיזה חדר נידח איפשהו; היא הצליחה לחבור לאוסף מרשים של אומנים (The Flaming Lips, Le Tigre, Porcupine Tree, Apples in Stereo, Polyphonic Spree ) שתרמו למאמץ והקליטו איתה (שלא לומר בשבילה) את האלבום. אני במקומם הייתי חושש להפגש איתה פנים מול פנים. לא נראה לי שזה עושה טוב לקארמה.
את האלבום במלואו לא שמעתי, ואני חושב שאני גם לא אשמע. ברצינות. למה? מי צריך את האלבום הזה? למה זה טוב? אם הייתה מוכרת לי איזה ציור, הייתי קונה. לא בשביל הערך האסתטי, אלא רק בגלל שאחרי שהיא תתפגר אני אולי אוכל לקנות לי איזו דירה. אבל אלבום? באמת שלחלילן מחולון שלי יכול היה להיות עתיד לא רע.

Yoko Ono - Kiss Kiss Kiss
Yoko Ono - Toy Boat

הר מורנינג קנדי

כששמעתי את השיר שפותח את האלבום החדש של 4 Hero הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "אחלה שיר בוקר!". חצי שנה לקח לקנדי למתג את עצמה ולהפוך את צמד המילים "שיר בוקר" לקונספט של ממש. לא רע בכלל – לקולה, אייפוד וג'יפ לקח קצת יותר זמן. ההישג המרשים הזה מזכה אותה בריספקט עז, חיבוק וירטואלי ובהקדשה של השיר הבא לה ולסן פרנסיסקואית שלה.
ואם נחזור ל-4 Hero, אז החדש שלהם, Play with the changes, הוא כולו אלבום בוקר גרובי, סקסי, נעים ומלטף שהצליח אפילו לגרום להורים שלי להפסיק את תגרת הבוקר שלהם לאיזו שעה קלה בבוקר יום שבת.

4 Hero & Carina Andersson – Morning child

מתנה משמיים

אני יודע, אני יודע, יותר מדי פוסטים בשביל שבוע אחד, אבל יש סיבה חשובה.
בסיכום 2006 הגנוז שעשינו רועי ואני, כל אחד נתן את הרשימה שלו והשני כתב שורה של התייחסות לבחירה. תמיד מפתיע אותי לגלות שלמרות שההשקה המוזיקלית שלנו הולכת ומתרופפת (על אחת הבחירות של רועי הגבתי: "ומה אומר על זה הגניקולוג שלך?"), עדיין יש איזה גרעין של חיבור בין הטעמים שלנו שלעולם יהיה שם. היה רק אלבום אחד שהופיע בשתי הרשימות, ועוד מ-2005; Advice from a happy hippopotamus של Cloud Cult (שכבר הללתי אותו בעבר). כנראה שכשהמוזיקה כל כך טובה, על טעם וריח אי אפשר להתווכח.
אז לכבוד היומולדת שלך, רועי, כת העננים החלה אתמול להעלות למייספייס שלהם שיר אחד ליום מהאלבום החדש שלהם The meaning of 8. אני לא אופתע אם גם בסיכום 2007 הם יסיימו ברשימה של שנינו.
האלבום שלהם מגיע לחנויות רק באפריל אבל ניתן לרכישה (אלבום, ויניל, מפ3) דרך האתר שלהם. אחרי שקוראים את הטקסט הזה, איך אפשר שלא להעריץ את הישבן הידידותי לסביבה של Craig Minowa, ולרוץ לקנות אל האלבום שלהם ב-10$? אני ברצינות שוקל לחפש את אלו שישתפו את הדיסק הזה בסולסיק ולרדוף אותם אחד אחד, כמו ויזנטל. ראו הוזהרתם.

Cloud Cult – Take Your Medicine
Cloud Cult – Chain Reaction
Cloud Cult – Pretty Voice

!!!סופלייז

הייתם מאמינים שעלם החן הזה חוגג היום 30 שנות חיים?
אכן כן, חברים. רועי, חברי היקר, החצי השני של מונוקרייב, הגולה השבדי, זולל המילקים, סרבן הקפה, אלוף החניות (בדימוס) והאיש שתבע את הביטוי "קטסטרובקה", חצה היום קו כרונולוגי אל עבר הלא נודע (שזה בגדול כמו אתמול, רק יותר טחוב) ועל כך הוא זוכה בפוסט שלם משל עצמו.
ולא רק זה, לרגל המאורע יתכנסו בסופ"ש הקרוב מייסדי מונוקרייב למפגש פסגה והוללות בעיר הטרופית היחידה ששוכנת מרחק שעתיים טיסה מלונדון ומסטוקהולם – קופנהגן. התוכנית כוללת קפיאה מקור, שתייה לשוכרה, אכילה גרגרנית וציד אגרסיבי אחרי דניות בלונדיניות חטובות ושופעות שיסתיים כמובן בחדר במלון (בו בנות הזוג שלנו מסובבות את הגב אלינו איש איש במיטתו ואומרות, אחת בעברית ואחת בשבדית: "מה קרה? פתאום אתה כבר לא רוצה דנית? מה בכלל כל כך יפה בבלונדיניות? ומה יש לעשות עם כל כך הרבה חזה?").
אני סוטה מהנקודה שלשמה התכנסתי כאן – רועי. יומולדת. 30. מזל טוב. בקרוב אצלי. (בקרוב אצלי??!! גוועלד!).
אנא מכם, הזליפו לזקן קצת שמן לעצמותיו המקרקשות, נשפו קצת רוח במפרשיו הבלויים וזרקו איזה מזל טוב בתגובות. לי לא נותר אלא לקנח ולומר – מזל טוב, איש נדיר שכמותך! אוהב אותך הרבה. וגם זאת שישבה לידך בתיכון עד ששרית המניאקית העבירה אותה מוסרת חיבוקים ונשיקות.

