בחירתו של סרבן

בשיחה טלפון אקראית עם חבר יקר, ניסיתי לחלץ ממנו את ההעדפה שלו לאותו ערב. התשובה שלו הייתה ששתי האופציות שהצגתי כוללות בתוכם יתרונות כמו גם חסרונות והוא משוכנע שהוא ימצא הנאה בשתיהן (בדרך כלל חברים שלי לא מדברים כמו חברי כנסת, זה רק לצורך האפקט הדרמטי).
"תגיד, מה נהיה איתך? אתה לא מסוגל להגיד לי מה בא לך יותר?" שאגתי לאפרכסת (לסלולרי יש אפרכסת?) בבהמיות האופיינית לי.
"תשמע, אתה מבקש ממני לבחור בין שני דברים טובים, זה לא פשוט, אתה יודע..." הוא ענה.
"נו באמת..." זילזלתי בגסות רוח המזוהה איתי כל כך.
"באמת. זה כמו שתבקש ממני לבחור אחד: אהבה או חופש?" אמר חברי המאתגר.
"חופש. מה השאלה בכלל? נקסט." עניתי בהחלטיות.
המשך השיחה, שאליה הצטרפו אוסף של קושיות כמו "שוקולד או סטייק?", "ידיים או רגליים?", "שמיעה או ראייה?" והקלאסיקה של כל הזמנים "אמא או אבא?" הייתה עמוסה בתהיות קוסמיות מכבידות. המפתיע בכל הסיפור הוא, שהצלחתי לייצר תשובה לכל אחת מהשאלות האלה כמעט מבלי להניד עפעף תוך פחות משתי שניות.

למה, אם כך, אני תמיד כל כך מתקשה לכתוב סיכום שנה? כנראה זה לא העניין של יכולת הבחירה אלא העובדה שאני לא מוצא סיבה לבחור. אני שונא טקסים באשר הם. אין לי עניין אמיתי להתהדר בבגדי שבת ולספר לעולם מה נפלא הוא טעמי. וחוץ מזה, כל השנה בן אדם הולך להופעות, מחטט בפליירים שזרוקים על רצפות בתי שימוש בשביל לדוג מוזיקה חדשה ומכלה שעות בלילה תחת אור נר כדי להביא את הבשורה למסך הקרוב למקלדתכם, אז סיכום זה מה שחסר? אל תהיו קטנוניים. בבקשה?

Copeland - Choose The One Who Loves You More

כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).

בין קודש לחול

מרוב יראת שמיים מ-Oi Va Voi שכחתי לספר על אוסף הגויים האקלקטי שעשה עבודה משובחת בחימום; Sunny Day Sets Fire הם רביעייה עם סולן איטלקי, מתופפת הונג קונגית זועמת (שמזכירה את הדמויות של Nara Yoshitomo) וגיטריסט ובסיסט בני האי. למרות שזאת הייתה אחת ההופעות הראשונות של ההרכב הזה, משהו תפס אותי מיד. החומר שלהם מגובש ובשל והם מופיעים מעולה. זה אמנם פופ פראקסלנס אבל הפופ הכי אינטלקטואלי, רגיש וספונטני שאפשר לבקש.
אם מישהו היה מכופף את ידי מאחורי גבי, ומבקש ממני להגיד כמו מי הם נשמעים, הייתי משתחרר מאחיזתו, מטיח את ראשו כנגד קיר בטון ומפטיר בשנינות לעבר גופתו המדממת: "אולי השינס. אבל את סאני דיי אני אוהב יותר".

Sunny Day Sets Fire – Wilderness
http://www.myspace.com/officialsunnydaysetsfire

בס"ד

ישתבח ויתברך שמו לעולם ועד. 3 שנים, 3 שנים המתנתי בסבלנות ולא איבדתי תקווה אף לרגע כי ידעתי שהקדוש-ברוך-הוא לא יכזיב את חסידו הנרקב. אחרי כל הימים הנוראים והתקופות הקשות, בהן נפש יהודי לא המתה ועין לציון לא צפתה, בחר אדוני אלוקינו להתגלות בפני. לא היה זה טורנדו, סנה בוער או גינס צוננת שנשאו את דבר האל היישר אל תוך אוזניי, אל ליבי ומשם במפץ גדול לכל קצוות גופי.
נסתרות דרכי האל. מכל המקומות שבעולם שברא בחר דווקא להתגלות ב-Nambucca, מועדון קטן ואפלולי בצפון לונדון שנראה כמו סניף בני עקיבא שכפר בעיקר. בוודאי רצה לבחון את את מאמיניו. אך האמונה הייתה חזקה באותו ערב; אט אט זרמו בני ובנות העם הנבחר מכל עבר, התקבצו והתקהלו תחת כיפת הנמבוקה והחליפו מבטים מלאי תקווה, כאילו חייהם תלויים בדבר.
פיינט ועוד פיינט וגם קצת בוטנים (כשרים) והגאולה מיאנה להגיע. לבסוף, Oi Va Voi עלו לבמה ותפסו את מקומם. "מאלו המתבוללים תבוא הישועה?" הרהור כפירה אחרון השמיע את קולו האילם בתוך ליבי.
ואז החלה המוזיקה לנגן. שומו שמיים. שערות ידיי סמרו, גופי נהיה חיטוטים חיטוטים, בעיני נקוו דמעות ורוחי ריחפה על פני המוניטורים. כשהשכינה עומדת מולך אינך ממשיך עוד לשאול שאלות קיומיות אלא פשוט נאלם דום. או לחלופין פוצח בשירה ומפזז באקסטטיות.
אוי ואבוי חזרו והקב"ה מצדדיהם, לפניהם ומאחוריהם. והוא העומד. מלאכי שרת בכלי נשיפה, כנרית שהייתה גורמת לפרלמן להצטלב וסולנית לתפארת העם היהודי (וכאן עלי לעצור לחשבון נפש קצר ולבקש את מחילתו של אבינו בשמיים שברגע מקודש שכזה חילחלו מחשבות זימה מטונפות לראשי). גילה ורינה ודיצה ושירה התערבבו להן במחולות של אושר בלתי נשלט ונפשי לא ידעה מרגוע. השירים מ-Refugee העלו נשכחות ונצורות והחומר החדש, שכלל שיר הלל ליורי גגרין (גוי גמור!), גרם לחזה שלי להתנפח מגאווה יהודית. אל תקלו ראש, אחיי, כי לא נטרפה עלי דעתי. בקרוב, אם ירצה השם, יגיעו אוי ואבוי לארץ הקודש וגם אתם תזכו למסכת עליונה. הכינו את הכיפות.
עכשיו כל מה שנותר הוא להמתין עד חודש אדר תשס"ז ולהרבות בשמחה עם האלבום החדש. כי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המציל נפש אחת אל תלבין פניו ברבים, אלא במה שיש בו. הרי זה משובח!"
באופן נדיר, ידה של אשת חיל אדמונית לפרקים, שלקחה את המצלמה מידיי הרועדות, הצליחה לנצור רגעים מקודשים מההתגלות. שתזכה לחיים ארוכים.

Ain't it nice?

Ain't it nice when someone does all the dirty work for you? I'm just passing it on...

השיבה

אחרי ביקור מולדת החזרה לאי תמיד מלווה בתחושת עכורה– המשפחה, החברים, החתולים שהשארתי מאחור ויותר מהכל המסבחה של עלי קראוון, שמהווים מושא תמידי לגעגועים, שוב רחוקים ממני לתקופה בלתי ידועה. הפעם החלטתי לגשת לבעיה מזוית חדשה ואם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים אתם יכולים לנחש לאן זה הולך; הדבר היחיד שיכול למלא את החסר הוא הופעות כמו שרק לונדון יכולה להציע. יום אחרי שחזרתי הייתה זאת Bat for Lashes שהזכירה לי למה, among other things, אני כל כך אוהב להיות פה.
כשכתבתי על Fur and Gold עדיין לא הייתי מכור אליו כמו היום. בכל פעם שאני מנגן אותו מלווה אותי תחושה מצמררת של כניסה ליער מכושף. אני נסחף משיר לשיר ומתמסר לאוירה המשכרת שעוטפת אותי. בכל הזדמנות שאני יודע שיש לי איזו נסיעת רכבת ארוכה, או שעה פנויה לבד בבית מאוחר בלילה, אני לא מצליח להתאפק ומיד מתייחד עם הקול המלטף של נטאשה.
אני חייב להודות שחששתי שמא ההופעה תהרוס לי את הקסם הזה ותהפוך את נטאשה ליצור ארצי, אבל אחרי שכנועים עדינים מצד הגברת פוסטראומטיק ("מה זה אתה לא הולך? תלך, אדיוט! אתה תהנה!") החלטתי ללכת. וכל מה שנותר לי להגיד הוא – תודה.
ההופעה הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לייחל לו; רכבת המציאות נשארה בתחנה ובמקום תאונת קטלנית בינה לבין רכבת הדמיון, קיבלתי ערב מרחף בעולם אחר. אני די משוכנע שנטאשה, כמו גם שלושת החברות המקסימות שלה, הן פיות. אמיתיות. ממש כמו שליב טיילר היא אלפית. הטוטאליות שלהן מקסימה אותי. כשהן עוטות על עצמן גלימות ושוזרות סרטים בשיער אני לרגע לא מרגיש שזה חלק מהשואו באותה מידה שעוד איזה פרחח-זבל-בריט-רוק מבירמינגהם לובש סקיני ג'ינס וטי שירט לבנה ועליה עניבה שחורה. זאת פשוט הדרך שלהן להתחבר ולהתמסר למוזיקה. אני חושב שלהיות ילדותי ומשוחרר בעולם כל כך ציני זה לא פחות ממרגש. אבל הדבר שהדהים אותי יותר מהכל היה הקול של נטאשה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שזכיתי לשמוע קול שנשמע טוב יותר בהופעה חיה מאשר באלבום, וכל זה בלי שום מאמץ אמיתי. בשביל לחזק את תחושת הבלתי אפשרי, במציאות היא גם יפה עוד יותר מאשר בתמונות. נעים.
ואם לרגע אתם חושבים שנסחפתי לגמרי והכישוף שהיא הטילה עלי בוקע מאצבעותיי אז תהיו נחמדים ותצפו בוידאו הנפלא הזה בו גברת חאן מספרת איך היא יוצאת להקליט את רחשי היער כמו גם מקליטה שירים מתחת לשמיכת פוך ענקית יחד עם כל הלהקה ואני משוכנע שבמקום לעקם את הפרצוף גם אתם תתאהבו בה לחלוטין. ורק למען הסר ספק – היא שלי.

.סיכום שנה. שעברה

לפני כמה ימים קיבלנו מייל ממישהו (או משהו) בשם Axelmoloko. מסתבר שבאיזשהו בלוג מוזיקה איטלקי (איטלקי! לא נניח, חיפאי, או רמת-גני. Monocrave goes international) החליטו לקחת על עצמם פרוייקט יומרני. הם שואפים, לדבריהם, לדרג את 100 האלבומים הטובים של 2006 על פי משאל בהשתתפות כל בלוגי המוזיקה. כולם. בכל ארץ, שפה, סגנון, עדה ונטייה מינית. במילים שלהם: ”We are asking to all the music-blogs around the web (we will try to reach all of them)”
לא נותר לי אלא לאחל למרקו בהצלחה. אני בטוח שבסוף תמצא את אמא. ורק בשביל להוכיח שהם לגמרי רציניים, הנה סיכום 2005 שלהם. האמת, סחתיין. אנחנו מבטיחים לתרום את חלקנו הפעוט, רק חראם על מי שהולך לעבד את הנתונים...

בלוגרים, הצביעו בהמוניכם!

זמן קיץ

כבר שבועיים שאני מסתובב ברחובות תל אביב, בעיקר בלילות, בחולצה קצרה. זה באמת משהו שאי אפשר לא לכתוב עליו. בפרט בגלל שלפני כשעה גשם דליל וצינה קרה קיבלו את פני חזרה בלונדון הבירה.
לא יכולתי להשאר אדיש לפוסט של candy אז הנה הגרסאות האהובות עלי ל-Summertime היישר מהאוסף הפרטי שלי לביצועים של השיר. הרי ידוע שלכל יצור אנאלי חייב להיות לפחות אוסף אחד שכזה. כמו תמיד כיף לגלות שאנאליות, עומקים רבים לה – אוסף הביצועים המוגזם לחלוטין הבא הוא דוגמא טובה לחור ללא תחתית.

They Might be Giants – Summertime
Morcheeba ft. Herbert Lewis – Summertime

129 kg of naptime

שיואו. שיואו איזה כיף לי עם Sparklehorse. לדבר הזה שעושה לי כזה כיף קוראים בשם העילג משהו Dreamt for light years in the belly of a mountain. התפספס להם קצת כי שנת אור, למיטב ידיעתי, היא מידת מרחק ולא זמן. אבל בסדר, הם חולמים במשך 9 וחצי טריליון ק"מ בבטן ההר, שיהיה להם לבריאות. אני בדיוק התעוררתי מ-129 ק"ג שלאפשטונדה. אם בתמורה אני מקבל כזה יופי של אלבום אז אין לי שום בעיה עם זה. אבל באמת, איך יצא שמכל האנשים שהיו מעורבים בכתיבה, בביצוע, בהפקה, בייצור ובשיווק האלבום, מכל האנשים האלה שחלקם בטח יותר חכמים ומשכילים ממני, מכולם לא היה אף אחד ששם לב לשגיאה המביכה הזאת? אבל עזבו, מה אני יושב פה על נקודות, אני כל כך נהנה מהאלבום הזה. אני שומע כל מיני דברים אחרים שהם, נו, בסדר, ואז אני פשוט נשבר וחוזר ל-Sparklehorse, למרות העילגות. למרות שמרוב שלא הבנתי איך זה ייתכן הלכתי לשיר הנושא להקשיב למילים, דבר שאני כמעט אף פעם לא עושה. קיוויתי שזה פשוט משחק מילים מבריק, כי מי שעושה כזה יופי של מוזיקה, בטח לא יכול להיות עד כדי כך אידיוטי. אבל שיר הנושא, יפה ונוגה ככל שיהיה, הוא בעצם קטע אינסטרומלנטלי. זין אני אקבל הסבר. וזין משחק מילים. אבל תראו, זה שאני אובססיבי לא צריך לעצור אף אחד מלהנות מהאלבום המקסים הזה עד השמיים. וזה לא שזה קרה מיד, אהבה ממבט ראשון וכל השיט הזה. לקח קצת זמן, אבל אני מאוד מרוצה מעצמי שקלטתי שיש פה פוטנציאל. למרות השם האנאלפביתי. אלוהים אדירים, רק עכשיו חשבתי על זה, יכול להיות שאפילו המעצב שעבד על העטיפה לא שם לב לטעות? באיזה עולם אנחנו חיים לעזאזל? הו, האנושות! כלו כל הקיצים! אני הולך להסתגר בבית ולשמוע משהו טוב. משהו יפה, אינטליגנטי. נגיד, Sparklehorse.

