עינו של הנמר

מהפעם הראשונה ששמעתי את Men’s Needs, הסינגל החדש של The Cribs, רשמתי לעצמי בראש לבדוק את המילים של השיר הזה. כמו רוב הדברים שאני מנסה לזכור, גם זה נדחק אל תהום הנשיה. בדרך נס, ירד הנביא בולצמן מהשמיים ולינקק לוידאו של השיר, מה שהחזיר אותו לתודעתי ושלח אותי לחפש אחר המילים. להפתעתי הרבה, מילות הפזמון הן:
Men’s needs, are full of greed
ולא כמו שחשבתי:
Men’s needs, Apollo Creed
דמיינו לכם את אכזבתי הרבה שאחרי שבועות בהם אני מאושר מזה שסוף סוף אפולו קריד זכה לשיר הלל ראוי, אני מגלה לפתע שזה שוב המבטא הבריטי שמהתל בחוש השמיעה שלי. מחדל, אפילו לא שיר אחד שמשבח את המתאגרף המוכשר הזה (שתבע בעצמו את המונח Eye of the Tiger!), סמל ומופת למאות מתאגרפים שחורים שהלכו בעקבותיו והוטחו לקרשים על ידי סייחים איטלקיים ורוסים מרובעי לסת.
אך אל דאגה, אחת מהסיבות שמונוקרייב פה היא לתקן עוולות עולם ולכן אני מכריז חגיגית על תחרות חדשה: אפולו קריד, איתך תמיד. המשימה שלכם, אם תסכימו לקבל אותה: כתבו שיר (אנגלית או עברית) שיתאים ללחן ויהיה לטקסט המהלל, המרגש והפיוטי ביותר שנכתב אי פעם לכבוד מלך העוקץ, הרוזן ממונטה פיסטו, אפולו קריייייייייייייייד!!!!
המשורר המוכשר ביותר יזכה בחולצת מונוקרייב ובמגבת ספוגת זיעה של אפולו עצמו. את השירים שלכם שילחו נא לכאן. כמו בתחרות הקודמת, גם הפעם יש כמה אנשים שההשתתפות עליהם אסורה: צאלה כץ, מצטער אבל זאת תהיה משימה פשוטה מדי לכשרון שלך (ראיתם את התרגום המבריק שלה ל"ינשוף וחתלתולי" בתגובות אצל צ'יקי?). וחוצמזה, כבר יש לך חולצה. גם לך, פדידה, יש אחת אז תשכח מזה. בעצם, כל מי שזכה בחולצה – שישכח מזה. שאר העולם, זאת ההזדמנות שלכם לעטות את החולצה הנדירה הזאת. קדימה, תעשו כבוד לכושי.

The Cribs – Man’s Needs (השריף האנטישמי שוב ביקש שנוריד ואיים בתביעות, הזונה. קבלו קליפ במקום)

(ושיסלח לי האל על המוזיקה המחורבנת שאני מביא פה, זה הכל בשביל אפולו.)

כוח

ערבים מבינים רק כוח. בעצם, נראה לי שערבים מבינים רק ערבית. אבל אם הם למדו עוד שפות? אוקיי, אז ערבים מבינים רק ערבית ושפות אחרות שהם למדו. אה, והם גם מבינים אחד את השני בדרך כלל, ולפעמים גם אנשים אחרים. אני לעומת זאת, נמושה שכמוני, באמת מבין רק כוח. טיפה איומים וישר אני מתקפל. מה זה מתקפל, לא רק שעולה פה פלייליסט פחות מ-24 שעות מאז האולטימטום, עולה פה בדיוק זה שהבוס דרש. אחרת הוא עוד ייאלץ לכתוב על פורנו. המממ... זה צריך להיות מעניין. בעצם, גם אני רוצה לכתוב על פורנו. אז מה, חונכים פינה חדשה?
Anyway, מוזיקה בלקאנית, כך נראה, הייתה טרנדית מאוד לזמן מה ונשכחה עד מהרה מאחורי הררי הברייט-אינטרפול-פארטי הזורמים בלי סוף ולא מפסיקים לשעמם אותי למוות. אבל תסמכו על הזקנים האנכרוניסטים ממונוקרייב שלא יאותו להפרד מהמוזיקה המטורללת הזאת, שמגיעה אלינו מחבל ארץ יפהפה עם עבר מפואר של... גבינה בולגרית? והאבטיח זה שכלול שלנו בכלל, לא? טוב, לא משנה.

להורדה

אמא של רועי

דווקא אישה נחמדה. אבל הבן שלה? חתיכת יצור עלוב. כבר השלמתי עם העובדה שהוא יעדיף לנהוג בסובארו אימפרזה המשופרת שלו בפעם המיליון (באחד הראלים ב-XBOX360 שלו) במקום לכתוב איזה פוסט פעם בחודש. אבל מה שקורע אותי מבפנים זה לראות את הקרייב-פלייר היפה הזה שהוא עשה, תלוי שם כמו תחתונים מעופשים, עם אותו פלייליסט מאז ינואר. "אז מה, אולי השבוע יהיה לך זמן? אולי תעשה ספיישל בלקני? אולי הויקינגית תשים משהו?" אני מנסה להפציר כבר חודשים, אבל רועי, מיישר את מבטו, עוטה פרצוץ מאומץ קמעה ומחרבן לי על הראש.
אז זהו, רועי, אני פה להודיע לך שלא עוד. יש לך שבוע או שזהו, זה נגמר. מפרקים את מונוקרייב. אני לוקח את מונו ואתה את קרייב, יחד עם הפלייר הסקסי שלך, ולך לעזאזל. אני כבר אמצא איזה אתר פורנו שיעשה הוסטינג לבלוג החדש שלי, מונופורנו© או פורנוקרייב©, שם אכתוב לסירוגין ביקורות על מוזיקה ועל סרטים פורנוגרפיים לגיל הרך.
רק שתדע שניסיתי לפנות ליעוץ. חיפשתי אנשים עם נסיון בעריכה ולכן החלטתי לפנות ל-Editors, אבל הם היו עסוקים מדי עם האלבום החדש שלהם. שמעתי שאפשר למצוא אותם מעשנים מחוץ לדלתות בית החולים, רק שעדיין לא הבנתי איזה. אז אמרתי לעצמי, אולי כדאי שאני אדבר עם אמא שלך, לה בטח יש השפעה עליך. הרי ידוע שלכולם תקועה מן סכין כזאת בגב ורק אמהות יודעות איפה הידית. הרמתי לה טלפון אבל היא המשיכה כל הזמן לקרוא לי "אנה" ולדבר לגמרי לא לעניין. אני יודע שאתה עומד מאחורי זה, אל תנסה להכחיש.
ילדים יקרים, אם גם אתם רוצים פלייליסט חדש ומיד, אנא מכם, השאירו תגובת נאצה זועמת לחברי-היקר-לא-לאורך-זמן. או לחלופין – יש למישהו פלייליסט?

Editors – Smokers Outside the Hospital Doors
Mother Mother – Oh, Ana

ניסוי כלים

"מה לעזאזל זה היה?!" אמרתי למיס פליקס כשיצאנו מההופעה, כשחיוך ענק מרוח על הפנים של שנינו והאדרנלין בעורקים מונע מאיתנו להאט את צעדינו.
אחרי שבועות של טחינה דקה של הסינגל של Stateless, החלטתי שאם אין אלבום כדאי לפחות שתהיה הופעה. ואכן הייתה. כזאת שעולה בירה וחצי ומשכה קהל של 30 אנשים שמחצית מהם באו כי קיוו לשגל את אחד מחברי הלהקה, או לפחות את הסאונדמן. כל מה שיחלתי לו באותו ערב הוא פסקול נעים לבירה שלי, משהו שימלא את הערב וישכיח ממני את הגעגועים ליקירתי שעזבה אותי לשבוע (ביום הראשון היה כיף, בשני עשיתי כמה דברים שתמיד רציתי ולא כוללים אסייאתית, מהשלישי ואילך אני מתאפק מלהתקשר אליה כל יום ולצעוק עליה שהיא לא בסדר, ואיך היא מעיזה לעזוב אותי ככה ולמי אני אכין ארוחת ערב? לעצמי?). מה שקיבלתי היה כאמור אחד הדברים המפתיעים מזה נצח; Stateless הוכיחו שזאת לא ההפקה שגורמת להם להשמע מהוקצעים ואיכותיים אלא הם עצמם. מתופף חייתי ואלים (קרע את הפדל של הבס בהופעה, ריספקט), קלידן אפל, בסיסט שחור גרובי, דיג'יי שגעון וסולן עם כריזמה של מגה-סופר-סטאר גרמו לי להתפתל על הרחבה בלי הפסקה. 4 שירים שלהם זה כל מה שאני מכיר, מה שלא מנע ממני לשחוק את הסוליות שלי בכמה סנטימטרים ולידיים להתעופף באויר באותו ערב. מאז התיכון לא הרגשתי כאלה וייבס. הייתי אומר שזה מריח כמו רוח נעורים אלמלא החברה האלה כבר מזמן עברו את הגיל של אלכס טרנר. השואו שהם נותנים ב-Barfly היה יכול לעבור טוב גם באיצטדיון וומבלי, מה שגורם לי לתהות שוב – כל כך הרבה כשרון, כל כך הרבה נסיון בלי אלבום? איזה עולם רקוב...
במסורת הפרגון, הלכנו לדבר עם הסולן אחרי ההופעה. הפרפורמר האנרגטי עם הקול האדיר הפך אל מול עיננו לבחור אנגלי חייכן עם מבט מזוגג מבירה, מה שגרם לי לחבב אותו אפילו יותר. "תגיד, אתם השתגעתם? למה אין לכם אלבום? ומה היא נוסעת לי פתאום לשבוע? זה נשמע לך הגיוני? למי אני אכין ארוחת ערב? לך?" רציתי לצעוק עליו. במקום זה אמרתי כמה הם מעולים ושקדימה עם האלבום, כי אני מזדקן מהר. הוא, מצידו, הזמין אותנו להופעה נוספת שלהם שלהם בשבוע הבא. אני, מצידי, עושה את אותו הדבר: אם במקרה אתם בלונדון ב-18.5, תגיעו ל-Battersea Art Center ותזכו להופעה שלהם. חינם.
סינגל חדש יוצא בימים הקרובים והאלבום עצמו ביוני. הנה עוד שני שירים מהסינגל מ-2005, תכינו את עצמכם.

Stateless – Bloodstream
Stateless – Bluetrace

ובאותו הזמן בדיוק, כמה מיילים דרום מזרח, הופיעו Malajube, הבשורה האחרונה ממונטראול. אם המוזיקה שלהם הייתה מגיעה עם סקיני ג'ינס, עניבה שחורה דקה ומבטא קוקני יש סיכוי סביר שלא הייתי נופח בכוון הכללי שלה, אבל החבורה הפרנצ'-קנדית הנועזת הזאת לא מהססת לשיר את כל השירים שלהם בצרפתית. אני הרמתי ידיים מלנסות ולהסביר איך ולמה זה נשמע כל כך טוב. רקוב העולם הזה, רקוב.