Sugar Cubes - Birthday

מדבשה ומעקצה – חלק ב

כמו בכל דבר בעולם בכלל ובישראל בפרט אין טוב בלי רע, אין קל בלי קשה ואין ג'חנון בלי ביצה. בבוקר שאחרי ההופעה של Planningtorock קיבלתי את איזון הקארמה המהיר ביותר שאני זוכר. הנפלא בסיפור הזה הוא שבחרתי בו בעצמי – הקרנת טרום טרום בכורה מיוחדת של הסרט "בופור".
"בופור" הוא סרטו של יוסף סידר המבוסס על "אם יש גן עדן", ספרו של רון לשם. את הספר עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא, אני חייב להתנצל, אבל יש לי סיבה טובה. אחד מהסיפורים המובאים בספר מבוסס על סיפורו של נועם ברנע, חברי האהוב, שנהרג לפני 8 שנים בלבנון. ההקרנה המיוחדת הייתה לקהל מצומצם של משפחה וחברים של נועם ברנע ושל צחי איטח, שנהרג גם הוא בלבנון וסיפור נפילתו מובא גם הוא בסרט.
אני לא חושב שבכלל ניתן לתאר את התחושה שהייתה לפני ההקרנה. מי בכלל רוצה לראות שחזור ויזואלי של קרוב שמת בלחימה? אם להיות כנה, התכוונתי להגיע לסרט, לחרוק שיניים, לנשוך שפה, להתפתל בכסא ולעזוב את המקום כמה שיותר מהר. סרט ישראלי על צבא? תעשו לי טובה, ראיתי כבר מספיק מהחרא הזה ולא סבלתי אף שניה. אני די מתעב את הז'אנר.
עברו כבר כמה ימים מאז שראיתי את הסרט והוא לא מרפה ממני. מעבר לחיבור האישי (שבעיני הוא לא טריוויאלי בכלל, באותה מידה יכולתי להרגיש ניכור עז או כעס) מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים ביותר שראיתי מעודי. רמת ההפקה, הצילום, הבימוי והמשחק מעולות וזה מבלי להוסיף את הדיסקליימר "בשביל סרט ישראלי". הסרט קשה ומדכא מאוד, אבל הגדולה האמיתית היא בעובדה שהוא לא עושה את זה בעזרת מלודרמטיות רגשנית וסחטנית שכל כך מאפיינת סרטים בז'אנר אלא על ידי אותנטיות טוטאלית. הבחירה להביא את הסיפור מנקודת מבט היפר-ריאליסטית/סוריאליסטית מתבררת כאפקטיבית בצורה בלתי רגילה והאוירה שנוצרת שואבת אותך עמוק עמוק לתוך המציאות המסויטת. אם יש סרט אחד שעלה לי בראש כמקור להשוואה הוא The Thin Red Line של Terrence Malick. אני לא בטוח אם זה אומר משהו למישהו, אבל בעיני מדובר בסרט האנטי מלחמתי הטוב שנעשה ובכלל אחד הסרטים הכי טובים שזכיתי לראות.
נראה שכבר כתבתי מספיק. אולי כדאי שאני אשאיר את ביקורות הקולנוע למקצוענים, לכתוב על מוזיקה אני בקושי יודע; באוגוסט יאיר רווה התנבא ואמר שבופור יהיה הסרט שיזכה בפרס אופיר ב-2007 ויהיה נציג ישראל לאוסקר ב-2008. וזה מבלי לראות את הסרט. יפה יאיר. מעניין מה יהיה לך לומר על הסרט.
באופן אישי, אני לא יודע לגבי האוסקרים אבל אין ספק שבופור הוא סרט חשוב ברמה היסטורית ותרבותית וראוי שילמדו אותו עוד שנים מהיום.
אחרי הסרט הייתי המום ונסער מדי ולא הספקתי לדבר עם יוסף סידר או רון לשם. אני לא בטוח שידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור – פשוט תודה.
באתר של הסרט אפשר לראות שני טריילרים (הראשון מוצלח, השני מחמיץ משהו מהותי) ולשמוע קצת מהמוזיקה המצמררת שהלחין ישי אדר לפסקול.

מדבשה ומעקצה – חלק א

רצה הגורל ומצאתי את עצמי שוב בישראל בשבוע האחרון (מנטל נוט: בביקור השלישי תוך חודשיים לאף אחד כבר לא ממש אכפת ממך). בהיותי אדם אופטימי (להוציא דכאונות, פרצי זעם ומחשבות אובדניות לפרקים) שמחתי בחלקי ומיד רכשתי לעצמי ולכמה קרובים ורחוקים כרטיסים ל-Planningtorock בלבונטין, אותה הופעה שהייתי אמור להפסיד.
ובכן, היה זה קונבנשן יקירי מונוקרייב לדורותיהם: הגברת פוסטראומטיק, אומן הגרפס-בוקס יואבי (ודנההההה גם), בועז פדידה וזוגתו ג' ואפילו עטר עשתה את המסע המפרך, תוך כדי חירוף נפשה, מכרמיאל לתל אביב וחזרה. ההפתעה הגדולה באמת היתה שחוץ מהם הלבונטין היה מלא עד אפס מקום.
מנקודת המבט שלי הייתה הופעה מושלמת; מה אפשר לבקש יותר מלהיות רווי בירה (גולדסטאר, רועי! גולדסטאר!), מוקף בחברים שוחרי מוזיקה, לעמוד מטר מבמה קטנטנה שעליה עומדת ג'נין ולראות אותה נותנת את ה-PTR show? אישה אחת עם לפטופ, שני כובעים וכמה וידאו קליפים מעשה ידה להתפאר שמוקרנים על הקיר מאחוריה. איזה אנרגיות יש לאישה הזאת, גוד דאמיט. משהו בוויבס שלה מאיים להתפוצץ אבל אף פעם לא מקיים. עם השירה של ג'נין והנוכחות המרתקת שלה למי אכפת שהמוזיקה מפלייבק? בעיני, היא הרבה יותר מזמרת. היא אומנית טוטאלית שמזכה את הצופה בצלילה חטופה אל תוך הקרביים שלה. לא דבר קל לעשות.
ההופעה הייתה קצרה, אבל סמיכה כמו דייסת סולת עם קינמון (ארוחת הבוקר האהובה עלי עד גיל 7); שיר רודף שיר רודף שיר ותוך שעה כולל הדרן ג'נין מסיימת את כל האלבום פלוס שיר חדש. כשהיא חוזרת להדרן היא עולה עם בקבוק שמפניה, מחלקת כוסות לשורה הראשונה וזוכה לשיר יומולדת אוהד מהקהל. כמה שהיא נראית צנועה, כמעט ביישנית, כשהיא לא עושה את הקטע שלה.
מכל הערב הזה, הדבר היחיד שהיה מאכזב משהו היה הקהל – טוב שבאתם בהמוניכם, באמת, אבל איפה הטמפרמנט הלבנטיני? מה עם קצת לרקוד, לזוז, משהו? אני לא מצפה שתתפתלו לכל הכוונים בוולגריות חסרת חן כמוני, אבל לפחות תנו לי את הנחת של לחזור ללונדון ולהיות מסוגל לצחוק על הצנוניות האנגלית, אני לא יודע מה אני אעשה בלי זה. אני רוצה להאמין שזה היה רק בגלל שאנשים עוד לא הכירו מספיק ממנה. אנא מכם, תקנו את העוול וקנו את האלבום שלה, היא הולכת להיות גדולה, אני מרגיש את זה בשערות שפמי.
ולסיכום, אם לא הייתם שם, פחחחח עליכם (רעננתי את סלנג היורדים שלי). הנה קצת ממה שהפסדתם, באדיבות עטר שבחרה לראות את ההופעה דרך העדשה (ויש גם תמונות):