ממש קשה לי להחליט איזה שירים לשים פה. באמת הכל מעולה.אז יש את Getting it wrong ולו רק בגלל שהשם מתלבש על הטקסט פה למעלה באירוניה מושלמת (אנחנו אוהבים אירוניה מושלמת), ויש את Return to me כי הוא פשוט כל כך כל כך יפה.

בוחן פתע בנושא דרדרי מדבר

שבו נא ילדים במעגל סביב שחר קשישא והסכיתו למעשייה מן העבר; לפני שנים רבות, בימים בהם באינטרנט עוד היה חור, פינג לא היה קיים בלי פונג ופורנו היה רק בקסטות וידאו, העברת מידע בין מחשבים נחשבה לחזית הטכנולוגיה. הדרך היחידה לעשות את זה היתה להשתמש במודם 14400, להתחבר ל-BBS ולקוות שאולי במהלך הלילה תצליח להוריד את גולדן אקס. בתקופה ההיא, ליצור מוזיקה במחשב היה דבר שהיה בהישג ידם של גיקי-על בלבד.
הייתי נורא רוצה לספר בדרמטיות על היום שבו גיליתי את "פאק בית ספר" (פעם לא אמרו ביצפר) ואיך שחיי השתנו אבל האמת היא שזיכרוני מתעתע בי; אין לי מושג איך התגלגל האוצר הזה לידי, מתי, מי יצר אותו ושאר תהיות קיומיות. מבחינתי הוא הופיע יש מאין. כנראה שזאת הסיבה שהוא הפך לסוג של קאלט מקומי.
איך שלא יהיה, יותר מדי מילים כבר נאמרו כהקדמה לקובץ mod קטנטן בן דקה עשרים ושלוש של טראש אמיתי - דאנס ביט אלים, אפקטים מהתחת, קללות, גרפסים וסגירת חשבונות אכזרית כמו שרק ילדים יכולים.
מי שמכיר בוודאי מזיל דמעה או מחייך, מי שלא בוודאי קופץ למסקנות על ילדות עשוקה מול מסך VGA. האמת, כמו תמיד, היא מה שאני אומר.

פאק בית ספר (מפ3)
Download Golden Axe

you win some, you lose some

Yet again, I didn't fall for the music, but the visual is so well done! Check out this video for Swedish band Eskju Devine.

עד העונג הבא

סוף סוף הצלחתי להעלות פלייליסט חדש. זה מתחיל להפוך להרגל מגונה: יש לי רעיון לפלייליסט, אבל תוך כדי ביצוע זה הולך ומסתבך ואני חופר בנבכי האוסף שלי ואחר כל בנבכי האינטרנט שהם נבכים (אין באמת מילה כזאת, נכון?) הרבה יותר גדולים ובסוף יוצא משהו שהוא בכלל לא מה שתכננתי בהתחלה.
ככה גם פלייליסט המספרים – שירים שמספרים מופיעים בשם שלהם – הלך והסתבך לו כי השירים פשוט לא עבדו אחד ליד השני. ככה שזה לא שהשיר החביב בהחלט של Liz Phair זה ה"שבע" הכי טוב שמצאתי, זה פשוט התלבש פה הכי בסדר.
מצד שני זה מפגיש אותי עם פנינים שהיו חבויות ממני עד עכשיו. למשל Eight line poem של דייויד בואי או Six days war בביצוע המקורי של Colonel Bagshot (מי שזה לא יהיה) ולא בגירסה המשופצת והמוכרת יותר של DJ Shadow.
ובגלל שאני נורא נחמד אז גם הפלייליסט הזה זמין להורדה, עד הפלייליסט הבא.
ייגשמאש.

תקלה מופלאה

כבר חודש שהשיר הזה יושב לי על המחשב ואחרי ששוב ושוב שמעתי אותו, רק בגלל שלא זכרתי איך ולמה הוא הגיע, פתאום הבנתי שהוא משהו בסט. אם אני זוכר נכון זאת עוד איזו להקה שדגתי מפלייר (מלשון flyer לא player, כן?) ואם הפנמתי משהו מהתקופה באי, היא עוד תזכה ל-15 הדקות שלה. או שאולי בעצם היא כבר זכתה? אני לא בטוח איך כל העניין הזה של שעון גריניץ' עובד. לפעמים אני מרגיש שאני חי בעבר.

Switches – We lay down the law

Starman

כשאני והאחים שלי היינו ילדים ההורים שלנו אמרו לנו שאנחנו לא ממש מכאן. אז מאיפה אנחנו, שאלנו, מרוסיה? מברזיל? אבל ההורים שלנו אמרו שאנחנו כולנו, כל המשפחה, לא באמת בני אדם. מבחוץ אנחנו נראים כמו כולם, אבל מבפנים זה עסק אחר לגמרי. הם קראו ספר בשם "אנשי כוכבים" וסיפרו לנו שהמשפחה שלנו היא בדיוק כמו בספר. והם באמת היו משוכנעים בזה בעצמם, זה לא שהם ניסו לעבוד עלינו. אבא שלנו כל הזמן קרא המון ספרים על עב"מים והוא הגיע למסקנה שאנחנו סוכני חרש של ציוויליזציה רחוקה שנשתלו בין בני האדם. הוא אמר שאנחנו אפילו לא מודעים לזה, אבל כשיבוא הרגע "יעירו" אותנו כדי שנוכל למלא את משימתנו. כמובן שבתור ילדים קטנים לא הייתה לנו כל סיבה לפקפק באבא שלנו. ובאמת, תמיד ליוותה אותנו תחושת זרות בכל מקום. תמיד הרגשנו קצת שונים, קצת אחרים, לא ממש שייכים. אני עדיין מרגיש ככה לפעמים.
ואז, כמה מושלם, שיר על סופרמן.

לקח לי זמן להיתפס על סופיאן סטיבנס. אני יודע שזה דבילי אבל גם לי יש אלרגיה להייפ ופופולריות גורפת. למשל, עוד לא קראתי אף הארי פוטר. או למשל, כשכולם לא הפסיקו להתלהב מסופיאן סטיבנס אני נאנחתי אנחה עייפה ומזלזלת, הקשבתי פעם-פעמיים ושמתי בצד. אבל הזמן עשה את שלו ובסוף גם אני נשביתי בקסם. דביל, אבל לא מקרה אבוד.
בשבוע שעבר נחת לו הסופיאן בסטוקהולם ואני, שלא ממש מת על הופעות, ארזתי איתי את הויקינגית בהחלטיות ולקחתי אותה לראות את הפלא מקרוב. ואכן פלא. לקח לו בערך עשר שניות להטביע אלף איש בנהר של קסם אישי שזרם ממנו. וזה עוד לפני שהוא התחיל לשיר.
ככה זה כשעל הבמה עולים שנים-עשר אמנים מחופשים לציפורים-פרפרים והבחור קורא לעצמו צ'יף עיט גדול. ככה זה כשהצ'יף מביא איתו מהבית ארבעה חצוצרנים, שלושה חלילנים, שתי קרנות יער, זמרת ליווי פסיכית ואחד אלוהינו. וככה זה כשהכל קורה באולם שנראה כאילו רק אתמול נערך בו נשף מסכות בחסות לואי ה-14 ועכשיו זוכה לתצוגת התאורה הכי טובה שראיתי בחיי.
ההופעה כולה נבנתה על בסיס סיפור-שיר-סיפור-שיר כשהסיפורים מסופרים בחן אינסופי ונותנים את הרקע לשירים שבאו אחריהם והצצה לעולמו הביזארי-אבל-מקסים-ללא-גבול של סופיאן סטיבנס. בעצם, הייתי מוכן לשלם את 250 הקרונות בשביל לשמוע אותו מספר סיפורים וזהו. בכל פעם שהוא התחיל לדבר הופיעו באולם אלף חיוכים קטנים שבדרך כלל הפכו לחיוכים גדולים ככל שהסיפור נמשך.
פרפרים, פיות, סופרמנים, עב"מים וציפור-דורסת-צירעתית שרודפת אחרי שני ילדים בני שבע ביער עבות, כל אלה הגיעו לשיא כשסופיאן עמד לשיר שיר לחג המולד. אל הקהל נזרקו בובות סנטה קלאוס מתנפחות וצ'יף עיט גדול ביקש להקפיץ אותם מעל לראשים למשך השיר עד סופו "כדי שגם לנו על הבמה יהיה כיף".

כמו שאמרתי, אני לא ממש מת על הופעות, אבל את זאת אתם באמת לא תרצו לפספס.

The man of Metropolis steals our hearts
That was the worst Christmas ever!

ויש גם סיפור: חלק 1 וחלק 2

עיר בלהבות

זה היה אמור להיות פוסט קורע לב על ביירות בהופעה חיה, אך אבוי, באופן אירוני, סימבולי ובעיקר מבאס ביירות, הלהקה כמו המדינה, איבדה את יכולתה לתפקד – זאק קונדון, הפרונטמן המחונן, נפל למשכב. הייתי מאוד עצוב לגלות את הבשורה המרה, באמת. חודשיים שחיכיתי וציפיתי לרגע הזה יותר מהרבה הופעות אחרות. הלומינייר הבטיחו שכדאי לבוא כי להקת החימום a Hawk and a Hacksaw הופכת להיות המרכזית לערב, והרווח כולו שלנו. לא יכולתי שלא לרצות להאמין.
על aHaaH שמתי עין ביום שקניתי את הכרטיסים לביירות ועד להופעה אפילו הספקתי לשמוע את Where the wind blows, האלבום שהם הוציאו השנה, כמה פעמים בלי לגבש דעה מוצקה. aHaaH הוא הפרוייקט של ג'רמי ברנס, המתופף של ניוטרל מילק הוטל ז"ל, אבל אני תוהה אם יש להקשר הזה רלוונטיות אמיתית למה שהוא עושה כאן. לא סתם ההרכב שלו חבר להופיע עם ביירות; הנץ והמסור מנגנים גם הם מוזיקה צוענית-בלקנית משל עצמם. אין בה את העדינות והכאב שיש לביירות, וגם כמעט ואין בה מילים. מה שכן יש בה הוא אוירה אותנטית, דרמטית לפרקים שמזכירה את גוראן ברגוביץ' ברגעים הפחות מזיעים שלו. הלחנים והביצועים נשמעים כל כך נאמנים למקור שאני מנחש שג'רמי עשה סטאז' בכפר של בוראט.
לראות אותם בהופעה זאת חוויה אחרת; שני אנשים בסה"כ, הת'ר בכינור וג'רמי בשאר הכלים. וכשאני אומר "שאר" אני לא מתכוון שהוא מחליף כלים במהלך ההופעה אלא מנגן על כולם בו זמנית בתצוגה הכי מרשימה שראיתי מאז ההוא מ-Venice Beach. ברגעים היותר נפלאים הוא מנגן בו זמנית באקורדיון, תוף בס ושתי מצילות עליהן הוא מקיש בעזרת מקל תיפוף שמחובר לכובע מלא פעמונים שהוא חובש על הראש. הנה 1000 מילים בנושא. זה אולי נראה מטופש אבל זה נשמע נפלא באופן בלתי סביר. וגם לא אהבתם, אי אפשר שלא להעריך את הקוארדינציה שצריך בשביל כזה קונץ.
aHaaH ידעו שהם צריכים לפצות את הקהל שגדש את המקום ולכן לקראת סוף ההופעה הביירותים הנותרים, שהרגישו מבואסים ומיותרים, עלו לבמה ואפילו ירדו אל הקהל, כיאה למוזיקה שכזאת. כמובן, שהירידה הייתה מבוקרת ורגועה כדי לא להבהיל את תושבי האי שלא מורגלים באינטראקציה אנושית וחמה, אבל המחווה הייתה עדיין לעניין. אי אפשר לצפות מכל להקה שתפתח ותסיים כמו בלקן ביט בוקס (עדיין ההופעה הכי טוב שראיתי בחיי. בחיי).
בשבוע מאז ההופעה, חרשתי את האלבום והדעה שלי עליו התגבשה כמו גללי עיזים; הוא משובח כמו קבנוס וגבינה מעושנת עם כוס של לגוולין. איטס ורי נייס, יס?

don't like tea anyway

The music might not be exactly my cup of tea, but the video is so cool!

חבר שכמותך

אחרי שהבהרתי את עמדתי מול כריס, ידידי הפרלופוני, הוא אמר שגם הוא לא חובב פופ גדול אבל האול סיינטס החדש ממש מפתיע בכמה שהוא טוב (בגלל זה הוא מצליח כל כך, נכון כריס?). הוא גם הבטיח שלהבא הוא ישלח דברים שיהיו מסונכרנים עם הטעם המוזיקלי של מונוקרייב. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו מייל נוסף. פתחתי אותו מלא סקרנות אך ורק כדי לגלות שמדובר ב-Tiny Dancers, עוד להקה יורקשרית מעוררת פיהוקים.
בשלב הזה כבר התחלתי להשלים עם העובדה שלא תצא מהידידות הזאת שום דבר. הדבר היחיד שכריס סיפק לי עד כה הוא להיות מטרה לכל חץ אפשרי שרועי ואני תמיד רצינו לירות לעבר חברת תקליטים:
"נראה שהם אפילו לא מתאמצים לגלות כשרונות חדשים אלא רק מנסים לרכב על תשתית קיימת של להקות ולהפוך אותן למוצר רווחי" תקף רועי .
"וכשמתעסקים במוצרים, אסור כמובן לשכוח מי הצרכן שאליו הם מכוונים – בני נוער, שהם כנראה כח הקנייה הגדול ביותר למוזיקה. לא פלא שיש כל כך הרבה מוזיקה מחורבנת במיינסטרים" פסקתי בנחרצות.
מלאי סיפוק מעצמנו, הבנו שאולי בכל זאת כדאי שנשאר חברים של כריס. בדרכו שלו הוא גורם לנו להרגיש מאוד טוב לגבי העולם (אם רק היינו יכולים להשוות ולראות שגם יש לו יותר קטן זה היה ממש מושלם).
כריס חש כנראה בתנודות קוסמיות שליליות ואתמול שלח אלי את השיר הראשון שאני שמח לתת לו במה פה - Siobhan Donaghy (שלמרות השם היא לא אסיאתית. חבל). הילדה בת ה-22 הזאת הספיקה לעשות לא מעט לגילה. היא הוחתמה על ידי חברת תקליטים בגיל 14, הייתה חלק מהשוגבייבז עד לפני כמה שנים (אבל אנחנו נתעלם מהכתם השחור הזה) ומוציאה במרץ את האלבום השני שלה, Ghosts. בשיר שקיבלתי היא נשמעת כמו סוג של קייט בוש פוגשת את אניה עם ארומה רעננה. בשירים אחרים ששמעתי העבר הפופי שלה רודף אותה קצת יותר מדי בשירה ובעיבוד. מצד שני, היו גם הבלחות טריפ הופיות מעניינות. אני לא באמת יכול להבטיח לכם איכות אבל אתם יודעים, בסוף היום זאת המלצה מכריס ואת מה שצריך לדעת על הגבריות שלו אתם כבר יודעים.