Malajube – P Filo
Malajube – Fille Lumes

!!!קוקוריקו

תדמיינו את התמונה הבאה: מוקדם בבוקר. עוד שבוע התחיל. הרחוב דווקא נראה מזמין מתמיד. העצים מלבלבים, השמש זורחת ובאופן טיפוסי לאביב השבדי הכל מתנפץ לי בפרצוף כשאני יוצא החוצה ומגלה שהטמפרטורה שוב ירדה לאזור ה-5 מעלות. יש לי בערך 150 מ' מהדלת עד לאוטובוס. אני לוחץ PLAY ומעביר את 150 המטרים עם חיוך אווילי מרוח לי על הפרצוף כאילו הייתי טובי מגווייר. כבר אז התחלתי להבחין במבטים המבוהלים קמעה מכיוון העוברים ושבים.
אני מחכה לאוטובוס והשמש מתחלפת בטפטוף קל. האנשים האחרים שמחכים לקו 3 נראים כאילו הטפטוף הוא טפטוף קאסטום מייד שהוזמן במיוחד בשביל להרוס להם את הבוקר. אני, לעומת זאת, מרקד לי בקלילות בין הטיפות, החיוך האווילי עדיין מתנוסס לו על פניי נעדר כל חן ובושה.
אם עד עכשיו השבדים הרטובים העלימו עין, אז ברגע שעולים לאוטובוס נראה שהגדשתי את הסאה. יש פה כללים מאד ברורים ולא ייתכן שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו. מותר לחייך אם אתה: א) בחורה צעירה ויפהפיה, ב) עם לפחות עוד חבר/ה, או ג) מפגר. בכל מקרה אחר אם אתה מחייך אתה אז זה כנראה כי אתה: א) מאושר (לא מתקבל על הדעת, ועל כל פנים זה לא תרוץ), ב) שיכור, או ג) זקנה (אבל הדיזל והאדידס מסגירים אותך מייד). אז בחור צעיר, במיוחד בחללים סגורים ולפחות עד סוף החודש, נא להשאיר את החיוכים בבית, תודה.
ואני? אני אומר שיזדיינו השבדים ופרצופי הכרוב חמוץ שלהם. היום החיוך הזה לא הולך לשום מקום.
The Balkan Beat Box are coming to town והם מביאים איתם ניחוחות של ג'חנון וגולדסטאר. Nu Med, החדש של BBB, הוא לא פחות ולא יותר טוב מהראשון שלהם וזה אומר שעוד אלבום פסיכי ומעולה התנחל לי באוסף. הם גם עשו בשכל ונתנו לתומר יוסף במה רחבה יותר והתוצאה תענוג.
הם הולכים להופיע כאן בסוף החודש ולכל מי שעדיין לא ראה אותם בלייב – כנסו לאתר, תבדקו טוב טוב מתי הם מופיעים אצלכם בשכונה ותזמינו כרטיסים מראש. גם אם זו לא כוס הלימונענע שלכם, לא תמצאו הרבה הופעות יותר טובות מזאת של הבלקאן והקוף הדיגיטלי שלהם.

לוח הופעות, מוזיקה ווידאו באתר של הבאלקן. שימו לב ל-Hermetico ול-Digital monkey.
קוקוריקווווו!!!!!

משבר זהות

לפני שבוע ישבתי וצפיתי במשך כמעט שעה במשחק קריקט בנסיון נואש לפענח את החוקים לבדי. יום למחרת ביקשתי מקולגה שלי שישלים לי את הפערים (שזה, למעשה, רוב המשחק). הבחור כל כך התרגש ששאלתי משהו על קריקט עד שזכיתי להסבר מקיף בן שעה שהתחיל ביום בו יד אדם אחזה בפעם הראשונה במחבט קריקט והסתיים בשערוריית הנבחרת הפקיסטנית בגביע העולם האחרון. הרגשתי קצת יותר שלם. לחיות בארץ הזאת ולא לאהוב קריקט, רוגבי או כדורגל זה כמו לתלות על עצמך שלט נאון ורוד מהבהב באותיות G-A-Y. אבל למה אכפת לי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיקראו תיגר על זהותי המינית.
ואז פתאום הבנתי – משהו קורה. המחסור בשמש הפך לפתולוגי; כבר שנה שאני מדבר על מזג האויר בלי הפסקה. קניתי יותר עניבות מטי שירטס בחודשים האחרונים. אני פולט "Sorry" גם כשאני נתקל בעצמים דוממים. אני מסתכל בטבעיות לכוון הנכון כשאני חוצה את הכביש. אני שותה יותר תה מאשר קפה (ויעזור לי האל, אפילו תה עם חלב בכמה הזדמנויות), והנורא מכל – אני מתחיל לגלות סימנים של חיבה לבריט-רוק. שאלוהים יגלח את המלכה.

The Strange Death of Liberal England – Mozart on 33
The Strange Death of Liberal England – Motor in the Sky, Oil on the City

דברים שעשיתי בארכיון

האמת היא שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה אבל המציאות רצתה אחרת. לא רציתי לכתוב כי לא היה לי הרבה מה להגיד. הייתי בהרבה הופעות טובות יותר וגרועות יותר אבל לההופעה הזאת פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה שיצא היה אוסף של נהמות, זעקות ואנחות מלוות בפירכוסים רנדומליים.
הציפיה הייתה מרגשת. לא סתם עוד הופעה, אירוע נדיר – הופעה בודדה, הראשונה של Archive באנגליה מזה 6 שנים ועוד בחור-דה-לה-קרם כמו ה-Borderline, שמכיל כמות די מגוכחת של אנשים ולרוב מאכלס כל מיני להקות אלמוניות בדרגה כזאת או אחרת. לא די בזה, הליין אפ באותו ערב כלל שתיים מאותן להקות אלמוניות שאינן ראויות לאיזכור וארכייב לקינוח. אין לי מושג מה עובר בראש של הלהקה התמוהה הזאת, אבל היי, יו טייק ואט יו אר גיון, רייט?
כשאני מנסה לפשפש בזכרוני, אני נגעל קצת מכל מיני דברים מזעזעים שאני מוצא שם. כשלבסוף אני שם את היד על הזכרון מערב ההופעה, דבר מוזר קורה; אני זוכר את להקות החימום, את הקהל (צרפתי ברובו) שלאט לאט מילא את המקום, אני זוכר שהם עלו לבמה ואז.... כלום. סוג של חור שחור. ואז הם יורדים מהבמה. מה היה שם לעזאזל? למה אני לא מצליח לשחזר כלום? מה קרה למנגנון המחורבן הזה (שאני אף פעם לא מצליח לכבות) שהופך את המציאות לפוסט תוך כדי שהיא מתרחשת אל מול העיניים?
אני חושב שנשאבתי פנימה מהר מדי, המוח עוד לא הספיק לעכל והגוף התמסר, נשבה בצלילים הפוצעים של ארכייב. העיניים נעצמו, המוזיקה התחברה בחוטים דקים לקצות הידיים והרגליים שלי והפכתי להיות בובה בתאטרון של ארכייב, לא שולט בגוף ולא במחשבות. זה היה נפלא, ממכר וקצר בצורה שערוריית. פחות מ-45 דקות של הופעה, מה שאומר ארבעה-חמישה שירים פחות או יותר.
הסיבה הראשונה שבכל זאת החלטתי לכתוב היא שארכייב מוציאים החודש אלבום הופעה ב-Zenith בפריז, טריפ חובה על המדף שלי, והרגשתי צורך לזעוק את הבשורה השמימה. הסיבה השניה היא שנראה שהם מפסיקים עם החרם המוזר על האי הטרופי ובינתיים יש לפחות עוד הופעה אחת ביוני ב-Dingwalls, מקום קצת יותר ראוי. בגלל האורך המגוכח של ההופעה הקודמת הנהלת מונוקרייב אישרה לי רכישת כרטיס גם להופעה הבאה. איך אני אוהב לעבוד בשבילם.

הזקן והים

יום שבת בבוקר. כבר שבוע שאני מחכה לרגע הזה. היום אני הולך לשחק כדורעף חופים, כמו בימים הטובים. אין חוף בלונדון? אל תבלבלו אותי עם עובדות. סוד שמור הוא שמאחורי הזולו בר , במרכז הכרך האפרורי, מתחבא מגרש חולי שרק מחכה ליום שמש יפה כדי לארח חבורות של חובבי כדורעף משוללי ים ולזכות אותם גם ב-BBQ ובירות כיד המלכה. ובכן, אותו יום שמש מיוחל הגיע סוף סוף.
חמוש במתנת היומולדת המעולה ביותר שקיבלתי מאז גיל 6, יצאתי את ביתי אל תחנת הרכבת הקרובה, אך אבוי, דקות אחרי שיצאתי את דלתי והתחלתי להחליק כמקצוען אמיתי, גורם לילדות בנות 8 ולאמהותיהן להסתכל עלי בהערצה, נתקעה רגלי השמאלית בחריץ בכביש ומצאתי עצמי דופק שפגאט מרהיב. הילדות ואימותיהן לא ביזבזו שניה ומיד הניפו שלטים עם ציון אחיד: 10.0. מאז נדיה קומנצ'י לא נראתה שלמות שכזאת. מלא גאווה ובעיקר דואב מאלמנט הקרקע שנכפה עלי דידיתי חזרה אל ביתי, אך ורק כדי להחליף לנעליים רגילות. שאני אוותר על הכדורעף בגלל שריר מתוח? אני גבר קשוח ומסוקס! אמרתי לעצמי וחשקתי שיניים בעודי צולע אל תחנת הרכבת.
בחירה חכמה, אמרתי לעצמי כשהגעתי לשם ומצאתי את עצמי משחק בין אוסף אקלקטי שלא לומר אקזוטי של שחקנים; פולנים, דומיניקנים, דרום אפריקאים, צרפתים, ספרדים וישראלי התערבבו בחולות. על חוסר היכולת הפיזית שלי באותו יום פיציתי בחכמת משחק, כזאת שניתן לרכוש רק בגילי המתקדם. לשמחתי הצלחתי להיות השחקן השלישי הכי גרוע ואני כמעט משוכנע שהם יסכימו שאצטרף אליהם שוב.
בשביל להסביר את היותי עלוב (באופן יחסי, כמובן) תרשו לי לספר על השחקן הטוב במגרש; JP, צרפתי ממוצא סיני שרק עבר בלונדון לבקר חבר, הוא בחור צעיר למדי, שחקן ליגה ונבחרת צרפת בכדורעף (כך שמעתי), גולש סנובורד מקצועי שזוכה לחסות מאוקלי ונייק וגולת הכותרת – מאסטר בקונג פו. מאסטר אמיתי, כזה שגדל במנזר שאולין, אכל אורז יבש וישן על מסמרים. אחרי שהפצירו בו הוא התרצה לתת דוגמא ליכולותיו. הוא מתח את ידו קדימה וביקש מאותו בחור מפציר לנסות ולדחוף אותו. רק כדי להשלים את התמונה הבחור הדוחף הוא דרום אפריקאי, מטפס הרים בזמנו הפנוי, ובנוי כמו אל יווני בלי גרם שומן אחד על הגוף. כמו בסרטים הקונג פו הנחותים ביותר ראיתי את הדרום אפריקאי מנסה בכל כוחו בעוד שריריו של JP רועדים מעט מהמאמץ אבל היד שלו נשארת מקובעת במקומה כמו גזע עץ.
"שאולין ווליבול..." חשבתי לעצמי תוך כדי התפעלות מאחת ההנחתות המושלמות של המאסטר. מרוב השתאות שכחתי ש-JP משחק בקבוצה הנגדית והכדור עשה את דרכו במהירות אכזרית לכיווני. לא איבדתי עשתונות והשתמשתי ברפלקסים החייתים שלי כדי לעצור את ההנחתה האימתנית. בעזרת הפרצוף כמובן.
יום ראשון בבוקר. היו לי הרבה תוכניות להיום אך כשל מערכות כללי בגופי שיבש את כולן. במקום לצאת ולסגוד לשמש, שכבתי על הספה הסלון, משותק ברובי, מיילל ומתחנן ליקירתי הרחמנייה שתגיש לי אוכל, תביא לי את הטלפון או שפשוט תגאל אותי מיסוריי. "פעם אחרונה שאתה מקבל כזאת מתנה. ביומולדת הבא זה יהיה הליכון וחיתולים למבוגרים" היא פסקה.
מסריח מ-Tiger Balm, העברתי את שארית היום עם הפרקים הראשונים בעונה השישית של The Shield (השם יקום דמו של לם) ובלהקשיב למוזיקה שהזנחתי קצת לאחרונה. מסתבר ש-Githead, שלא זוכים למספיק חשיפה משום מה, הוציאו אלבום שני, Art Pop. נשמע שעוד כמה האזנות יגרמו לו לגדול עלי יפה. גיטהד לא ילדים והם נשמעים בהתאם; כשאחרים עושים מוזיקה כזאת זה נקרא מיחזור, כשהם עושים אותה זה הומאג' לעצמם שהרי הם חלק ממי שהיו שם באייטיז והמציא אותה. ולא רק הם הוציאו חדש. גם החדש של Alpha, מלכי חדר המיטות, שהבטחתי בשמם שיצא השנה, מסתובב חופשי. שום דבר מפתיע, המשך די ישיר ל-Stargazing שלא מצליח להגיע לגבהים (או יותר נכון למעמקים) של שני האלבומים הקודמים, אבל כשמציעים לי תוספת קינוח אני כמעט אף פעם לא אומר לא.
אני מקווה שגופי יצליח להחזיר את כל החלקים הפגועים למצבם המקורי בקרוב. אמרו לי שהחיים אחרי גיל 30 מלאים בשיעורים מרתקים, חוויות מעשירות וברגעים בלתי נשכחים. לי מנגד, יש תחושה שסופי השבוע שמו לעצמם למטרה אישית לחסל אותי. אבל אל דאגה, אני עוד אחליק אל השקיעה (בלי להתרסק על האספלט) ואנחית כדורים (מבלי לשבור רגל בנחיתה). או אולי פשוט אשאר בבית לשמוע מוזיקה. אני די טוב בזה.