פרידה מלגולנד

כמו שבוודאי שמתם לב, זמן רב כבר לא הזכרתי את מכלן אהובתי. הסיבה לכך היא שקפטן ספינת העבדים החליט לסיים את הקדנציה הבלגית מוקדם מהצפוי, ואני כמו עבד נרצע שמאמין שהוא סמוראי, החזרתי את המקלדת לנדן והמשכתי הלאה.
אבל בלבב, פנימה, בלגיה הומיה; הצדפות, הבירה, השוקולד, כל המיתוסים האלה– כולם אמיתיים. אמיתיים וממכרים. מעבר לגעגועים, יש בי גם תחושת החמצה. בלגיה היא אחת המדינות הכי מרתקות מוזיקלית באירופה בעיני. העובדה היא שבעשור פלוס פלוס האחרון יצאו ממנה הרכבים שאין שני להם.
מאוסף הביקורים הקצר שלי שם אני יכול להגיד דבר אחד בוודאות – הסצינה המוזיקלית בתוך בלגיה עשירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת כלפי חוץ. אני לא מצליח לעכל את העובדה הזאת לחלוטין. אולי חושבים שהאנגלית שלהם לא טובה מספיק? שהעולם שבע מלהקות בלגיות? או שאולי הם סובלים מרגשי נחיתות בגלל שכל אירופה חושבת שהם העם הכי טיפש במערב? באמת שאין לי מושג.
אני חושב שבשביל להבין איך בלגי חושב צריך קודם כל להבין איך איש לגו חושב, שהרי למרות שהלגו הומצא בדנמרק, ברור בלי צל של ספק שבלגיה הייתה המודל. אם אתם חושבים לרגע שאני הוזה, צאו לסיבוב ברחובות עיר לבחירתכם ותגידו לי בעצמכם שלא קיים איזה מכנה משותף בלתי מוסבר לכל האנשים ברחוב – א-מיניות, הבעה סתומה ושיער של אבי טולדנו. בדיוק כמו אותם אנשי לגו קטנים ואהובים הלובשים חיוך אוילי ונראים כרפליקה אחד של השני, לא משנה אם הם אביר, שוטר או פיראט.
שוב נסחפתי. מה שבאמת רציתי לומר הוא שלאחרונה גיליתי את Zita Swoon שהם אחד מתוצרי המפץ הגדול שנקרא dEUS – המייסד של הלהקה, Stef Kamil Carlens, הקים יחד עם טום ברמן את דאוס ובמקביל הקליט עם עוד להקה שברבות הימים התגלגלה והפכה להיות זיטה סוון. אבל בשכונה הבלגית לזיטה יש מדרכה משל עצמם. המוזיקה שלהם היא כמו העוגה המושלמת. כל נגיסה מענגת וגורמת לך לרצות עוד, אף פעם אי אפשר לקבל ממנה בחילה וכשאתה מגלה שהיא הסתיימה אתה מחייך לעצמך בשובע. אחת הסיבות שהיא כזאת היא הגיוון שבה – שירים בצרפתית א-לה מנו צ'או, פופ מתקדם, ברייקים ג'אזיים חכמים כשאת כולם מחבר הקול המלחשש והיחודי כל כך של סטף.
מי שגילה לי את זיטה, הוא אנטוורפופיל (שזה אחד שאוהב את אנטוורפן, כן?) כבד ששפך עלי לאחרונה כמות מטורפת של להקות שיצאו מהעיר הזאת בעשורים האחרונים ואני פשוט לא עומד בקצב. אם ירצה הגורל, אני עוד אשב עם הגורו שלי ואכתוב פה איזה מדריך נבוכים למוזיקה מאנטוורפן.
עד אז הנה שתי דוגמאות שבחרתי כמעט באקראי מ- A Song about a Girls, אלבום מושלם מסוף 2004 שלא זכה לרבע מההתייחסות לה זכה האחרון של דאוס לדוגמא. אני מוכן להשבע שבאחד מהשירים הם גנבו מיוני רכטר. אולי בגלל זה סיבוב ההופעות האחרון שלהם מוגבל לבלגיה וצרפת. אנשי לגו שובבים שכמותם.