Tiny Dancers – 20 to 9
Siobhan Donaghy - Ghosts

איי גאט דה בלוז

השבוע העלינו פה פלייליסט בלוז ואני חייב לומר ללא שמץ של צניעות שאני מרוצה ממנו עד השמים.
פעם בכמה זמן, לפעמים חודשים ולפעמים שנים, מתעורר בי רעב לבלוז ואז אני חוזר ומגלה אותו מחדש.
מה שהעיר את חיידק הבלוז משנתו הפעם היה קרלוס גֶרה, איש מוזר שמדביק עם מסקינג-טייפ דפים הנושאים את שמו בתחנות אוטובוס ברחבי סטוקהולם. האיש שהדביק את אחד הדפים שלו ממש לידי, התחיל שרשרת אסוציאציות שארכה כשלוש שניות וכללה אינספור תפניות ביזאריות ובכללן שפם של אריה ים, רהיטים תוצרת פינלנד ואת ג'פרי ראש, והובילה בסופו של דבר לווילי דיקסון. למי שלא מכיר, דיקסון הוא היוצר מאחורי כמה דברים באמת גדולים, ביניהם ארבעה שירים בפלייליסט שלנו. הוא האיש מאחורי Red house הנפלא של הנדריקס ומאחורי שני השירים של לד זפלין, שהם לעניות דעתי שניים מהשירים הטובים ביותר של הלהקה. בעצם, אין לי שום בעיה להכתיר את You shook me בתור היציאה המושלמת ביותר של לד זפלין ובאותה נשימה גם לבלוז הכי טוב שאני מכיר. כדאי מאוד לשים יד על I am the blues של דיקסון. השם אומר הכל.
אחד הדברים שאני אוהב בבלוז זה שהוא בעצם הבסיס לרוב המוזיקה המערבית המודרנית וזה מה שמאפשר לנו למצוא עיבודי בלוז יפהפיים לכל כך הרבה שירים. ככה התגלגלתי ל-Hey Joe בביצוע הוירטואוזי של רוי ביוקאנן, Taxman הביטלסי שמקבל המון גרוב תחת ידיו של סטיבי ריי ווהן (שבעזרת-השם-בלי-נדר-טפו-טפו עוד ייקבל פוסט של כבוד משלו) וכמובן החידוש המצמרר של ווילי נלסון ל-Amazing grace. עוד דבר מגניב לגמרי זה שאתה פתאום קולט שלא חייבים להיות שחורים, שמנים ומזיעים כדי שייצא לכם בלוז מגניב. ככה אנחנו מגלים פתאום שגם לקלקסיקו ו-Iron & wine, הווייט סטרייפס וטום ווייטס יש יציאות בלוז משובחות. טוב, לטום ווייטס יש אלבום שלם כזה. Used songs, מומלץ גם למי שבשבילו טום ווייטס הוא קצת קשה מדי.
ודבר אחרון: בתוך האוסף הגדול למדי של נינה סימון שיושב לי במחשב התחבא לו Blues for mama שמעולם לא צד את תשומת לבי. זה שיר בלוז מושלם, Case study של איך בלוז צריך להשמע. תענוג צרוף.

הפעם החלטתי לתת לכם להוריד את אוסף הבלוז אבל רק עד שייעלה הפלייליסט הבא. תהנו.

ועכשיו טיזר:
Hi, I’m Sufjan Stevens, but tonight you can call me Chief great eagle, the head master of the northern winds, the conductor of the ceremonies and lord of the fairies and the butterflies
במילים אלה נפתחה ההופעה של סופיאן סטיבנס בסוטקהולם. בקרוב במונוקרייב הקרוב לביתכם.

בצפר Fuck

כשהייתי בתיכון אמא ואבא תמיד אמרו לי: "חכה, אתה עוד תתגעגע לימים האלו...". אני נחרתי לעברם בבוז ואמרתי: " למעבדה לכימיה? למזכירות? למורה לתנ"ך?! למה בדיוק אני אתגעגע, הא? למה?!". הייתי ילד ציני וטיפש. השנים עברו ובטח השתניתי לא מעט. אבל דבר אחד לא השתנה – אני לא מתגעגע לתיכון. או לפחות לא התגעגעתי עד יום רביעי האחרון.
מה שהציף את הגעגוע היה לא אחר מהופעה של Tapes ‘n Tapes ב-King’s College, אולם קטן אך מאובזר שנמצא בקומה רביעית של קולג' בלונדון. וזה מוזר כמו שזה נשמע. למרות שלמקום היו את כל הסממנים הנכונים – בר, יציע, תאורה – עדיין הייתי משוכנע שלאון, המורה להתעמלות, יכנס עוד שניה ויצעק על כולם לעוף משם כי יש אימון של הנבחרת כדורעף, וכמובן, לפני שאנחנו עפים כדאי שנעשה חימום לגב תחתון כי זה מאוד בריא.
לאון אמנם לא הגיע אבל האולם הקטן התמלא אט אט בסטודנטים בגיל שקרוב יותר לגיל תיכון מאשר לכל דבר אחר. כשטייפס אנד טייפס עלו כבר היה חם וצפוף שאלה הם למעשה התנאים האידאלים להופעה שלהם. לא לוקח להם הרבה זמן להתניע ותוך שיר וחצי הם ב-zone. נראה שבאופי שלהם הם להקה של מועדונים ומקומות קטנים והם הכי נהנים להופיע באולם בי"ס.
אני יודע שטייפס היו ועדיין מושא של דיון אינטרנטי שלם על מהות ההייפ, אבל עזבו אותכם מתיאולוגיה מוזיקלית. הם עושים מוזיקה הכי כיפית, בלי גרם של פוזה ונראה שאם או בלי פרשיית ההרצת מניות של פיצ'פורק, הם היו מצליחים באותה מידה. וחוץ מזה הם הדבר הכי קרוב לפיקסיז שאפשר לראות היום לייב. וגם כדאי מאוד.
ואז, בעודי בוחן שוב את סוגיית ההייפ, מוקף בכל הנוער המזיע והשמח הזה, פתאום זה קרה. ~פלאשבק~.
אני יושב יחד עם עוד כמה מאות תלמידים באולם של תיכון קריית שרת (הנמסיס של תיכון אילון בו למדתי) שהיה אולמה הביתי של נבחרת הכדורסל ששנה אחר שנה הייתה גונבת את האליפות מתיכון מתוסכל אחר. טקס סיום שנה כלשהי בלי אג'נדה אמיתית. אחרי כמה נאומים מנומנמים, אליקו המנהל עולה לבמה ובקולו הצרוד מסיגרים מכריז: "גבירותי ורבותי, משינה!!!" אני כבר לא זוכר אם ידענו שהם מופיעים או לא אבל איך שלא יהיה, הופעה של פרטית של משינה באותם שנים הייתה שקולה להתגלות אלוהית. האקסטזה הנלווית להתגלות שכזאת הייתה אחת מהטובות, ורועי עדי (תגיד להם משהו, רועי...)
בדיוק שהתחלתי לשחזר בראש את החרא-ירא-בוטרוס-ראלי, הפלאשבאק נקטע באיבו על ידי ינוקא גדול מימדים שנזרק לעברי. כשהקצתי, גיליתי שאני במרכזו של מעגל פוגו. שככה יהיה לי טוב. מעגל fago יהיה תיאור מדוייק יותר לחבורת הילדים שהשתעשעו בהיסוס כמו תינוק שבוחן את גבולותיו מול ההורים (או המאבטחים במקרה הזה). בפעם הבאה הייתה זאת בחורה שעפה לכווני. בשביל להמנע מהצקות חוזרות ונשנות ששיבשו את השלווה הקוסמית שלי, החלטתי למצב את עצמי בתור אלפא-מייל, טיפוס מעוות ומסוכן, מחורע אמיתי, ודחפתי את הבחורה על החבר השמנמנן שלה וכך, ביחד, הם הושלכו לקצה השני של הרחבה. לא צריך להיות גדול וחזק בשביל זה, זה עניין של טכניקה ונסיון. ואני ששרדתי את מטאליקה ות'ראפי בתור עולל, מה זה כמה קסטות בשבילי?
המשך ההופעה הייתה על מי מנוחות, להוציא כמה מבטים מוזרים מסטודנטים אקראיים. חמודים כל כך.
בדרכי החוצה מהקולג' הבנתי לפתע – ווקסמן טעה; זאת כן המסיבה שלנו (ואני אבכה אם יבוא לי).



אפרופו, מי שישים את ידו (פרנק?) על המידי האגדי שעל שמו נקרא הפוסט, יזכה להיות יקיר הבלוג לשנת 2006.

עולה עולה

Rock bottom riser של Smog, וידאו (וגם השיר עצמו) שעושה לי נעים. כזה מינורי, בקטנה.

הייפ שמייפ

במהדורה האחרונה של Fact Magazine (הגרסה המודפסת) התפרסם קטע מעניין שמדבר על ההייפ האינטרנטי בכלל ועל סנדי ת'ום ומיספייס בפרט, ומסביר יפה שכל הרעיון של להקה שצומחת מהשטח אמנם נורא קוסם לאנשים אבל הוא לחלוטין לא מציאותי. אולי פעם הוא היה וגם זה בספק. ברוב המקרים מדובר ביחסי ציבור מתוחכמים שמנצלים את החולשה האנושית של כמיהה להרגיש חלק מקהילה שלא נשלטת על ידי המדיה. או בקיצור Ghost Marketing.
רועי אומר שהקטע ארוך מדי ומלא בסלנג בריטי מעייף ואני אומר שהוא עדיין שווה קריאה, אז הנה הקטע סרוק להנאתכם.
החיסון שעשו לי בטיפת חלב בילדותי נגד הייפ די אפקטיבי, אבל לפעמים אני נכנע לסקרנות העדרית שלי, בפרט אם יש סיכוי שבאמת מדובר במשהו יוצא דופן; בחודש האחרון לא היה מגזין, פלייר או עטיפה של מסטיק שלא השפריצה בחום על Bat For Lashes. מדובר בנטאשה חאן (נכדה של), קוזינה מוכשרת במיוחד שהוציאה בספטמבר את Fur and Gold, אלבום הבכורה שלה.
אני לא באמת יודע אם המקורות שלי נשלטים על ידי מעצבי דעת קהל מתוחכמים או לא, אבל זה לא ממש חשוב כרגע; פיסה של איכות אמיתית נפלה לידי פה.
אני לא חסיד גדול של קול נשי ועם זאת הספיקו לי שתי שמיעות בשביל ליפול בשבי. הקול הסהרורי שלה יחד עם המוזיקה המיסתורית והאפלה שולחים אותי לעולמות קסומים שבהם פיות, חדי קרן ותימנים שמנים קיימים לא רק באגדות.
אם תרצו לדמיין איך היא נשמעת, תנסו לבחוש בקדירה את קייט בוש, ביורק, הוסיפו קורט של טורי איימוס וזרזיף גולדפראפ, אבל נראה לי שיהיה יותר מתורבת מצידכם ללחוץ על הלינקים למטה.

Bat for Lashes – Horse and I
Bat for Lashes – Trophy

Giddy-up!

כפי שהובטח, להלן השתלשלות המאורעות המצמררת, שבטח תסופר ותדובר עוד רבות בדורות הבאים. זהו סיפור של תמימות ועורמה, של טוּב ורוע, החטא ועונשו, צ'יץ' וצ'ונג. זהו סיפור על היום בו מונוקרייב, סאב-פופ, השינְס ואחד, שריף, נפגשו מסביב למדורה.

הים רגש באותו יום מבשר רעות. השמיים קדרו והמטירו על מרחבי הממלכה הצפונית סופת שלג עצבנית. אני, לעומת זאת, לא רגשתי ו/או קדרתי. אני כתבתי פוסט זריז ואקלקטי על כמה דברים שיושבים לי על נגן ה-mp3. אחד מהם, האלבום החדש – חדש מדי, כך מסתבר – של השינס, אליו היה מצורף שיר להורדה. לא עבר זמן רב ותגובה לא אופיינית הופיעה (לא אופיינית גם בעצם היותה כי כמעט אף אחד לא טורח להגיב פה). היה זה השריף. השריף, שמייצג את סאב-פופ, אמר שהוא מבקש מאיתנו להסיר את השיר האמור מהאתר ומהשרת באופן מיידי. השריף היה די נחמד. הוא אמר שהוא מבין שלא הייתה לנו כל כוונה רעה ושאנחנו בסך הכל ממליצים פה על דברים שאנחנו אוהבים, אבל מאחר והאלבום עוד לא הופץ ולסאב-פופ יש תוכניות מאוד ספציפיות לגבי איך הם רוצים להפיץ אותו, שיתוף האלבום שדלף בבלוגים עשוי לפגוע בכולם. כלומר, בעיקר בנו, כי אם לא נעשה מה שהשריף אומר הוא, אם כי לא במילים אלה בדיוק, יזיין את האמ-אמא של הצורה שלנו. הסרנו. בטח הסרנו, הרעיון של כנופיית כלבי-דין רודפת אחרינו בערבות השלג לא ממש קסם. גם לא התחשק לנו להפוך לאיזה שעירים לעזאזל של השריף. גם לא לסתם שעירים, פיכס.
כאן עלתה מחלוקת קלה בין שחר לביני לגבי דרך התגובה הראויה. בעוד שחר נקט בגישת ה"אוקיי, עשינו מה שביקשתם, לא צריך לאיים, תעזבו אותי בשקט", או בקיצור גישת "יאללה יאללה, על מי אתם עושים דאווין?", אני הלכתי יותר לכיוון של "לא התכוונו, רק רצינו להמליץ, רוצים ביס מהסנדביץ' שלי?" או במילים אחרות " 'בקשה אל תרביצו לי".
הדבר הוליד שתי תגובות, אחת מהשריף ואחת משרה, שהיא איזה משהו במשהו מרקטינג של סאב-פופ.
השריף, כנראה בעל יכולת ביטוי מוגבלת, אמר בדיוק את מה שאמר קודם. אנחנו מעריכים ידה-ידה-ידה אבל דיר בלאק נזיין לכם ת'צורה.
שרה הייתה קצת יותר אמהית. היא הבטיחה לנו שהחבר'ה בסאב-פופ ממש לא חושבים שאנחנו האוייב ואין להם שום כוונה לשסות בנו את הפיראנות צמאות הדם שלהם, וזה "למרות שלכולנו ברור איך התגלגל האלבום המודלף לידיכם". היא פשוט ביקשה שנכבד את רצונם שלא להפיץ הלאה וגם הרגיעה שחלק מהסינגלים יהיו זמינים להורדה חוקית וחינמית מאמצע החודש כדי שיהיה שיתוף פעולה עם קהילת הבלוגרים וככה סאב-פופ תעשה בוחטה ענקית של דולרים ירקרקים ושרה הקטנה תקבל את הקידום שמגיע לה כבר הרבה זמן.