Githead – Drive By
Githead – Jet Ear Game
{tracks removed by Githead's request. now go buy the album kids}
Alpha – Stumbled

דויטשלנד דויטשלנד

בנסיבות שאיננן תלויות בי מצאתי את עצמי בדוסלדורף. לשלוח אותי לשם ביום שאחרי יום השואה זה עסק נפיץ. מטופש, אני יודע, אבל בתקופה הזאת בשנה אני מוצא עצמי תמיד מלא כעס כלפי כל מה שקשור לגרמניה. מהרגע שנחתתי חיפשתי קורבן להתפרצות בלתי נשלטת של זעם ותסכול מצידי. כמה קיוויתי שיעצרו אותי השוטרים בשדה התעופה לבדיקה אקראית. כל ההתנהגות החשודה והפרצופים הקרימינליים שניסיתי לעטות לא עזרו. אף שוטר לא הסתכל אפילו לכוון שלי. "אנטישמיים..." מילמלתי לעצמי "אני עוד אראה לכם מה זה!". הקורבן הפוטנציאלי הבא היה נהג המונית. כשנפתחה דלת המרצדס, הייתי כבר מוכן להתנפל על העורק הראשי ולעקור אותו מצווארו בנשיכה מדממת אחת. דמיינתי איך אני עומד מעל גופתו המפרפרת של הנהג וצורח בעברית "למי קראת ז'יד? למי? כלב בן כלב!!!". התוכניות שלי נמוגו בין רגע שמהמונית יצא היפי מזדקן עם שיער ארוך ולבן אסוף בקוקו וזקן צרפתי בלבן תואם. כשישבתי במונית עוד הייתי כולי מרוחק ומכונס בתוך עצמי. הנהג לא ביזבז רגע ומיד ניגן דיסק. "הוא מנסה להתחבב עלי, אני מרגיש את זה" חשבתי. מהרמקולים בקעו צלילים מוכרים. Foreigner בהופעה חיה. "הוא בטח מנסה לרמוז לי משהו על זה שאני זר, הכלב" הסתתי את עצמי, אבל כלום. חוץ מכמה שירים שאליהם הוא הצטרף בתיפוף מושלם על ההגה, וכמה קללות על Neuss וכמה שהיא עיר מחורבנת ואיזה מסכן אני שהכריחו אותי לבוא לפה, לא קרה דבר. מה זה? גרסה ייקית של ביג ליבובסקי הבאתם לי פה, מה יש לשנוא פה? לעזאזל! תנו לי מישהו לשנוא כבר!
כשהגעתי למלון חיכו לי על הכרית סוכריות גומי. בצורת כבשים. "צאן לטבח, הא? אתם חושבים שלא הבנתי? אני אראה לכם מה זה" סיננתי ומיד הדבקתי את המסטיק שלעסתי מתחת לשולחן בחדר. נקמה קטנה אבל לפחות התחלתי. "אני דורש מגהץ וקרש גיהוץ לחדר 410 מיד!" שאגתי על פקידת הקבלה בטלפון בנסיון להכניע את הגזע הארי לגחמותיו של יהודון אחד. תוך דקות הגיע מבוקשי לחדר. עם חיוך. אני, כמובן, רתחתי ומיד פיתחתי תאוריה שלמה על ההשפעות הגאוגרפיות מהארצות השכנות שבוודאי עיצבו את אופיים הנחמד של תושבי דוסלדורף ולאות מחאה הלכתי לישון.
למחרת בבוקר, סוף סוף, מצאתי את מבוקשי. הוא צעד לחדר באיחור, לבוש בחליפה מעומלנת, עניבת פפיון מגוכחת, ארשת פנים קפואה והציג את עצמו כאינגו, חבר הנהלה בכיר מאוד מאוד, 30 שנה בחברה בלה בלה פאקן בלה. כל מה שראיתי מול עייני הייתה מטרה. "הלו, מי ניים איז הר ברטשטין, יור פאדר קילד מי גרנד-פאדר, פרפר טו די!" שיננתי לעצמי את משפט המחץ שאומר לו לפני שאחנוק אותו עם הכבל של העכבר. אבל זה לא קרה. אפילו הבן זונה המתנשא הזה התרצה והפך כולו נופת צופים אחרי שבילה חצי יום בחברתי ושיבח את העבודה הטובה שעשינו.
חזרתי ללונדון בראש מושפל, בלי טיפה של דם על הידיים ובלי תחושת סיפוק מנקמה מאוחרת. גרמניה 1 : שחר 0. הפסדתי בקרב אבל עדיין לא הפסדתי במלחמה. יש לי לפחות חודש להתכונן למערכה הבאה, שהרי אני עומד להעביר את מירב הקיץ שלי בדו קרב הזה. אחלו לי בהצלחה, אני זקוק לה.

Foreigner – Juke Box Hero\Whole Lotta Love

גם אם לא בא לכם על השיר הזה תשמעו אותו. זה חשוב לעם היהודי.

עוד באירופה

ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.

Zita Swoon – Pretty Girl
Zita Swoon – The Night :: Morpine cover

ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.

שלושה חודשים

ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר.
מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי.
אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו?
אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...

שטייטעלס

היום בבוקר הסתכלתי במראה ולמרות שלנגד עיני היה אדם חולה, עם תסרוקת אה-לה-יאיר גרבוז, לבוש בפיג'מה מסמורטטת הרגשתי אכבר גבר. הסיבה לכך פשוטה יש לי חברים חדשים במייספייס. הם הציעו לי חברות ואני הסכמתי.
אבל אל תראו אותי ככה, אני לא זונה של סייבר ספייס, אני את החברים שלי בורר היטב. אז דיברנו קצת, שאלתי אותם את השאלות הרגילות – מאיפה אתם בארץ? איפה הייתם בצבא? כמה זמן אתם ביבשת? כמה אתם משלמים על החדר? וכו'. לא ממש מצאנו שפה משותפת עד שפתחתי את המייספייס שלהם ואחרי שיר או שניים שפשפתי את אוזניי כלא מאמין – האם זה אני שפספס אותם או שמא אלה הם שהצליחו להשאר סמי-אלמוניים בעל כורחם? איך שלא יהיה, Stateless, הם חתיכת מציאה; סינתזה מבריקה בין דיג'יי שאדו, ארכייב, רדיוהד וקולדפליי. הם הוציאו אי.פי ב-2004 ועוד אחד (מצויין) ב-2005, ובשעה טובה עוד מעט יוצא להם אלבום שלם. אני חושש שהם פיספסו קצת את רכבת ההייפ, אבל מה, חברים שלי, לא אפרגן?

Stateless – This Language
Stateless - Exit

Invincible art directors

Art directors have the reputation of being snobbish and dressed in black. I really doubt that the ones behind this video fit the stereotype.

Yael, it's Bulgarian!!!

"Curare" was directed by Pistachios for Bulgarian musician Bogdan Irkük a.k.a. Bulgari. I like!
(QT)

אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art

מי טרזן, יו ג'ין

בינתיים הצלחתי להשיג רק שיר אחד מ-!Hey Eugene האלבום החדש של Pink Martini שיוצא בתחילת מאי. למעשה שמעתי את השיר הזה בהופעה שלהם לפני שנה פחות או יותר, וכבר אז הוא נשמע לי שמאלצי אפילו בשביל המרטיני הורוד. אבל כמו שכבר הצהרתי בעבר, אני סאקר של כל מה שהסופר-גרופ-שגם-אמא-שלך-מאוד-תאהב יוציאו אי פעם כנראה, וחוץ מזה עברו פחות מ-7 שנים מהאלבום הקודם שזאת חתיכת התקדמות.
קראתי איפשהו שצפויים באלבום שירים מצויינים, ובפעם הראשונה גם שיר בערבית. סלאם. קדימה יוג'ין, תתחיל להדליף שירים.

Pink Martini – Hey Eugene

אנומליה

לפעמים השמש זורחת מהמקומות הכי פחות צפויים. על Astronomy for Dogs, האלבום הפופ-פסיכדלי הכי קולי שאפשר להוציא בימינו אנו, חתומים שלושה בחורים סקוטים. ולא סתם שלושה בחורים, שניים מהם הם אקס Beta Band והשלישי הוא Lone Piegon בעצמו. יחדיו הם עונים לשם המאוד וינטג'י The Aliens, שם שעשוי לספק תאוריה אפשרית לעובדה שחבורה של סקוטים מהמאה ה-21 נשמעים כמו גולשים קליפורנים משנות השישים של המאה הקודמת. חייזרים בהסוואה או לובשי חצאיות שיכורים, מי בכלל יכול להבדיל ומי רוצה. העיקר שימשיכו להנפיק חומרים שעוזרים לי בהזיות הקיץ שלי.

The Aliens – Robot Man
The Aliens – Setting Sun

וילדע חייעס

אני מרוצה. עברתי שלב. התבגרתי. באמת. פעם הייתי מתרגז כמו ילד מכל דבר שלא היה הולך כמו שרציתי. היום אני לומד לחייך ולהגיד, אם זה לא מתאים לי אני לא חייב להיות פה. לא, אני לא מדבר על העובדה שהעתקתי את מגורי לאי האפרורי (למרות שיש אנלוגיה מסויימת). אני כמובן מתייחס לעולם הצר של הופעות חיות; אם פעם עוד הייתי מקלל כל פעם שמישהו בעל את עור התוף שלי (ע"ע אליס אין צ'יינס וטרייל אוף דד), היום אני פשוט קם והולך אחרי חצי שעה של הופעה הביתה שמח וטוב לב.
הפרחחים התורנים שגרמו לי לשבור את הכלים היו Archie Bronson Outfit, חבורת נהגי המשאיות המזוקנים שהתחבבה עלי כל כך בחודשים האחרונים. וגם הפעם, הסאונד היה נורא, הארצ'יס נראו מדוכדכים ולקחו חצי דקה הפסקה בין שיר לשיר כדי לריב עם הסאונדמן, הוייבס היו מעיקים וכו'. למי אכפת? בטח לא לכם. רק שבשונה מפעמים קודמות, בעודי עושה את דרכי החוצה שמעתי את הסולן אומר קבל עם ועדה של שיכורים: "אם אתם רוצים את הכסף שלכם בחזרה, דברו עם החברה האלה" ומצביע אל הסאונדמנים, "ואם לא את הכסף, אז לפחות תרביצו להם אחרי ההופעה או משהו".
יצאתי מחויך מהאולם ולא בגלל הדברים שאמר הסולן, שלושת הפיינטים ששחו בכרסי או אפילו העובדה שהבחורה ב-cloak room בלעה אותי במבטי זימה כשאספתי את המעיל שלי. חייכתי כי הבנתי שאני בכלל לא כועס. איבדתי כמה שעות וכמה פאונדים בחיים. משניהם יהיו עוד בשפע, אני רוצה להאמין.