Zita Swoon – Individu Animal
Zita Swoon – Intrigue

כל כך רזה

דקות ספורות לפני שעלו הדובונים האפריקאים לשואו (שו! שו! שו!) שלהם, היה על הבמה איזה בחור אחד חמוד לצבוט-לו-בלחי שעשה עבודת חימום שהייתה מזכה אותו במשרה באמישרגז. K’naan (קיי-נאן עם מילעיל, לא כנען) הוא סומלי כחוש וחמוד עם החיוך הכי כובש, כזה שרק עוללים וחיות קטנות מסוגלות לייצר. הוא קורא לעצמו The dusty foot philosopher (שזה גם שם אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שנפטרה לה). קצת גזעני, אבל אני חושב שחל על זה אותו חוק כמו כשכושים קוראים לעצמם "ניגר".
לכושון המתוק הזה יש כריזמה שאומנים היו מוכרים את נשמתם לשפן בשבילה והוא מנצל את כולה כדי לעשות היפ הופ עם שליחות, כזה שמספר על החיים באפריקה, ועל כמה שאנשים יכולים להיות רעים. פה ושם הוא גם משחיל ירידות על ראפרים אחרים ומספר שבמקום ממנו הוא בא, מוגדישו, ילדים הולכים ברחובות עם AK47 ואנשים מקצצים אחד לשני איברים חיוניים עם מצ'טה על בסיס יומי, אז שישקלו שוב את השימוש במילה "הארד-קור".
אני חייב להודות שהיפ הופ זה, איך לומר בעדינות, לא בדיוק הז'אנר האהוב עלי בעולם אלא אם כן יש בו איזה טוויסט או אדג' כמו במקרים של ביסטי בויז, Ojos de Brujo ו- 5Nizza לדוגמא. אצל קיי-נאן ההיפ הופ מחובר יפה למוזיקה אפריקאית ובחלק גדול מהקטעים הטקסטים (נו, הדיבור הזה שבא עם המוזיקה) הפוליטיים-חברתיים שלו יושבים טוב. כל כך טוב, שאני כמעט מרגיש שבזכות זה שהקשבתי להם, עשיתי משהו בשביל לשנות את העולם. מה שיפה באמת הוא שהבחור לא בא בגישה המיליטריסטית-מצ'ואיסטית-שוביניסטית המחורבנת שמרוחה על כל הז'אנר הזה. קיי נאן מלא אהבה ורוך ומאמין שאפשר לשנות את העולם אם רק נאהב אחד את השני יותר (מה שמעלה תהיה רצינית לגבי איך לעזאזל הוא שרד את מוגדישו). אם הוא היה אתיופי (או אפילו תימני), שרי אריסון הייתה חוטפת אותו מזמן לאיזה קמפיין.

K’naan – Hoobale
K’naan – My old home

כל כך שמן

נניח שאפשר היה למדוד מוזיקה במשקל. ונניח שאלבום ממוצע שקל כמו אדם ממוצע. לפיכך אלבום כבד, למשל של Tool היה שוקל בערך כמו גארי אולברייט. אלבום של לילי אלן כנראה היה שוקל כמו ילדה יפנית בתלבושת אחידה. נניח. אם יורשה לי להמשיך באותו קו, ויורשה, אז כרגע יושבים לי במחשב מאות ואולי אלפי ק"ג מיותרים. אין לי זמן אליהם, אין לי כוח אליהם ואין לי חשק. וזה הכל באשמת הבלוג. תראו, יש פה מאמץ אמיתי להביא ולחדש ולעניין. זה מצריך אצבע על הדופק, וזה מתיש. חוצמזה אני לא מבין, 90% מהדברים שכולם מתלהבים מהם נשמעים לי בין משעממים למעצבנים. ואני מדבר על אנשים עם אנשים עם טעם טוב, לא סתם מאזיני גלגל"צ. אז אמרתי לעצמי, אחי (לא באמת אמרתי לעצמי "אחי", באמת, תהיו רציניים רגע, זה רק בשביל הפיקנטיות), יש לך טעם מיוחד. מה מיוחד מה? אני? מיוחד? למי שמוצא יופי במוזיקה אסקימואית (אסקימואית, לאפית, סאמית... כוסססססאמית) יש טעם מיוחד, לא לי. אני אוהב מוזיקה פשוטה וקלה להבנה, ועדיף שלא תהיה מקורית מדי, רק קצת.
אולי זה הגיל. בכל זאת, אני כרגע במרחק של שבועיים מהחלפת קידומת. אולי ככה זה, המוח כבר לא מגיב לדברים חדשים כל כך טוב. ואולי, אולי אני פשוט צריך דיאטה. דיאטת רצח. כל מה שלא עושה לי את זה עף, ויפה שעה אחת קודם. אני חוזר לאולד-סקול. נשבר לי הזין מלרפרף על עשרות אלבומים בשביל לקלוט צלילון מעניין. אני חוזר להתרכז במעט אלבומים, אבל כמו שצריך. רק מה שממש נפלא יישרוד. Survival of the fuckin’ fittest!
וזה הדבר הכי fit שיש לי כרגע במלאי, וזה באמת באמת נפלא.

Trail of dead – Stand in silence
Trail of dead – Wasted state of mind

סאמי בורקס

"קח, ראיתי את זה ב-Metro, נראה לי שזה יכול להיות נחמד" אמרה לי שלשום יקירתי האיזוטרית והגישה לי גזיר עיתון. אחרי מבט חטוף של 3 שניות הפטרתי לעברה: "בחייך, אם זה במטרו זה אומר שכבר זה נטחן דק דק ושניה לפני שההייפ נגמר הם תופסים טרמפ אחרון. ואת יודעת מה, גם אם לא, כבר יש לי בחילה מפולק סקנדינבי, אני חושש שצרכתי יותר מדי השנה".
"לפחות תגיד תודה... תראה למה אתה והבלוג החנוני שלך דרדרתם אותי..." היא סיננה.
למחרת, נתקלתי שוב בחתיכת העיתון המרוטה שביצבצה מבין אוסף מגזיני האופנה שמאכלסים את ביתי, ומתוך שעמום החלטתי להקשיב בכל זאת. "שככה יהיה לי טוב, מה זה הדבר הזה?" נזעקתי בעודי מקליד את שמם, Adjagas, בנסיון לדלות עוד פרטים. ההסבר הכי טוב יהיה תרגום חופשי של ערך הלהקה מוויקיפדיה:

"Adjagas היא להקה נורווגית המורכבת מצמד יויקים ממוצא סאמי, מריאל גאופ ולאורה סומבי. הלהקה הוקמה ב-2004. שם הלהקה הוא מילה סאמית המתארת את המצב המנטלי שנחווה במעבר משינה לעוררות..."