אני חייב להודות שהדבר הראשון שהתחשק לי לעשות כשכל העניין התחיל היה לשים את כל האלבום להורדה באיזה חור אנונימי באינטרנט וגם לנקום בהם עם איזה פוסט שייקרא לאנשים לא לקנות את האלבום כי סאב-פופ הם תאבי בצע מנייאקים ועובדי אלילים. מהר מאוד התעשתי והבנתי שאין לי שום כוונה לפגוע בשינס, שזה שאנשי תעשיית המוזיקה הם תאבי בצע זה סקופ ממש קטן ושאין לי שום דבר נגד עובדי אלילים. וחוצמזה אני אמנם לא מוזיקאי אבל כן יוצר, ובטח היה מבאס לי את התחת לראות פרוייקט שעבדתי עליו הרבה זמן מודלף רגע לפני הבכורה. ומצד שני.
מצד שני אני חייב לתהות איך קורה שאלבום "דולף" 4 חודשים לפני מועד ההפצה המתוכנן. סאב-פופ טוענים שהאלבום הופץ לעיתונאים למטרת review ושהוא הופץ בגירסת 128kbps בלבד. זה מעניין מאוד לאור העובדה שהעותק שהגיע לידיי הוא באיכות טובה בהרבה וחף מכל watermarks שהחברה טוענת שהשתילה. ולמה לעזאזל 4 חודשים לפני? לוקח כל כך הרבה זמן לכתוב "review"? וכל זה כשהם בהחלט מודעים לסכנת ההדלפה המרחפת מעל הבייבי שלהם (מסתבר שהשינס החביבים הם כיום הנומרו אונו של סאב-פופ, חברה שבעבר התגאתה במפלצות כמו נירוונה, הסמשנינג פאמפקינז וסוניק יות'). הישראלי שבי מייד קם ואמר "איזה חבורה של מטומטמים. אין להם מושג מה הם עושים". אבל אז קם הפרנואיד ואמר (גם הוא בנימה ישראלית) "שתוק יא דביל, אתה לא קולט שהכל בכוונה? ככה יוצרים הייפ..."

anyway, שורה תחתונה או סיכום ראוי אין לי. מה שיש זה שאני בהחלט מוכן לכבד ברצון בקשה של אמן לא לשתף את המוזיקה שלו, ומכבד שלא ברצון דרישות של שריפים למיניהם. אני בטוח שהאפוקליפסה של תעשיית המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה כיום הולכת וקרבה.
Viva la revolucion!!

Tribo de Jah - I shot the sheriff

נ.ב.
למי שעדיין לא הבין, האלבום החדש של השינס שייצא בסוף ינואר הוא משהו גוטה גוטה, כיף של אלבום.

!לא, לא, ברצינות

המערכה הקטנה שהייתה מול Sub Pop הסתיימה בתיקו לטובתנו. אבל את הסיפור המעניין הזה אני משאיר לרועי לספר לכם בקרוב. אם הוא לא עושה את זה, תנדנדו לו. זה סיפור מרתק שיהדהד עוד שנים, בעיקר בבית אבות שרועי ואני נחלוק ברבות הימים.
סיפור קצת פחות דרמטי אבל לא פחות חשוב הוא שיתוף הפעולה של מונוקרייב ו-Parlophone. כמו החיבור של גוגל לאפל, גם פה מדובר בשותפות שמכה גלים בתעשיה. בגדול השיתוף מבוסס על המודל העסקי הבא: אנחנו מקבלים מפעם לפעם mp3 ואם יפים השכנים בעיננו, אנחנו ממליצים עליו בבלוגנו. כשנצבור 6,000,000 הורדות שיגיעו מאיתנו, נוכל לבחור מתנה מבין כדור ים מתנפח, רדיו שעון אופנתי או ערכת חוקן ביתית.
אז אתמול הגיע אלינו השיר הראשון, שגרם לי להשאיר שלולית גדולה על הכסא המשרדי המשוכלל שלי; מכל הלהקות שבעולם קיבלנו את הסינגל החדש של All Saints. האינטגריטי המקצועי שלי אמר לי לשלוח את השיר בחזרה לכריס, הבחור הנחמד מפרלופון, ולהגיד לו שבחתונה שלו ינגנו את אול סיינטס, אמן, ושאם עוד פעם הוא שולח לי משהו כזה אני בא אליו למשרד ומנגב את אחורי עם משטח העכבר שלו. אבל הייתי כל כך מרוצה ומשועשע מזה שבכלל שלחו לנו משהו וכמו פרסי משוק הפשפשים, שעל המכירה הראשונה ביום אף פעם לא מוותר (זה עושה עין הרע מסתבר), החלטתי שאני נותן במה לאול סיינטס החדש, שככה יהיה לי טוב.
ועכשיו תענו לי ברצינות – זה רק אני, או שהשיר הזה ממש בסדר? הוא לפחות מתחיל אחלה. ואז הן שרות. בכל מקרה, רק שתדעו, לא מכרנו את נשמתנו לשפן וביקשנו יפה מכריס שפעם הבאה, בלי פדיחות, ושיתחיל לשלוח סמפלים מרדיוהד החדש או לפחות דברים מעניינים מ-Regal, לייבל האינדי שלהם.
אה, וכריס ביקש יפה גם שאני אזכיר שביום חמישי מדליקים את אורות הכריסטמס באוקספורד ושעה אחר כך אול סיינטס יחתמו על האלבום החדש בוירג'ין. הסברתי לו שזה חג של גויים וגם ככה כל הקוראים בישראל, אבל הוא הפציר בי והבטיח שיוסיף לרשימת הפרסים חנוכיה וייר-לס. אז הזכרתי.

All Saints – Chik Fit

Mash my bitch up

תן משלשל בערפל

לא יכולתי לבקש הופעה מתאימה יותר לליל כל הקדושים מאשר I Love You But I’ve Chosen Darkness. אולי Cradle of Filth. הלומינייר לבש אוירת חג עם עטלפים שתלויים מהתקרה, ברמנית ערפדית (גררר...) ומלא קורי עכביש וגולגולות פזורות בכל עבר.
אני לא בטוח שיש מקבילה אנגלית לביטוי "לא כל יום פורים" אבל עם כל האירוניה האוילית זה בדיוק המשפט שהייתי בוחר לתאר בו את הערב הזה. נראה כאילו הוא זכה לאותו טיפול שמקבלות הכתוביות בסוף פרקי ההאלווין של הסימפסונס (תודה פרנק!).
בשונה ממסורת הופעות החימום המשובחות, הפעם היו שתי להקות מחורבנות באמת. הרגע היחיד ששווה איזכור היה בהופעה של The Low Lows. הסולן שלהם, שנראה כמו נהג משאית עם זקן עבות, מעיל ג'ינס, כובע בייסבול וכפפות אצבע, זעק לפתע בין שני שירים:
Mom! Can I get a drink here?!
What do you want? Same thing? coming right up ענה קולה של אמא, שהגיחה לפתע בין האנשים בקדמת הבמה.
אני הייתי מאוד מרוצה מהסצינה ההזויה ומיד צרחתי לעברה: !!!Mom! The meatloaf! Fuck. למזלי הקריאה שלי התקבלה בהבנה.
כשכבר ILYBICD עלו לבמה האוזניים היו קצת עייפות אבל לא משהו מעורר דאגה. אחד הדברים היפים במוזיקה שלהם הוא האוירה האפלה (הממ...בחירת מילים מקורית) והמהפנטת שעוטפת אותה. בהופעה חיה, האוירה הזאת די נעלמה ובמקומה הופיעה אנרגיה פולנית, נגינה נמרצת ורעש. הרבה רעש. מהסוג שפורטיס נוהג לעשות. זה אמנם לא היה בדיוק מה שציפיתי, אבל אם נשים בצד את הכמיהה שלי להופעה אינטימית ושקטה, זאת הייתה הופעת רוק בריאה של להקה שלרגע לא נשמעה כאילו יש מאחוריה אלבום אחד בלבד.
עד כמה שנהניתי, את השירים האחרונים בחרתי לראות מהבר. "אתה לא נהנה?" שאלה אותי הערפדית.
“I love them, but I’ve chosen Guiness” עניתי בשנינות רגע לפני שנעצתי לה יתד עץ בלב.
הוידאו שצילמתי בלתי שמיע לחלוטין בגלל הווליום המוגזם אבל אם בכל זאת בא לכם, תהנו. בתמורה הנה קטע יותר מוצלח מהופעה שהייתה למחרת.

ים של בייגלה

הרבה מוקדם מהצפוי, ובטח מהרצוי, שוב יורד פה שלג, ושוב אני מוצא את עצמי הולך ברחוב והשלג עף לי לפרצוף. אני לוקח בפינה שמאלה, לא יכול להיות שהרוח נושבת בשני כיוונים שונים בו זמנית. אז זהו שכן.

החלטתי להתלונן. הלכתי לחלון הקטן בכניסה לרכבת התחתית, איפה שתמיד אנשים מתלוננים. ישב שם הודי משועמם שנראה כאילו לא נתנו לו לצאת מהבוטקה שבועיים והוא ממש ממש צריך פיפי.

אמרתי, אני רוצה להתלונן על זה שהרוח תמיד נגדי והשלג עף לי לפרצוף. אמר, תראה, פה זה מערכת סוציאליסטית. אמרתי, מה קשור? אמר, עושים מה שלטובת הכלל. אמרתי, נו, ולהעיף לי את השלג לפרצוף זה לטובת הכלל? אמר, ומה עם כל האנשים שהולכים לכיוון השני? אמרתי, וואללה.

***
וככה, בעוד השלג נערם לו לאיטו אני באירוניה מושלמת מכין את הפלייליסט החדש שמוקדש לתשוקתו של שחר לאכול בייגלה על החוף. מסתבר שאין שם בחוץ שום שירים טובים על בייגלה. ובבקשה לא לנפנף לי במוניקה סקס. אז מה שיצא זה הרבה שירים על הים, ובסוף אחד שקשור להרגשה שיש אחרי שישבת כל אחר הצהריים על החוף ולא אכלת כלום ופתאום האיש של הבייגלה מתחיל לצרוח "כבד לי, כבד לי, תקנו כבר" ועוד אחד שמוקדש לאיש הבייגלה שבטח זה מה שהוא היה אומר אם במקום כובע קאובוי מנומר הוא היה חובש פאות ביזאריות ומסתובב בלונדון במקום בגורדון...

מוטב מאוחר

זוכרים שפעם מזמן סיפרתי לכם ש-The Earlies מוציאים אלבום חדש באוגוסט? ובכן, היום קרב ובא; The Enemy Chorus יצא בתחילת 2007. את הקטע הראשון והמצויין, No love in your heart, אפשר לשמוע במיי ספייס שלהם. עוד 3 חודשים?! זה מוקדם זה? נו מילא.

Kris Kros

Kris Moyes is the nuttcase responsible for the previous video we posted. Does anybody realize how much work it took for him to take all those shots? Anyway, here you can see more of his work (QT, slow).
And now he scores again with this gem of a video for Wolfmother's "White unicorn". Cool song too.

NICE!

This beautiful video was done with one stills camera and a lot of patience (QT).

פוסט אקלקטי

וגר זאב עם כבש ובום פם עם בק ירבץ. כרגע נחים להם על נגן ה-mp3 שלי, בשלום ובאחווה יש לומר, The shins, Deftones, Zita Swoon, Beck, Cloud Cult ובום פם גם. יש פה כל מיני דברים שראויים בהחלט לפוסט משלהם, וכנראה גם יקבלו, אבל בינתיים תסתפקו בגירסת התקציר.
Wincing the night away של The Shins מסתמן כאחד מהדברים הנעימים יותר שנחתו אצלי לאחרונה. בדיוק מה שהייתי צריך. הם בשלהם, אין יותר מדי הפתעות, אבל זה נשמע מצויין.
Beck, ילד הפלא הנצחי שכולם כל כך אוהבים להלל אף פעם לא עשה עלי יותר מידי רושם. למעט כמה סינגלים מוצלחים פה ושם אף פעם לא הבנתי מה השוס הגדול. עכשיו הוא שוב צץ לו וזוכה לשבחים (חדשן, מקורי, הקלישאות הרגילות) ואני שוב לא מבין על מה ולמה ולא ממש נופל מהכסא. אבל בסך הכל זה לא רע. הפעם הוא החליט ללכת על לבלוז ולי יש חולשה לבלוז ככה שבינתיים הוא מחזיק אצלי מעמד.
"ממתי אתה שומע דפטונס?" שאל אותי שחר. אז זהו, שאני לא ממש "שומע" אותם, זה יותר "בודק מה הם עשו הפעם". ולמה? כי למרות שמאז כיתה י"א מטאל לא ממש מעניין אותי, הדפטונס הוכיחו שהם מסוגלים להפתיע ולמתוח את גבולות הז'אנר, ואפילו להראות שהם, אבוי, יודעים לכתוב לחנים בעלי יותר משלושה אקורדים. חבורה של נקבות. ב-Saturday night wrist הם אמנם לא מצליחים לעמוד בפיתוי ומדי פעם צורחים/שואגים כמו הבבונוס-מטאליס (זן אופייני ביותר לז'אנר, מרשים ברעמתו המתנופפת וקעקועיו המשוננים, אם כי אינו ידוע במנת משכל גבוהה) אבל לאורך רוב האלבום הם נשמעים ממש טוב.
על Cloud Cult שחר כבר הרחיב, תבדקו כמה פוסטים אחורה. אני פה רק לחזק. קצת מטורללים אבל עושים שמח, מה רע?
ובום פם, נו, מה ארחיב ומה אומר, הידיעה שמצאתי משהו שגורם לשכני לשולחן העבודה ניקלאס, ילד טוב שבדיה, לעווית קשה יותר מזו שחווה עת התנגנו להם אהוביי Balkan beat box, זה שווה הכל...

The Shins – Australia was removed after a kind request from the Web Sheriff. Howdy ho!
Beck – Dark star
Deftones – Cherry waves
Cloud cult – Lucky today
בום פם – עדי אדיוס

ואם חשבתם שזה אקלקטי, חכו לפלייליסט שעולה מחר...