Archie Bronson Outfit - Kink :: live at Mercury Lounge
Archie Bronson Outfit - Dart For My Sweetheart :: live at Mercury Lounge

שריפה בכוכב שבתאי

אי שם בחודש ינואר, יום שישי 08:55 בבוקר. אני מתיישב על הספה בסלון ומולי שני לפטופים, בכל אחד פתוחים שני אתרים שונים למכירת כרטיסים. בעוד 5 דקות בדיוק מתחילה המכירה לארקייד פייר בבריקסטון אקדמי. אני חייב למחוק את החרפה של ההופעות של רדיוהד ושל פרל ג'ם שפיספסתי כי לא הייתי זריז מספיק. אחרי 5 דקות מתוחות ורוויות בלחיצות על F5 וסינון קללות לאויר, עשיתי את זה. יש לי זוג כרטיסים לאחת משתי ההופעות. הללויה! 40 דקות מאוחר יותר גיליתי שהוסיפו שתי הופעות נוספות ושלכולן אזלו הכרטיסים, מה שהעצים את הזיקפה המנטלית שלי עוד יותר.
אם למדתי דבר אחד בחיי העלובים יהיה זה להזהר מהייפ ואף פעם לא לפתח יותר מדי ציפיות. במקרה המדובר עבודת ההכנה הייתה ארוכה ויסודית. יום יום הזנתי את עצמי במנטרות בנוסח: "המוזיקה שלהם וודאי לא תעבוד בהופעה" ו"הקהל האנגלי כבר ידאג לחרבן לך הכל" וכמובן "זכור את מאסיב אטאק (ואת סמי ג'נקינס, את ה-5 בנובמבר ולהדביק את ירושלים לחיכך)".
ביום ההופעה ממש רציתי להוציא את הכרטיסים ולנפנף בהם לעוברים ושבים כאילו אני מחזיק בידי את כרטיס הזהב לביקור במפעל של וילי וונקה, אבל כמובן שהייתי חרד מדי לגורלם והעדפתי לטמון אותם עמוק עמוק בארנק ולבדוק בכפייתיות שהם עדיין שם פעמיים בשעה. ובכן, כשהגיע הרגע שאליו התכוננתי נמרצות דבר אחד היה ברור – אין סיכוי שאני אצא מאוכזב מכאן הערב. מה שלא ידעתי באותו רגע הוא עד כמה לא מאוכזב אני אצא.
ההופעה של הארקייד פייר הייתה המקבילה המוזיקלית לסצינת הפלישה לנורמנדי בטוראי ראיין. מהרגע בו נדלקו אורות הבמה ועד סוף ההדרן, ההופעה הייתה רצף אחד של אדרנלין וגירוי חושים קיצוני. הכל היה כל כך טוב, טוב מדי כמעט – הסאונד היה אגדי, הבמה הייתה מושקעת וכל אחד ואחד באולם הענק הזה, מהסולן ועד אחרון הצופים ביציע, עשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת.
הבגרות המוזיקלית של הארקייד פייר גרמה לי לשכוח שהם בעצם חברה די צעירים. צעירים ונמרצים. צעירים ונמרצים מאוד מאוד. האנרגיה שבקעה מהם נזלה מהבמה אל תוך הקהל והתערבבה בין האנשים, סוחפת אותם בהתלהבות. בכל שניה מההופעה כל אחד מעשרת האנשים על הבמה לא הפסיק לשיר לרגע, עם או בלי מיקרופון. תענוג לראות להקה שמצליחה להנות כל כך מהמוזיקה של עצמה.
הארקייד פייר באו למלחמה והם הביאו איתם עוגב. אין משחקים על הבמה ואין אינטראקציה מיותרת עם הקהל. הפניות היחידות היו קריאות מצד הסולן שניסה לגרום לקהל לעמוד בקצב של הלהקה: “Is there anyone out there at all? I can’t fucken hear you…” הקהל האנגלי מצידו עשה את הבלתי יאמן והתנהג כאילו יש מולו הופעה. טוב, זה היה יותר מזה – הקהל היה מדהים. שר כל שיר, רקד, קפץ, דחף, חיבק והשתולל באקסטזה טוטאלית בלי הבדלי גיל, גזע, דת וקבוצת כדורגל אהודה. לקחו לי שני שירים בשביל להבין שאם אני לא אסחף יחד איתם, אמצא עצמי נרמס תחת כפות רגליהם.
מי היה מאמין שהמוזיקה של הארקייד פייר יכולה להרקיע לכאלה גבהים? לא שאני חושב, חס וחלילה, שהיא פושרת – שהרי המוזיקה שלהם מסוגלת להצית אש באופן ספונטני כמו גם לרסק כמה וכמה לבבות גם כשהיא נשמעת דרך אוזניות מסכנות – אבל לרגע לא האמנתי שככה היא תשמע בלייב.
בבוקר שאחרי, ניגנתי את Neon Bible באוזניות. פתאום האלבום נשמע חיוור ועייף, הסאונד חלוש. כנראה שבאמת הייתה הופעה גדולה. מעניין אם יום אחד, כשאהיה זקן באמת, בהבלחות הצלילות שלי מתוך הדימנציה, אספר לנכדים שלי שהייתי בה. מסכנים שכמותם.
יוטיוב מלא בקטעים מארבעת ההופעות בבריקסטון אבל זה שלמטה תפס אותי במיוחד. בדקה הרביעית בערך, המצלמה מסתובבת ומצלמת את הקהל. אני נשבע שהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותו...
אם בא לכם לשמוע אותם לייב אתם יכולים להוריד לכם הופעה שלהם מפברואר האחרון.



ואם כבר מתעסקים בקנדה, הנה אול-טיימ-קלאסיק:

רועי גגרין

הנה בשורות טובות לסוף השבוע: Oi Va Voi שחררו שני שירים מהאלבום החדש למייספייס שלהם. הראשון, Further Deeper, עם Alice Mclaughlin, הסולנית המדהימה שהופיעה איתם בהופעה הבלתי נשכחת בנמבוקה. אני נאלץ להודות שלמרות שבהופעה סגדתי לרגליה היחפות והסקסיות, בסלון הבית שלי היא נשמעת קצת אמצע הדרך. מזל שיש את אוי ואבוי מסביבה. לעומת זאת, השיר השני, Yuri, הוא הדבר האמיתי. כיף לי איתו מאוד מאוד כבר כמה ימים. בדיוק ככה רציתי שאוי ואבוי ישמעו בגילגול השני שלהם. האלבום החדש, סלף טייטלד, יוצא ב-30 באפריל. יש למה לחכות, השבח לאל.

?אביב הגיע

לרגע קצר, היה פה אביב, אני מוכן להשבע. היו כבר כמה ימים בהם המעיל החורפי שלי פינה את מקומו למעיל קיצי (אוכסימורון שמתקיים בארצות קרות), השמש תפסה את מקומה במרכז השמיים והשקדיה ברחוב שלי לבלבה בורוד מרנין.
יומן השולחן הנערץ שלי הכריז רשמית אתמול על היום הראשון באביב. אני מנגד מצאתי את עצמי שוב חובש את כובע הגרב והצעיף ומביט מחלון המשרד החוצה אל האפור הגדול שמחכה לי בחוץ. המילים היחידות שאני מכיר בעברית שיתארו את מה שירד מהשמיים אתמול יהיו "ברד" או "שלג". אני נוטה להאמין שזו מגבלה של השפה העברית מאחר וזה היה דבר דומה אך שונה לחלוטין משני אלו. רועי בוודאי יוכל לתרום פה מחוכמתו הקלימטולוגית (ולהוכיח שהוא עדיין בין החיים). את מה שהרגשתי כשהבנתי שאאלץ לצעוד לתחנת הרכבת דרך סופת הרפש הזאת ניתן לתאר דווקא בעברית יותר טוב מאשר כל שפה שאני מכיר: "כוס אמ אמ אמק..." (עברית תקנית, בדקתי).
כבר התחלתי להאמין שיש סיכוי שהמקור לדכאון היה החורף והנה עוד רגע הוא חולף. אם לשפוט לפי העובדה שארוחת הבוקר שלי הייתה מורכבת מ-4 כוסות קפה וחבילה של Jaffa Cakes, אני חושש שנגזר עלי להמתין עוד כמה שבועות עד שאוכל שוב לבחון את מצבי.
בימים הספורים האלה בהם הציץ האביב מעבר לחשכה החורפית, הצליח לתפוס אותי לפתע צליל חדש שזכה להתעלמות שלא באשמתו. צליל מרענן ואופטימי שרק חיכה לאביב כדי לפרוח. כששמעתי אותו, הסתכלתי על האייפוד שלי ואמרתי לו: "איפה החבאת את זה?"
"זה לא אני, חבוב, זה אתה... האלבום הזה כבר כאן חודשיים" הוא ענה.
"הא! האייפוד שלי מדבר! רק שלא תהיה לי רעב פתאום, כבר יש אחד כזה" אמרתי והגברתי כדי לא לשמוע אותו עונה שוב.

Field Music – Kingston
Field Music – Working to Work (ההמנון החדש שלי)

תמות נפשי עם פלישתי

השיער שלי הוא התכונה הטובה ביותר שלי. אני לא אומר את זה כדי לרמוז שאני אדם שפל ועלוב, אלא פשוט כי זאת עובדה מוצקה שאין להתווכח עימה והיא חשובה להמשך הסיפור. השיער שלי כל כך מוצלח, למעשה, שהוא מושא לקנאה של גברים (ולא רק כאלה בשלבי התקרחות שונים) ונשים (כמעט כולן למעט יקירתי, האוחזת בגנים משובחים משלה, וכל הנשים האסייתיות באשר הן). המרקם שלו קטיפתי, הברק שלו מעורר התפעלות ומסרק עובר דרכו כמו טיסה של יונייטד אירליינס דרך מרכז הסחר העולמי. קצוות מפוצלים או קשקשים נתפסים בעיני כמחלות של אנשים חלשים. כל שערה ושערה יודעת את מקומה ותפקידה באריג המושלם שמכסה את ראשי בגאון. בצניעות אוסיף ואדגיש שרצף גנטי מוצלח כל כך הוא דבר נדיר במחוזות ארציים.
אך ורק טבעי שאם עלה בגורלך להיות בעליו של פלא שכזה, תמצא את עצמך מפתח קשר תת הכרתי עמוק מאוד אל האוצר שלך עד כדי התנהגות קיצונית משהו משל היית גולום. ואכן, כבר שנים שאני ושערי מהווים מקור ללעג לסובבים אותי, הרואים ביחס שלי לשיער הפרעה נפשית קלה ומושא להקנטה. אין לי טענות כלפיהם, ככה זה שיש לך משהו שלאחרים אין ולא יהיה. השוני, הזרות והקנאה לעולם יפערו פערים. אך אני מתעלם מהם וממשיך לשאת בגאון את המתנה שניתנה לי.
עוד לפני שתכונות הקסם של שערי התגלו בפני, ולמעשה מאז שאני זוכר את עצמי (תמונות הבר מצווה הם העדות הרחוקה ביותר) הסתפרתי רק במקום אחד, אצל ספר מחונן אחד שבידיו הנאמנות בלבד הסכמתי להפקיד את מלאכת התחזוקה הרבעונית של שערי. לפעמים בלילות, הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה מחלומות בהם דבר נורא קרה לו ואני נאלץ להחליפו באחר. כשעברתי ללונדון העניין היה ברור לחלוטין – אני מסתפר רק כשאני מגיע לביקורים בארץ, ועד כה כל זה עבד לא רע בכלל. אך בביקור האחרון הייתי יהיר והעדפתי לוותר על התחזוקה. חודשים עברו ושערי פרח ושגשג לאורכים מרשימים אך גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם החזות שעלי לאחוז בה במסגרת תפקידי. שבועות שהילכתי ברחובות שכונתי בנסיון לתור אחרי מספרה שנראית אמינה דיה שאסכים להכנס בשעריה. הימים חלפו והמשכתי לדחות את הקץ עד שערב אחד הבנתי שאני חייב להסתפר מיד. הגעתי למצב שממנו יראתי מכל – אני צריך להסתפר כאן ועכשיו. אבל איזו מספרה פתוחה ב-18:30 בשכונה? לא...לא, לא, לא, לא!!! המספרה של הערבי! שהאל הטוב יעזור לי ולא אכפת לי איזה מהאלים, העיקר שיהיה הטוב מביניהם.
בחיל ורעדה צעדתי פנימה מקווה לטוב ביותר ומצפה לרע ביותר. אחרי דקות מצאתי את עצמי חפוף ומרוכך, מוזיקה ערבית מתנגנת ברקע, ומעלי עומד הספר בפנים אדישות. הישיבה בכסא הרגישה כמו הוצאה להורג. הסברתי לו בעדינות שאני לא מצפה לשום תספורת אמו אלא רק לתחזוקה שוטפת. כשהמספריים שלו התחילו לחתוך הסתכלתי על עצמי במראה וגיליתי שאני חוור לחלוטין.
"מאיפה אתה?" שאל אותי הספר וקטע את הריכוז שלי בלעיסת מסטיק בעצבים.
"אה...אני מפה, Ealing Broadway" עניתי בהתחמקות.
"כן, אבל מאיזה ארץ אתה במקור?" שאל הספר בעודו ממשיך לגזום את שיערי היקר מפז.
"אני מישראל" גמגמתי בגאווה וראיתי איך שארית הצבע בפני אזל לחלוטין.
"אני מכיר את ישראל...חיפה, נצרת, אל-קודס..." אמר הספר.
"נחמד, ביקרת פעם בישראל?" שאלתי וקיוויתי שיש לו קרובי משפחה נוצרים אי שם בטירה.
"לא, אני פשוט מכיר. היה לי פה גם עובד ישראלי עד לפני שבועיים, מירושלים" הוא ענה.
"מה אתה אומר... חשבתי שאני מכיר את כל שני הישראלים בשכונה" אמרתי בהקלה כלשהי.
"אבל הוא היה פלשתינאי, לא יהודי" אמר הספר במבט חודר.
"זה לא באמת חשוב לי, אתה יודע...." אמרתי ובעיני תחינה. הדבר האחרון שרציתי היה שחמתם של בני ערב תשפך על ראשי, וחמור מכך על שערי. במבט לאחור, הייתי צריך להזכיר את תרומתי הנדיבה בהופעה של מאסיב אטאק.
"אז תגיד, מאיפה אתה?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה ביננו לפתע.
"אני מתוניסיה" ענה הספר בקרירות.
"אחלה של סנדביצ'ים יש לכם" פלטתי את הנתון הטוב היחיד שהצלחתי לדוג באותו הרגע על ארצו הנלוזה.
ההערה האחרונה שלי לא הצליחה לקדם את השיחה או להוריד את רמת החרדה שלי. המשך התספורת היה מורכב בעיקר משתיקה וקולות גזיזה של מספריים שחוקות. אני מצידי, התכוננתי לרע ביותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, במקרה הגרוע, זה יהיה כמו אז, לפני הצבא, כשנפרדתי ממחלפות ראשי. ואז עלו הזכרונות של ההורים שלי, מצביעים עלי ביד אחת ואוחזים בבטניהם ביד השניה, בעודם מתגלגלים מצחוק ומשווים את המראה שלי לזה של אסיר נמלט, ניצול שואה וכו'.
לא אמתח אותכם עוד הרבה; למזלי, האל הטוב, אותו אחד שהמציא את Herbal Essences, ירד מן השמיים והגן על שיערי המופלא מפני כליה. כמעט וחיבקתי מאושר את החבר התוניסאי החדש שלי לפני שעזבתי את מספרתו וגיליתי שלא נעשה כל נזק ליקר ברכושי. כשהצצתי בשעוני התקשתי להאמין שעברה בסה"כ חצי שעה מאז שצעדתי פנימה. אלא היו 30 הדקות מהארוכות בחיי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רק עם ניחוח של מרכך זול בשיערי.