הא? סאמי? יויקים? הייתי משוכנע שנפלתי על איזה ערך בויקיפדיה שהושחת בצורה מחוכמת, אבל מסתבר שהכל נכון. הערך הזה הוביל אותי לקריאה מרתקת על כל התרבות הסאמית (זוכרים את אלה קארי הילדה מלפלנד?) ועל המוזיקה המיוחדת שלהם. אני מודע לכך שגאוגרפית זה פשוט בלתי סביר, אבל מוזיקה סאמית (או לפית, אם תרצו) נשמעת כמו מוזיקה אינדיאנית. משהו פה מוזר הרבה מעבר לרמות הביזאריות הסקנדינביות המקובלות.
אז טושה לאהובתי, שיודעת להריח איזוטריה ממיילים. ואם תצליחו למצוא משהו שלהם להורדה, אני אעריך את זה כי לחברה האלה עדיין אין אתר, הגוגל שלי נבוך מתוצאות החיפוש שלו והציפור הכחולה שלי חגה במעגלים (אלקטרוניים) כבר ימים וחוזרת בלי דבר במקורה.



www.myspace.com\adjagas

זה לא נעים לי

יש לי הרבה מה לכתוב עליו – כמה חדשים שיוצאים בקרוב, אלבומים שווים שלא הופיעו באף סיכום שנה וראוי שתוגש מחאה רשמית ב-3 עותקים, ואפילו כמה פנינים מזוקנות מהעבר הקרוב והרחוק, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. זה לא בגלל שיש לי איזו ידיעה מרעישה אלא בגלל שבחייאת רבאק – תנו קצת שקט… לי זה נשמע לגמרי מתבקש שיחוקקו איזו חוק עולמי שאוסר על הוצאת אלבומים בחודש ינואר. החודש הזה צריך להיות מוקדש להרהורי נפש והשלמת מוזיקה מהשנה החולפת. ואם אני כבר המחוקק, אולי כדאי גם להוסיף את פברואר למניין.
בשביל לא לצאת ביצה סרוחה החלטתי בכל זאת להוסיף קצת מוזיקה לפוסט הזה, אבל רק כזאת שהמיסה לי את הדונג באוזניים עוד לפני סוף השנה. על The Earlies כבר כתבתי פה אינספור פעמים. כל מה שנותר לי להגיד הוא שלא מסתמן שהחדש שלהם יגיע לשלמות של הראשון, אבל זה לא ישבור אותי. בכל מקרה, יש שם כמה שירים בון טון כמו זה שממתין פה למטה. עם כזה בראס מופלא אי אפשר שזה לא יהיה מושלם.
חוצמזה, גם Archive יקיריי הוציאו בחשאיות משהו אלבום חדש - Lights. מלבד רצועה ממסטלת בת כמעט 20 דקות, גם פה יש עוד כמה קטעים לא רעים בכלל. מקווה שעוד יש לכם מקום בדיסק.

The Earlies – Foundation and Earth
Archive – Sane

תתכננו לירוק

אם הייתי כותב סיכום שנה, אחד האלבומים שהיו מופיעים בו היה Have it all של Planningtorock. כשראיתי אותה אז, מחממת את The Knife, הבנתי שיש פה עסק עם קוקיה רצינית, אבל הייתה לי הרגשה שהאקסטרווגנזה הארטיסטית הזאת באה לחפות על מוזיקה בינונית. באופן מופלא, פלנינגטורוק קיימה את ההבטחה הנצחית של אמא שאמרה: "חכה, חכה, מה שאני אעשה לך בבית!"; בחודשיים מאז ההופעה, האלבום שלה זכה להטחן ברמה יומית ולהדביק לא מעט אנשים.
נורא בא לי לנפח לכם את המוח ולספר שזה כנראה האלבום הכי מקורי והכי out there שיצא לי לשמוע בשנה האחרונה, ועל כמה היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר, אבל לא בשביל זה התכנסתי כאן. מה שבאמת רציתי להגיד הוא שאלא אם תפרוץ איזו מלחמה חורפית בלתי צפויה, פלנינגוטרוק תנחת בישראל בסוף ינואר לשתי הופעות בתל אביב (לבונטין) וירושלים (המעבדה, אני חושב. ירושלים זרה לי יותר מלונדון). גם אם השבועיים עד להופעה לא יספיקו לכם בשביל להבין מי היא ומה היא רוצה, מאוד כדאי לכם לראות אותה. הגברת הזאת נותנת שואו שיגרום לכל תמהוני העיר, בפרט ההוא מאלנבי שתמיד הולך עם קסדה על הראש ומדבר לעצמו, להרגיש לרגע קט בחברה טובה.



ואם כבר אנחנו מדברים ביזאר, אז הנה המלצה, שבאה מאומן הגרפס-בוקס היחיד בארץ, יקיר הבלוג, שתמיד מוכיח לי מחדש שהשוליים שלי הם המיינסטרים שלו וגורם לי להרגיש זקן ממורמר; Igor Krutogolov’s Karate Band הם הרכב ישראלי של 11 נגנים בניצוחו של איגור קרוטוגלוב (שגם אייר את עטיפת האלבום) שעושים מוזיקה שמבוצעת על טהרת הצעצועים. גיטרה צעצוע, סקסופון צעצוע, קרוקודיל צעצוע וכו'. קצת כמו Psapp רק אוואנגרדי לחלוטין. שילוב מופרע של פסקול למשחק מחשב, הבי מטאל, בדיחה טובה, זעקות קרב והמולה של יומולדת 3 לאחיינית שלי. הנה עוד הופעה שאתם יכולים לראות ואני לא. אני תיכף מתחיל לקנא.

Igor Krutogolov’s Karate Band – Elvis sucker
Igor Krutogolov’s Karate Band – Adidas in your ass