It doesn't get any better than this

!ביבי? סי

אז הם אנטי ישראליים, אוהבי מוסלמים וממש כמו אנימטורים, הם גם אוהבים לדחוף דברים לטוסיק. אבל חוץ מטלויזיה טובה (תשאלו את פרנק), הם גם יודעים לעשות הפקות מוזיקליות גרנדיוזיות. קחו לדוגמא את ה-BBC Electric Proms, פסטיבל מוזיקה שכולל עשרות הופעות שנפרשות על פני רוב העיר. אבל לא סתם הופעות. לחברינו הבריטים היהירים יש את היכולות להעלות באוב אגדות כמו The Who, Donovan ו-James Brown ולשים אותם ליד אגדות בהתהוות וגם ילדים מוכשרים כמוThe Guillemots, Nitin Sawhney, Jamiroquay ושות'. חלק מההופעות היו אפילו חינם אין כסף לאלו שהיו ברי מזל לעלות בהגרלה (לא אני לצערי). בגלל רגשות האשם המכרסמים ברשת הבריטית בשל הסיקור התקשורתי במלחמונת לבנון האחרונה, הם מאפשרים לראות את רוב ההופעות, או קטעים מהם, לתקופה מאוד מאוד קצרה באתר שלהם. אכלו ושתו כי מחר נמות.

הערה: אין לראות בפוסט זה פגיעה באוכלוסיה ההומוסקסואלית, או הבריטית, או שתיהן, שהרי מיטב מחברי הם הומוסקסואלים, או בריטים, או שניהם.

מחבקי עצים

לשבת לבד באמצע יער עבות גשום ומרוחק ולבהות בעלים צפים על פני נחל זורם. לקחת שאיפה עמוקה מהאויר הקריר, הלח ולאט לאט להרגיש שהכל יכול להיות בסדר.
לא חשבתי שזה אפשרי אבל מישהו הצליח לזקק את התחושה הזאת לתוך אלבום.

Brightblack Morning Light - Everybody Daylight

...באוסלו?! מוזר

ההייפ חזק עם החברה הנורווגים האלה. האלבום הראשון של 120Days יצא לפני שלושה שבועות והוא מסתמן כאחד החזקים השנה, לפחות אצלי בסלון.
האלבום נשמע כמו מערבולת אחת של סאונד ושירה מלאת אוירה שזורמת בין קטעים קצרים לארוכים באופן שקשה ממש לזכור מתי שיר אחד נגמר והשני התחיל.
הרבה דברים עלו לי מהשמיעות הראשונות - U2, ג'וי דיויז'ן, קיור, סטון רוזס - אבל הם עדיין יחודיים מספיק בשביל להרגיש שזו יצירה עצמאית לחלוטין. הם משחזרים איזה צליל אייטיזי בואכה נייניטיז עם ליטוף שמן זית ואלקטרוניקה, אבל במקום להשמע כמו עוד להקה בריטית משומשת, הם הופכים אותו למשהו רענן ומקורי. קצת כמו I love you but I've chosen darkness, רק בלי החשיכה ועם הרבה פריגורט.

120Days - Come out, come down, fade out, be gone

הוא יפה וגם חתיך

בחיפוש מתמיד אחרי אפשרויות חדשות ודרכים להתחמק מספינת העבדים, החלטתי לנסות את כוחי בתור מדריך טיולים. אחרי 4 שנים בצופים, כמה קשה כבר יכול להיות לקחת כמה ישראליטוס לטיול הופעות בלונדון הבירה? בפרט כשמונוקרייב משלמים על ההופעות.
הקבוצה הראשונה הייתה "דובוני אכפת לי", שכללה את הגברת פוסטראומטיק וזוגה האדון "super-hardware-size-me", באמת חמודים. אבל מה, בימים שהם באו – בצורת. לא הופעה אחת לרפואה. לקחתי את הצ'אנס והלכתי איתם להופעה אקראית ב-Luminaire, המקום הכי שווה וגו', ויצאתי המדריך הכי גבר בצד הזה של תל אביב.
גם הפעם, החימום התגלה כראוי פלוס פלוס; הראשון לעלות היה Newton Faulkner, ראסטה בוי בריטי חמוד, מהסוג שהייתי מצפה לראות מסביב למדורה על החוף, מעביר ג'וינט ומנגן קאברים לקלאסיקות מודרניות. למעשה שזה בדיוק מה שהוא היה, רק שהעדר החוף והמדורות גרמו לו להפוך לגיטריסט ממש לא רע ופרפורמר כריזמטי לאללה. על בחירת הקאברים עודף הג'וינטים אחראי; זה התחיל עם קאבר לשיר פתיחה של Ice Age (מקורי!) ואחריו ביצוע יפהפה, די מושלם ל-Teardrop של מאסיב אטאק. בשלב כלשהו גם היה קאבר לשיר של בובספוג. תוסיפו לזה כמה שירים לא רעים בכלל שלו (תשמעו את full fat ותגידו לי שלא חשבתם על אליס אין צ'יינס הראשון) וקיבלתם הפתעה הכי כיפית.

Newton Faulkner – Teardrop (סטרימינג)

אחריו בא James Apollo, שנראה כמו מאור כהן, רוקד כמו אלביס פרסלי, נשמע כמו השדרן מכלבי אשמורת ומנגן רוקנרול אמריקאי מזן שכבר לא עושים היום. בהתחלה זה היה נחמד, אני חושב. או שאולי הייתי מהופנט ללוק ג'וני סוויד שלו, אבל אחרי כמה שירים הלכתי לאיבוד. אולי בכל זאת יש סיבה שלא עושים את המוזיקה הזאת יותר.

James Apollo – Three Birds

המתאבנים היו נחמדים, באמת, אבל המנה העיקרית, Paris Motel, הייתה גורמה. חתיכת תזמורת מגוונת המלונאים הפריזאיים - גיטריסט, בסיסט, מתופף, קלידן, ויולה, שני כינורות וקלרינט, והעושר הזה עושה להם רק טוב. נראה כאילו כל אחד מושך לכוון שלו – הבסיסט רוצה לנגן בלהקת רוק, הכנרית רוצה בפילהרמונית – והתוצאה הסופית היא מפגש במקום מצויין באמצע הדרך; פופ-פולקי-קאנטרי נעים וכיפי.
הדבק האמיתי של כל ההרכב הזה הוא הסולנית שלהם, שאוחזת בשיק יונית לוי-י, משאירה שלוליות כריזמה בכל צעד שהיא עושה, שרה בלי טיפת מאמץ בקול נשי יפהפה, וגם מנגנת נפלא בכינור. כלבה. אני שונא אנשים מוכשרים.
הדובונים עשו הכנה רצינית לביקור והקשיבו לפריז מוטל עוד בבית. הם היו כל כך מוכנים עד שהפזמונים דבקו בהם לחלוטין, ולהפתעתה הרבה של הסולנית, הגברת פוסטראומטיק הצטרפה אליה בשירה שוטפת בחלק מהשירים. היא לא נשארה אדישה ומיד הקדישה לזוג שיר. הקרדיט, כמובן, הלך אלי. נו ביזנס לייק שואו ביזנס.

Paris Motel – I Lost My Heart\Philippe Philippe

ויש גם עדות חיה ובלעדית:


יומיים אחרי שקבוצת "דובוני אכפת לי" עזבו, הגיעה קבוצת "המסריחונים". אך אבוי, לא יכולתי לצרף אותם איתי להופעה של הוט צ'יפ. עשיתי מה שכל מדריך אמיתי היה עושה ושלחתי את המסריחונים לבדם להופעה שהייתי הולך בעצמי אלמלא הייתי עסוק – Husky Rescue, כלבי האשמורת הפינדלנדים, בלומינייר. פליינג איט און דה סייף סייד.
לכתוב ביקורת על הופעה שלא הייתי בה זה כבר אפילו מתחת לרמה המוסרית הנחותה שלי. אבל לצטט אחרים אני תמיד מוכן:

"הבסיסט שלהם דפק לוק אבבא הכי סטריאוטיפי עם שיער-שפם-זקן קומפלט" (מסריחון לוי, 31)
"הם נראו שקועים בדכאון חורף קשה" (מסריחונת סטמפלר, 27)
"...מנגנים כאילו החיים שלהם תלויים בזה" (שוב המסריחון לוי, 31)
"Summer Time Cowboy, com’mon…!!! Sing with me" (הסולנית של האסקי רסקיו)
"She is sho fucken shekshy, man" (שיכור מקומי על הסולנית של האסקי רסקיו)

נשמע שהיה שם לא רע בכלל בכלל. גם נראה ככה:


ואם הגעתם עד לכאן, בטח תשמחו לגלות שהאסקי רסקיו מוציאים בקרוב אלבום חדש, Ghost Is Not Real. מתוכו יצא עד עכשיו רק סינגל יפהפה אחד עם וידאו קליפ קריר מלא אפקטים עוצרי נשימה.
אחרי ששתי הקבוצות הלכו התמלאתי ריקנות. הרגשתי כמו שינדלר; "המעיל הזה שאני לובש...יכולתי לקנות להם כרטיסים לעוד הופעה...הסטייק הזה...יכולתי להזמין אותם לעוד סיבוב בירות...". יומיים אחר כך חזרתי לעצמי. נראה לי שאני לא אהיה מדריך. אני איש חלש.

Emily

בשעה טובה אנו מתכבדים להציג את פלייליסט השבוע שכולו נבחר, שופצר, אוּייר וגוּמַר בידי מי אם לא עטר!!! זה פשוט חרוז נהדר!!!
אהמממ...
ובכן, נאספו כאן כל מיני שירים שבשמם מופיע השם אמילי. מעניין מה יש בשם הזה שמגרה את דמיונם של כל כך הרבה יוצרים, ולא פחות מעניין מה הוביל את יקירת הבלוג וסרבנית הכתיבה העיקשת לבחור באמילי כנושא לפלייליסט המושקע שלה – לעטר התשובות – אבל יש פה המון שירים מעולים שלא הכרתי ולא זו בלבד, הם גם חיים זה לצד זה באהבה ובהרמוניה. אנחנו אוהבים הרמוניה.
תודה עטר.

ובינתיים בארץ רחוקה אי שם בצפון אני שובר את הראש איך לגרום לקוראינו הנכבדים להשתתף קצת יותר בעשייה. זה בא בעיקר מתוך ההנחה שאנשים אוהבים להשתתף ולתרום, אבל אולי אני ממש לא בכיוון וכל מה שביקשתם זה משהו חביב לקרוא ולשמוע עם הקפה של הבוקר ושייעזבו אותכם בשקט, תודה.
כבר ניסינו לשחד אותכם שתכתבו פוסט ואחורי זה גם נתנו אפשרות לשלוח פלייליסט, אבל ההיענות קלושה למדי.
אז עכשיו ננסה משהו חדש. על Tinymixtapes בטח שמעתם. אנחנו לוקחים את הקונספט צעד אחד (קטן) קדימה: אתם מוזמנים לבקש פלייליסט בכל נושא שייעלה על דעתכם הפרועה. אנחנו נרכיב את הפלייליסט, נפרסם בנגן שלנו ואפילו נשקול לאפשר הורדה, אולי לזמן מוגבל.

אנחנו רוצים לדעת מה הקהל שלנו רוצה. תגיבו, תגיבו, כבד לי כבר כל הבייגלה הזה. נַייס טו מיט מי.

קום איל פו :CelebriT

אהרון דסקל וחגית טאובר בתפקיד עמנואל הלפרין על מוזיקה צרפתית כמו שצריך:

בון סואר וערב טוב - הצגת חצות. והפעם, פרנסואה טריפו: במאי שאהב נשים... ונשיות.
טריפו, מבקר שהיה לבמאי, הביא לקולנוע את בשורת הגל החדש. סרטיו התאפיינו באופי קליל ובלתי-יומרני, לא חששו לקחת סיכונים, התריסו כנגד המצב הקיים בבורגנות הצורפתית של אותה תקופה ונשאו עיניהם לאמריקה, "היבשת האסורה", אם תרצו, או החדשה, אם לא תרצו. יש בהם עומק וחדות שלא נמצאו קודם לכן; מעין סוג תרבות חדש המגרה את חושיו של קהל התרבות הישנה. המעבר הקשה הזה מאתמול להיום, או מהיום למחר, אם תרצו, גבה קרבנות-תרבות רבים, כאלו המביטים בדן שילון ורואים בו את ברנאר פיבו, כאלו המפלבלים (מלשון פלובר) עיניהם אל שלמה שרף ומדמיינים את מישל פלאטיני, כאלו המטים אזנם למשמע הרפתקאותיו המיניות של הנשיא קצב אך מפנטזים על לואי דה-פינס מקפץ בין אלפי שדיים רוטטים בריביירה, בסן-טרופה או אפילו בעמק הלואר. והרי רבות מן הנשים הישראליות וגם רבים מן הגברים מזכירים יותר את מפעל הצמיגים של מישלן, הסמוך דווקא לשדה התעופה של ליון במחוז קלרמון-פראן, שם ישבתי על כוס מרלו משובח עם בחור צעיר בשם אוליבייה שניסה למכור לי עשבי-הרחה.

אחסוך מכם את הרפתקאותיי עם נבחרת הטריקולור, כי אז מבקריי יכנו אותי ניימדרופר (במלרע, כמובן) סדרתי. לכן אתמקד במוזיקה הצרפתית או הפרנקופונית, אם תרצו. השנסון הצרפתי מצליח רק כאשר המנגינה תואמת למילים ככפפה ליד, או כפרומאז' לסופלה, אם תרצו. זה החל כבר עם ברל, ברסאנס, אזנבור, הארדי, מונטאן, פיאף, מוסטאקי וכמובן יוסי בנאי. זה המשיך עם אמנים כדוגמת Yann Tiersen והגיע עד ל-Married Monk ו-Sebastian Tellier ובכל זאת, עד שהחבר'ה מרוממה יחליטו שהיה עוד פיגוע ויקחו ממני את המיקרופון אספר לכם על מעלליי בצד השגוי של תעלת למאנש.

חברי ז'ון-פיליפ הצליח להביאני לתערוכה של אמנים צרפתיים בלונדון באומרו שהצרפתים אוהבים להוכיח את עליונותם בעוד שהאנגלים אוהבים שמשפילים אותם. כך התוודעתי ללהקה בשם סנט-אטיין, אשר ז'ון-פיליפ הציג כקרם דו-לה קרם של פאריז למרות בחירתם לשיר באנגלית. ז'ון-פיליפ טען בנחרצות כי הלהקה הפריזאית שאבה את שמה דווקא מקבוצת הכדורגל המצליחה, הפועל פתח-תקוה של הליגה הצרפתית. כדי להוכיח את עליונותי האינטלקטואלית היסיתי את ז'ון-פיליפ בגלותי לו כי העיר סנט-אטיין היא תאומתה של נצרת-עילית. חיוך ממזרי האיר פניי בעודו משתנק כשחתיכת בגט תקועה עמוק בגרונו והוספתי כי אני מעריך שבחירת השם נבעה מהצדעה לשנסונר הנודע אטיין דאהו, לאונרד כהן הצרפתי, אם תרצו.