The Rakes - The World Was a Mess But His Hair Was Perfect

נגיעה אחת רכה

בערב היום בו כתבתי את הפוסט העכור הזה, בתזמון שמיימי שכזה, הגיעו The Earlies והחזירו אותי לחיים. כמו מילה של חבר או מגע ספונטני ואוהב ברגע שהכי היית צריך ולא ידעת, הארליז, עם המוזיקה הנפלאה והחיוכים הענקיים שלהם נתנו לי מנת קרני שמש מוזיקלית שהחזירה לי את החיוניות שבמוזיקה. במחיר כרטיס ובירה קיבלתי גם מסאג' מרומם ללב.
באופן דקדנטי למדי, זאת הפעם השניה שאני רואה אותם בהופעה בלונדון אני חושב שהפעם נהניתי אפילו יותר. כמה אושר האנשים האלה מפיצים. משהו בהרכב הבלתי אפשרי הזה משדר אהבה אמיתית לדבר ומשרה אוירה של נינוחות רבתי. הארליז מדגימים איך אפשר למלא אולם שלם באנרגיה חובקת מבלי להשתולל על הבמה, לזעוק ולצרוח. תמהיל נכון של כשרון, הנאה וכנות מרכיבה שלם שגדול מסך כל חלקיו.
הם גם כנראה הלהקה הכי down to earth שיש; כשלהקות החימום על הבמה הם לא בחדרי ההלבשה, מעשנים ג'וינטים לפני ההופעה, הו לא; הארליז מתגודדים בשורה הראשונה, רוקדים, שרים, מריעים ומעשנים שם את הג'וינטים של לפני ההופעה. אחרי ההופעה, אפשר למצוא אותם בבר הקרוב לבמה מזמינים לעצמם בירה ומתמנגלים עם העוברים ושבים. כל כך אנושי ונכון. גורם לי לתהות איך כך האומנים האחרים מוותרים על החוויה הזאת.
הארליז ממשיכים להביא איתם חברים מוכשרים. בפעם הקודמת אלה היו Dawn Landes ו-Midlake (שניהם הוציאו אלבומים לא רעים ב-2006). הפעם היו אלה Half Cousin ו-Maps.
על Maps היה זכור לי משהו שקראתי בסינמסקופ, איזו הבטחה גדולה לעתיד. ובכן, באותו ערב לאוזניים העייפות שלי (עוד לא לגמרי חזרתי לעצמי כאמור) זה היה נשמע בעיקר משעמם. Been there, done that got the t-shirt. אם תהיה התרגשות, וחוששני שתהיה (באי הזה יש מגמות שאין לי יכולת להבין אבל אני כבר מצליח לחזות מעט מהן), אני לא חלק ממנה. לעומתם, חצי בן דוד היו משהו אחר. בשיר הראשון הייתי משוכנע שזה סתם עוד זבל אנגלי, אבל מהר מאוד הם הצליחו לחדור דרך שמיכת האטימות שעטפה אותי. טיפה של אינבידואליזם, סאונד מרושל וחורק במכוון וסולן עם ששר בטון רך עם מבטא סקוטי חמוד להפליא, לא צריך יותר מזה. ג'אנק פופ מושלם. האלבום השני שלהם, Iodine, יוצא ממש עכשיו (תקשיבו ל-Absentee במיי ספייס שלהם בשביל להבין ממה התלהבתי). אולי עוד שבועיים אני כבר אהיה מאוהב.
בפעם האחרונה שכתבתי על הארליז, הייתי קצת סקפטי לגבי The Enemy Chorus, האחרון שלהם. מאז זרמו הרבה פיינטים בתמזה ואני יכול להרגיע ולומר בבטחה שהארליז יודעים מהם הם עושים. אם הם רוכבים בכוון מעט שונה מהאלבום הראשון, זה רק בגלל שלשם הם כוונו את הכרכרה (זה מאוד אופנתי עכשיו, כרכרות). הם פה לעוד הרבה זמן ואני מוכן להמר שהם עוד ישתבחו וילכו.

Maps - Don't Fear
Half Cousin - Country Cassette
ויש גם תמונות מהמשובחות בעולם (כבר מגיעות...)

שעת הארל גריי הארוכה והאפלה של הנפש

אני לא יודע, אני לא יודע. רועי מנסה להרגיע ואומר לי שזה בסה"כ דכאון חורף וזה מאוד נפוץ באירופה בתקופה הזאת של השנה, ושכל הסימפטומים מתאימים בדיוק ושבאפריל הכל יהיה מאחורי. אני רוצה להאמין שהוא צודק. כבר חודשיים בערך שמשהו שם בפנים לא לגמרי במקום. דכאון חורף? לא נשמע לי נכון, רק כאן למדתי לאהוב את החורף באמת.
כבר 4 סופי שבוע לא יצאתי מהבית. אני רק רוצה לישון. התיאבון היחיד שיש לי הוא לעוגיות, והמדאיג ביותר – איבדתי עניין במוזיקה. אני ממשיך לנגן אותה מסביבי כל הזמן מתוך הרגל אבל כמעט הכל עובר לידי. לא מעט פעמים העדפתי פשוט שקט.
אני לא באמת יכול להתלונן, שום דבר לא רע, הכל רק מאוד משעמם, ריק מתוכן. מעסיק את עצמי בזוטות מונוטוניות וחלולות כמוני שמעבירות לי את הזמן. אני חושב שאני מבין למה פינק פלויד התכוונו ב-comfortably numb. זה לא נפלא כמו השיר.
כבר הרגשתי דומה בעבר, אני בטוח, וזה עבר, אני חושב. לא מצליח להזכר איך. ומה אם הפעם זה לא? יכול להיות שזה אף פעם לא יעזוב? אני לא יודע. אני צריך לזכור לקנות עוד עוגיות.

Cortney Tidwell - Eyes at the Billions
Horsefeathers - Finch on Saturday

ואתם תזהו אותנו לפי שובל הגללים

לשנה החדשה קניתי לי יומן שולחני של The Far Side שכבר שנים לא מפסיק להצחיק אותי. כן, אני יודע, זה רק פסע אחד מחנוניות אולטימטיבית (שזה יומן שולחני של דילברט), אבל זה הופך את היום שלי למעט, ממש מעט, יותר יפה.
אני מתחיל להאמין שליומן הספציפי שקניתי יש יכולות נבואיות לגבי ההופעות שאני הולך אליהן; מתחילת השנה, איכות האיור והבדיחה היו ביחס ישר להנאה שלי מההופעה באותו הערב. מטופש, אני יודע, אבל בכל זאת, אני בארץ של הארי פוטר, מי יודע מה יכול לקרות פה.
ביום שלישי האחרון, לדוגמא, הבדיחה הייתה צפויה ולא מוצלחת והאיור לא היה מעניין במיוחד. כמה חבל שבאותו ערב הלכתי להופעה של Trail of Dead. בואו נתחיל מהסוף – אין לי מושג איך הסוף נראה. יצאתי מההופעה לפני שהיא הסתיימה, בני זונות.
זה שלא נהניתי, ממש סבלתי. הסאונד התחרבן לרמות שלא יאומנו והווליום היה לא בריא. את השירה בקושי היה אפשר למצוא בין כל הרעש. הגיטרות צרמו והכאיבו ואפילו הסאונד של הקלידים עוות בצורה שבוודאי תחשב הישג אמיתי בקרב טכנאי סאונד. כל הצלילים התאבכו לכדי עיסה דביקה שנדחסה באלימות אל תוך האוזניים המסכנות שלי. אני חושב שהצלחתי לזהות 3-4 שירים שאני מכיר. כל השאר גלשו אל מחוזות הבלתי אפשרי.
אני יודע מה רנן יגיד – "בכיין, אמרת אותו דבר על ההופעה של אליס אין צ'יינס". אז כן, החוויה הייתה דומה בגדול רק שפה נוסף מימד של הרגשה שמחרבנים לי על הראש באופן אישי. פחות משבוע קודם הייתי באותו מקום בדיוק, וה-Cold War Kids נשמעו קרוב למושלם. בחיי זקני המגולח, היה לי יותר כיף במשרד באותו יום מאשר בהופעה.
ואם אפשר פניה אישית ל(רון) שובל המתים – למה לעזאזל אתם צריכים לסגל לעצמכם מניירות איפנטיליות של להקת מטאל בשקל? לטפס על הרמקול ולשיר, להרביץ לגיטרה פתוחה באגרסיביות ולהוציא אצבע משולשת תוך כדי תיפוף זה כזה ניינטיז שבא לי להקיא עליכם. למה זה טוב? אולי זה "מגניב" כשזה אמיתי לא כשזה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
אחרי המפלה, ברגע של ייאוש ברכבת הביתה, חשבתי לעצמי: "מה נהייה ממני? לצאת מהופעה באמצע? זהו? הזדקנתי? האוזניים שלי כבר לא עומדות בזה יותר? ". כשהאוזניים עדיין מצלצלות, ניגנתי את Wasted state of mind בפול ווליום עד שלא שמעתי את החריקות של הפיקדילי כשהוא דוהר דרך Leicester Square. "בני זונות! למה? למה לא יכולתם להשמע ככה?". אני חושב שבאותו הרגע פצחתי בברוגז רשמי עם כמה אמריקאים מטנסי.
אני יודע שבוידאו למטה הכל נראה מעולה, רק הסאונד לא משהו. אז נכון המצלמה שלי לא מי יודע מה (אני שומע מגבית למען "צילום איכותי בהופעות למונוקרייב"?), אבל הסאונד במציאות היה קרוב מאוד למה שאתם שומעים פה, רק בווליום של טלויזיה בבית אבות כש"יומן" משודר.
טוב, די להוציא קיטור. אח"כ הפסיכולוגית שלי אומרת שאני טיפוס שלילי, קטנוני ומעצבן, הכלבה.
"שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. תחשוב חיובי, תתרכז בדברים הטובים בהופעה. ועכשיו, כשאתה רגוע, אתה יכול למצוא משהו טוב בחוויה שלך?"
"התיפוף היה מעולה"
"יופי, יופי. מה עוד?"
"עוד? עוד?? תגידי את מטומטמת? לקרוא את יודעת? חרא של הופעה אני אומר לך! חרא!"