רושם ראשוני

עכשיו שההנג-אובר של הסילבסטר (בשבדיה, דרך אגב, אף אחד לא שמע על סילבסטר. מבחינתם זה ראש השנה ותירוץ טוב לאורגיה של שמפניה וזיקוקים) ושל רשימות הסיכום למיניהן מתחיל להתפוגג, החלטתי לנבור קצת בערימה ולראות מה יצא לי מכל העסק. רציתי, באמת שרציתי לעשות סיכום משלי, אבל בתוך השיטפון הבלתי פוסק של סיכומים וסיכומי סיכומים החלטתי בסוף שכמו בתיכון, גם כאן יותר קל לעבור על הסיכומים של התלמידים החרשנים ולדוג מתוכם את מה שמעניין אותי.
אז חוצמזה שיש המון אנשים שבניגוד אלי נורא אהבו את ג'ואנה ניוסם וארקטיק מאנקיז וחוצמזה שרוב האלבומים שהכי אהבתי השנה (למשל ספארקלהורס, סול ספי וקלאוד קאלט, כולם כבר זכו לפוסטים אצלנו) נעדרים מרוב רשימות הסיכום, נו, חוצמזה אין לי יותר מדי מה לומר.
במקום לסכם העליתי פלייליסט חדש אחרי עצלות ממושכת וארוכה. רוב השירים בפלייליסט הגיעו אלי היישר מתור רשימות סיכום שונות ומשונות וכמעט כולם לא זכו ליותר מהאזנה ראשונית ושטחית. אבל מה שכן, כל השירים פה הותירו בי תחושת "יש פוטנציאל, צריך לשמוע עוד".
ראויים לציוד במיוחד הם Silversun pickups שאני מהמר עליהם בתור חביביי לחודש הקרוב, ושרלוט גיינסבורג ש-5:55 שלה נשמע מתקתק ומלטף, ונראה לי ש-Air עשו שם משהו מאחורי הקלעים.

כרגיל, הפלייליסט זמין להורדה עד לפלייליסט הבא.

בחירתו של סרבן

בשיחה טלפון אקראית עם חבר יקר, ניסיתי לחלץ ממנו את ההעדפה שלו לאותו ערב. התשובה שלו הייתה ששתי האופציות שהצגתי כוללות בתוכם יתרונות כמו גם חסרונות והוא משוכנע שהוא ימצא הנאה בשתיהן (בדרך כלל חברים שלי לא מדברים כמו חברי כנסת, זה רק לצורך האפקט הדרמטי).
"תגיד, מה נהיה איתך? אתה לא מסוגל להגיד לי מה בא לך יותר?" שאגתי לאפרכסת (לסלולרי יש אפרכסת?) בבהמיות האופיינית לי.
"תשמע, אתה מבקש ממני לבחור בין שני דברים טובים, זה לא פשוט, אתה יודע..." הוא ענה.
"נו באמת..." זילזלתי בגסות רוח המזוהה איתי כל כך.
"באמת. זה כמו שתבקש ממני לבחור אחד: אהבה או חופש?" אמר חברי המאתגר.
"חופש. מה השאלה בכלל? נקסט." עניתי בהחלטיות.
המשך השיחה, שאליה הצטרפו אוסף של קושיות כמו "שוקולד או סטייק?", "ידיים או רגליים?", "שמיעה או ראייה?" והקלאסיקה של כל הזמנים "אמא או אבא?" הייתה עמוסה בתהיות קוסמיות מכבידות. המפתיע בכל הסיפור הוא, שהצלחתי לייצר תשובה לכל אחת מהשאלות האלה כמעט מבלי להניד עפעף תוך פחות משתי שניות.

למה, אם כך, אני תמיד כל כך מתקשה לכתוב סיכום שנה? כנראה זה לא העניין של יכולת הבחירה אלא העובדה שאני לא מוצא סיבה לבחור. אני שונא טקסים באשר הם. אין לי עניין אמיתי להתהדר בבגדי שבת ולספר לעולם מה נפלא הוא טעמי. וחוץ מזה, כל השנה בן אדם הולך להופעות, מחטט בפליירים שזרוקים על רצפות בתי שימוש בשביל לדוג מוזיקה חדשה ומכלה שעות בלילה תחת אור נר כדי להביא את הבשורה למסך הקרוב למקלדתכם, אז סיכום זה מה שחסר? אל תהיו קטנוניים. בבקשה?

Copeland - Choose The One Who Loves You More

כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).

בין קודש לחול

מרוב יראת שמיים מ-Oi Va Voi שכחתי לספר על אוסף הגויים האקלקטי שעשה עבודה משובחת בחימום; Sunny Day Sets Fire הם רביעייה עם סולן איטלקי, מתופפת הונג קונגית זועמת (שמזכירה את הדמויות של Nara Yoshitomo) וגיטריסט ובסיסט בני האי. למרות שזאת הייתה אחת ההופעות הראשונות של ההרכב הזה, משהו תפס אותי מיד. החומר שלהם מגובש ובשל והם מופיעים מעולה. זה אמנם פופ פראקסלנס אבל הפופ הכי אינטלקטואלי, רגיש וספונטני שאפשר לבקש.
אם מישהו היה מכופף את ידי מאחורי גבי, ומבקש ממני להגיד כמו מי הם נשמעים, הייתי משתחרר מאחיזתו, מטיח את ראשו כנגד קיר בטון ומפטיר בשנינות לעבר גופתו המדממת: "אולי השינס. אבל את סאני דיי אני אוהב יותר".