כבר בקאבר ל"רק אהבה יכולה לשבור את לבך" של ניל יאנג (1990) התגלתה המוזיקה של סנט-אטיין כפופית עם קורטוב אלקטרוניקה הפונה לקהל איכותי המורגל בהאזנה למוזיקה אלטרנטיבית (או קלאסית, כמובן). הגל-החדש התבסס באלבום המופת "צלילם של המים" (2000), מתוכו התמכרתי לשיר המחולק לשלושה "כיצד נהגנו לחיות", המתרפק על העבר משל היה טריפו הצעיר ב"400 המלקות". העימות עם חיי הבורגנות הגיע באלבומם המסעיר והנפלא "מעשיות מן הבית שלמרגלות הכביש המהיר"(2005) המוכיח את עליונות התרבות הצרפתית, כשכל שיר באלבום מייצג דייר אחר בבניין משותף . תוכלו למצוא שם זוג המתווכח האם לנטוש את חיי העיר האפרוריים לטובת חיי הכפר ושיר בו הדיירת מבכה את מאהבה (הצרפתי, אם תרצו) שעזב, לצד שירים על השמש של הבוקר, בקבוקי חלב הסויה, התרפקות על חוויות הנעורים וכו'.

אני שואל את עצמי, עמנואל, שאלה לי אליך כאינטקטואל: מדוע זה אתה אוהב להקה רק על-סמך ז'ון-פיליפ, מבלי לבדוק עליה פרטים בויקיפדיה, למשל?
ומשיב לעצמי, ואללה, מסייה הלפרין, באמת תהיתי איזה פרבר איכותי של פאריז הצמיח להקה מופתית שכזו, יחידה במינה, אם תרצה.
ולכן אסיים מהדורה זו של הצגת חצות בבחינת המיקום הגאוגרפי המדויק של אותה להקה, המוכיחה תרבות צרפתית מהי , כשבמקביל אני פותח את הערך סנט-אטיין בויקיפד...
Qu'est-ce que c'est ? C'est impossible ! Ils sont anglais!
Je vous tuerai, Jean-Philippe! putain de merde!
ולילה טוב מירושלים, אליך שרי רז.

Saint Etienne - Only Love Can Break Your Heart
Saint Etienne - A Good Thing
Saint Etienne - Relocate feat. david essex

...תקשיבי לי, מיידלע :CelebriT

יואב (ואחותו האנונימית) אברמוביץ' בתפקיד עזר וייצמן על האש שבפנים:

כשאת טסה בגובה 2000 רגל בפייפר שהבריחו אותו בחלקים מצ'כוסלובקיה ואז הדביקו אותו במסטיק, ואז את צוללת עם הפייפר המתפרק שלך לכיוון טור שריון מצרי שעלול להגיע לירושלים הנצורה, אז באותו הרגע מדממת עננים מוחלטת את עוברת בצורה חדה למצב שבו את שומעת את המנוע צורח, ואת הכנפיים משקשקות, ואת הפרופלור מזמר, ואת הרוח שורקת, ואת פגזי הנ"מ מתפוצצים בבאסים עמומים – בום! בום! בום! בום! ואז, מיידלע, ואז, באותו הרגע, את שומעת מסביבך את הצלילים המתוקים ביותר שאוזן בן אנוש עשויה לשמוע מעולם, והכל ב-200 דציבל דרך עור התוף ישר לנשמה. עזבי את עור התוף ואת הנשמה, זה נכנס ישר לקישקעס, ונשאר שם לכל החיים. אבל, מיידלע, חבל שלעולם לא תשמעי את זה. שלא באשמתך את נקבה. מה לעשות, לא אשמתך, ככה אלוהים ברא אותך, נכון? כי בחיל האוויר שאני בניתי אין מקום לא למיידלע ולא לפייגלע – אלא אם כן זה החברות (או בני הזוג) של הטייסים. מצטער, אבל את יודעת איך אומרים: "הטובים לטיס..." ואת השאר את כבר יכולה להשלים לבד.

אבל מה שאת כן יכולה לעשות, אם את רוצה לשמוע צלילים שיכנסו לך ישר לקישקעס, זה ללכת על האלבום החדש "מחתרת דצמבר", של הלהקה האהובה עלי, AFI. מה? מה את אומרת? "Decemberunderground"? אז את מכירה. נו... שככה יהיה לי טוב. גם יפה וגם אופה וגם יודעת אנגלית. לא חשבתי שהצעירים של היום מכירים את הלהקה. ידעתי שאתם מקשיבים לזבל כמו חיפושיות הקצב וצביקה פיק, אבל קצת מוזיקה אמיתית וטובה, קצת AFI? נו, יש עוד תקווה למדינה.

העניין הוא מיידלע, שאי-אז בתחילת שנות תשעים, כש-AFI עוד היו סתם עוד להקת פאנק גותית מקליפורניה, לא הייתי מעז להשוות אותם לצלילים המרטיטים של מטוס קרב. אבל את יודעת איך זה, כשאתה צעיר אתה חושב עם הצ'ופצ'יק, לא עם השכל. אחרי שש מלחמות הצוער הופך להיות אלוף, ואחרי ששה אלבומים שלמים אפילו להקה של זבי חוטם שחושבים שרעש זה מגניב מתחילים לחשוב קצת, למצוא כיוון, ולהוציא תחת ידם יצירת מופת כמו "שירו את הצער", או "Sing the Sorrow", כמו שאומרים באנגלית. זו הייתה יצירה מלאת הוד... מהפך תודעתי ומוזיקלי, שהיכה בסנוורים את כל העולם. ממש מלחמת ששת-הימים של הלהקה. הם נטשו את כיוון חקייני ה"Green Day" שרבים ייחסו להם, ודי בטעות, והלכו לכיוון רוברט סמית' ו"The Cure". בשדה הקרב המוזיקלי השינוי היה אסטרטגי, יותר מטקטי, ועשה להם רק טוב. כמו כשמדינת ישראל מפייפרים רועשים למטוסי סילון שואגים. עכשיו, עם "Decemberunderground", הם המשיכו באותו הכיוון והכניסו קצת סאונד אלקטרוני ואינדסטריאל. מהפך כמו האלבום הקודם זה לא – ומצד שני, אני חייב לציין בסיפוק, הם גם לא צועדים במקום. AFI, בניגוד לכמה אלופים שאי מכיר, לא נלחמים את המלחמות של אתמול, כי הם כל הזמן מחפשים את הקרבות של המחר.

תביני, AFI לא מסוג הטייסים, סליחה – המוזיקאים, שיוצרים אלבומים בשביל לספק את המבקרים, את המפיקים או אפילו את הקהל שלהם. הם יוצרים למען מטרה אחת, ומטרה אחת בלבד. להפיל כמה שיותר מטוסי אויב! לחסל כמה שיותר מיגים! סליחה, נסחפתי. להגיע לאמת המוזיקלית הפנימית שלהם. בינתיים מדובר במסע חיפוש, וכמו בהרבה דברים בחיים, להיות במסע זה אולי מסוכן, אבל זה הרבה יותר מעניין מאשר לדרוך במקום. אבל מה אני מספר לך את זה מיידלע? את בטח תלכי מפה ישר לשמוע את הלהיט החדש של האמריקאי החצוף הזה, אלוויס. נו, עם הנוער של היום, מה כבר אפשר לעשות...

AFI – The Interview

כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית :CelebriT

צאלה כץ ובועז פדידה בתפקיד זוהיר בהלול על נבחרות וולשיות:

אם כן, מאיר, כאן בקרית-אליעזר התכנסתי אני ורק אני, באופן ספונטני וספורדי ואולי במידת מה גם ספורטיבי, כדי לבכות את לכתה של אחת הלהקות האהובות עלי בעולם כולו, שהחזירה השנה את נשמתה לבורא והתפרקה. קהל ההמונים אינו גודש היום את היציעים, הכדורגלנים אינם שורפים את כר הדשא ומנהלי האצטדיון אף לא הדליקו את האורות, כך שזה רק אני כאן בחושך, זוהייר, באופן אינדיבידואלי, אינטימי וסנטימנטלי ברקוויאם ללהקת גורקי'ז זאיגוטיק מונסי. אינני יודע, מאיר, מה משך אותי בחבורת הוולשים הרעננה הזו. האירופאים הללו, בהירים ותמירים, מנפקים כאן מוזיקה אחרת מזו לה הורגלנו במגרשי הכדורגל בארץ. תמיד תהיתי על קנקנם של אותם אירופאים, אך מטעמים פוליטיים ויש שיאמרו גזעניים, נמנע ממני ברגע האחרון תפקיד שגריר ישראל בפינלנד, תפקיד אותו הייתי ממלא בצורה מופתית, נאמנה, פרפקציוניסטית, הומניסטית ואולי אף רליגיוזית. מילים אלו ניתן לומר גם על הלהקה, שאכנה מעתה גורקי'ז, מאיר, ובאופן פרטיקולרי על אלבומה המופתי במיוחד "כמה כמה אני להרגיש את הקיץ ההוא בלבי" שהשכיל לכבוש את לבבי. אך תחילה, ברשותך מאיר, להרכבים: הלהקה הוקמה סביב ארוס צ'יילדס ואחותו מיגן, אותם הקיפו נגנים טובים ורבים. הלהקה אינה דבקה בסגנון אחיד או ישן, אלא מתגמשת בהתאם לכל שיר ובכך מגשימה אידאולגיה של טוטאל-מיוזיק, או אולי אפילו פלקסי-מיוזיק, בדומה לנבחרת הולנד במונדיאל 1978. המוזיקה עצמה קלה לאבחנה כאלטרנטיבית, אקסטרווגנטית, אקלקטית, פרוגרסיבית, אינסטרומנטילית ואבולוציונית. הלהקה משתמשת באורגני מוג, בטרומבונים, בדיבור ואף מלמול במהלך השירים ובעיקר במלודיות והרמוניות חדשניות ולא-שגרתיות. מן העבר השני, כל שיר של גורקי'ז מתחיל בגישושים, אך ככל שנוקפות השניות המלודיה שועטת באיטיות אל קו מרכז המגרש, או השיר, ויחד עם החילופים במלודיות ובהרמוניות השירים מגיעים לשפע של מצבים והזדמנויות למאזין לזכות בהנאה אקטיבית, נאיבית, פרימיטיבית ועם זאת טרנסצנדנטלית. אין כאן פריצות ספקטקולריות אלא אמירה מלודית שנבנית אט-אט במשחק סבלני באגף הצלילים. כאלו הם הוולשים, פניהם לאו דווקא לאנגליה המודרנית אלא דווקא לתרבות האירית הקלטית הקדומה. כאלו הם גם גורקי'ז, מאיר, כאשר הם שרים לעתים גם בוולשית ואינם חוששים להישמע מוזרים קמעא, או כפי שעמיתנו המלומד מרוממה, אורי לוי, היה אומר: "בגבם למצלמה". מאיר איינשטיין: "תמשיך, זוהייר, תמשיך". אם כן, מאיר, כאן בקרית-אליעזר שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה יוצאים בהוצאה מחודשת השנה ואני ממליץ בחום ובמיוחד על Bwyd Time. זוהי להקה שחייבים לבדוק בצורה אמוציונלית ורציונלית כאחת. הייתי לוקח את בוקסת הדיסקים היפה ביותר בביתי, מאחסן בה את אלבומי הלהקה, ממרכז אותה בסלון ובוהה בה שעות, אך בשלב זה, מאיר, הרשה לי לאותת לך כי גם לי נגמרו הסופרלטיבים. מאיר איינשטיין: "זוהייר, תוכל רק לחזור על שם הלהקה, הדקה והתוצאה?" כן, מאיר, גורקי'ז זאיגוטיק מונסי. Gorky's Zygotic Mynci 1992-2006. ברשותך, מאיר, רק עוד אנקדוטה מינימליסטית אחת באשר לשמה של הלהקה המזוהה עם ווילס יותר מכל (למעט סופר פרי אנימלז הפחות טובים). כשנשאל לפשר השם הלא ברור, השיב ארוס צ'יילדז: "אילו ידעתי שהלהקה תצליח כל-כך, הייתי בוחר בשם אחר" ובנימה אופטימית זו, אני רוצה להודות לטכנאי ואני מחזיר את השידור לאולפן. ד"ש לעתאמנה ווהבי ואני מקווה שסיום חיי הלהקה יביא לסיום האלימות בינינו, תושבי הארץ היפה והמדממת הזו ושנדע לחיות בשלום, יהודים וערבים, כאן בקרית-אליעזר, אך גם בעכו וביתר רחבי המזרח-התיכון.

Gorky's Zygotic Mynci - Christina
Gorky's Zygotic Mynci - Where does yer go now
Gorky's Zygotic Mynci - Gewn Ni Gorffen

Know my name, bitch!

A messenger conversation earlier today:

Roi says:
ok, the fuss around the Borat movie is swelling up to monsterous proportions. I have to change my blogger nickname. And since you mentioned my real name a few times already I think I'll just use it and get it over with
Shachar says:
let get out of the closet together
Shachar says:
starting today?
Roi says:
tonight
Roi says:
we can write a short shared post
Roi says:
little one
Shachar says:
want to make it a conversation style?
Roi says:
we can try
Roi says:
we can actually use this one
Roi says:
word by word
Shachar says:
pack it man
Roi says:
ya man!

No more Borat and Demiculo, Just Shachar and Roi from now on.