De puta madre

The music, the fashion, the moves, the singing - this guy is so bad in every little thing that he can't be anything but admirable. Luis Aguilé superstar.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.

היא עוד תמות, היא עוד תמות, זה ג'וק קטן וזה עובר והיא תמות

אז יצאתי טמבל. אני לא ממש מתרגש מזה, נסיון של שנים. האמת היא שאני לא אוהב ביקורות שליליות, אין בהן באמת ערך ולהיות ציני זאת לא חכמה לילדים גדולים. אז כדי לנסות ולכפר על אוירת הבאשינג שאפפה אותי בכתיבת הפוסט הקודם, באתי בשביל לפרגן, אבל לא למפלצת, אלא לכמה להקות אלמוניות שהצליחו לתפוס לרגע או שניים את אוזניי הזקנות והעייפות (2007 הורגת אותי, אני לא רואה איך אני צולח אותה).
ההימור שלי לטווח הארוך יהיה כנראה על Sophe Lux מפורטלנד, אורגון, שהוציאו ממש עכשיו את האלבום השני שלהם Waking the Mystics. אני לא ממש יודע אם דגתי אותם או הם אותי. מה שאני כן יכול להגיד הוא שאחרי ששומעים את הסולנית שלהם פעם אחת, אי אפשר לשכוח אותה לעולם. סוג של קייט בוש עם טאצ' קאברטי פסיכוטי ו-R כמו שרק תימניות שגרות בוואלי וקוראות לעצמן ברברה יודעות להגות. אם זה גימיק, זה עובד גם בפעם השניה והשלישית. האופרת רוק הכי מרעננת ששמעתי מאז רוקי הורור שואו.

Sophe Lux – Target market
Sophe Lux – God doesn’t take American Express
Sohpe Lux – Stella

לטווח הקצר, אני מהמר על The Bird and The Bee. אם תגידו שסרחתי טוטאלית והפכתי לזונה של פופ, אני אאלץ להסכים. להגנתי אני אנסה לטעון שגם בקול של הסולנית של הצמד הזה יש משהו, אחר לחלוטין משל סופי-לוקס, שגורם לי לרצות להקשיב לה עוד ועוד. ואולי פשוט נדבקתי מרועי בקופנהגן באיזה סטרפטוקוקוס-שמאלץ, שמעתי שזה נפוץ בשבדיה. אני מקווה שהרופא ירשום לי כמה הופעות בשביל להעביר את זה.

The Bird and the Bee – Fucking boyfriend
The Bird and the Bee – Again & again

?את עוד לא מתה

יש לי חבר ילדות שאוחז ביכולת די נדירה שאותה היה נוהג להפגין מפעם לפעם בנסיבות חברתיות כאלה ואחרות. הבחור יודע לנגן את "קום בחור עצל" בו זמנית בשני חלילים כאשר כל אחד מהם תקוע לו בתוך נחיר אחר של האף. מחזה מרשים, כשרון אדיר. לאחרונה נולדו לו תאומים ואני חושב שדבר קשור בדבר, אבל אני מתקשה להסביר לעצמי איך ולמה.
הסיבה שנזכרתי בכשרון המיוחד כל כך שלו פתאום היא בגלל שאני מתכוון להתקשר אליו בקרוב ולבקש ממנו לשלוף את החלילים, לנקות את האבק ולחזור להתאמן – אני רוצה להוציא לו אלבום. אני יודע מה אתם חושבים: זה גימיק דבילי, זה לא יעבוד ואף אחד לא ירצה לקנות את זה. שטויות. אתם לא מבינים דבר וחצי דבר. אני פשוט מתכוון להרים טלפון ל-Astralwerks והם כבר ידאגו לשאר. אם זה עבד להם עם יוקו אונו אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה.
בת 74 המפלצת (אבל עם גנים יפניים מה שאומר שהיא עשויה להראות בת 40), ומסרבת למות. מבחינתי התפקיד שלה על פני האדמה נגמר ביום שבו היא התאלמנה, ואני חושב שגם שאר העולם לא ממש מת עליה, אבל זה לא מפריע לה להוציא עוד אלבום, ועוד לקרוא לו בשם המתחכם "Yes, I’m a Witch". וידוי חושפני? אולי. שירת הברבור? נקווה. כנראה שהשם שלה עדיין מהדהד באיזה חדר נידח איפשהו; היא הצליחה לחבור לאוסף מרשים של אומנים (The Flaming Lips, Le Tigre, Porcupine Tree, Apples in Stereo, Polyphonic Spree ) שתרמו למאמץ והקליטו איתה (שלא לומר בשבילה) את האלבום. אני במקומם הייתי חושש להפגש איתה פנים מול פנים. לא נראה לי שזה עושה טוב לקארמה.
את האלבום במלואו לא שמעתי, ואני חושב שאני גם לא אשמע. ברצינות. למה? מי צריך את האלבום הזה? למה זה טוב? אם הייתה מוכרת לי איזה ציור, הייתי קונה. לא בשביל הערך האסתטי, אלא רק בגלל שאחרי שהיא תתפגר אני אולי אוכל לקנות לי איזו דירה. אבל אלבום? באמת שלחלילן מחולון שלי יכול היה להיות עתיד לא רע.

Yoko Ono - Kiss Kiss Kiss
Yoko Ono - Toy Boat

הר מורנינג קנדי

כששמעתי את השיר שפותח את האלבום החדש של 4 Hero הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "אחלה שיר בוקר!". חצי שנה לקח לקנדי למתג את עצמה ולהפוך את צמד המילים "שיר בוקר" לקונספט של ממש. לא רע בכלל – לקולה, אייפוד וג'יפ לקח קצת יותר זמן. ההישג המרשים הזה מזכה אותה בריספקט עז, חיבוק וירטואלי ובהקדשה של השיר הבא לה ולסן פרנסיסקואית שלה.
ואם נחזור ל-4 Hero, אז החדש שלהם, Play with the changes, הוא כולו אלבום בוקר גרובי, סקסי, נעים ומלטף שהצליח אפילו לגרום להורים שלי להפסיק את תגרת הבוקר שלהם לאיזו שעה קלה בבוקר יום שבת.

4 Hero & Carina Andersson – Morning child

מתנה משמיים

אני יודע, אני יודע, יותר מדי פוסטים בשביל שבוע אחד, אבל יש סיבה חשובה.
בסיכום 2006 הגנוז שעשינו רועי ואני, כל אחד נתן את הרשימה שלו והשני כתב שורה של התייחסות לבחירה. תמיד מפתיע אותי לגלות שלמרות שההשקה המוזיקלית שלנו הולכת ומתרופפת (על אחת הבחירות של רועי הגבתי: "ומה אומר על זה הגניקולוג שלך?"), עדיין יש איזה גרעין של חיבור בין הטעמים שלנו שלעולם יהיה שם. היה רק אלבום אחד שהופיע בשתי הרשימות, ועוד מ-2005; Advice from a happy hippopotamus של Cloud Cult (שכבר הללתי אותו בעבר). כנראה שכשהמוזיקה כל כך טובה, על טעם וריח אי אפשר להתווכח.
אז לכבוד היומולדת שלך, רועי, כת העננים החלה אתמול להעלות למייספייס שלהם שיר אחד ליום מהאלבום החדש שלהם The meaning of 8. אני לא אופתע אם גם בסיכום 2007 הם יסיימו ברשימה של שנינו.
האלבום שלהם מגיע לחנויות רק באפריל אבל ניתן לרכישה (אלבום, ויניל, מפ3) דרך האתר שלהם. אחרי שקוראים את הטקסט הזה, איך אפשר שלא להעריץ את הישבן הידידותי לסביבה של Craig Minowa, ולרוץ לקנות אל האלבום שלהם ב-10$? אני ברצינות שוקל לחפש את אלו שישתפו את הדיסק הזה בסולסיק ולרדוף אותם אחד אחד, כמו ויזנטל. ראו הוזהרתם.

Cloud Cult – Take Your Medicine
Cloud Cult – Chain Reaction
Cloud Cult – Pretty Voice

!!!סופלייז

הייתם מאמינים שעלם החן הזה חוגג היום 30 שנות חיים?
אכן כן, חברים. רועי, חברי היקר, החצי השני של מונוקרייב, הגולה השבדי, זולל המילקים, סרבן הקפה, אלוף החניות (בדימוס) והאיש שתבע את הביטוי "קטסטרובקה", חצה היום קו כרונולוגי אל עבר הלא נודע (שזה בגדול כמו אתמול, רק יותר טחוב) ועל כך הוא זוכה בפוסט שלם משל עצמו.
ולא רק זה, לרגל המאורע יתכנסו בסופ"ש הקרוב מייסדי מונוקרייב למפגש פסגה והוללות בעיר הטרופית היחידה ששוכנת מרחק שעתיים טיסה מלונדון ומסטוקהולם – קופנהגן. התוכנית כוללת קפיאה מקור, שתייה לשוכרה, אכילה גרגרנית וציד אגרסיבי אחרי דניות בלונדיניות חטובות ושופעות שיסתיים כמובן בחדר במלון (בו בנות הזוג שלנו מסובבות את הגב אלינו איש איש במיטתו ואומרות, אחת בעברית ואחת בשבדית: "מה קרה? פתאום אתה כבר לא רוצה דנית? מה בכלל כל כך יפה בבלונדיניות? ומה יש לעשות עם כל כך הרבה חזה?").
אני סוטה מהנקודה שלשמה התכנסתי כאן – רועי. יומולדת. 30. מזל טוב. בקרוב אצלי. (בקרוב אצלי??!! גוועלד!).
אנא מכם, הזליפו לזקן קצת שמן לעצמותיו המקרקשות, נשפו קצת רוח במפרשיו הבלויים וזרקו איזה מזל טוב בתגובות. לי לא נותר אלא לקנח ולומר – מזל טוב, איש נדיר שכמותך! אוהב אותך הרבה. וגם זאת שישבה לידך בתיכון עד ששרית המניאקית העבירה אותה מוסרת חיבוקים ונשיקות.