Sunny Day Sets Fire – Wilderness
http://www.myspace.com/officialsunnydaysetsfire

בס"ד

ישתבח ויתברך שמו לעולם ועד. 3 שנים, 3 שנים המתנתי בסבלנות ולא איבדתי תקווה אף לרגע כי ידעתי שהקדוש-ברוך-הוא לא יכזיב את חסידו הנרקב. אחרי כל הימים הנוראים והתקופות הקשות, בהן נפש יהודי לא המתה ועין לציון לא צפתה, בחר אדוני אלוקינו להתגלות בפני. לא היה זה טורנדו, סנה בוער או גינס צוננת שנשאו את דבר האל היישר אל תוך אוזניי, אל ליבי ומשם במפץ גדול לכל קצוות גופי.
נסתרות דרכי האל. מכל המקומות שבעולם שברא בחר דווקא להתגלות ב-Nambucca, מועדון קטן ואפלולי בצפון לונדון שנראה כמו סניף בני עקיבא שכפר בעיקר. בוודאי רצה לבחון את את מאמיניו. אך האמונה הייתה חזקה באותו ערב; אט אט זרמו בני ובנות העם הנבחר מכל עבר, התקבצו והתקהלו תחת כיפת הנמבוקה והחליפו מבטים מלאי תקווה, כאילו חייהם תלויים בדבר.
פיינט ועוד פיינט וגם קצת בוטנים (כשרים) והגאולה מיאנה להגיע. לבסוף, Oi Va Voi עלו לבמה ותפסו את מקומם. "מאלו המתבוללים תבוא הישועה?" הרהור כפירה אחרון השמיע את קולו האילם בתוך ליבי.
ואז החלה המוזיקה לנגן. שומו שמיים. שערות ידיי סמרו, גופי נהיה חיטוטים חיטוטים, בעיני נקוו דמעות ורוחי ריחפה על פני המוניטורים. כשהשכינה עומדת מולך אינך ממשיך עוד לשאול שאלות קיומיות אלא פשוט נאלם דום. או לחלופין פוצח בשירה ומפזז באקסטטיות.
אוי ואבוי חזרו והקב"ה מצדדיהם, לפניהם ומאחוריהם. והוא העומד. מלאכי שרת בכלי נשיפה, כנרית שהייתה גורמת לפרלמן להצטלב וסולנית לתפארת העם היהודי (וכאן עלי לעצור לחשבון נפש קצר ולבקש את מחילתו של אבינו בשמיים שברגע מקודש שכזה חילחלו מחשבות זימה מטונפות לראשי). גילה ורינה ודיצה ושירה התערבבו להן במחולות של אושר בלתי נשלט ונפשי לא ידעה מרגוע. השירים מ-Refugee העלו נשכחות ונצורות והחומר החדש, שכלל שיר הלל ליורי גגרין (גוי גמור!), גרם לחזה שלי להתנפח מגאווה יהודית. אל תקלו ראש, אחיי, כי לא נטרפה עלי דעתי. בקרוב, אם ירצה השם, יגיעו אוי ואבוי לארץ הקודש וגם אתם תזכו למסכת עליונה. הכינו את הכיפות.
עכשיו כל מה שנותר הוא להמתין עד חודש אדר תשס"ז ולהרבות בשמחה עם האלבום החדש. כי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המציל נפש אחת אל תלבין פניו ברבים, אלא במה שיש בו. הרי זה משובח!"
באופן נדיר, ידה של אשת חיל אדמונית לפרקים, שלקחה את המצלמה מידיי הרועדות, הצליחה לנצור רגעים מקודשים מההתגלות. שתזכה לחיים ארוכים.

Ain't it nice?

Ain't it nice when someone does all the dirty work for you? I'm just passing it on...

השיבה

אחרי ביקור מולדת החזרה לאי תמיד מלווה בתחושת עכורה– המשפחה, החברים, החתולים שהשארתי מאחור ויותר מהכל המסבחה של עלי קראוון, שמהווים מושא תמידי לגעגועים, שוב רחוקים ממני לתקופה בלתי ידועה. הפעם החלטתי לגשת לבעיה מזוית חדשה ואם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים אתם יכולים לנחש לאן זה הולך; הדבר היחיד שיכול למלא את החסר הוא הופעות כמו שרק לונדון יכולה להציע. יום אחרי שחזרתי הייתה זאת Bat for Lashes שהזכירה לי למה, among other things, אני כל כך אוהב להיות פה.
כשכתבתי על Fur and Gold עדיין לא הייתי מכור אליו כמו היום. בכל פעם שאני מנגן אותו מלווה אותי תחושה מצמררת של כניסה ליער מכושף. אני נסחף משיר לשיר ומתמסר לאוירה המשכרת שעוטפת אותי. בכל הזדמנות שאני יודע שיש לי איזו נסיעת רכבת ארוכה, או שעה פנויה לבד בבית מאוחר בלילה, אני לא מצליח להתאפק ומיד מתייחד עם הקול המלטף של נטאשה.
אני חייב להודות שחששתי שמא ההופעה תהרוס לי את הקסם הזה ותהפוך את נטאשה ליצור ארצי, אבל אחרי שכנועים עדינים מצד הגברת פוסטראומטיק ("מה זה אתה לא הולך? תלך, אדיוט! אתה תהנה!") החלטתי ללכת. וכל מה שנותר לי להגיד הוא – תודה.
ההופעה הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לייחל לו; רכבת המציאות נשארה בתחנה ובמקום תאונת קטלנית בינה לבין רכבת הדמיון, קיבלתי ערב מרחף בעולם אחר. אני די משוכנע שנטאשה, כמו גם שלושת החברות המקסימות שלה, הן פיות. אמיתיות. ממש כמו שליב טיילר היא אלפית. הטוטאליות שלהן מקסימה אותי. כשהן עוטות על עצמן גלימות ושוזרות סרטים בשיער אני לרגע לא מרגיש שזה חלק מהשואו באותה מידה שעוד איזה פרחח-זבל-בריט-רוק מבירמינגהם לובש סקיני ג'ינס וטי שירט לבנה ועליה עניבה שחורה. זאת פשוט הדרך שלהן להתחבר ולהתמסר למוזיקה. אני חושב שלהיות ילדותי ומשוחרר בעולם כל כך ציני זה לא פחות ממרגש. אבל הדבר שהדהים אותי יותר מהכל היה הקול של נטאשה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שזכיתי לשמוע קול שנשמע טוב יותר בהופעה חיה מאשר באלבום, וכל זה בלי שום מאמץ אמיתי. בשביל לחזק את תחושת הבלתי אפשרי, במציאות היא גם יפה עוד יותר מאשר בתמונות. נעים.
ואם לרגע אתם חושבים שנסחפתי לגמרי והכישוף שהיא הטילה עלי בוקע מאצבעותיי אז תהיו נחמדים ותצפו בוידאו הנפלא הזה בו גברת חאן מספרת איך היא יוצאת להקליט את רחשי היער כמו גם מקליטה שירים מתחת לשמיכת פוך ענקית יחד עם כל הלהקה ואני משוכנע שבמקום לעקם את הפרצוף גם אתם תתאהבו בה לחלוטין. ורק למען הסר ספק – היא שלי.

.סיכום שנה. שעברה

לפני כמה ימים קיבלנו מייל ממישהו (או משהו) בשם Axelmoloko. מסתבר שבאיזשהו בלוג מוזיקה איטלקי (איטלקי! לא נניח, חיפאי, או רמת-גני. Monocrave goes international) החליטו לקחת על עצמם פרוייקט יומרני. הם שואפים, לדבריהם, לדרג את 100 האלבומים הטובים של 2006 על פי משאל בהשתתפות כל בלוגי המוזיקה. כולם. בכל ארץ, שפה, סגנון, עדה ונטייה מינית. במילים שלהם: ”We are asking to all the music-blogs around the web (we will try to reach all of them)”
לא נותר לי אלא לאחל למרקו בהצלחה. אני בטוח שבסוף תמצא את אמא. ורק בשביל להוכיח שהם לגמרי רציניים, הנה סיכום 2005 שלהם. האמת, סחתיין. אנחנו מבטיחים לתרום את חלקנו הפעוט, רק חראם על מי שהולך לעבד את הנתונים...