Chris Cornell - You know my name

על הסכין

מוכרי אבטיחים בשוק תמיד מנסים לפתות אותך עם פלח משולש קטן במין משחק מוחות אה-לה ויזיני בנסיכה הקסומה; אם המוכר מוכן שתטעם כנראה שהאבטיח טעים אחרת הוא איבד לקוח. מצד שני, אם תטעם את הפלח כבר לא יהיה נעים לא לקנות ויותר מזה, כבר נבנה סוג של אמון בינך ובין המוכר כך שאם תסרב לאבטיח אחר מזה שטעמת, הוא ממש יפגע. מכל הסיפור הזה המרויחים העיקריים הם מוכרי האבטיחים. כבר קרה לי לא מעט פעמים שחזרתי הביתה עם אבטיח חמוץ. אבל מה שלא קרה לי אף פעם, הוא שכשפתחתי את האבטיח בבית גיליתי בתוכו שתי נינג'ות במופע קברטי.
נשמע מופרך? זה בדיוק מה שקרה לי ביום שבת האחרון. לא עם אבטיח אלא עם ההופעה של The Knife. הצמד השבדי הגאוני הזה הגיע לפורום (בפורום? בפורום! חולצות יפות יש לשחקנים...) ואני הכנתי את נעלי הריקודים הצהובות שלי לחריכת רחבות רצינית.
"מי צריך חימום? ברצינות, שורפות לי הרגליים (יש למישהו במבה?)" חשבתי לעצמי, אך כמו תמיד, אף אחד לא שאל בעצתי. לפתיחת ההזיה עלתה גברת מיוחדת מאוד העונה לשם Planningtorock, שאלמלא הייתה דומה דמיון מפליא לבחורה מטורללת שפעם יצאתי איתה, כנראה שלא הייתי מזכיר אותה. PTR היא אומנית מיצג שלבושה בפראק לבן, מחליפה כובעים ביזאריים (שנראים כמו קסדות של storm troopers), שרה מעט ומייבבת הרבה, בקול שמזכיר את ג'ניס ג'ופלין, על רקע פלייבק. ואת כל זה היא עושה כשהיא עומדת על כיסא ומאחוריה מוקרנים וידאו Fארטים עם אפקטי בר מצווה ובהם נחשו מי מופיעה? היא עצמה באותה תלבושת וכובע. נפלאות הטכנולוגיה. זה נראה ממש ככה, וזה לא היה רע בכלל. מוזר, מאתגר, שונה אבל ממש לא גרוע. משהו במונוטוניות והדיסהרמוניה יחד עם ההופעה המוקצנת שלה תפס אותי. או אולי בעצם זאת הייתה הנסיכה השבדית הקרירה שעמדה לימיני והתעלמה ממני בצורה שלא מותירה ספק – היא רוצה אותי.
מאז ששמתי לב שהיא שם הכל השתנה; ההמתנה להופעה נראתה כמו נצח. והיא עמדה לה שם לידי, נשענת על המעקה בוהה בנקודה אקראית בחלל כמו שרק יפהפיות אמיתיות יודעות. ואני עמדתי לידה, בוהה בנקודה אקראית בחלל רק קצת יותר נמוכה מזאת שלה (בכל זאת, גבוהה ממני בראש). The timeless art of seduction. את המתח המיני שהיה בינינו היה אפשר לחתוך בסכין.
התמזל מזלי, והסכין לא איחרה להגיע (האמת שהיא איחרה אבל זה לא מתלבש טוב). ובכן, כאן מגיעה התפנית בעלילה השחוקה של אוסף הפוסטים על הופעות חיות; כמו שכבר הזכרתי בסיפורים על האנה האקלברג ואדמ, אני לא טורח לבדוק איך נראה האומן לפני ההופעה. בהיותי עצל ושפל, אני גם לא טורח לקרוא ביקורות על הופעות אלמלא הם נכתבו על ידי. הכשל המודיעיני הזה שלי עלה לי בצניחת לסתות רצינית כשהאחים הסכינאים עלו לבמה.
מסתבר שהצמד השבדי מופיע לבוש בחליפות נינג'ה שחורות ומסכות סקי תואמות, כאשר לפניהם על הבמה מסך סמי-אטום שעליו מוקרנים וידאו Fארטים, מאחוריהם מסך נוסף שגם עליו, הפלא ופלא, מוקרנות נפיחות וידאו, ומצידיהם בובות ענק של רב חובל עם פרצוף מפלצתי ואיש זקן שמסובב מנואלה של מכונת נגינה. תוסיפו לזה שלל אורות צבעוניים על הבמה, אוסף מנורות אולטרא סגול ו...עוד 3 מסכים קטנים שעליהם, כן, וידאו-ים קטנים, לרוב של פרצופים שהצטרפו אליהם בשירה. אנשים כלבבי. מחרבנים על העולם ועוד עם שיק גלייריסטי.
החלק המוזיקלי בהופעה היה גם הוא מפתיע לא פחות. כל הציפיות שלי לגרסאות אנרגטיות וקורעות של השירים שלהם הוחלפו בביצועים כמעט זהים לאלבום כשבכולם האחות למשפחת Dreijer עומדת במקום ושרה בקול המדהים שלה על רקע פלייבק מלא בעוד האח גם הוא נטוע במקומו ומתופף בכבדות מה על תופים אלקטרוניים. ברגעים מסויימים אני מוכן להשבע שהתיפוף שלו לא היה מסונכרן עם הצלילים שבקעו מהרמקולים.
רציתי לקפוץ לקדמת הבמה ולצעוק: "המלך ערום! המלך ערום! אתם לא מבינים שהבדיחה על חשבונכם?! בזמן שמילי ונילי השבדים נותנים לכם הופעת קריוקי איכותית, באותה השעה במקום אחר יש עוד הופעה של The Knife עם זוג נינג'ות אחר!". לשמחתי, מנעתי מעצמי את המבוכה הזאת בעיקר בגלל שהייתי עסוק בלהנות מכל שניה (ואולי גם קצת כי לא רציתי לחרב את הסיכויים עם הבלונדה). אז זה פלייבק – סו פאקן וואט? אני במסיבה ענקית בגלריה ורוקד לצלילי הסכין.
האמת שאני חייב להוריד את הכובעון בפני האחים. הם לקחו את האמת הפנימית שלהם עד הסוף. כל קטע וקטע היה מלא מתח ואנרגיה אבל לא התפרץ אפילו לשניה. הקהל לא קיבל אף לא דבר אחד שהוא ציפה לו. אפילו Heartbeats, המגה-להיט שלהם, בא בגרסת כיסוי בלתי רקידה בעליל, שלא לדבר על ההדרן המדוד של שיר אחד שחתם הופעה קצרצרה בת שעה. גם כשמחרבנים לי על הראש, אני יודע להעריך איכות מהי.
ומה עם השבדית, אתם בטח (אמרתי בטח) שואלים. במהלך כל ההופעה היא עמדה לידי ורקדה בטירוף, שזה אומר, ואני לא צוחק, לחכך את קצות האצבעות עם הקצב ולמחוא כפיים חרישית ובנימוס בסוף כל שיר. ניכר שהיא נהנתה מכל שניה בחברתי ושסיפקתי לה ערב שהיא לא תשכח. אחרי כזה קליימקס כבר לא ראיתי לאן הקשר שלנו יכול ללכת. והיא גם גבוהה ממני בראש, שזה לא בא בחשבון.

The Knife – Heartbeats:: Planningtorock remix
Planningtorock – Changes
Planningtorock – Hiding where I’ll find me

תוספת מאוחרת - גרסת ההופעה:
The Knife - Heartbeats:: One music sessions

בוקר טוב עולם

אוקיי, הפלייליסט הזה היה אמור לעלות לפני שבועיים בערך. אבל גם בשבדיה, הארץ הכי מתוקנת שאני מכיר, יש לספקי האינטרנט תקלות. ואז ביקור מולדת ואחר כך קצת לנוח מהמולדת. אבל כל זה לא צריך לעניין אתכם. מה שכן מעניין זה שאחרי שקיבלנו על פלייליסט הסתו יופי של תגובה – זה פשוט עשה ליואב את הבוקר – לא נותר לי אלא להציק שוב לשבדית הבית: "הם מאוד אהבו את הפלייליסט שלך" התחנפתי, "אפשר להזמין עוד אחד? אולי איזה פלייליסט של בוקר?" העלמה הרימה את עיניה מבין מגדל ספרי האנתרופולוגיה (גם שבדית וגם אינטילגננטית). מבט סקפטי רמז לי שפלייליסט אני לא אראה בקרוב אבל לא ויתרתי. אל השבדית היישרתי מבט והיא השפילה את עינייה. עלק. "יאללה" ניסיתי שוב, "תחשבי על הבוקר האולטימטיבי שלך, תתפנקי על איזה טוסט עם קוויאר, ועוד אחד עם צ'יז אנד האם ותוסיפי לזה את כל מה שבא לך לשמוע באותו זמן. הזדמנות של פעם בחיים!"
זה עבד, ובאמת, מי ייסרב להזדמנות שכזאת?
מה שמרתק הוא שהתוצאה לא דומה לשום פלייליסט בוקר שאני הייתי מרכיב, אבל בדיוק לשם כך התכנסנו כאן אנו, לא ממש חכמי מועצת, לעשות דברים מעניינים ולא את המתבקש.
ומילה מהשבדית: "יא אֶנְסְקאר אַט מינה מוּרְנאר וא סוֹ האר. אוֹטְמינְסְטוֹנֶה איבְּלַנְד." – הייתי רוצה שהבקרים שלי יישמעו ככה. לפחות מידי פעם.

ואם כבר פלייליסטס, הנה לינק שהייתי צריך לחלוק כבר מזמן. מישהו הכיר בעובדה שמעצבים הם אנשים מגניבים מטבעם והמשיך והניח שאם כך אז כנראה יש להם טעם טוב גם במוזיקה. התוצאה מעניינת.

mixtape.nitrocorpz.com

It's a bird, it's a plane...

It's a DJ, it's a VJ, it's a mash-up, smash-up and ketchup. It's Eclectic Method in the kitchen. It is, really.

והרי התחזית

18:45. נעים.
מחוץ לאסטוריה בחולצה ארוכה ובלי מעיל. הרבה אלקטרוניקה תהיה בשבוע הזה. ההופעה של Hot Chip סולד אאוט מזמן אך משכימי הרכישה (שזה אני) לא יצטרכו לקנות כרטיס ב-60 שילינג מהספסרים.

19:38. מתחמם.
שוב שכחתי שאין סיבה לבוא מוקדם. עוד בירה. עוד SMS. עוד סיגריה. ואני בכלל לא מעשן.

20:15. חם.
למשימת החימום נרתמו יקירי מונוקרייב, הג'וניור בויס. לוונדרקידס הקנדיים לא היה סיכוי לצלוח עם המוזיקה הרגועה יחסית שלהם את הרעש של הקהל הבריטי. לא משנה כמה גבוה היה הווליום, וכמה מוגזם היה הסאונד, הילדים לא הצליחו להשמע כמו אז בלומינייר. קצת מאכזב, בפרט בגלל שהחיבור שלהם להוט צ'יפ הוא כמו חמאת בוטנים וריבה (שזה טוב, כך שמעתי). מצד שני, אולי כל השפע הזה הפך אותי לאיסטניס ואם מה שאני מקבל לא ב-ד-י-ו-ק כמו שאני אוהב, אני מתחיל להתבכיין.

21:25. חם מדי.
הוט צ'יפ עולים לבמה אחרי הפוגה ארוכה. לא ברור מתי זה קרה אבל מרביעיה הם עברו שדרוג לחמישיה (בדיחה גיקית אחת ודי).
בשונה מהג'וניור בויס, השביב החם הבינו מזמן שאלבום זה דבר אחד והופעה זה דבר אחר (את זה אני זוכר מהפעם ההיא עם גולדפראפ) כך שנקודת הפתיחה שלהם טובה יותר. דקות אחר כך הבנתי שיכול להיות שהיא טובה מדי.
מהרגע הראשון, כמו כל רכיב אלקטרוני שמתחמם יתר על המידה, הוט צ'יפ התחילו להתחרפן; בעודף החומרה שהיה להם על הבמה (שבנסיבות אחרות היה מספיק בשביל לבנות את R2D2) הם השתמשו בעיקר כדי להפוך את הסאונד לעמוס, ואת השירים לסמיכים ובלתי ניתנים לעיכול.
הם היו קצת יותר מדי out there בשבילי בשלב הזה. איכשהו נזכרתי בקולטריין ובתקופה המאוחרת שלו שבה הוא התחיל להשתגע לחלוטין ולעשות מוזיקה קשה ומורכבת שאני כמעט ולא מסוגל להקשיב לה. הדומה ביניהם הוא ששניהם יודעים בדיוק מה הם עושים, איך הם נשמעים וגם למה. אני לעומת זאת, לא.
באופן די נדיר (נדמה לי ש)אני מכיר את כל מה שהם אי פעם הוציאו כולל EPs ובי סיידס, ועם זאת לא מעט שירים לא זיהיתי – האם זאת קללת האסטוריה ששבה לרחף מעלי כמו אז בהופעה של אליס אין צ'יינס? לא סביר. רק לפני שבועיים מיי מורנינג ג'קט היו פה ונשמעו מושלמים. אני לא יודע מה לומר. אולי אלה הבאסים המוגזמים האלו, שגרמו לאיברים הפנימיים שלי להסתדר מחדש, ולמוח שלי להפוך לעיסה.
אבל זה הלך והשתפר. החצי השני של ההופעה פיצה על הראשון. הביצועים ל-No Fit State, Boy From School ו-Beach Party היו כל מה שאפשר לבקש מביצוע לייב – יותר מהר, יותר גבוה, יותר יפה יותר חזק. עד לסוף ההופעה כבר הבנתי מה קורה מולי ובדיוק שנהייתי מרוצה נגמרה ההופעה. ואז בא ההדרן (איזו מילה לעוסה) והביא איתו ביצוע אקסטטי וארוך במיוחד ל-Over and Over. כל הסצנה שיוותה לעצמה איכויות של רייב (עוד מילה לעוסה) טריינספוטינג-י. מבחינתי, הקטע הזה היה שווה את כל ההופעה.
רק במקרה הצלחתי למצוא גירסה לאובר אנד אובר שנותנת רושם קלוש על איך הם עשויים להשמע לייב, וגם קאבר חמוד שממחיש שמאחורי כל מתכנת מוצלח מתחבא גם מוזיקאי מוכשר. לפעמים.

Hot Chip – Over and over: Maida Vale session version
Portastatic – Boy from school

אורז אירלנדי

עוד רגע יוצא החדש של דמיאן רייס וביצת הבלוגים גועשת. אני חייב להודות שהקטע היחיד שהצלחתי לדוג מהחדש לא גרם לשערות גב היד שלי לסמור. מצד שני, מכל הבחישה הזאת צץ לו פתאום קאבר אחד מופלא שהוא בהחלט חומר לעיצוב שיער.

Damien Rice – 9 Crimes
Damien Rice – When doves cry

הסוף :CelebriT

הייתה פה פעם תחרות, זוכרים?
אמרתי סוף ספטמבר, נכון. לא בדיוק יצא. אבל הבטחה זה הבטחה. לאורך השבוע הבא יתפרסמו שלושת הפוסטים הזוכים והכותבים המוכשרים (טיזר: אחת מהם היא סלב!) יזכו בחולצה שאנשים הציעו כליה תמורתה ובאלבום שכמותו לא נראה מאז שירשתם את אוסף התקליטים של סבא רבא.
שמעתי קצת תלונות, אפילו מאותם אנשים שהרימו את הכפפה, שהמשימה הייתה קשה מדי, אבל אני מוכרח להודות שהתוצאה הסופית פשוט מבריקה. הרבה תודה לכל מי שכתב. לא יכולתי לכתוב שום דבר טוב יותר בעצמי. שווה את כל הכסף שמונוקרייב הוציאו על זה. בכלל אני מאוד מעריך את זה שזה לא ירד מהתקציב הופעות שלי. אנשים נחמדים הבוסים שלי.
ובשביל לא לשבור את ליבם של אלו מכם שלא כתבו, הנה בשורות מרנינות – חולצת מונוקרייב תעמוד למכירה לתקופה מצומצמת החל משבוע הבא במחיר עלות.