Sugar Cubes - Birthday

מדבשה ומעקצה – חלק ב

כמו בכל דבר בעולם בכלל ובישראל בפרט אין טוב בלי רע, אין קל בלי קשה ואין ג'חנון בלי ביצה. בבוקר שאחרי ההופעה של Planningtorock קיבלתי את איזון הקארמה המהיר ביותר שאני זוכר. הנפלא בסיפור הזה הוא שבחרתי בו בעצמי – הקרנת טרום טרום בכורה מיוחדת של הסרט "בופור".
"בופור" הוא סרטו של יוסף סידר המבוסס על "אם יש גן עדן", ספרו של רון לשם. את הספר עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא, אני חייב להתנצל, אבל יש לי סיבה טובה. אחד מהסיפורים המובאים בספר מבוסס על סיפורו של נועם ברנע, חברי האהוב, שנהרג לפני 8 שנים בלבנון. ההקרנה המיוחדת הייתה לקהל מצומצם של משפחה וחברים של נועם ברנע ושל צחי איטח, שנהרג גם הוא בלבנון וסיפור נפילתו מובא גם הוא בסרט.
אני לא חושב שבכלל ניתן לתאר את התחושה שהייתה לפני ההקרנה. מי בכלל רוצה לראות שחזור ויזואלי של קרוב שמת בלחימה? אם להיות כנה, התכוונתי להגיע לסרט, לחרוק שיניים, לנשוך שפה, להתפתל בכסא ולעזוב את המקום כמה שיותר מהר. סרט ישראלי על צבא? תעשו לי טובה, ראיתי כבר מספיק מהחרא הזה ולא סבלתי אף שניה. אני די מתעב את הז'אנר.
עברו כבר כמה ימים מאז שראיתי את הסרט והוא לא מרפה ממני. מעבר לחיבור האישי (שבעיני הוא לא טריוויאלי בכלל, באותה מידה יכולתי להרגיש ניכור עז או כעס) מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים ביותר שראיתי מעודי. רמת ההפקה, הצילום, הבימוי והמשחק מעולות וזה מבלי להוסיף את הדיסקליימר "בשביל סרט ישראלי". הסרט קשה ומדכא מאוד, אבל הגדולה האמיתית היא בעובדה שהוא לא עושה את זה בעזרת מלודרמטיות רגשנית וסחטנית שכל כך מאפיינת סרטים בז'אנר אלא על ידי אותנטיות טוטאלית. הבחירה להביא את הסיפור מנקודת מבט היפר-ריאליסטית/סוריאליסטית מתבררת כאפקטיבית בצורה בלתי רגילה והאוירה שנוצרת שואבת אותך עמוק עמוק לתוך המציאות המסויטת. אם יש סרט אחד שעלה לי בראש כמקור להשוואה הוא The Thin Red Line של Terrence Malick. אני לא בטוח אם זה אומר משהו למישהו, אבל בעיני מדובר בסרט האנטי מלחמתי הטוב שנעשה ובכלל אחד הסרטים הכי טובים שזכיתי לראות.
נראה שכבר כתבתי מספיק. אולי כדאי שאני אשאיר את ביקורות הקולנוע למקצוענים, לכתוב על מוזיקה אני בקושי יודע; באוגוסט יאיר רווה התנבא ואמר שבופור יהיה הסרט שיזכה בפרס אופיר ב-2007 ויהיה נציג ישראל לאוסקר ב-2008. וזה מבלי לראות את הסרט. יפה יאיר. מעניין מה יהיה לך לומר על הסרט.
באופן אישי, אני לא יודע לגבי האוסקרים אבל אין ספק שבופור הוא סרט חשוב ברמה היסטורית ותרבותית וראוי שילמדו אותו עוד שנים מהיום.
אחרי הסרט הייתי המום ונסער מדי ולא הספקתי לדבר עם יוסף סידר או רון לשם. אני לא בטוח שידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור – פשוט תודה.
באתר של הסרט אפשר לראות שני טריילרים (הראשון מוצלח, השני מחמיץ משהו מהותי) ולשמוע קצת מהמוזיקה המצמררת שהלחין ישי אדר לפסקול.

מדבשה ומעקצה – חלק א

רצה הגורל ומצאתי את עצמי שוב בישראל בשבוע האחרון (מנטל נוט: בביקור השלישי תוך חודשיים לאף אחד כבר לא ממש אכפת ממך). בהיותי אדם אופטימי (להוציא דכאונות, פרצי זעם ומחשבות אובדניות לפרקים) שמחתי בחלקי ומיד רכשתי לעצמי ולכמה קרובים ורחוקים כרטיסים ל-Planningtorock בלבונטין, אותה הופעה שהייתי אמור להפסיד.
ובכן, היה זה קונבנשן יקירי מונוקרייב לדורותיהם: הגברת פוסטראומטיק, אומן הגרפס-בוקס יואבי (ודנההההה גם), בועז פדידה וזוגתו ג' ואפילו עטר עשתה את המסע המפרך, תוך כדי חירוף נפשה, מכרמיאל לתל אביב וחזרה. ההפתעה הגדולה באמת היתה שחוץ מהם הלבונטין היה מלא עד אפס מקום.
מנקודת המבט שלי הייתה הופעה מושלמת; מה אפשר לבקש יותר מלהיות רווי בירה (גולדסטאר, רועי! גולדסטאר!), מוקף בחברים שוחרי מוזיקה, לעמוד מטר מבמה קטנטנה שעליה עומדת ג'נין ולראות אותה נותנת את ה-PTR show? אישה אחת עם לפטופ, שני כובעים וכמה וידאו קליפים מעשה ידה להתפאר שמוקרנים על הקיר מאחוריה. איזה אנרגיות יש לאישה הזאת, גוד דאמיט. משהו בוויבס שלה מאיים להתפוצץ אבל אף פעם לא מקיים. עם השירה של ג'נין והנוכחות המרתקת שלה למי אכפת שהמוזיקה מפלייבק? בעיני, היא הרבה יותר מזמרת. היא אומנית טוטאלית שמזכה את הצופה בצלילה חטופה אל תוך הקרביים שלה. לא דבר קל לעשות.
ההופעה הייתה קצרה, אבל סמיכה כמו דייסת סולת עם קינמון (ארוחת הבוקר האהובה עלי עד גיל 7); שיר רודף שיר רודף שיר ותוך שעה כולל הדרן ג'נין מסיימת את כל האלבום פלוס שיר חדש. כשהיא חוזרת להדרן היא עולה עם בקבוק שמפניה, מחלקת כוסות לשורה הראשונה וזוכה לשיר יומולדת אוהד מהקהל. כמה שהיא נראית צנועה, כמעט ביישנית, כשהיא לא עושה את הקטע שלה.
מכל הערב הזה, הדבר היחיד שהיה מאכזב משהו היה הקהל – טוב שבאתם בהמוניכם, באמת, אבל איפה הטמפרמנט הלבנטיני? מה עם קצת לרקוד, לזוז, משהו? אני לא מצפה שתתפתלו לכל הכוונים בוולגריות חסרת חן כמוני, אבל לפחות תנו לי את הנחת של לחזור ללונדון ולהיות מסוגל לצחוק על הצנוניות האנגלית, אני לא יודע מה אני אעשה בלי זה. אני רוצה להאמין שזה היה רק בגלל שאנשים עוד לא הכירו מספיק ממנה. אנא מכם, תקנו את העוול וקנו את האלבום שלה, היא הולכת להיות גדולה, אני מרגיש את זה בשערות שפמי.
ולסיכום, אם לא הייתם שם, פחחחח עליכם (רעננתי את סלנג היורדים שלי). הנה קצת ממה שהפסדתם, באדיבות עטר שבחרה לראות את ההופעה דרך העדשה (ויש גם תמונות):

פרידה מלגולנד

כמו שבוודאי שמתם לב, זמן רב כבר לא הזכרתי את מכלן אהובתי. הסיבה לכך היא שקפטן ספינת העבדים החליט לסיים את הקדנציה הבלגית מוקדם מהצפוי, ואני כמו עבד נרצע שמאמין שהוא סמוראי, החזרתי את המקלדת לנדן והמשכתי הלאה.
אבל בלבב, פנימה, בלגיה הומיה; הצדפות, הבירה, השוקולד, כל המיתוסים האלה– כולם אמיתיים. אמיתיים וממכרים. מעבר לגעגועים, יש בי גם תחושת החמצה. בלגיה היא אחת המדינות הכי מרתקות מוזיקלית באירופה בעיני. העובדה היא שבעשור פלוס פלוס האחרון יצאו ממנה הרכבים שאין שני להם.
מאוסף הביקורים הקצר שלי שם אני יכול להגיד דבר אחד בוודאות – הסצינה המוזיקלית בתוך בלגיה עשירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת כלפי חוץ. אני לא מצליח לעכל את העובדה הזאת לחלוטין. אולי חושבים שהאנגלית שלהם לא טובה מספיק? שהעולם שבע מלהקות בלגיות? או שאולי הם סובלים מרגשי נחיתות בגלל שכל אירופה חושבת שהם העם הכי טיפש במערב? באמת שאין לי מושג.
אני חושב שבשביל להבין איך בלגי חושב צריך קודם כל להבין איך איש לגו חושב, שהרי למרות שהלגו הומצא בדנמרק, ברור בלי צל של ספק שבלגיה הייתה המודל. אם אתם חושבים לרגע שאני הוזה, צאו לסיבוב ברחובות עיר לבחירתכם ותגידו לי בעצמכם שלא קיים איזה מכנה משותף בלתי מוסבר לכל האנשים ברחוב – א-מיניות, הבעה סתומה ושיער של אבי טולדנו. בדיוק כמו אותם אנשי לגו קטנים ואהובים הלובשים חיוך אוילי ונראים כרפליקה אחד של השני, לא משנה אם הם אביר, שוטר או פיראט.
שוב נסחפתי. מה שבאמת רציתי לומר הוא שלאחרונה גיליתי את Zita Swoon שהם אחד מתוצרי המפץ הגדול שנקרא dEUS – המייסד של הלהקה, Stef Kamil Carlens, הקים יחד עם טום ברמן את דאוס ובמקביל הקליט עם עוד להקה שברבות הימים התגלגלה והפכה להיות זיטה סוון. אבל בשכונה הבלגית לזיטה יש מדרכה משל עצמם. המוזיקה שלהם היא כמו העוגה המושלמת. כל נגיסה מענגת וגורמת לך לרצות עוד, אף פעם אי אפשר לקבל ממנה בחילה וכשאתה מגלה שהיא הסתיימה אתה מחייך לעצמך בשובע. אחת הסיבות שהיא כזאת היא הגיוון שבה – שירים בצרפתית א-לה מנו צ'או, פופ מתקדם, ברייקים ג'אזיים חכמים כשאת כולם מחבר הקול המלחשש והיחודי כל כך של סטף.
מי שגילה לי את זיטה, הוא אנטוורפופיל (שזה אחד שאוהב את אנטוורפן, כן?) כבד ששפך עלי לאחרונה כמות מטורפת של להקות שיצאו מהעיר הזאת בעשורים האחרונים ואני פשוט לא עומד בקצב. אם ירצה הגורל, אני עוד אשב עם הגורו שלי ואכתוב פה איזה מדריך נבוכים למוזיקה מאנטוורפן.
עד אז הנה שתי דוגמאות שבחרתי כמעט באקראי מ- A Song about a Girls, אלבום מושלם מסוף 2004 שלא זכה לרבע מההתייחסות לה זכה האחרון של דאוס לדוגמא. אני מוכן להשבע שבאחד מהשירים הם גנבו מיוני רכטר. אולי בגלל זה סיבוב ההופעות האחרון שלהם מוגבל לבלגיה וצרפת. אנשי לגו שובבים שכמותם.

Zita Swoon – Individu Animal
Zita Swoon – Intrigue

כל כך רזה

דקות ספורות לפני שעלו הדובונים האפריקאים לשואו (שו! שו! שו!) שלהם, היה על הבמה איזה בחור אחד חמוד לצבוט-לו-בלחי שעשה עבודת חימום שהייתה מזכה אותו במשרה באמישרגז. K’naan (קיי-נאן עם מילעיל, לא כנען) הוא סומלי כחוש וחמוד עם החיוך הכי כובש, כזה שרק עוללים וחיות קטנות מסוגלות לייצר. הוא קורא לעצמו The dusty foot philosopher (שזה גם שם אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שנפטרה לה). קצת גזעני, אבל אני חושב שחל על זה אותו חוק כמו כשכושים קוראים לעצמם "ניגר".
לכושון המתוק הזה יש כריזמה שאומנים היו מוכרים את נשמתם לשפן בשבילה והוא מנצל את כולה כדי לעשות היפ הופ עם שליחות, כזה שמספר על החיים באפריקה, ועל כמה שאנשים יכולים להיות רעים. פה ושם הוא גם משחיל ירידות על ראפרים אחרים ומספר שבמקום ממנו הוא בא, מוגדישו, ילדים הולכים ברחובות עם AK47 ואנשים מקצצים אחד לשני איברים חיוניים עם מצ'טה על בסיס יומי, אז שישקלו שוב את השימוש במילה "הארד-קור".
אני חייב להודות שהיפ הופ זה, איך לומר בעדינות, לא בדיוק הז'אנר האהוב עלי בעולם אלא אם כן יש בו איזה טוויסט או אדג' כמו במקרים של ביסטי בויז, Ojos de Brujo ו- 5Nizza לדוגמא. אצל קיי-נאן ההיפ הופ מחובר יפה למוזיקה אפריקאית ובחלק גדול מהקטעים הטקסטים (נו, הדיבור הזה שבא עם המוזיקה) הפוליטיים-חברתיים שלו יושבים טוב. כל כך טוב, שאני כמעט מרגיש שבזכות זה שהקשבתי להם, עשיתי משהו בשביל לשנות את העולם. מה שיפה באמת הוא שהבחור לא בא בגישה המיליטריסטית-מצ'ואיסטית-שוביניסטית המחורבנת שמרוחה על כל הז'אנר הזה. קיי נאן מלא אהבה ורוך ומאמין שאפשר לשנות את העולם אם רק נאהב אחד את השני יותר (מה שמעלה תהיה רצינית לגבי איך לעזאזל הוא שרד את מוגדישו). אם הוא היה אתיופי (או אפילו תימני), שרי אריסון הייתה חוטפת אותו מזמן לאיזה קמפיין.