בלוגרים, הצביעו בהמוניכם!

זמן קיץ

כבר שבועיים שאני מסתובב ברחובות תל אביב, בעיקר בלילות, בחולצה קצרה. זה באמת משהו שאי אפשר לא לכתוב עליו. בפרט בגלל שלפני כשעה גשם דליל וצינה קרה קיבלו את פני חזרה בלונדון הבירה.
לא יכולתי להשאר אדיש לפוסט של candy אז הנה הגרסאות האהובות עלי ל-Summertime היישר מהאוסף הפרטי שלי לביצועים של השיר. הרי ידוע שלכל יצור אנאלי חייב להיות לפחות אוסף אחד שכזה. כמו תמיד כיף לגלות שאנאליות, עומקים רבים לה – אוסף הביצועים המוגזם לחלוטין הבא הוא דוגמא טובה לחור ללא תחתית.

They Might be Giants – Summertime
Morcheeba ft. Herbert Lewis – Summertime

129 kg of naptime

שיואו. שיואו איזה כיף לי עם Sparklehorse. לדבר הזה שעושה לי כזה כיף קוראים בשם העילג משהו Dreamt for light years in the belly of a mountain. התפספס להם קצת כי שנת אור, למיטב ידיעתי, היא מידת מרחק ולא זמן. אבל בסדר, הם חולמים במשך 9 וחצי טריליון ק"מ בבטן ההר, שיהיה להם לבריאות. אני בדיוק התעוררתי מ-129 ק"ג שלאפשטונדה. אם בתמורה אני מקבל כזה יופי של אלבום אז אין לי שום בעיה עם זה. אבל באמת, איך יצא שמכל האנשים שהיו מעורבים בכתיבה, בביצוע, בהפקה, בייצור ובשיווק האלבום, מכל האנשים האלה שחלקם בטח יותר חכמים ומשכילים ממני, מכולם לא היה אף אחד ששם לב לשגיאה המביכה הזאת? אבל עזבו, מה אני יושב פה על נקודות, אני כל כך נהנה מהאלבום הזה. אני שומע כל מיני דברים אחרים שהם, נו, בסדר, ואז אני פשוט נשבר וחוזר ל-Sparklehorse, למרות העילגות. למרות שמרוב שלא הבנתי איך זה ייתכן הלכתי לשיר הנושא להקשיב למילים, דבר שאני כמעט אף פעם לא עושה. קיוויתי שזה פשוט משחק מילים מבריק, כי מי שעושה כזה יופי של מוזיקה, בטח לא יכול להיות עד כדי כך אידיוטי. אבל שיר הנושא, יפה ונוגה ככל שיהיה, הוא בעצם קטע אינסטרומלנטלי. זין אני אקבל הסבר. וזין משחק מילים. אבל תראו, זה שאני אובססיבי לא צריך לעצור אף אחד מלהנות מהאלבום המקסים הזה עד השמיים. וזה לא שזה קרה מיד, אהבה ממבט ראשון וכל השיט הזה. לקח קצת זמן, אבל אני מאוד מרוצה מעצמי שקלטתי שיש פה פוטנציאל. למרות השם האנאלפביתי. אלוהים אדירים, רק עכשיו חשבתי על זה, יכול להיות שאפילו המעצב שעבד על העטיפה לא שם לב לטעות? באיזה עולם אנחנו חיים לעזאזל? הו, האנושות! כלו כל הקיצים! אני הולך להסתגר בבית ולשמוע משהו טוב. משהו יפה, אינטליגנטי. נגיד, Sparklehorse.

ממש קשה לי להחליט איזה שירים לשים פה. באמת הכל מעולה.אז יש את Getting it wrong ולו רק בגלל שהשם מתלבש על הטקסט פה למעלה באירוניה מושלמת (אנחנו אוהבים אירוניה מושלמת), ויש את Return to me כי הוא פשוט כל כך כל כך יפה.

בוחן פתע בנושא דרדרי מדבר

שבו נא ילדים במעגל סביב שחר קשישא והסכיתו למעשייה מן העבר; לפני שנים רבות, בימים בהם באינטרנט עוד היה חור, פינג לא היה קיים בלי פונג ופורנו היה רק בקסטות וידאו, העברת מידע בין מחשבים נחשבה לחזית הטכנולוגיה. הדרך היחידה לעשות את זה היתה להשתמש במודם 14400, להתחבר ל-BBS ולקוות שאולי במהלך הלילה תצליח להוריד את גולדן אקס. בתקופה ההיא, ליצור מוזיקה במחשב היה דבר שהיה בהישג ידם של גיקי-על בלבד.
הייתי נורא רוצה לספר בדרמטיות על היום שבו גיליתי את "פאק בית ספר" (פעם לא אמרו ביצפר) ואיך שחיי השתנו אבל האמת היא שזיכרוני מתעתע בי; אין לי מושג איך התגלגל האוצר הזה לידי, מתי, מי יצר אותו ושאר תהיות קיומיות. מבחינתי הוא הופיע יש מאין. כנראה שזאת הסיבה שהוא הפך לסוג של קאלט מקומי.
איך שלא יהיה, יותר מדי מילים כבר נאמרו כהקדמה לקובץ mod קטנטן בן דקה עשרים ושלוש של טראש אמיתי - דאנס ביט אלים, אפקטים מהתחת, קללות, גרפסים וסגירת חשבונות אכזרית כמו שרק ילדים יכולים.
מי שמכיר בוודאי מזיל דמעה או מחייך, מי שלא בוודאי קופץ למסקנות על ילדות עשוקה מול מסך VGA. האמת, כמו תמיד, היא מה שאני אומר.

פאק בית ספר (מפ3)
Download Golden Axe

you win some, you lose some

Yet again, I didn't fall for the music, but the visual is so well done! Check out this video for Swedish band Eskju Devine.