אדממה

יום שבת שעבר הוביל אותי סוף סוף אל The Spitz. היום האחרון של חודש פסטיבל פולק שהיה שם ואת כולו הפסדתי. כמעט את כולו. להופעה של Adem הספקתי להגיע. שניה לפני שאני מתחיל בואו נסכם ש-Adem בעברית זה אדמ, כי אדם יש רק אחד.
אבל רגע לפני אדמ, עוד יש לי משהו להגיד על אחד משני האומנים שפתחו את הערב. הבחור המדובר הוא Aidan Smith. אני מתוודה שלא הכרתי את השם קודם לכן וכששמעתי אותו הייתי בטוח שתהיה לי בשורה על הנקסט בסט טינג. כשהגעתי הביתה גיליתי שמאחורי הבחור עומדים 4 אלבומי אולפן, סו איטס נבר מינד.
המוזיקה של מר סמית הזכירה לי מעט את אנדרו בירד בגרסה המזייפת, שזו חתיכת מחמאה וגם משפט מחייב מצידי. יש לו מין סוג של קול כזה שאו שאתה נתפס אליו מהשניה הראשונה או שאתה לא מבין מה רוצים ממך. אני נמנה עם המחנה הראשון. למרות שיש אלמנטים פולקיים במה שהוא עושה, יש גם אלמנטים פופיים וג'אזיים ברורים, עם מגוון כלים מרשים ומרתק, כך שלא ממש ברור לי איך הוא הגיע להיות חלק בפסטיבל פולק. יהיה לי קצת קשה לתת טייטלים או לתאר במילים את המוזיקה שלו ואדמ עוד מחכה אז תאלצו להסתפק בטעימה

Aidan Smith – Early as the trees

ואז עלה אדמ. לא בדיוק מה שחשבתי. איכשהו שוב התערבבו לי דמיון ומציאות. האומן המקסים והמרגש הזה נראה כמו החבר החנון שלך, שתמיד שרץ בסינמטק והיה תמיד מוצא השפעות טריפואיות בסרטי בורקס ספרדיים ולא מצליח לעצור את עצמו מלדבר עליהן שעות. אני לא יודע למה, אבל לי היה בראש אימג' של בחור רגיש ושובה שכזה שגורם לבחורות כמו גם לבחורים להנמס וליפול שבי ברגע שהוא פותח את פיו. מעין ג'ימס בלאנט בלי הבאט פלאג.
לפני שאני חוטף מבול של יריקות מלוות בהאשמות על היותי שטחי, חשוב לי להבהיר שאין לי ציפייה אמיתית שכל האומנים יהיו יפים כמו המוזיקה שלהם או לפחוץ יפים כמוני. ועדיין, ממש כמו במקרה האנה האקלברג, הוא פשוט ממש לא מזכיר את המוזיקה שלו. אולי כדאי שמעכשיו אני אציץ בתמונות לפני ההופעה כדי שמקרים כאלה לא ישנו.
אבל אם להיות כנה, כל זה ממש לא משנה. זה הרי רושם ראשוני ושטחי ואת אדמ, גם אם לא הייתי מזהה ברחוב, אני מכיר כבר לא מעט זמן. והוא נפלא בדיוק כמו שהוא. על הבמה הוא מחוספס, אמיתי, ערום. חי. הכריזמה וההנאה שלו פורצת החוצה עוד באקורד הראשון. והוא נשמע מעולה.
קצת קשה להסביר את מה שהרגשתי בהופעה. מוזר בעיקר, אבל מוזר טוב. השירים שאני מכיר וכל כך אוהב הפכו שוב לאישיים. הכאב שבהם הוא כבר לא הפרשנות האינטימית שלך לכאב שבשירים של אדמ אלא הכאב שלו עצמו. הוא עומד על הבמה במוחצנות נעימה ושר על מערכות היחסים השבורות שלו, על הגעגועים לבית שלו ועוד הרבה דברים אחרים שלשיוכם אין ספק – של אדמ.
זה לא שהמוזיקה איבדה את ההשפעה שלה אלא שהנוכחות שלו הצליחה באופן מיסתורי לשנות את אופן החיבור לשירים מסימפטי לאמפתי. מימד נוסף שנחשף בפני שלא מונע על ידי הרגשות שמתעוררים אצלי, אלא חיבור ישיר ללב של אדמ. לרגעים הרגשתי שאני יכול לחוות הכל דרך העיניים שלו, לחוש את כל מה שעבר עליו כשהוא כתב כל שיר ושיר. אכן מוזר.
וללא שום קשר, שמחתי לשמוע שהוא הופיע עם Vetiver באיזה מיני סיבוב ונורא התלהב מהם. בדיוק הדברים האלה מביאים חיבורים שגם אם תנסה לא תצליח ליצור שידוך מוצלח יותר. ולא פחות מעניין, אדמ המליץ בחום על ההופעה של ליסה ג'רמנו ב-Luminaire, אם מישהו מחפש איזו הופעה מושלמת, וסיפר כמה היא השפיעה על המוזיקה שלו וכו'.
בדרכי החוצה עצרתי להחליף איתו כמה מילים. לא יודע למה, נורא התחשק לי פתאום. הוא עמד שם בצד מסכן כזה, חמוד, עם שקית של קרח על אחת האצבעות שנפצעה בתאונת עבודה מצערת (לנגן בטמבורין וקסילופון באותה היד? מה חשבת שיקרה?). אני חושב שרציתי להגיד לו משהו כמו: "אני מבין" או אולי פשוט "תודה", אבל איכשהו אמרתי: "הייתה יופי של הופעה. ממש נפלאה. אני מקווה שאתה מתכנן להגיע לישראל מתישהו. יש לא מעט אנשים שמחכים לך שם".
שיט. באמת אמרתי את זה עכשיו? ואט דה פאק?! רוח החג נכנסה בי? או אולי רוחו של מני פאר? שישו הצלוב יעזור לי. מה שחשוב הוא שאדמ אמר שהוא ממש ישמח להגיע. אז יש לכם למה לצפות.
וכמובן, כדרכי בקודש ובחו"ל הבאתי איתי מצלמה בעיקר בשביל לפנק אותכם במתנת החג הבאה:

אני מבר סלונה

הנתון המוכר ביותר לעולם לגבי החורף השבדי הוא התרומה שלו לאחוז ההתאבדויות הגבוה. נתון פחות מוכר לעולם, אבל שגור בפיו של כל חובב מוזיקה מתחיל, הוא שאותו חורף ממש תורם גם לאחוז הסינגר הסונגרייטרים הגבוה שהמדינה מייצרת. הנתון הכי פחות מוכר, אפילו לג'אנקים מוזיקליים רציניים, הוא השפעתו של הקיץ השבדי על האונה הימנית של המוזיקאים המקומיים.
הדוגמא האחרונה לתופעה המדוברת הם I’m from Barcelona סופר גרופ של 29 חברים, שנראים יותר מהכל, שהאל יעזור לי ולהם, כמו חוסים בהוסטל של קורקי. מקהלת האיקאה הזאת הוציאה לפני חודש את Let me introduce my friends, מקרה קשה של הזייה קולקטיבית וגם האלבום הכי happy happy joy joy שיצא הקיץ.
אני בטוח שאם מישהו יחקור את העניין הזה לעומק הוא יגלה שכל האלבומים של אבבא ואייס אוף בייס הוקלטו בין יולי לספטמבר בשנה שבה הם יצאו ולכן אני רוצה לחזור ולהזהיר, אל תתנו ליוהרה הלבנטינית להשתלט עליכם; אמנם בישראל יש 35 מעלות באוקטובר, אבל מצד שני עוד לא ראיתם כיתה טיפולית מויצ"ו פתח תקווה מנסה לשכנע אותכם שהם מברצלונה:

מוות לעננים

החורף כבר באופק הנראה לעין ויחד איתו יבואו שוב גם התלונות החוזרות שלי לגבי העדר השמש, האקלים המחורבן של האי הטרופי וכו'. אבל שניה לפני שכל זה קורה, אני רוצה להתמוגג לרגע; המממ, סתיו. הטמפרטורות מושלמות. הימים מתחילים להתקצר אבל עדיין ארוכים מספיק בשביל לא לרצות למות. הפארקים חוזרים לצבעם הירוק ומלא החיים. העצים מתנערים מהעלים, ואלו צובעים את המדרכות והכבישים בצבע חום-אדמדם יפהפה.
וכמו הרבה צירופי מקרים מענגים, יחד עם ההתאהבות שלי בסתיו שכמותו לא הכרתי עד היום, יצא לי לגלות באיחור את Advice from a happy hippopotamus האלבום האחרון של Cloud Cult משנה שעברה.
כת העננים נשמעים לי מאוד כמו להקה בלגית (או לכל הפחות סקנדינבית) אבל באופן מפתיע למחצה, הם ממיניאפוליס. הם עושים רוק מלוכלך באלקטרוניקה כמה שמאפיין אותו יותר מהכל הוא המוטיב הנאיבי. להשמע נאיבי זה אולי קל כשאתה עושה מוזיקת פולק קלילה, אבל ברוק זה כבר משהו אחר לגמרי. בשירה, בלחנים, בטקסטים ואפילו בעטיפה יש משהו מאוד חופשי, נטול ציניות. לפעמים מלא רצינות ולפעמים משתטה לחלוטין, אבל תמיד כנה ואמיתי. ממש כמו ילד קטן.
25 שירים, רובם רודפים אחד את השני, חלקם מופיעים כרצועות נסתרות, חלקם אינסטרומנטלים וכל אחד מהם מספר סיפור שונה. רסיסי חיים, מנקודת מבט בוגרת אך לא מפוכחת או לחלופין ילדותית ומאוד מפוכחת. האב ובנו בעת ובעונה אחת. וזה יפהפה ומרגש ומצחיק ומצמרר. ובכל פעם שהאלבום נגמר אני מיד רוצה לשמוע אותו שוב כי יש לי עוד כל כך הרבה ממה ללמוד, ואני הילד ואני האבא ואני לא רוצה שזה יגמר אף פעם. וגם לא הסתיו.

Cloud Cult – Transistor Radio
Cloud Cult – Car Crash
Cloud Cult – Happy Hippo

יוסי בכינור

העיר הזאת פשוט אינסופית. למרות שכבר הייתי בלא מעט מקומות אני עדיין חושב שלא ראיתי כלום. כבר יש תחושה של בית, אמנם, אבל אני מרגיש כמו תייר בלי שום מאמץ מצידי. פשוט שם את האצבע על המפה של הטיוב והופ, כמו גבי ודבי - קצת סאונד אפקטס ופליקרינג - ואני בחו"ל. דומה לתחושה שאופפת אותי שאני מגיע לזכרון יעקב. לא רק זה, גם מקומות שכבר הייתי בהם משתנים ללא היכר מפעם לפעם, או לפחות כך נדמה לי. אולי אלה חילופי העונות או יום ולילה ואולי זה בעצם זכרון הדג זהב שלי אבל איך שלא יהיה, אין לי רגע דל.
בשיטוט סוף השבוע האחרון שלי, עברתי שוב בסאות' בנק ולמרות שחלפתי שם רק שבוע קודם לכן, מצאתי עצמי עומד מול אינסטלצית רחוב מבריקה במיוחד שאני יכול להשבע שלא הייתה שם בעבר; מדובר באוסף של קוביות עץ בעלות מושב צבעוני כבשכל אחת מהם מקובע רמקול. אותן קוביות לא סתם מפוזרות על המדרכה אלא ממוקמות בסדר ישיבה של תזמורת פילהרמונית כאשר כל צבע מסמל כלי אחר - קרן יער בורוד, כינור בירוק וכו'. כל מספר דקות כל העסק הזה מתחיל לנגן ומשמיע יצירה קלאסית כאשר כל אחת מהקוביות מנגנת רק את התפקיד של הכלי שלה בסימפוניה. כלומר, על כל קוביה שתשב תשמע את היצירה בצורה שונה.
בתור אחד שהתזמורת הפילהרמונית היחידה שבה הוא ניגן הייתה במוחה הקודח של הסבתא הפולניה שלו, ממש נהניתי מהגימיק ושמעתי את היצירות לפחות משלושה מקומות שונים. אני אחסוך לכם את השלב שבו אני מתפעל מפשטות הרעיון והגאונות הצרופה שבו ואני אדלג ישירות לסיבה שלשמה התכנסנו; מיד אחרי שנפרדתי לשלום מהקוביות התחלתי לחשוב מה עוד צפוי לרעיון הזה ברמה האבולוציונית. מה שהיה חסר לי בכל הקונספט הוא החיבור האישי. אם הייתי יכול, במקום קונצרט קלאסי הייתי בוחר קונצרט "קלאסי", נגיד Blood Sweat & Tears בוודסטוק. או Creedence Clearwater Revival באותו פסטיבל. תחשבו כמה מדהים יכול להיות הבסיסט או הסולן באחת מההופעות האלה. לעמוד על הבמה, לשמוע את הקולגות שלך מנגנות ,להריח את עננת החשיש, לצפות בקהל נמס מולך ולהרגיש אותך הופך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המין האנושי...גוד דאמיט. רק המחשבה על זה עושה לי זקפה שקשה לתאר. רוצים לראות?

Blood Sweat & Tears - Spinning wheel
Creedence Clearwater Revival - Susie Q

ואיכשהו בלי הרבה קשר גם זה פתאום עלה לי לראש:
Megadeth - Symphony of destruction

סתו

Swedish fall is the blues. But it’s good blues. It’s a sad feeling, but yet somewhat satisfying. It’s a feeling of calmness on the verge of melancholy, but not crossing to that darker side. It’s a feeling of being utterly alone but finding comfort in that. It’s a feeling of closing in and letting go, but acceptance and relief being a part of it. In the middle of dying and withering there’s hope and preparation, first for hibernation, then for rebirth. Fall, and later winter, is a time of rest, of calm, of slowly seeing the time pass and enjoy watching it. A time of charging for next spring, of cherishing the memories of summer spent, of rejoicing in slowing down and letting go. A time to be happy, but a different kind of happy.

חדי העין שבינכם שמו לב שלא אני כתבתי את הטקסט היפה הזה. ממתי אני כותב ככה, כזה יפה ונוגה? את הטקסט כתבה הויקינגית הפרטית שלי, שגם הרכיבה את הפלייליסט המשובח שיושב פה מצד ימין. כולי תקווה שכמו אימפריה טובה גם היא עוד תכה שנית.
ובחזרה לחדי העין, הם גם בודאי הבחינו שממש באותו צד ימין יושב לו נגן קטן ומאכלס את אותו פלייליסט משובח. הנגן יעודכן מדי כמה ימים בפלייליסט חדש ואתם מוזמנים להשתתף בחגיגה. כדי שיהיה מעניין החוק היחיד הוא שהשירים חייבים להתאגד סביב נושא כלשהו. יאללה, לא להתעצל, מייל קטן והסתדרתם.