K’naan – Hoobale
K’naan – My old home

כל כך שמן

נניח שאפשר היה למדוד מוזיקה במשקל. ונניח שאלבום ממוצע שקל כמו אדם ממוצע. לפיכך אלבום כבד, למשל של Tool היה שוקל בערך כמו גארי אולברייט. אלבום של לילי אלן כנראה היה שוקל כמו ילדה יפנית בתלבושת אחידה. נניח. אם יורשה לי להמשיך באותו קו, ויורשה, אז כרגע יושבים לי במחשב מאות ואולי אלפי ק"ג מיותרים. אין לי זמן אליהם, אין לי כוח אליהם ואין לי חשק. וזה הכל באשמת הבלוג. תראו, יש פה מאמץ אמיתי להביא ולחדש ולעניין. זה מצריך אצבע על הדופק, וזה מתיש. חוצמזה אני לא מבין, 90% מהדברים שכולם מתלהבים מהם נשמעים לי בין משעממים למעצבנים. ואני מדבר על אנשים עם אנשים עם טעם טוב, לא סתם מאזיני גלגל"צ. אז אמרתי לעצמי, אחי (לא באמת אמרתי לעצמי "אחי", באמת, תהיו רציניים רגע, זה רק בשביל הפיקנטיות), יש לך טעם מיוחד. מה מיוחד מה? אני? מיוחד? למי שמוצא יופי במוזיקה אסקימואית (אסקימואית, לאפית, סאמית... כוסססססאמית) יש טעם מיוחד, לא לי. אני אוהב מוזיקה פשוטה וקלה להבנה, ועדיף שלא תהיה מקורית מדי, רק קצת.
אולי זה הגיל. בכל זאת, אני כרגע במרחק של שבועיים מהחלפת קידומת. אולי ככה זה, המוח כבר לא מגיב לדברים חדשים כל כך טוב. ואולי, אולי אני פשוט צריך דיאטה. דיאטת רצח. כל מה שלא עושה לי את זה עף, ויפה שעה אחת קודם. אני חוזר לאולד-סקול. נשבר לי הזין מלרפרף על עשרות אלבומים בשביל לקלוט צלילון מעניין. אני חוזר להתרכז במעט אלבומים, אבל כמו שצריך. רק מה שממש נפלא יישרוד. Survival of the fuckin’ fittest!
וזה הדבר הכי fit שיש לי כרגע במלאי, וזה באמת באמת נפלא.

Trail of dead – Stand in silence
Trail of dead – Wasted state of mind

סאמי בורקס

"קח, ראיתי את זה ב-Metro, נראה לי שזה יכול להיות נחמד" אמרה לי שלשום יקירתי האיזוטרית והגישה לי גזיר עיתון. אחרי מבט חטוף של 3 שניות הפטרתי לעברה: "בחייך, אם זה במטרו זה אומר שכבר זה נטחן דק דק ושניה לפני שההייפ נגמר הם תופסים טרמפ אחרון. ואת יודעת מה, גם אם לא, כבר יש לי בחילה מפולק סקנדינבי, אני חושש שצרכתי יותר מדי השנה".
"לפחות תגיד תודה... תראה למה אתה והבלוג החנוני שלך דרדרתם אותי..." היא סיננה.
למחרת, נתקלתי שוב בחתיכת העיתון המרוטה שביצבצה מבין אוסף מגזיני האופנה שמאכלסים את ביתי, ומתוך שעמום החלטתי להקשיב בכל זאת. "שככה יהיה לי טוב, מה זה הדבר הזה?" נזעקתי בעודי מקליד את שמם, Adjagas, בנסיון לדלות עוד פרטים. ההסבר הכי טוב יהיה תרגום חופשי של ערך הלהקה מוויקיפדיה:

"Adjagas היא להקה נורווגית המורכבת מצמד יויקים ממוצא סאמי, מריאל גאופ ולאורה סומבי. הלהקה הוקמה ב-2004. שם הלהקה הוא מילה סאמית המתארת את המצב המנטלי שנחווה במעבר משינה לעוררות..."

הא? סאמי? יויקים? הייתי משוכנע שנפלתי על איזה ערך בויקיפדיה שהושחת בצורה מחוכמת, אבל מסתבר שהכל נכון. הערך הזה הוביל אותי לקריאה מרתקת על כל התרבות הסאמית (זוכרים את אלה קארי הילדה מלפלנד?) ועל המוזיקה המיוחדת שלהם. אני מודע לכך שגאוגרפית זה פשוט בלתי סביר, אבל מוזיקה סאמית (או לפית, אם תרצו) נשמעת כמו מוזיקה אינדיאנית. משהו פה מוזר הרבה מעבר לרמות הביזאריות הסקנדינביות המקובלות.
אז טושה לאהובתי, שיודעת להריח איזוטריה ממיילים. ואם תצליחו למצוא משהו שלהם להורדה, אני אעריך את זה כי לחברה האלה עדיין אין אתר, הגוגל שלי נבוך מתוצאות החיפוש שלו והציפור הכחולה שלי חגה במעגלים (אלקטרוניים) כבר ימים וחוזרת בלי דבר במקורה.



www.myspace.com\adjagas

זה לא נעים לי

יש לי הרבה מה לכתוב עליו – כמה חדשים שיוצאים בקרוב, אלבומים שווים שלא הופיעו באף סיכום שנה וראוי שתוגש מחאה רשמית ב-3 עותקים, ואפילו כמה פנינים מזוקנות מהעבר הקרוב והרחוק, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. זה לא בגלל שיש לי איזו ידיעה מרעישה אלא בגלל שבחייאת רבאק – תנו קצת שקט… לי זה נשמע לגמרי מתבקש שיחוקקו איזו חוק עולמי שאוסר על הוצאת אלבומים בחודש ינואר. החודש הזה צריך להיות מוקדש להרהורי נפש והשלמת מוזיקה מהשנה החולפת. ואם אני כבר המחוקק, אולי כדאי גם להוסיף את פברואר למניין.
בשביל לא לצאת ביצה סרוחה החלטתי בכל זאת להוסיף קצת מוזיקה לפוסט הזה, אבל רק כזאת שהמיסה לי את הדונג באוזניים עוד לפני סוף השנה. על The Earlies כבר כתבתי פה אינספור פעמים. כל מה שנותר לי להגיד הוא שלא מסתמן שהחדש שלהם יגיע לשלמות של הראשון, אבל זה לא ישבור אותי. בכל מקרה, יש שם כמה שירים בון טון כמו זה שממתין פה למטה. עם כזה בראס מופלא אי אפשר שזה לא יהיה מושלם.
חוצמזה, גם Archive יקיריי הוציאו בחשאיות משהו אלבום חדש - Lights. מלבד רצועה ממסטלת בת כמעט 20 דקות, גם פה יש עוד כמה קטעים לא רעים בכלל. מקווה שעוד יש לכם מקום בדיסק.

The Earlies – Foundation and Earth
Archive – Sane

תתכננו לירוק

אם הייתי כותב סיכום שנה, אחד האלבומים שהיו מופיעים בו היה Have it all של Planningtorock. כשראיתי אותה אז, מחממת את The Knife, הבנתי שיש פה עסק עם קוקיה רצינית, אבל הייתה לי הרגשה שהאקסטרווגנזה הארטיסטית הזאת באה לחפות על מוזיקה בינונית. באופן מופלא, פלנינגטורוק קיימה את ההבטחה הנצחית של אמא שאמרה: "חכה, חכה, מה שאני אעשה לך בבית!"; בחודשיים מאז ההופעה, האלבום שלה זכה להטחן ברמה יומית ולהדביק לא מעט אנשים.
נורא בא לי לנפח לכם את המוח ולספר שזה כנראה האלבום הכי מקורי והכי out there שיצא לי לשמוע בשנה האחרונה, ועל כמה היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר, אבל לא בשביל זה התכנסתי כאן. מה שבאמת רציתי להגיד הוא שאלא אם תפרוץ איזו מלחמה חורפית בלתי צפויה, פלנינגוטרוק תנחת בישראל בסוף ינואר לשתי הופעות בתל אביב (לבונטין) וירושלים (המעבדה, אני חושב. ירושלים זרה לי יותר מלונדון). גם אם השבועיים עד להופעה לא יספיקו לכם בשביל להבין מי היא ומה היא רוצה, מאוד כדאי לכם לראות אותה. הגברת הזאת נותנת שואו שיגרום לכל תמהוני העיר, בפרט ההוא מאלנבי שתמיד הולך עם קסדה על הראש ומדבר לעצמו, להרגיש לרגע קט בחברה טובה.



ואם כבר אנחנו מדברים ביזאר, אז הנה המלצה, שבאה מאומן הגרפס-בוקס היחיד בארץ, יקיר הבלוג, שתמיד מוכיח לי מחדש שהשוליים שלי הם המיינסטרים שלו וגורם לי להרגיש זקן ממורמר; Igor Krutogolov’s Karate Band הם הרכב ישראלי של 11 נגנים בניצוחו של איגור קרוטוגלוב (שגם אייר את עטיפת האלבום) שעושים מוזיקה שמבוצעת על טהרת הצעצועים. גיטרה צעצוע, סקסופון צעצוע, קרוקודיל צעצוע וכו'. קצת כמו Psapp רק אוואנגרדי לחלוטין. שילוב מופרע של פסקול למשחק מחשב, הבי מטאל, בדיחה טובה, זעקות קרב והמולה של יומולדת 3 לאחיינית שלי. הנה עוד הופעה שאתם יכולים לראות ואני לא. אני תיכף מתחיל לקנא.

Igor Krutogolov’s Karate Band – Elvis sucker
Igor Krutogolov’s Karate Band – Adidas in your ass

רושם ראשוני

עכשיו שההנג-אובר של הסילבסטר (בשבדיה, דרך אגב, אף אחד לא שמע על סילבסטר. מבחינתם זה ראש השנה ותירוץ טוב לאורגיה של שמפניה וזיקוקים) ושל רשימות הסיכום למיניהן מתחיל להתפוגג, החלטתי לנבור קצת בערימה ולראות מה יצא לי מכל העסק. רציתי, באמת שרציתי לעשות סיכום משלי, אבל בתוך השיטפון הבלתי פוסק של סיכומים וסיכומי סיכומים החלטתי בסוף שכמו בתיכון, גם כאן יותר קל לעבור על הסיכומים של התלמידים החרשנים ולדוג מתוכם את מה שמעניין אותי.
אז חוצמזה שיש המון אנשים שבניגוד אלי נורא אהבו את ג'ואנה ניוסם וארקטיק מאנקיז וחוצמזה שרוב האלבומים שהכי אהבתי השנה (למשל ספארקלהורס, סול ספי וקלאוד קאלט, כולם כבר זכו לפוסטים אצלנו) נעדרים מרוב רשימות הסיכום, נו, חוצמזה אין לי יותר מדי מה לומר.
במקום לסכם העליתי פלייליסט חדש אחרי עצלות ממושכת וארוכה. רוב השירים בפלייליסט הגיעו אלי היישר מתור רשימות סיכום שונות ומשונות וכמעט כולם לא זכו ליותר מהאזנה ראשונית ושטחית. אבל מה שכן, כל השירים פה הותירו בי תחושת "יש פוטנציאל, צריך לשמוע עוד".
ראויים לציוד במיוחד הם Silversun pickups שאני מהמר עליהם בתור חביביי לחודש הקרוב, ושרלוט גיינסבורג ש-5:55 שלה נשמע מתקתק ומלטף, ונראה לי ש-Air עשו שם משהו מאחורי הקלעים.

כרגיל, הפלייליסט זמין להורדה עד לפלייליסט הבא.